סיבוב אחרון

"ניצחתי שוב, קלי קלות," אני אומרת בחיוך. אריקה מעוותת את פניה.

"את מרמה, אני בטוחה בזה," היא קובעת. "ובכלל, אני שונאת את המשחק הדפוק הזה."

"אז למה אנחנו משחקות?"

"אני צריכה להיות טובה בו כדי לנצח את ג'יי."

"ג'יי? הבן של ניצן ותאו?" אני מופתעת. לא ידעתי שהפשפשית הזאת חידשה איתו את הקשר.

"ברור, יום אחד נתחתן," היא עונה בביטחון.

"את נעשית דומה להופ יותר ויותר, זה מפחיד."

"מה קורה, בנות?" מריאנו שואל. הוא נכנס לחדר המגורים ומתיישב על הכורסה. לפי מבטו, אני רואה שהוא רוצה לדבר איתי, אבל הנוכחות של אריקה מצילה אותי. אם יסלק אותי מביתו, ייפטר מהלחץ שההורים שלי מפעילים עליו, אבל אז יגלה מה קורה כשהאחיינית ההריונית שלו מאבדת את הסבלנות.

"הכול טוב, למה אתה נראה כזה חתיך?" אני שואלת.

"אמי ואני יוצאים לארוחת ערב."

הטלפון הנייד של אריקה מצלצל. היא מסתכלת על הצג ומזנקת, רצה לכיוון המרפסת.

"מה עקץ אותה?"

"ג'יי רוסי." אני מניחה את השלט, מכבה את קונסולת המשחקים של 'סוני'.

"למה היא נלהבת כל־כך לדבר איתו?"

"כי היא בת וזה מה שבנות עושות – מתלהבות מבנים," אני עונה את הברור מאליו, מתרוממת מהשטיח ומתיישבת על הספה.

"עד מתי את מתכוונת להישאר כאן?" הוא מגיע ישר לעיקר.

"אתה מסלק אותי שוב?"

"אני לא מסלק אותך, אבל נמאס לי לשמוע את זיוני המוח של אבא שלך. התחמקות מפרנקו לא תפתור את הבעיה."

"מי אמר שאני מתחמקת ממנו? מבחינתי הוא מת."

"אל תגידי דברים כאלה. הוא אחיך והמשפחה קודמת לכול."

"חבל שהוא שכח את זה," אני עונה בכאב ונושכת את שפתי כדי למנוע ממנה לרעוד. לא משנה כמה זמן עבר, הבגידה של פרנקו לא מפסיקה להכאיב. הוא אחי וציפיתי שיהיה שם בשבילי, לא שימכור אותי עבור האינטרסים האישיים שלו. הוא רצח את האמון שהיה לי בו ושבר חלק גדול מליבי. לעולם לא אסלח לו על כך.

"מה הוא עשה? לא תוכלי להסתיר את זה עוד הרבה זמן. אבא שלך לא ימשיך לעצום עין ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. את בהיריון מראפיני, ולורנזו לא ייתן לך לגדל את התינוק לבד," מריאנו מבהיר.

"זו הבחירה שלי."

"טעות. מדובר בכבוד המשפחה."

"לא אחזור לברונו כדי לרצות את אבא," אני עונה בנחישות.

מריאנו קם מהספה ועושה את דרכו אל המעלית, "אם כך, ברונו יצטרך להתמודד עם ההשלכות ונראה שמלחמת עולם שלישית עומדת לפרוץ."

אסור שאבא יתערב, אסור שהוא יפגע בברונו. אני קמה מהספה וממהרת בעקבותיו אל המעלית, עוצרת את הדלת לפני שהיא נסגרת ונכנסת אליה.

"תחזרי הביתה?"

"לא, אבל אצטרך לדבר עם אבא על מה שאמרת עכשיו. אין סיבה שמישהו ייפגע באשמת הבחירות שלי. זו הייתה ההחלטה שלי לבטל את הנישואים, לא של ברונו."

המעלית נעצרת בקומת הפנטהאוז. הדלת נפתחת ואני ממהרת אל חדר העבודה של אבא. אני נכנסת בלי לנקוש, מוצאת אותו מדבר עם לא אחר מאשר רומאו.

"היי," אני אומרת בחיוך. רומאו קם ממקומו ואני כורכת סביבו את זרועותיי.

"מה קורה, ילדה?"

"לא ידעתי שאתה כאן." אני מסתכלת על אבא. עיניו הזועמות נעוצות בבטני הבולטת.

"הגעתי לזמן קצר. איך את מרגישה?"

"בסדר, למרות מה שהאיש הזה חושב." אני מחווה בראשי לעבר אבא ואז פונה אליו. "למה אתה כועס על ברונו?"

"את בהיריון?" אבא שואל.

"כן."

"את נשואה?"

"אתה יודע את התשובה." אני מניחה את כפות ידיי על מותניי.

"תעני לי."

אני נאנחת. "לא, אני לא נשואה."

"אלו סיבות מספיקות כדי לרצות להרוג את ראפיני. יש לך עוד שאלות?"

"לא התחתנתי כי בחרתי לא להתחתן."

"ברונו פגע בך, אחרת לא היית מבטלת את החתונה. משהו קרה בווגאס, ואת מסתירה את האמת כי את מנסה להגן עליו."

"אני לא מגוננת עליו ולא מסתירה את האמת. ברור שמשהו קרה בווגאס וברור שהוא ופרנקו פגעו בי, אבל הבחירה באופן שבו אתמודד עם מה שקרה, היא שלי. אני בוחרת לא לסלוח לו, אני בוחרת לא לתת להיריון להשפיע על ההחלטות שלי."

"מה אחיך עשה?" רומאו שואל.

"אין לי אח יותר."

"המשפחה קודמת לכול, ילדה." רומאו חוזר על המשפט הקבוע.

"אם המשפחה הייתה קודמת לכול, אחי לא היה בוגד בי למען האינטרסים שלו." אני נאנחת. "לא מעניין אותי להמשיך לדבר על ברונו או על פרנקו. הדבר היחיד שאני מבקשת הוא שתיתן לי להמשיך בחיי ולבנות את עצמי. כרגע אני זקוקה לשקט נפשי, לא למלחמות. תן לי לפתור את הבעיות שלי," אני מבקשת מאבא.

"הבעיות שלך הן הבעיות שלי. נתתי לך לשלוט במושכות והנה ההשלכות." הוא מסמן לעבר הבטן שלי. "לא יקרה עוד," הוא מדגיש כל מילה.

אני יוצאת מחדר העבודה וטורקת אחריי את הדלת. אהיה חייבת לחשוב על משהו כדי לשכנע אותו לא להילחם בברונו.

חודש חלף מאז עזבתי את וגאס, מלווה בהוריי. חודש חלף מאז נפרדתי מברונו. בהתחלה, הוא התקשר ללא הפסקה ובסופו של דבר נאלצתי להחליף את מספר הטלפון. חוץ מלהתקשר אליי הוא לא עשה מאמץ נוסף כדי להתקרב אליי או כדי לדעת מה שלום התינוק שלו.

אחרי שחזרתי מווגאס החלטתי לא לבכות באשמת מה שקרה אלא לתפוס את עצמי בידיים ולדאוג לדבר היחיד החשוב – התינוק שלי. אימא צדקה, אם הייתי רוצה לעבור הפלה כבר הייתי עוברת אותה ולא מאפשרת לזמן לחלוף. לא עשיתי הפלה כי התינוק לא אשם בחוסר האחריות שלי או בעובדה שברונו לא רוצה להיות אבא.

מגורים עם פרנקו תחת אותה קורת גג ונוכחותו המתמדת הם דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. הייתי מוכרחה להתרחק ממנו ולכן עברתי לגור עם הדודים שלי עד שאמצא מקום מגורים אחר, שבו אוכל לגדל את התינוק בשקט.

"למה רומאו כאן?" אני שואלת את אימא בעודי סוגרת את דלת חדרה. למה היא עדיין במיטה בשעה כזאת?

"מה הכוונה 'למה'?"

"בדרך כלל הוא מגיע עם ענת. אלא אם קורה משהו חמור."

"לא, לא קרה שום דבר חמור." היא מסתכלת בטלפון הנייד.

אני נשכבת לצידה. "למה את עדיין במיטה?"

"אני חושבת שהתקררתי. כואב לי הראש ויש לי צמרמורות."

"משהו קורה, את לא יכולה לשקר לי." אני אוחזת בכף ידה. "רבת עם אבא?"

"לא, לא רבתי עם אבא ואם להיות כנה, אין לו זמן לריב איתי. המצב בבית משפיע עליו מאוד, הוא מסתובב כמו אריה בכלוב ואני לא יכולה להאשים אותו. אנחנו מרגישים שנכשלנו."

"לבעיות ביני לבין פרנקו אין קשר אליכם ואין סיבה שתרגישו אשמים."

"השתלטנו לכם על החיים ולא אפשרנו לכם לבנות את עצמכם. ידענו על הבעיות שלך ולא עצרנו לרגע כדי לטפל במטען הרגשי שאת נושאת על כתפייך ואם לא די בכך, איבדנו את פרנקו. אני לא יודעת במה טעינו איתו, אבל אין לנו שום שליטה עליו. הוא פועל כמו זאב בודד, חושב רק על עצמו."

"אימא, לא יכולתם לעזור לי לפתור את הבעיות שלי, המאפיה היא דרך החיים שלנו ואין אפשרות לשנות זאת. כשהייתי ילדה היה לי קשה, אבל היום אני מבינה דברים שלא הבנתי אז."

"לא קל לחיות בעולם שלנו. כשהתחתנתי עם אבא הייתי בטוחה שאוכל לשמור עליכם, להציף אתכם באהבה, לגרום לכם לראות את הדברים היפים בחיים, אבל טעיתי. אי אפשר לראות את היופי כאשר אין הפרדה בין הטוב והרע, כאשר כפות ידינו מגואלות בדם. את צודקת, המאפיה היא מי שאנחנו, אבל לפעמים אני מצטערת על כך שלא הייתה לכם ילדות רגילה, כמו שהייתה לי. אני מצטערת על כך שנגזלה מכם האפשרות לבחור מי תהיו. רציתי שתהיו מאושרים. לא חלמתי שיום אחד תתאהבי בגבר כמו ברונו."

"בבקשה, בואי לא נזכיר אותו," אני מתחננת, עדיין מתקשה לשמוע את שמו.

"אני לא יכולה שלא להזכיר את שמו, אלכס. את בהיריון ממנו והתינוק יקשור את חייך בחייו לנצח."

"הוא לא רוצה להיות אבא."

"אבל הוא יהיה אבא וזו עובדה," היא עונה בטון נוקשה. "אני מרגישה שנכשלתי כאימא כאשר נתתי לך להתקרב אליו."

"את מדברת שטויות. הוא לא שונה מכל גבר אחר במאפיה. כולם חסרי גבולות, דומיננטיים, חושבים את עצמם אלוהים. ולהזכירך, אני לא יכולה להיות עם גבר שאינו שייך למאפיה."

"כשנסעת לישראל התפללתי שלא תחזרי משם. קיוויתי שתכירי את גבר חלומותייך ותישארי רחוקה מהסכנה ומהמאפיה."

"אבא לא היה מאפשר לזה לקרות."

"לא הייתי משאירה לו ברירה. לא הייתי נותנת לו להחזיר אותך בכוח. לצערי, בחרת בגבר הלא נכון."

בחרתי בגבר הלא נכון. הוא שיחק ברגשותיי, שיקר לי בצורה נוראית ובכל זאת, אני לא מצליחה לראות אותו בתור המפלצת שהיא מתארת. בבית הזה שונאים אותו, מסתכלים עליו כגרוע מכולם, אבל הוא לא הגרוע מכולם. או שכן? אלוהים, אני כבר לא יודעת מה לחשוב. הדבר היחיד שברור לי הוא שלעולם לא אסלח לו על מה שעשה.

"אני מצטערת על שאכזבתי אתכם."

"לא אכזבת אותנו, קטנה. כמו שאמרת, כל אחד מאיתנו עושה טעויות ובתקווה אנחנו גם לומדים מהן. אנחנו לא יכולים להימנע מטעויות." היא שותקת לרגע, אוחזת בכף ידי. "תחזרי לגור בבית?"

"לא. אני רוצה לגור רחוק מפרנקו. אני כבר לא ילדה והגיע הזמן שאתחיל לבנות את חיי."

"המריבה ביניכם לא מוצאת חן בעיניי."

"הלוואי שיכולתי למחוק את מה שקרה בתקופה האחרונה, את הפגיעה שהרגשתי, אבל לצערי אין אפשרות כזאת, הוא שבר את ליבי בצורה הכי נוראית ולא אהיה מסוגלת לסלוח לו."

"ולברונו?" היא שואלת, חוקרת את עיניי.

"ברונו פגע בי בצורה שונה. אי אפשר להשוות."

"הלוואי שהייתי יכולה להצדיק את אחיך או להגן על ההתנהגות שלו."

"את לא יכולה," אני קוטעת אותה, "אני מצטערת, אימא. אין דבר שתוכלי לומר שיגרום לי אי פעם לסלוח לו על מה שעשה לי." אני קמה מהמיטה ושואלת פעם נוספת, "בטוחה שאת בסדר?"

"כן, אני בסדר. את יכולה להיות רגועה."

היא לא בסדר ואין דבר שאוכל לעשות כרגע כדי לעודד אותה. היא זקוקה לזמן כדי להשלים עם העובדה שאיבדה את השליטה עלינו. אני יורדת במדרגות, פונה לכיוון המעלית ויורדת לקומה שבה גרים מריאנו ואמיליה. דלת המעלית נפתחת ואני נכנסת בעקבות הקולות אל חדר המגורים, נותרת בפה פעור כאשר רואה את מנולו מזיין מישהי.

"מה קורה כאן?" אני שואלת בכעס. הבחורה יושבת על ברכיה, כפות ידיה מונחות על שולחן הקפה והיא גונחת בקול בזמן שמנולו חודר לתוכה בפראות, פניה מופנות אליי.

"לכי הביתה," הוא נוזף בי בזעם ומשחרר את מותניה, אגלי זיעה נוטפים על מצחו.

"זה הבית שלי עכשיו! למה יש לך חדר?" אני מתעצבנת ולא מחכה לתשובה, עולה לחדר השינה וטורקת אחריי את הדלת. אהיה חייבת למצוא מקום מגורים אחר.