סימנים כחולים

מה היא חיפשה, הילדה הקטנה בעיר המעושנת? מה היא ביקשה כשצעדה בצד החשוך של רו פאראדי ברובע העשירי, כשהסתכלו עליה הרוכלים מדוכני השרצים, שחלקם עוד חיים על משטח פתיתי הקרח תחת עיניהם החולפות של דרי השכונה, דועכים לאיטם אל מותם, לפני זמן־מה שמעה אישה מספרת לאישה שעמדה בתור שהגרסה הכי טעימה מתקבלת כאשר השרצים האלה, בעיקר זה האדום רב־הזרועות, הלובסטר, נזרקים למים רותחים בעודם חיים ומוטב כאשר נשמעת צרחה קלה ברגע נפילת השרץ אל המים. איריס לא אכלה אף אחד מהיצורים האלה, טעמי כשרות שעם הזמן, גם כשחשבה שהיא כבר לא מאמינה בדבר, הפכו להרגל כי בני אדם לא מתחילים לאכול מאכלים חדשים אחרי גיל עשרים, ככה אמרה לה סבתא שלה פעם, והיא קיבלה את כל ההסברים שלה תמיד ובלי להרהר בנחיצותם או בחשיבותם לחייה. היא הסתובבה ובאה ושוב חסרת מנוחה, מחפשת משהו ומתגעגעת לדברים שספק אם היו קיימים, והקור של דצמבר תמיד מקפיא למרות השמיים הכחולים כחולים והאור המסנוור והשעה המאוחרת שמסגירה את האמת על כל אלה שאין להם לאן ללכת ואיש לא מחכה להם עם חביתה וחפץ בחזרתם. איש לא מחכה להם, הם יכולים למות ואין מי שיחפש אותם. יש כאלה, וגם היא עצמה יכלה להיעלם או למות פתאום, בת עשרים וקצת שמחפשת בית יכולה למות כאן ממש כמו אותה אישה שמתה בדירתה בארלוזורוב, בבניין ליד הגינה שאליה מטפסים במדרגות, בבניין ההוא בקומת הקרקע היא מתה ואיש לא ידע עד שגופתה העלתה צחנה. איריס זכרה היטב את האימה שאחזה בה אז, כשקראה את הידיעה בעיתון אצל הירקן ברחוב שלומציון המלכה ליד החדר ששכרה בקומת הקרקע בבניין מספר תשע, והבינה כמו שרק אדם צעיר כל כך ובודד כל כך יכול להבין שהנה, ככה ייראה הסוף שלה גם. לבד. אם בכלל תהיה לה דירה לגור בה.

מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים אלא היתה כזו שהנפש בודקת, הנפש שמהדהדת בריק שיוצר אדוות מדומיינות של ריק גדול יותר. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, חיים שהתפתלו בין מדבריות לביצות, בין דממה לכורח להגיד משהו, לשאול, לברר ולתהות על קנקנם של אנשים שעברו, מקרים שקרו ואפשרויות שנסגרו בפניה כלעומת שנפתחו.

והנה פריז שנתנה לה בית כשבאה עם הבאים בשעריה בהחלטה של רגע, והנה עבודות מזדמנות והנה בני המשפחה שהחליטו ללמוד עברית כדי לעשות עלייה ובסוף הנסיבות השאירו אותם שם בפרוור קרטיי, שפעם היה פרוור שמח שטוף שמש שאגם קרטיי במרכזו והפך עם הזמן לתחנת מהגרים מוכת עוני ופשע. אז הזמן עבר ובית לא נמצא ואיש לא אהב אותה כי מאז שהחליטה שהיא שוכבת רק עם מי שהיא רוצה לא היה אחד שבבדיקות הפנימיות של הלב שלה היא רצתה, שהפעימות שלה נטו לעברו, וגם האפשרות לסרב כה קסמה לה והשלמות שבמשפטים כמו "אין לי עניין" בלי שמשתרבב לשם "אבל" או משודרת בתדרים אחרים חרטה שבעצם אפשר אם רק יתעקש, או "לא אשכב איתך, לא הערב ולא בכלל", גרמה לה להרגיש כמו האישה שתמיד רצתה להיות. את ההחלטה לא לשכב עם אף אחד ככה סתם קיבלה כבר לפני שנתיים, אבל פעם אחר פעם נכנעה לילדה הנאנסת מפעם, זאת שלא יכלה לשאת גוף של גבר ובמקום להימלט עצמה עיניים והתפללה שייגמר והיא תחזור להיות אדם חופשי, הילדה שלא ידעה כמה עמוק יכולות אצבעות של איש לחדור לתוכה ולמה אין שם בפנים משהו שעוצר אותו מהחיטוט האינסופי בקרביים שלה. היא נמלטה פנימה וכשמאסה במילוט ברחה אל האכילה והאביסה עצמה ללא רחמים.

היא כל כך לא רצתה להיות היא, שראתה בכל מי ששנא אותה יותר מששנאה את עצמה אפשרות לגאולה. כשמצאה חן בעיני מישהו חיכתה שהשקר הגדול יתגלה, שהוא יגלה שהיא לא מה שהוא חושב, שהיא אדם נדיב בלי כיסוי, שהיא נולדה פושטת יד בלי גלגולים היסטוריים מפוארים ובלי מורשת. וכך אלו שהתעלמו ממנה זכו להערכה מבוהלת, הם כבר ידעו את מה שהיא עמוק בפנים יודעת, הם ידעו שהיא תפוח רקוב, שיש שם חושך ובדידות ושהאצבעות המחטטות לא הפסיקו לחטט בתוכה גם כשכבר חלפו שנים, הן עוד היו שם, מזהמות והורסות כל חלקה טובה.

זה נגמר באחת, בלי הסבר זה קרה והיא הפסיקה אולי כי פריז, בה היתה אדם חזק, קלטה אותה ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו משהו אחר, שידעו ימים אחרים, ומכיוון שהפכה לאדם בלתי נראה גם הפחדים שבהישרדות כבר לא הטרידו אותה, מי שלא רואה אותה לא יראה. והמחשבה הזאת, על כוחה המסתורי, הסבה זיכוך עמוק לנפש המסרבת להסתער שלה.

זה היה זמן אחר, לא היה לה טלפון סלולרי ולא היה מה לדבר על טלפון נייח וכך הטריחה עצמה אחת לחודש אל סניף הדואר ושלחה גלויה לאמה ולשתי החברות היחידות שהשאירה מאחור, חברות שכמה חודשים מאוחר יותר נעלמו אל חייהן שלהן וההריונות וצער הגידול. היא התגעגעה לים גם אם הפעם האחרונה שראתה אותו ממש מקרוב היתה כשהיתה בת חמש־עשרה שבורחת בפעם הראשונה מהבית לעיר אחרת שנגמרת בים, אבל הים קסם לה גם בלי שמימשה את האפשרות לבוא בגליו, וקסמה לה העיר שגובלת בים הנוכח והאינסופי. פעם בשבוע ירדה נחושה אל תא הטלפון בקפה דנטון באודאון לקיים שיחה עם אמא שלה, וכשנחה עליה הרוח היתה מטלפנת גם למוקד המטאורולוגי לקבל עדכונים על מזג האוויר בארץ כדי לדמיין את הדופק במקום שהשאירה מרחק קילומטרים וימים ומדבריות משם כי מאז שגילתה את כרטיסי הטלפון, אלו עם הסיסמאות המייגעות, היתה יושבת דקות ארוכות על כורסת העור המרופטת ליד תא השירותים ומחייגת מהטלפון השחור, ערב אחד נרדמה מרוב מחשבות על הכורסה והתעוררה כשהגיעו השוטרים שהוזמנו לכבודה אבל היא לא היתה שיכורה כלל, רק עייפה כמו יער, יצאה מלווה בשני שוטרים דרך עיניהם הסקרניות של המסובים מוכי האספרסו החרוך והוויסקי הזול בקפה ההומה עם מנורות הקריאה הירוקות על פּלאס אנרי מונדור בפינת בולוואר סן ז'רמן ורו דה ל'אודאון.

הימים עברו והשלג ירד חולמני ומלטף על העיר, הממהרים מיהרו עטופים בצעיפים שלהם ואלו שלא מיהרו לשום מקום העמידו פנים שהם כן, ואיריס סירבה להעמיד פנים כי האמינה שהאישה החדשה שהיא לא חייבת דבר לאיש, גם לא את הכבוד המינימלי שבהעמדת פנים. היא לא בירכה לשלום ולא בורכה, היא הלכה וחזרה ממקום שחשבה שהוא בית לבית שחיפשה, לפעמים נתנה בלב שמות לאנשים שראתה במטרו ותהתה מה היו עושים בשעה הזאת בדיוק לו היו נולדים במקום שהוא לא כאן, מה היתה עושה היא ברגע זה לו היתה נשארת שם. ולפעמים דמיינה לאיזה בית הם חוזרים ומי מחכה להם, האם מחכה להם אישה שמחה שקורנת אליהם בערבים או אישה עצובה שנמחקה תחת החיים שהאיש שלה בחר לעצמו או נבחרו בשבילו בלי שנשאל, כמו שאמרה לה פעם אמה, שהנשים בבית הן המראה של הבעלים שלהן, ובעל טוב נותן לאישה שלו לפתח תחביבים ולעבוד ובעל רע מוחץ אותה עם ילדים עד שאת מתעוררת ואין לך עם מי לדבר, וגם אם יש מי שעוד מוכן לשמוע אותך את לא יודעת איך מתחילים ועל מה מדברים אלו שמדברים אלו עם אלו בימים האלה ומה היה בחדשות. או אולי מחכה שם אישה שצופה בחדשות עם כריך וסלט ומסכמת לאיש שחזר את החדשות והחיים שקרו מרגע היעדרו בבוקר בכמה מילים, והוא מסכם לה את היום שלו ואז הם מתחילים לדבר על שירה, למשל, או על מי שהוא כבר לא מעז לחלום שתחכה לו בבית. או אולי הם מגיעים באותו רגע ממש ונפגשים בכניסה כשהיא מתעקשת לקודד את הקוד והוא שולף מפתח ומקצר תהליכים. ככה נתנה לאנשים שמות והרעיפה סיפור על כל שם, ואיש לא קרא לה בשמה גם כי אין איריס בצרפתית וגם כי אין צרפתי בנמצא שחיפש לקרוא לה.