פסלון הקרמיקה
כמדי ערב בערבו, באמצע מהדורת ״מבט", נרדם יקותיאל מול מרקע הטלוויזיה. בגיל שבעים ושתיים היה ישן מול הטלוויזיה, ואחר כך נשאר ער רוב הלילה, כדי לנמנם שוב בחלקים שלמים של היום. הערב לא היה שונה מקודמיו, אלמלא טילטלה אותו חסיה בקריאות חוזרות של שמו. ״יקותיאל! יקותיאל! תסתכל בטלוויזיה, תראה! יעקב׳לה!" יקותיאל התעורר בבהלה ובהה בטלוויזיה.
״איזה יעקב׳לה את רואה שם?"
״כמה יעקב׳לה אתה מכיר? יעקב׳לה של בונים ומאשה! יעקב׳לה מהמושב!"
״ומה הוא עושה בטלוויזיה?"
״אני לא יודעת, הם אומרים משהו על פסלים."
״נו, בטח פסלים, יעקב׳לה הוא פסל, עושה פסלים," הזכיר לה יקותיאל.
ממה שהצליחו השניים לדלות, יעקב׳לה, או יעקב ארם, כפי שקראו לו בטלוויזיה, הוא פסל מבוקש בניו יורק, ותערוכה שלו מוצגת בימים אלה ב"מטרופוליטן". בקול חגיגי אמר הקריין שפסליו של יעקב ארם נמכרים כיום ביותר מחצי מיליון דולר. ציון הסכום העיר את יקותיאל לגמרי. הוא מעולם לא פגש אדם שמרוויח חצי מיליון דולר, והנה הילד התימהוני של בונים ומאשה, מהמושב שלו, משתכר סכום כזה עבור פסל אחד! ״איך זה שמאשה לא אמרה על זה שום דבר במכולת?״ השתוממה חסיה.
״את הרי לא מדברת איתה כבר שלושים שנה, אז איך תדעי?״ ליגלג יקותיאל.
״אמרתי במכולת, אנשים מדברים במכולת עם אנשים אחרים. היא לא צריכה לדבר איתי דווקא."
בשעה שלאחר מכן הם חזרו, לעסו ופיענחו את הידיעה המרעישה. כשמישהו מוכר הופך פתאום למפורסם, קורה לאנשים אחד משניים: או שהם מרגישים חשובים יותר, כי אם אותו מוצלח יצא מהכפר שלהם, סימן שהכפר שלהם מוצלח; או שהם מרגישים אפסים מוחלטים, כי ההוא המריא אל על, ואילו הם נשארו בכפר נידח בארץ קטנה.
״תגידי, חסיה, את זוכרת שכשהתחתנו קיבלנו מתנה מיעקב׳לה?"
״זוכרת, ודאי שזוכרת. זה היה פסלון חרסינה של ילד."
״ילד שמחזיק חתול," אמר יקותיאל.
״לא חתול, יקותיאל, מחזיק טלה!"
״טלה, שיהיה טלה," ענה יקותיאל. ״ומה קרה לפסלון הזה?"
״מה קרה? אתה שנאת אותו שנאת מוות ואמרת שזו המתנה הכי גועלית שקיבלנו לחתונה!"
״נו, אל תגזימי, רק אמרתי שזה מודרני מדי, ושהטלה דומה לקיפוד ושהילד דומה לשד."
״ואחר כך אבא שלך, זיכרונו לברכה, אמר לך שאחרי החתונה שלו כל הדברים השבירים שלא מצאו חן בעיניו נפלו לו מן היד, אקסידנט... ויום אחרי זה השד שמחזיק קיפוד נפל לך מן היד ונשבר. ככה חיסלת חצי מיליון דולר! וזה לא סתם, זה פסל מן הראשונים של יעקב ארם!"
״מה יכולתי לדעת?" אמר יקותיאל. ״מורה לקרמיקה מוזר במושב מחורבן..."
״הבן שלך, שלמה, דווקא אהב אותו מאוד. שלוימ׳לה תמיד אמר שהוא אמן גדול, ושבגללו החליט ללמוד אמנות באוניברסיטה."
״אבל, חסיה, מה קרה לפסלון שנפל?"
״אני זוכרת שהוא היה חזק מאוד ולא נשבר ממש, ושמתי אותו בעליית הגג או איפשהו."
בימים שלאחר מכן הפכו חסיה ויקותיאל את ביתם, את עליית הגג, את המחסן, את הלול והרפת, בחפשם את פסלון הקרמיקה. שלמה, בנם הבכור, זכר במעומעם את הפסלון, אך לא מה עלה בגורלו. לשווא, לא היה זכר לפסלון הקרמיקה של יעקב ארם.
בינתיים פשטה במושב השמועה שיעקב׳לה הפך לאמן בין־לאומי, ובכל פעם שאנשי המושב דיברו על המחירים שהוא גובה עבור פסליו, חש יקותיאל צביטה בלבו. ״פעם אחת בחיים יש לאדם הזדמנות להיות עשיר, ואני את שלי החמצתי," עינה את עצמו.
בסוף אותו שבוע הגיע בנם שלמה לביקור, וכשראה את צערו של אביו, הצטרף לחיפושים. שלמה, כדרכם של ילדי מושב, הכיר מקומות מחבוא ומסתור שנשכחו זה מכבר מהוריו. ״בדקת, אבא, בבוידעם שהכנת במלחמת השחרור?" שאל את אביו כששתו תה בשבת. חסיה ויקותיאל שכחו לגמרי מקיומו של אותו בוידעם, שנועד לאחסן נשק ורימונים.
טיפסו על סולם, ובמקום מסתור במחסן הכלים, אחרי שהסיטו גרוטאות וחבילות בגדים ישנים, פתחו דלת עץ מרופטת, והפלא ופלא: פסלון של ילד מחזיק בידיו טלה עמד שם. ידיו של יקותיאל רעדו מהתרגשות ולבו עלה על גדותיו משמחה. בפסלון הישן ניכרו אותות הפורענות שעברה עליו כשבוע לאחר החתונה. הטלה נשבר בנפילתו ארצה, אך מישהו הדביק אותו למקומו בעדינות ובמיומנות.
״לא אמרת לי שהדבקת את הפסלון של יעקב׳לה!" אמר יקותיאל בהשתוממות לאשתו.
״אם הייתי אומרת לך את כל מה שעשיתי כדי לתקן את השטויות שלך בחיים, היה לך לא נעים!" השיבה חסיה בהתרסה. ״גם אני לא זוכרת שהדבקתי אותו, אך כל כך הרבה דברים הייתי צריכה לתקן אחריך ואחרי הילדים ברבות השנים, שמי יכול לזכור בכלל!"
בערב המחרת התארחו אצל יקותיאל וחסיה בני משפחה וחברים, והוא הראה להם בגאווה את הפסלון. כולם מיששו את הילד נושא הטלה בהתרגשות ובהשתוממות, ויקותיאל אמר: ״יעקב׳לה הזה תמיד היה אמן מיוחד! תמיד ידענו שהוא יצא משהו גדול!" חסיה מיהרה לצאת למטבח כדי שהאורחים לא יראו את הבעת הקבס על פניה.
״נו, יקותיאל, עכשיו אתה איש עשיר," אמר לו אחד מאורחיו.
״לא חשוב הכסף," אמר יקותיאל, ״העיקר זה האמנות!" כוס תה נשמטה מידיה של חסיה במטבח בקול רעש גדול, וזה היה הסימן שנדרש ליקותיאל כדי להפסיק. הכוס הבאה עלולה להישפך עליו.
כשבועיים לאחר מכן שמעה חסיה במכולת שיעקב ארם, הרי הוא יעקב׳לה, מתעתד לבוא לביקור בארץ בעוד שבועות אחדים, אחרי שלושים שנות היעדרות. הסיבה האמיתית לבואו היתה פתיחת תערוכת פסליו במוזיאון תל אביב.
״ללכת אליהם הביתה לא בא בחשבון, כמובן, הרי לא דיברת עם מאשה שלושים שנה. אבל נוכל ללכת למוזיאון!" אמר יקותיאל. הוא וחסיה לא היו מימיהם במוזיאון, והמילה הזאת יצאה מפיו באופן מוזר, כמו שהוגים מילה שלא השתמשו בה מעולם.
שלמה ניסה להניא את הוריו מללכת לתערוכה ובידם פסלון הקרמיקה. ״לא עושים דבר כזה!" אמר. ״לא מביאים פסלונים מהבית לתערוכה! אתם תעשו צחוק מעצמכם!" אביו לא הבין על מה המהומה: ״רק לקבל את הברכה שלו, זה הכול."
ערב פתיחת התערוכה היה אירוע נוצץ בחיי התרבות של העיר תל אביב. ראש העירייה, ראש הממשלה וכל הסולתה והשמנה של החברה התייצבו לראות את הבן המפורסם. אילו היה סתם אמן ישראלי בניו יורק, קרוב לוודאי שהיו אומרים שהוא ״יורד", אבל מאחר שפסליו נמכרים במיליונים ותמונתו מוכרת ברחבי אמריקה, הרי הוא עכשיו ״האמן הישראלי. מלח הארץ". ראש עיריית תל אביב, קצין צבא בדימוס, ייחל שיעקב ארם יתרום פסלים לעיר תל אביב, כפי שראשי ערים מקווים שיעשו פַּסלים מפורסמים בכל העולם.
בתוך כל המהומה, החליפות המהודרות והנשים היפות בלטו יקותיאל וחסיה, שהציגו את עצמם כ״חברים מן המושב, מהימים שעוד קראו ליעקב ארם יעקב׳לה ארמינסקי". עיתונאית אחת ביקשה לראיין את יקותיאל על ילדותו של יעקב׳לה, ולמחרת תתפרסם תמונה של יקותיאל, איש המושב שניבא את עתידו הגדול של האמן. ברגע המתאים, בין לחיצת יד אחת לשנייה וכוסית שמפניה אחת לרעותה, ניגשו יקותיאל וחסיה אל יעקב׳לה. הוא זכר אותם כדרך שאדם זוכר דמויות מילדותו. ואז פתחה חסיה את תיקה הישן, הוציאה את פסלון הקרמיקה ושאלה את יעקב ארם: ״זוכר, יעקב׳לה, את הפסלון שנתת ליקותיאל ולי לחתונה שלנו? אנחנו שמרנו עליו באהבה כל השנים!"
לקח יעקב ארם את פסלון הקרמיקה בידו, הביט בו בהשתאות מול פניהם הנרגשות של יקותיאל וחסיה, הפך אותו מכל צדדיו, ובנוכחות כל הסובבים אותם אמר בשקט, אך בבירור רב: ״זה לא הפסלון שלי! אני לא עשיתי את הפסלון הזה!"
״אבל... איך זה יכול להיות, יעקב׳לה? זה הילד עם הטלה שנתת לנו לחתונה!"
״מצטער, יקותיאל," אמר יעקב ארם, ״זו לא החתימה שלי, ואינני עושה דמויות בצורה הזאת. זה דומה, אבל זה לא אני!" באותה שנייה ממש הגיע צוות הטלוויזיה הישראלית וחטף את יעקב לריאיון למהדורת חצות. כל הסובבים זזו הצידה, ויקותיאל וחסיה נשארו המומים על עומדם.
את הדרך הביתה עשו בשתיקה גמורה, ורק כשנכנסו לביתם, אמרה חסיה: ״זה בכל זאת פסלון שלו, אני בטוחה! הוא שקרן ורמאי כמו אמא שלו, והוא החליט לסדר אותנו!"
״בטח עכשיו," אמר יקותיאל, ״אחרי כל אותן השנים נראה לו שהפסלון הזה לא שווה הרבה, עבודה של נער, והוא בוחר להתכחש לו, לשכוח ממנו! אבל אנחנו לא נשכח אותך, שד שמחזיק קיפוד! אנחנו נשמור אותך בתור פסלון של יעקב׳לה ארמינסקי, הרי הוא האמן הדגול יעקב ארם!"
אלא שמאותו היום לא הציגו עוד את הפסלון בגאווה לאורחיהם, והסתירוהו בתוך ארון הזכוכית, בין כל כלי החרסינה השבירים.
לימים נסע שלמה בנם עם משפחתו למדינה אחרת, בתחילה כדי ללמוד אמנות, ואחר כך השתקע שם כפרופסור באקדמיה. פסל הקרמיקה נשכח בסערות היומיום. יקותיאל וחסיה זקנו, ובעיות בריאות השכיחו מהם את עלבון פסלון הנער שאוחז בטלה. את הבית במושב מכרו, קנו דירת חדר בבית אבות בעיר והעבירו לשם מעט רהיטים ואת פסלון הקרמיקה. שלמה הקפיד לדבר עמם בטלפון מדי שבוע, ויום אחד אמר לו יקותיאל בצער: ״תראה איך אמא ואני עבדנו קשה כל החיים, וכשנלך לא נוכל להוריש לכם כלום! הכול היה שקר, הבית במושב לא היה שווה הרבה, ואפילו פסלון הקרמיקה מזויף.״
מקץ שבוע קיבל יקותיאל מכתב מבנו שלמה, שכתב לו: ״אבא יקר, ציער אותי לשמוע בטלפון את העצב שלך. החיים הם לא רק כסף, וכפי שאתה יודע, לא חסר לי מאום. אבל הגיע הזמן לספר לך את האמת. לפני הרבה שנים, לפני שנולדתי, שברת פסלון קרמיקה. אמא אספה את השברים, הכניסה אותם לשקית והטמינה בבוידעם. שם מצאתי אותו כעבור חמש־עשרה שנה. הפסלון ריגש אותי וימים ארוכים עסקתי בהדבקתו, ומאז הוא חלק מחיי, ואני מכיר בו כמעט כל קמט וסדק. מורי יעקב׳לה ארמינסקי הוא האיש שהשפיע על חיי יותר מכל אדם אחר וגרם לי ללמוד אמנות, והפסלון שלו הולך איתי לכל מקום. כשראיתי אותך מתענה בחיפושים אחר פסלון הקרמיקה, רציתי לשמח אותך ופיסלתי עבורך פסלון דומה והנחתי אותו בבוידעם. לא תיארתי לעצמי שתאוות בצע תוביל אותך אל יעקב׳לה, וגם לא הצלחתי להניא אותך מכך. אז תנוח דעתך, אבא, פסלון הקרמיקה האמיתי נמצא בידי, ואף ששוויו הכספי רב, אין אני מתכוון למכור אותו. למען האמת, כשפגשתי את יעקב׳לה בניו יורק, הוא הציע לי חמישה מפסליו החדשים תמורת פסלון הקרמיקה, אך סירבתי...״
איילת –
סימני חיים
הספר הוא ספר סיפורים/אנקדוטות.
חלקם משעשעים , חלקם נוגעים ללב .
קריא, קליל, זורם.
החסרון לדעתי הוא, שישנו מישמש של סיפורים. חלק מהסיפורים הוא אנקדוטות מבית חולים (לא לשכוח- הסופר הוא רופא), וזה מעולה.
חלקם של הסיפורים הם סיפורים עם פאנץ’ ליין בסוף, שאינם קשורים במאום לבתי חולים.
כל הסיפורים הללו במעוארבב (כלומר הספר אינו מחולק לחלקים- חלק ראשון סיפורי בית חולים וחלק שני סיפורים אחרים), וזה ערבוב לא נח של הדברים.
למרות הכל- נהניתי מאד מהספר.