סינדרלה מתוקה

1

"עליי לפטר אותך מייד, לייני." הבוסית שלה כעסה עליה. "כל אחד ישמח לקבל את התפקיד שלך. הם כולם טיפשים פחות ממך!"

"אני מצטערת!" לייני מאי הנרי אמרה כשדמעות בעיניה, מביטה במעיל הפרווה הלבן והיקר של הבוסית שלה, שהיה תלוי על גב כיסא. היא התכופפה קדימה וניסתה בכל כוחה לנקות את הכתם בעזרת שולי החולצה הדהויה שלה. "זה לא היה..."

"לא היה מה?" הבוסית שלה, רוזנת אמריקנית יפה וקרה, שהייתה נשואה ארבע פעמים והתגרשה, צמצמה את עיניה המאופרות היטב. "על מה את מנסה לרמוז?"

זו לא הייתה אשמתי. אבל לייני נשמה נשימה עמוקה. היא ידעה שאין טעם לומר לבוסית שלה שחברתה גרמה לה למעוד בכוונה תחילה כאשר היא הביאה להן קפה. אין טעם כי היא ראתה הכול וצחקה ביחד עם החברה בעוד לייני נופלת בקול חבטה ומשתרעת על השטיח בדירה המפוארת במונקו. מבחינתה של הבוסית כל זה היה בדיחה – עד אשר היא ראתה את הקפה פוגע במעיל הפרווה הארוך שלה.

"נו?" מימי די פלאסיס, הרוזנת מפורסיל, דרשה. "אני מחכה."

לייני השפילה את מבטה. "אני מצטערת, גבירתי הרוזנת."

הבוסית פנתה אל חברתה, שישבה בקצה השני של הספה הלבנה, לבושה כולה בדולצ'ה וגבנה, ועישנה. "היא טיפשה, נכון?"

"טיפשה מאוד," החברה הסכימה בעודה יוצרת בעדינות טבעת עשן.

"קשה כל כך למצוא עוזרת טובה בימים אלה."

לייני נשכה את שפתה בחוזקה והשפילה את מבטה אל השטיח הלבן. שנתיים קודם לכן היא התקבלה לעבודה כמארגנת המלתחה של מימי די פלאסיס. תפקידה היה לעקוב אחר התחייבויותיה החברתיות ולבצע סידורים עבורה. אבל עד מהרה גילתה לייני מדוע השכר היה כה גבוה. היא הייתה בכוננות יומם וליל, ולעיתים נאלצה לעבוד במשך 24 שעות רצופות ולסבול את הלגלוג שלה. בכל יום חלמה לייני בהקיץ על עזיבת העבודה וחזרה לניו אורלינס. אבל היא איננה יכולה. משפחתה זקוקה נואשות לכסף והיא אוהבת את משפחתה.

"קחי את הפרווה ולכי מכאן. אני לא יכולה להסתכל על הפנים הקטנות ומעוררות הרחמים שלך דקה נוספת. קחי את המעיל לניקוי ושאלוהים יעזור לך אם הוא לא יחזור לפני הנשף החגיגי לכבוד השנה החדשה הערב." הרוזנת שלחה אותה לדרכה והסתובבה אל חברתה כדי להמשיך בשיחתן. "אני חושבת שהערב קסיוס בלק יעשה את הצעד שלו סוף-סוף".

"את חושבת?" חברתה אמרה בהתלהבות.

הרוזנת חייכה כמו חתול פרסי שבע רצון עם קערה מוזהבת של קצפת במחיר מופקע. "הוא בזבז כבר מיליוני אירו במתן הלוואות אנונימיות למנהל שלי. אבל לפי מצב העניינים, החברה של המנהל שלי תפשוט רגל במהלך השנה. אמרתי לקסיוס שאם הוא רוצה לקבל את תשומת ליבי, עליו להפסיק לזרוק כסף לביוב ופשוט להזמין אותי לצאת איתו."

"מה הוא אמר?"

"הוא לא הכחיש את זה."

"אז הוא לוקח אותך לנשף הערב?"

"לא בדיוק..." היא נרעדה. "אבל נמאס לי לחכות שהוא יעשה את הצעד הראשון. ברור שהוא מאוהב בי עד כלות. ואני מוכנה להתחתן שוב."

"להתחתן?"

"למה לא?"

חברתה קפצה את שפתיה. "יקירתי, כן, קסיוס בלק עשיר עד מאוד וחתיך-על, אבל מי הוא? מאין הוא בא? מי האנשים שלו? איש איננו יודע.

"למי אכפת?" מימי די פלאסיס, שאהבה להשוויץ בכך שהשושלת שלה מגיעה לא עד ה"מייפלאואר"1 בלבד, אלא אפילו עד לשארלמאן2, ביטלה את כל זה עכשיו. "נמאס לי מאריסטוקרטים שפרט לשם שלהם הם חסרי כול. בעלי האחרון, הרוזן, מצץ את דמי. כן, קיבלתי את התואר שלו – אבל לאחר הגירושין הייתי צריכה לחפש עבודה. אני! עבודה!" היא הצטמררה מן ההשפלה ואז התאוששה. "אבל כאשר אהיה אשתו של קסיוס בלק, לא אצטרך עוד לדאוג לגבי עבודה. הוא העשירי ברשימת עשירי העולם!"

חברתה נשפה באלגנטיות טבעת עשן נוספת. "תשיעי. ההשקעות שלו בנדל"ן התפוצצו."

"עוד יותר טוב. אני יודעת שהוא ינסה לנשק אותי בחצות. אני לא יכולה לחכות. אפשר לדעת שכל אישה שלו תהיה מסופקת במיטה..." פניה החדות הצטמצמו כאשר היא ראתה את לייני עדיין מתמהמהת ליד הספה עם המעיל הכבד בידיה. "נו? למה את עוד כאן?"

"אני מצטערת, גבירתי, אבל אני צריכה את כרטיס האשראי שלך."

"לתת לך את הכרטיס שלי? זו בדיחה. תשלמי בעצמך. ותביאי לנו עוד קפה. מהר, טיפשה!"

קורסת תחת משקלו של מעיל הפרווה הלבן, לייני ירדה במעלית ודשדשה דרך המבואה של מלון קרילון האלגנטי אל הרחוב היוקרתי ביותר במונקו, המאוכלס בחנויות מעצבים, עם נוף אל קזינו מונטה קרלו ואל הים התיכון. כאשר היא יצאה ממלון הדירות היוקרתי, השוער חייך לעברה חיוך מעודד. "מה שלומך, לייני?" שאל בצרפתית.

"בסדר, ז'אק," היא ענתה וניסתה לחייך. אבל העננים האפורים הכבדים נראו אפרוריים כמו ליבה.

הגשם הפסיק לא מכבר. הרחוב היה רטוב וכך גם מכוניות הספורט היקרות הנוסעות במהירות לצד קבוצות של תיירים המתאספות על המדרכות. בשלהי דצמבר היו שעות אחר הצוהריים החורפיות קצרות ואילו הלילות היו ארוכים. אבל זה רק הוסיף לשמחה של ערב השנה החדשה. הייתה זו תקופה פופולרית עבור אנשים, במיוחד עבור עשירים בעלי יכטות, לבקר במונקו וליהנות ממסיבות ייחודיות, מחנויות מעצבים וממסעדות ברמה גבוהה.

לייני ניחמה את עצמה בעובדה שהגשם פסק לפחות. פרט לדאגתה שמא המעיל יירטב, היא יצאה בריצה מהירה מדי מן הבניין. היא לא לקחה מעיל לעצמה והייתה לבושה בחולצה לבנה פשוטה, מכנסי חאקי משוחררים ונעלים נוחות, ושערה היה אסוף גבוה – המדים של מעמד המשרתות. אבל גם ללא גשם היה מזג האוויר לח וקריר ואילו השמש הייתה חלשה. רועדת, היא החזיקה את מעיל הפרווה חזק בזרועותיה הן כדי להגן עליו מפני התזה על-ידי המכוניות החולפות והן כדי להתחמם בעצמה.

היא לא ממש אהבה את מעילי הפרווה של הבוסית שלה. הם הזכירו לה מאוד את בעלי החיים שהיא אהבה כאשר גדלה בבית סבתה בניו אורלינס. כלבי הציד הזקנים הטיפשים והמתוקים וחתולים עצמאיים וגאוותניים. הם ניחמו אותה בימים קשים בגיל ההתבגרות. כאשר היא חשבה עליהם, לייני נזכרה בכל הדברים שהיא התגעגעה אליהם בבית. גוש עלה בגרונה. שנתיים חלפו מאז שהיא ראתה את משפחתה.

אל תחשבי על זה. הפרווה בידיה הייתה גסה וגדולה ואילו לייני הייתה קטנה, אז היא העבירה את המעיל אל כתפה כדי להביט במכשיר הטלפון שלה.

אבל בעודה מחפשת את המקום הקרוב ביותר לניקוי יבש, היא נתקלה לפתע בקבוצה גדולה של תיירים שעקבה אחרי המדריך שלה. לייני מעדה קדימה ונפלה מן המדרכה אל הכביש. היא הסתובבה באנחה וראתה כמו בהילוך איטי מכונית ספורט אדומה שועטת לכיוונה!

חריקה רועמת של הצמיגים ולייני חשה חרטה על כך שהיא עומדת למות מדריסת מכונית בגיל עשרים וחמש, הרחק מן הבית ומכל מי שהיא אוהבת, מחזיקה את מעיל הפרווה המלוכלך של הבוסית שלה. היא הייתה רוצה לומר לסבתה ולאביה שהיא אוהבת אותם בפעם האחרונה...

היא עצמה את עיניה ועצרה את נשימתה כאשר הרגישה את הפגיעה. המכונית הכתה בה עם הפגוש והיא עפה ואז נפלה בחוזקה על משהו רך.

האוויר יצא מריאותיה והיא ניסתה לנשום כשהכול סביבה השחיר.

"לעזאזל, מה חשבת לעצמך!"

זה היה קול של גבר. הוא לא נשמע כמו קולו של אלוהים, אז לא יכול להיות שהיא מתה. עיניה של לייני נפקחו לרווחה.

גבר עמד מעליה והביט בה. פניו וגופו היו מוחבאים בצל, אבל הוא היה גבוה ובעל כתפיים רחבות. והיה נראה שהוא כועס.

קהל התקבץ מסביבם בעוד האיש כורע ברך לידה.

"למה רצת ככה אל הכביש?" לאיש היה שיער כהה, עיניים כהות, הוא היה נאה. "יכולתי להרוג אותך!"

לייני זיהתה אותו לפתע. היא התיישבה במהירות והשתעלה. גל של סחרחורת עבר עליה והיא הניחה את ידה על ראשה, חשה בחילה.

"תיזהרי, לעזאזל!"

" קסיוס – בלק," היא קרקרה.

"אני מכיר אותך?" הוא שאל.

למה שיכיר אותה? היא הייתה אף אחד. "לא..."

"נפצעת?"

"לא," היא לחשה והופתעה להבין שזה היה נכון. היא הביטה מטה וראתה שהפרווה בלמה את נפילתה כמו כרית רכה. היא נגעה באי-רצון בחזית של מכונית הספורט המצוחצחת והיקרה עד מאוד שנלחצה אל הכתף שלה. הוא עצר ברגע האחרון.

"את בהלם." מבלי לבקש רשות הוא העביר את ידיו על גופה. הוא חיפש בוודאי עצמות שבורות, אבל המגע שלו – על ידיה, על רגליה, על כתפיה – גרם לגל חום לחלוף בגופה. לחייה בערו והיא דחפה אותו מעליה.

"אני בסדר."

הוא הביט בה בספקנות.

היא נשמה נשימה רועדת וניסתה לחייך. "באמת."

מכל עשירי מונקו – ויש כאלה בשפע – היא הייתה חייבת להיתקל דווקא בזה שהבוסית שלה רצתה, האיש המסתורי והמסוכן הזה. אם הרוזנת תגלה שלייני גרמה לו בעיות, נוסף לכל השאר...

לייני ניסתה לעמוד.

"חכי," הוא נהם. "תנשמי. זה רציני."

"למה?" היא הביטה שוב אל הפגוש המבריק של המכונית. "האם פגעתי בלמבורגיני שלך?"

"מצחיק." קולו היה יבש. הוא הביט בה בעיניים מצומצמות. "על מה חשבת כשקפצת ככה מול המכונית שלי?"

"מעדתי."

"היית צריכה להיות זהירה יותר."

"תודה." היא שפשפה את המרפק שלה והתכווצה מכאב. בשתי ההזדמנויות שבהן היא ראתה את האיש הזה בעבר, כאשר הוא אכל ארוחת צוהריים עם הרוזנת, לייני חשבה שקסיוס בלק הוא אמריקני שגדל באירופה, או אולי אירופאי שגדל באמריקה. אבל היה מבטא מוזר בקולו שלא התאים לתיאוריה הזו. למעשה היא הכירה היטב את המבטא הזה. אבל זה לא יכול להיות. היא שפשפה את מצחה. ככל הנראה היא נפגעה יותר ממה שחשבה. "אני אנסה לפעול לפי עצתך בעתיד."

הוא קם על רגליו והביט סביב על הקהל שהתקבץ סביבם ברחוב. "האם יש כאן רופא?" איש לא זז גם לאחר שהוא חזר על השאלה בשלוש שפות נוספות. הוא הוציא את מכשיר הטלפון שלו מכיסו. "אני מזמין אמבולנס."

"אמ..." היא נשכה את שפתה. "זה נחמד והכול, אבל לצערי אין לי זמן לזה."

הוא הביט בספקנות. "אין לך זמן לאמבולנס?"

היא בדקה את עצמה במהירות בחיפוש אחר דם או אולי רגל שבורה שהיא לא ראתה קודם לכן. אבל נראה היה שהדבר הגרוע ביותר שקרה היה קוצר נשימה וחבורה קטנה על המצח. היא נגעה בה. "יש לי סידורים דחופים בשביל הבוסית שלי."

מכווצת מעט מכאב, היא קמה על רגליה. הוא הושיט יד כדי לעזור לה. כאשר ידיהם נגעו זו בזו היא הרגישה חשמל עובר בגופה וגורם לה לרעוד. היא הביטה מעלה אליו. הוא היה גבוה ממנה בכשלושים סנטימטרים, נאה וכוחני ומצוחצח בחליפתו הכהה. היא יכלה רק לדמיין עד כמה פתטית ומבולגנת היא נראית עכשיו. האצילות מחייבת.

היא עזבה את ידו.

"טוב, תודה שעצרת את המכונית שלך," היא מלמלה. "מוטב שאמשיך..."

"מי הבוסית שלך?"

" מימי די פלאסיס, הרוזנת מפורסיל."

"מימי?" האיש התקרב בפתאומיות ובחן את פניה. הוא זיהה. "רגע. אני מזהה אותך עכשיו. העכברה הקטנה שמתרוצצת בדירה של מימי, מביאה את נעלי הבית שלה ומחפשת את מכשיר הטלפון שלה."

לייני הסמיקה. "אני העוזרת שלה."

"לאילו סידורים חשובים היא שלחה אותך שכמעט נהרגת בגללם?"

"אבל לא נהרגתי."

"למזלך."

"מזל," היא נשמה והטתה את ראשה לאחור. מוחה הרגיש ריק לחלוטין כשהיא הביטה בו. מקרוב הוא נראה אפילו נאה עוד יותר. ולפנים שלו היה אופי, עם צלקת מעניינת לאורך אחת מעצמות הלחיים הגבוהות שלו. אפו הנשרי היה מעט א-סימטרי למעלה, אולי נשבר בצעירותו ולא התאחה כראוי. האיש הזה לא נולד עשיר – זה בטוח. הוא לא היה דומה כלל לנערי השעשועים העשירים שמימי עברה דרכם בכמויות מאז גירושיה. האיש הזה היה לוחם. בריון, אפילו. ומסיבה כלשהי כאשר הוא הביט מטה אליה, הוא גרם ללייני לחוש סחרחורת – כאילו העולם זז מתחת לנעליה הנוחות.

מבטו התחדד. "אז מה היו הסידורים, עכברה קטנה," הוא חזר על שאלתו, "כה חשובים שהיית מוכנה למות למענם?"

"המעיל שלה..." זה הזכיר לה. היא חיפשה אותו וצרחה בייאוש. מעיל הפרווה הלבן והיקר היה ספוג עתה בשלולית בוץ, קרוע במקום שבו אחד מגלגלי המכונית עבר מעליו.

ליינה נשמה עמוק.

"אני כל כך מפוטרת," היא לחשה. ראשה החל לכאוב בעודה מרימה את המעיל. "היא אמרה לי לקחת אותו לניקוי לפני הנשף הערב. עכשיו הוא הרוס."

"זו לא אשמתך."

"אבל זו כן אשמתי," היא אמרה באומללות. "קודם שפכתי עליו קפה. אחר כך לא שמתי לב לאן אני הולכת. הייתי עסוקה מדי בלחפש הוראות הגעה לניקוי... הטלפון שלי!"

היא חיפשה מסביב ומצאה שהוא נמחץ מתחת לגלגל האחורי של המכונית. היא ניגשה אליו והרימה את הטלפון המעוך בידיה. דמעות עלו בעיניה כשהביטה בחתיכת המתכת.

היא לא תרשה לעצמה לבכות. היא לא.

ואז, בדיוק כשהיא כבר חשבה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר, החל לרדת גשם.

זה היה יותר מדי. היא הרגישה טיפות מים קרות חובטות בשערה הפרוע ובגופה הקר והפצוע. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בניגוד לרצונה היא החלה לצחוק.

קסיוס בלק הסתכל עליה כאילו היא השתגעה. "מה כל כך מצחיק?"

"אני בטוח אאבד את העבודה שלי בגלל זה," היא נאנחה, מסוגלת לנשום אך בקושי בשל צחוקה.

"ואת שמחה על כך?"

"לא," היא אמרה וניגבה את עיניה. "ללא העבודה שלי לא תוכל משפחתי לשלם עבור השכירות בחודש הבא או שאבי לא יוכל לשלם עבור התרופות שלו. זה לא מצחיק בכלל."

עיניו של קסיוס הפכו קרות. "אני מצטער."

"גם אני," היא ענתה וחשבה עד כמה מוזרה הייתה השיחה הזו עם האיש התשיעי העשיר ביותר בעולם. או העשירי?

מכונית צפרה והיא קפצה. שניהם הסתכלו. הקהל סביבם כבר החל להתפזר לאחר שהיה ברור שהיא לא עומדת לדמם למוות ברחוב. אבל המכונית שלו הפריעה עדיין לתנועה. הנהגים של מכוניות יוקרתיות דומות, שנאלצו לעצור מאחוריה, היו כבר מרוגזים.

הלסת של קסיוס התכווצה כשעשה תנועה מגונה לעברם והסתובב בחזרה אליה. "אם לא נפגעת ואת לא רוצה לראות רופא..." הוא בחן אותה היטב, "אז אני מניח שאמשיך בדרכי."

"ביי," לייני אמרה, עדיין מתאבלת על מכשיר הטלפון השבור שלה. "תודה שלא הרגת אותי."

היא התרחקה ממנו וזרקה את חלקי המתכת השבורים לפח אשפה בפינה. לייני השליכה את מעיל הפרווה ההרוס על כתפה והחלה צועדת בדכדוך במורד המדרכה בגשם זלעפות. היא התכוונה לחזור את המלון ולשאול את ז'אק אם הוא מכיר מנקה פרוות שיודע לעשות קסמים. אוף, על מי היא מנסה לעבוד? קסמים? הוא יצטרך להחזיר את הזמן לאחור.

היא הרגישה שמישהו תופס את זרועה. היא הרימה את מבטה והופתעה לראות את פניו הנאות והזועפות של קסיוס. הוא אמר דרך שיניים חשוקות, "בסדר, כמה את רוצה?"

"מה כמה?"

"פשוט תיכנסי למכונית שלי."

"אני לא זקוקה להסעה... אני רק הולכת בחזרה אל המלון."

"ומה תעשי שם?"

"אתן לבוסית שלי את המעיל שלה ואאפשר לה לצרוח עלי ולפטר אותי."

"נשמע כיף." הוא הרים גבה כהה ונהם, "תראי. ברור שהטלת את עצמך לפני המכונית שלי מסיבה מסוימת. אני לא יודע מדוע את לא עושה את הדבר המתבקש ומבקשת כסף מייד, אבל יהיה המשחק שלך אשר יהיה..."

"אין שום משחק!"

"אני יכול לפתור את הבעיה שלך. בקשר למעיל."

לייני שאפה אוויר. "אתה יודע איך לתקן אותו? עד הנשף הערב?"

"כן."

"אני אהיה אסירת תודה!"

דבריו היו קצרים. "היכנסי."

עכשיו המכוניות שמאחוריהם לא סתם צפרו, אלא הנהגים גם צרחו הצעות גסות.

קסיוס פתח את דלת הנוסע והיא נכנסה פנימה, עדיין אוחזת בחוזקה במעיל הפרווה ההרוס, המלוכלך והקרוע. הוא התיישב במושב הנהג לידה ומבלי לטרוח להשיב לנהגים הזועמים שמאחוריהם, הוא נסע משם.

היא הציצה אליו כשהם נסעו. "לאן אנחנו נוסעים?"

"זה לא רחוק."

"סבתא שלי הייתה צועקת עליי אם היא הייתה יודעת שנכנסתי למכונית עם אדם זר," היא אמרה בקלילות. אבל חלק ממנה כבר תהה אם היא הייתה צריכה לסרב להצעתו. העובדה שהייתה לו מכונית יוקרתית לא הייתה הוכחה לכך שאפשר לסמוך עליו – למעשה ניסיונה המוגבל הוכיח את ההיפך.

"אנחנו לא זרים. את יודעת את שמי."

"מר בלק..."

"קראי לי קסיוס." הוא הביט בה מן הצד. "אם כי אני לא חושב שמימי עשתה בינינו היכרות."

"בסדר. קסיוס." השם שלו התגלגל בהנאה על לשונה. היא ליקקה את שפתיה. "אני לייני. לייני מאי הנרי."

"אמריקנית?"

"מניו אורלינס."

המבט הפתאומי שלו היה כה חד וחוקר עד כי הוא גרם לה מבוכה. היא לא הייתה רגילה שגבר שם לב אליה, ובמיוחד לא גבר כמוהו. היא הרגישה את תשומת ליבו של קסיוס בלק עד לבהונותיה.

הבוסית שלה אמרה שהאיש מסתורי, שמים קפואים זורמים בוורידים שלו. למה הוא טורח לעזור לה?

אבל היא הייתה כה זקוקה לעזרתו עד כי לא יכלה להרשות לעצמה לשאול שאלות עכשיו. "תודה שאתה עוזר לי. נחמד מאוד מצידך."

"אני לא נחמד," הוא אמר בקול נמוך. הוא הביט בה. "אבל אל תדאגי. את לא תאבדי את עבודתך."

ליבה התרומם עד גרונה. היא לא הצליחה להיזכר מתי מישהו עזר לה. בדרך כלל היא הייתה האחראית על כולם ועל הכול.

"תודה לך," היא אמרה שוב. קולה נסדק מעט והיא הביטה בחלון תוך שהיא ממצמצת בעיניה במהירות.

מונקו הייתה עיר קטנה, שני קילומטרים רבועים בלבד, מצידה האחד הים התיכון, ומצידה השני – צרפת. אבל היות שבמדינה לא הוטל מס על הכנסות, אנשים עשירים מכל העולם נהרו להיות אזרחיה. עד כדי כך שנהגו לומר ששליש מן האוכלוסייה היו מיליונרים. מונקו הייתה מפורסמת בזכות הקזינו הגדול מן המאה ה-19, החברה האלגנטית שלה ומרוץ הגרנד פרי שהתקיים בכל שנה ברחובותיה המתפתלים.

"אני לא רואה איך אפשר להפוך את המעיל למושלם שוב," היא אמרה בעצב, מביטה במעיל הבלוי שבידיה. היא הביטה בו. "אולי אתה יכול לחזור איתי לסוויטה שלה ולהסביר מה קרה? אם אתה תכניס מילה טובה, הרוזנת לא תפטר אותי."

קולו היה רגוע כשהוא התרכז בכביש. "מימי ואני מכרים עסקיים, שום דבר מעבר לזה. למה את בטוחה כל כך שאני יכול להשפיע עליה?"

"אתה לא מאוהב בה?" לייני פלטה.

"מאוהב!" ידיו התהדקו על ההגה וגרמו למכונית להתנדנד מעט על הכביש. ואז הוא הביט בה. "מאין לקחת את הרעיון הזה?"

לייני הבינה שהיא קיבלה את הרעיון מציתות ולחייה הסמיקו. היא לא רצתה לחשוף סודות או להפיץ שמועות על הבוסית שלה. היא נבוכה, משכה בכתפיה והביטה החוצה אל הגשם. "נראה שרוב הגברים מתאהבים בה. אני רק הנחתי..."

"ההנחה שלך איננה נכונה." לפתע הוא החנה את המכונית ברחוב. "למעשה האשימו אותי שאני חסר לב."

"זה לא נכון." היא חייכה אליו בביישנות. "חייב להיות לך לב. אחרת מדוע שתעזור לי?"

הוא הביט בה במבט מסתורי וקודר. מבלי להשיב הוא דומם את המנוע ויצא מן המכונית.

ליבה של לייני הלם כשהוא הקיף במהירות את המכונית מלפנים. הוא היה גבוה מאוד, גבוה ממנה בשלושים סנטימטרים לפחות, וכבד ממנה בכ-45 קילוגרמים של שרירים טהורים. אבל למרות השרירים שלו הוא נע בחן כמעט חתולי תחת חליפתו המצוחצחת הכהה. הוא פתח את הדלת שלה והושיט לה את ידו.

היא הביטה בידו בבעתה, תוהה אם להעז לאחוז בה לאחר התגובה הכה חזקה שלה לכך.

"פרווה?" הוא אמר בחוסר סבלנות.

אה. היא נתנה לו את הפרווה תוך כדי הסמקה. הוא הניף את המעיל בזהירות על כתפו. המעיל נראה קטן לעומתו. הוא הושיט את ידו שוב. "את."

לייני היססה לרגע. היא חששה לעשות מעצמה צחוק והסיכוי לכך היה גבוה. כשהיא היתה עצבנית היא תמיד אמרה דברים מטופשים, וקסיוס בלק גרם לה להיות עצבנית מאוד.

היא הניחה את ידה בידו בביישנות ואפשרה לו לסייע לה לצאת מן המכונית. החום והחוזק של ידו הגדולה על ידה גרמו לכל מני דברים מוזרים בתוכה. היא עזבה את ידו במהירות וקימטה את מצחה כאשר הרימה את מבטה אל הבניין שעוצב בסגנון אומנותי צרפתי. "זה לא נראה כמו ניקוי יבש."

"זה לא. בואי אחריי."

היא נכנסה אחריו דרך דלתות של בוטיק מעצבים אלגנטי מאוד. הוא נתן את הפרווה הישנה למוכרת הראשונה שפגש. "הנה. תיפטרי מזה."

"בוודאי, אדוני," היא ענתה בשלווה.

"להיפטר מזה? מה אתה עושה?" לייני צעקה. "אנחנו לא יכולים לזרוק אותו!"

אבל הוא הביט במוכרת היפה, והלבושה היטב. "תמצאי לנו מעיל חדש בדיוק כזה."

"מה?" לייני אמרה.

"כמובן, אדוני," הבחורה אמרה ברוגע ולייני הרגישה שהיא הייתה עונה באופן דומה לכל לקוח עשיר בין אם היה מדובר בזריקתה של עטיפה של סוכרייה ובין אם מדובר בלהיפטר מגופה. "יש לנו אחד דומה מאוד מאותה קולקציה. המחיר הוא חמישים אלף אירו."

רגליה של לייני כמעט כשלו, אבל קסיוס אפילו לא מצמץ.

"אנחנו ניקח אותו."

כעבור עשר דקות הוא הסיע אותה בחזרה אל המלון עם מעיל הפרווה החדש ארוז היטב בתא המטען, אשר באופן מפתיע היה בקדמת המכונית ולא מאחור. אנשים עשירים תמיד עשו דברים באופן שונה מעט, היא חשבה.

אבל היו דברים שהם עשו באותו אופן.

"יש סיבה אחת בלבד שבגללה תבזבז כל כך הרבה כסף על מעיל," לייני הודיעה לו בזמן הנסיעה. "תודה בזה. אתה מאוהב ברוזנת עד כלות."

קסיוס הביט בה מזווית העין. "לא עשיתי את זה בשבילה." הוא חייך אליה פתאום. "עשיתי את זה בשבילך."

"בשבילי?"

"את יודעת מי אני ואילו אמצעים יש לי. ובכל זאת לא ניסית לנצל את העובדה שפגעתי בך עם המכונית שלי. את אמורה לטעון שנפצעת, נפגעת בעמוד השדרה, לאיים בתביעה. זה מה שהנחתי שתעשי כאשר זרקת את עצמך לפני המכונית שלי."

"לא זרקתי את עצמי לשום מקום," היא מחתה.

נדמה היה שעיניו הכהות בוחנות אותה כאילו מדמיינות את גופה ללא בגדים. היא הסמיקה ועיניו פגשו בעיניה בקרירות. "את יכולה לפנות לעורכי דין, לדרוש מיליונים."

מיליונים? המחשבה על כך לא עלתה במוחה של לייני כלל. הון כזה יכול היה לשנות את חייה לחלוטין – וחשוב עוד יותר, את חיי משפחתה.

אבל...

"זה לא יהיה נכון," היא אמרה באיטיות. "אני מתכוונת שזו לא הייתה אשמתך שנפלתי אל הכביש. עשית הכול כדי לא לפגוע בי. התגובה המהירה שלך הצילה את חיי."

"אז אם הייתי מציע לך מיליון אירו כאן ועכשיו בתמורה לחתימתך על מסמך משפטי שמסיר ממני אחריות, היית חותמת?"

"לא," היא אמרה בעצב, מקללת את המוסר של עצמה.

פיו התעקל בציניות. "אני מבין..."

"הייתי חותמת על המסמך בחינם."

הוא נחרד. "מה?"

"סבתי חינכה אותי לומר את האמת ולא להיות נצלנית. אם אתה עשיר זה לא אומר שאני צריכה להיות גנבת."

קסיוס צחקק כשפנה שמאלה. "סבתא שלך נשמעת כמו אישה מדהימה."

"היא באמת כזו." היא חייכה. "ליידי דרומית אמיתית."

קסיוס בהה בה לרגע, ועיניו הכהות נצנצו בדמדומים האפורים הדהויים.

מכוניתו עצרה מול הכניסה הראשית של המלון. אבל כשהוא דומם את המנוע היא ראתה משהו בפניו שגרם לליבה להתכווץ.

מבלי לחשוב היא נגעה בכתפו בביישנות. היא התחרטה על כך מייד כאשר הרגישה את השריר הקשה מתחת לז'קט השחור המצוחצח שלו. ידה ירדה אבל היא לא הצליחה למנוע מעצמה לומר, "למה אתה נראה כך?"

היא תהתה אם הוא הרגיש את אותה אנרגיה שהיא הרגישה כשנגעו זה בזה. לא. ודאי שלא, זה מגוחך. הוא היה מעוניין במעסיקה שלה בלבד, שהייתה יפה, אריסטוקרטית וזוהרת – כל מה שהיא, לייני, לא הייתה.

היא נשמה נשימה עמוקה. "אתה נראה... עצוב."

קסיוס בהה בה במשך רגע ארוך. ואז הוא חייך אליה חיוך מהיר וקשה. "מיליארדרים אינם עצובים. אנחנו נוקמים." הוא הפנה את מבטו. "בואי. אני אציל אותך ממימי."

דלת המכונית בצד שלה נפתחה לפתע. ז'אק השוער נראה מופתע לחלוטין לראות אותה חוזרת אל הבניין במכונית ספורט. הוא אמר, "העלמה לייני?"

"הו, היי," היא אמרה בצחוק מובך ו – היא חששה – בהבעת פנים של אשמה. "אה. מר בלק הציע להסיע אותי בגשם ברוב טובו."

ז'אק נראה המום עוד יותר כאשר ראה את קסיוס שנתן לו את מפתחות המכונית יחד עם מה שנראה כתשר שמן ומלמל בצרפתית, "תודה" לפני שהוציא מחזית המכונית את מעיל הפרווה החדש והעטוף היטב וצעד איתה אל תוך המבואה המפוארת.

"תגידי," קסיוס אמר תוך כדי הליכה, "מה את חושבת על מימי? האם היא מעסיקה טובה?"

לייני נשכה את שפתה, מחפשת מילים. "אני מודה על העבודה," היא אמרה לבסוף בכנות מוחלטת. "היא משלמת בנדיבות ואני תומכת במשפחתי. תודה על שאתה עוזר לי לא לאבד את העבודה."

אבל היא הייתה פחות שמחה מהמחשבה הזו כאשר היא חזרה אל הסוויטה של הרוזנת.

"לייני! ילדה עצלנית שכמוך! מה לקח לך כל כך הרבה זמן? את אפילו לא ענית לטלפון שלך," הבוסית שלה אמרה ברגע שהיא נכנסה פנימה. "נעדרת זמן כה רב עד כי נאלצתי להזמין בעצמי קפה. הייתי צריכה להתקשר לשירות החדרים בעצמי. בעצמי!"

"אני מצטערת," לייני מלמלה. "הייתי מעורבת בתאונה, והטלפון שלי..."

"למה אני בכלל טורחת לשלם לך, את חסרת תועלת..."

ואז מימי ראתה את קסיוס נכנס אל הסוויטה מאחורי לייני והלסת שלה נשמטה. חברתה ארמינטה, שהייתה שרועה על הספה בסמוך לחלון, מעשנת ומדפדפת בעצלתיים במגזין שבועי צרפתי, הייתה כה המומה עד כי הסיגריה נפלה מידה.

שתי הנשים נעמדו על רגליהן מייד, מנפנפות בשערן ומטלטלות את ירכיהן.

"קסיוס!" מימי המתה, מחייכת בפה מלא. "לא ידעתי שאתה מגיע לביקור."

"אני לא. נתקלתי בעוזרת שלך ברחוב."

הוא קרץ אל עבר לייני והיא הסמיקה.

"למה אתה מתכוון?" הרוזנת הביטה עליהם, מנסה לא לפספס אף בדיחה פרטית. קסיוס נראה עצבני.

"נתקלתי בה עם המכונית שלי," הוא אמר בבוטות.

היא הסתובבה במהירות אל לייני.

"ילדה טיפשה, למה קפצת מול המכונית של מר בלק?"

קסיוס ניסה לא להשתעל. "זו הייתה אשמתי לחלוטין." הוא הניח בזרועותיה את השק הסגור ברוכסן מחנות הפרוות היוקרתית. "הנה. במקום המעיל שלך שנהרס בתאונה."

מימי נאנחה כאשר פתחה את השק. "פרווה חדשה! אני חוזרת בי, לייני," היא אמרה במתיקות. "את יכולה להרשות למר בלק לפגוע בך עם מכוניתו מתי שהוא רוצה."

ולייני לא חשבה שהבוסית שלה מתבדחת.

השפתיים האדומות של מימי התרוממו בחיוך פלרטטני כאשר היא התקרבה אל קסיוס. "קונה לי מעיל פרווה חדש עוד לפני שיצאנו לדייט הראשון שלנו? אתה בהחלט יודע כיצד למצוא חן בעיני אישה."

"את חושבת כך?" קסיוס הביט על לייני מהצד. "עבר זמן רב מאז שהייתה לי השראה לרדוף אחרי מישהי."

ליבה של לייני הלם בצורה מוזרה. לא ייתכן שהוא מדבר עליה, נכון? לא, ודאי שלא. הוא רצה את הבוסית שלה עם כל הזוהר הבלונדיני, הרזה והאופנתי להחריד שלה. לא את לייני, גוצית ושמנמנה, פשוטה, רגילה. ומגושמת... כל כך מגושמת!

"חכה שתראה אותי בנשף הערב." מימי התחנחנה. "אתה תקבל השראה לנסות כמה דברים אחרים כדי לזכות בתשומת ליבי, אולי כמו..." היא התרוממה על קצות אצבעותיה ולחשה משהו באוזנו. הוא התרחק ממנה והבעת פניו לא אמרה דבר.

"איזו... מחשבה מסקרנת." הוא הביט סביב על שלוש הנשים. "אז אני אראה אתכן הערב?" מבטו עצר על לייני. "כולכן?"

"לייני תגיע בוודאי," אמרה הרוזנת. "אני צריכה שהיא תחזיק את התיק שלי עם השפתון וסיכות הביטחון למקרה שהשמלה שלי תתפוצץ... היא צמודה וקצרצרה ומחוברת ברצועות זעירות." היא צחקקה. "אתה תמות."

קסיוס פנה אל לייני. "האם גם את מתכוונת ללבוש שמלה כזו?"

לייני הסמיקה מרוב בלבול. "אני... כלומר..."

"לייני?" הבוסית שלה צחקה. "היא תלבש מדים, כמו המשרתים האחרים. זה מה שנכון וראוי. הלא כן, ארמינטה?"

"נכון וראוי," הסכימה חברתה תוך שהיא מדליקה סיגריה חדשה.

"כדאי שתלך, קסיוס." מימי נפנפה בידה באוויר. "הנח לנו להתכונן לנשף. ללייני יש דברים רבים לעשות..."

קסיוס הסתובב והפנה את מבטו הכהה אליה. "תהיתי אם תוכלי לעשות לי טובה קטנה."

"כל דבר," היא נשמה.

קסיוס הביט בחזרה בלייני. "לייני לא הסכימה להתפנות לבית החולים, אבל היא צריכה לנוח לפחות. היא נחבלה בראשה. אני מודאג לגביה. היא נראתה מעט... מבולבלת."

"לייני כל הזמן מבולבלת," מימי ענתה ברוגז, ובמקרה הזה לייני הסכימה, אם כי זו לא הייתה התאונה שגרמה למוחה לקפוא ולגופה להיות מגושם יותר מן הרגיל. היה זה קסיוס. אף גבר מעולם לא השפיע עליה בצורה כזו. או הביט בה באופן שהוא הביט בה.

"עשי לי טובה. תני לה לנוח שעה או שעתיים כדי להתאושש."

"אבל אני צריכה שהיא..." אבל מתחת לעוצמת מבטו, הבוסית שלה נאנחה. "טוב. בסדר."

"תודה לך." מבטו עבר בין שלושתם, אבל נראה שהוא התעכב על לייני יותר. הוא הרכין את ראשו מעט. "גבירותיי".

הרוזנת וארמינטה קרנו לעברו כשהוא הסתובב ויצא מן הדלת. ואז החיוך של הבוסית שלה נעלם.

"טוב, אני לא יודעת מה עשית כדי לזכות בתשומת ליבו – ברחמים שלו – אבל למעשה הבכת את עצמך כשדחפת את עצמך קדימה! כה וולגרי!"

"כה וולגרי," הסכימה ארמינטה.

"עכשיו תלכי לגהץ בקיטור את השמלה שלי."

ללא הסחת הדעת המחשמלת של קסיוס מאחוריה, עם גופו החזק מגן עליה ומבטו הכהה והחושני, לייני הבינה לפתע שראשה כואב עד מאוד. "אבל אמרת שאני יכולה לנוח קצת..."

"את יכולה לנוח תוך כדי גיהוץ השמלה."

"וגם את שלי."

"תראי בזה מתנה." הרוזנת חייכה אליה בקשיחות. "תעמידי פנים שאת בסאונה. ספא יומי. תיהני."

ובאופן מוזר היא באמת נהנתה כאשר עמדה עם שמלות הערב הקטנות והמעוצבות – שנראה היה שהן עשויות מרצועות מחוברות בלבד – וגיהצה אותן בקיטור. היא דמיינה שוב ושוב את עיניו הכהות של קסיוס מחפשות את עיניה שלה, את הצליל המהדהד של קולו, את מגע ידו כשעזר לה לצאת מן המכונית.

לייני עצרה וטלטלה את ראשה. "את מגוחכת," היא אמרה לעצמה בקול. "בחצות הוא ינשק אותה – לא אותי!"

היא שמעה את פעמון הדלת של הסוויטה מצלצל. היא הניחה את מגהץ הקיטור ומיהרה לפתוח את הדלת.

איש צעיר החזיק קופסה גדולה. "משלוח."

"תודה." היא נתנה לו תשר מארנקה הפרטי – המעסיקה שלה הייתה קמצנית ביותר בכל הנוגע לתשרים – ולקחה את הקופסה הלבנה הגדולה ומעטפה. "גברתי הרוזנת, יש לך..."

ואז לייני ראתה את השם שהיה כתוב על המעטפה וכמעט נחנקה מרוב הלם.

העלמה לייני הנרי.

"מה זה?" הבוסית שלה עמדה לפתע לידה. "משלוח עבורי?"

"למעשה..." לייני נשמה. "זה עבורי."

"מה?" הבוסית חטפה לה את המעטפה. "מי ישלח לך מתנה?" היא פתחה את המעטפה, קראה את ההודעה והתנדנדה לאחור. היא בהתה בלייני בהבעה המומה על פניה הרזות והיפות. "מה עשית?"

"למה את מתכוונת?"

היא נתנה ללייני את הפתק והיא הביטה בו.

 

אני בטוח שאת תיראי טוב בכל סוג של מדים, אבל תשקלי ללבוש את זה במקום המדים. תהיי שם לפני חצות.

קסיוס

 

להט חם כמו אש מילא לפתע את ליבה, משהו בין ניצחון לשמחה. "הוא שלח לי מתנה?"

"תפתחי."

לייני הייתה רוצה שהרוזנת וארמינטה לא יהיו שם כדי שהיא תוכל לפתוח את מתנתו לבד ולהתענג עליה ללא מבטיהן. אבל היא הניחה את הקופסה הגדולה על השולחן והרימה את המכסה.

כל שלוש הנשים התנשפו בפליאה.

בתוך הקופסה הלבנה הייתה שמלת ערב נוצצת בצבע זהב. היא נצצה בתאורה של הסוויטה, ללא כתפיות, מחשוף בצורת לב ושכבות רחבות ונפוחות של חצאיות טול נוצצות. לייני הרימה כפפה לבנה ארוכה מן הקופסה ולפתע התחשק לה לבכות. זו הייתה מתנה שמתאימה לנסיכה. איש לא נתן לה משהו כזה מעולם.

היא הרימה את השמלה מתוך הקופסה והחזיקה אותה כנגד גופה. היא זיהתה אך בקושי את בבואתה במראה, העיניים החומות הצוחקות, האופן שבו השמלה הזהובה הבליטה את עורה הקרמי ושערה הכהה.

"מה עשית, זרקת את עצמך על המכונית שלו בכוונה?" הבוסית שלה זעפה עליה. "רודפת בצע קטנה וערמומית שכמוך, סנוורת אותו עם סיפור על אישה מסכנה וחסרת אונים? המצאתי את הסיפור הזה! את חושבת שאני פשוט אתן לך לגנוב אותו ממש מתחת לאף שלי?"

היא בהתה במימי בהלם. "לא..."

הבוסית שלה הביטה בה בבוז, החל בחולצה הלבנה הפשוטה שלה, דרך מכנסי החאקי הרחבים ועד לקבקבים. שפתה התגלגלה. "מה גבר כלשהו יכול למצוא בך בכלל?"

"אני בטוחה שהוא רק ניסה להיות נחמד," היא מלמלה.

"הוא מנסה לגרום לך לקנא, מימי," ארמינטה אמרה.

"אולי." היא הסתובבה בחזרה אל לייני. "בסדר. תלבשי את השמלה הזו. תלכי לנשף של ערב השנה החדשה הערב. ואם הוא יזמין אותך לרקוד..." עיניה הצטמצמו, "אני רוצה שתסכימי."

היא? תרקוד עם קסיוס בלק? בשמלה הזו? בניגוד לרצונה, לייני חלמה בהקיץ על כך, כמעט מחבקת את עצמה מרוב אושר.

"ואז..." מימי הביטה מטה אליה בשפתיים אדומות מתעקלות, "את תגידי לו שנמאס לך מתשומת הלב שלו ואת רוצה שיניח לך לנפשך. את תעליבי אותו עד שהוא יאמין לך."

החלומות הוורודים והמתוקים של לייני התנדפו. "לא!"

"אם לא תעשי כך, את תהיי מובטלת." הרוזנת הניפה את שערה הארוך והניחה את ידה על ירך בג'ינס לבן צמוד. "לא זו בלבד, אלא שאני אדאג באופן אישי שאיש לעולם לא יעסיק אותך. אז במה את בוחרת?" כאשר היא ראתה את פניה האומללות של לייני, חיוכה התרחב והיא הוסיפה במתיקות, "זה מה שחשבתי."