סינדרלה סיציליאנית

"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה, ניקולינה?"

המילים נשמעו חדות. חדות כמו קצה מחט או עקיצת דבורה. גרונה של לינה התהדק כשהיא לבשה את חולצת הכותנה הדקה מעל ראשה ופנתה לפגוש במבט המאשים של האישה שנכנסה עכשיו לחדר השינה שלה. היא ייחלה בפעם האלף שאימה תדפוק לפני שהיא מסתערת פנימה, אך זה כנראה כמו לייחל לכוכבים.

"חשבתי לצאת לסיבוב," אמרה וכרכה גומייה סביב שערה הסמיך, אף שהניסיון לאלף את תלתליה השחורים היה מאבק יום-יומי.

"בלבוש כזה?"

המילה נאמרה באכזריות, ולינה תהתה מה הביא לתגובה הזאת, כי אין מצב שהבגדים שלה פגעו בצניעות המפותחת מדי של אימה. "כזה?" שאלה בבלבול אמיתי.

מבט הבוז של אימה נדד מחולצתה הצנועה אל מכנסי החצאית מג'ינס שהיו הגונים לחלוטין, ושאותם לינה תפרה במכונת התפירה הישנה שלה רק בשבוע שעבר משאריות בד שמצאה בבית המלאכה. לפי אחד מכתבי העת המקוונים העוסקים באופנה שהיא בלעה בכל הזדמנות, היא יכלה לקצר את המכנסיים בשנים-עשר סנטימטר לפחות, אך מה הטעם בחשיפת בשר רב מדי? למה לעורר מריבה שלא לצורך ולחשוף את עצמה לרעש רקע בלתי פוסק של ביקורת, כשרוב הזמן היא ניסתה לחסום את הרעש?

"את אמורה להיות באבל!"

לינה נתקפה דחף למחות שהזקן שמת לאחרונה היה מישהו שהיא אפילו לא פגשה ושהיא השתתפה בהלוויה שלו רק מפני שכך אנשים נוהגים בכפר הסיציליאני הזעיר הזה שבו חייתה כל חייה. אך היא כבשה את הדחף כי לא רצתה לריב. לא כשהיא הרגישה כה מרוקנת וכה פגיעה, מסיבות שהיא לא העזה לנתח.

"ההלוויה הסתיימה, אימא," אמרה בשקט. "ואפילו המתאבל הראשי עזב." כי האם סלווטורה די לוקה – בן-הסנדקות המיליארדר של המנוח – לא עזב בנהמה במכונית שלו באותו בוקר והשאיר את לינה לבהות בעגמומיות בלימוזינה המבריקה יורדת מההר ולדעת שהיא לעולם לא תראה אותו שוב? ולתהות למה זה מטריד אותה כל-כך.

את יודעת למה. כי בכל פעם שהוא הסתכל עלייך, הרגשת מלאת חיים. כי זה הכישרון שלו. היכולת המיוחדת שלו. להמיס נשים עם אותו מבט כחול כבד-עפעפיים.

ביקוריו המזדמנים בכפר שלה היו משהו לחכות לו. כמו חג המולד או יום הולדת. משהו בוהק ומנצנץ בעתיד, שהיא לעולם לא תראה שוב. ומשום מה היא הרגישה כמו בלון מנוקב.

"סלווטורה די לוקה!" קול אימה חדר אל מחשבותיה כשהיא התיזה את שמו בבוז שהיה אפילו רב מכפי שהפגינה כלפי הלבוש של לינה. "בתקופתנו הוא היה נשאר לפחות שבוע כדי לחלוק כבוד לקהילה. אבל כנראה התהילה והעושר שלו חשובים יותר מהשורשים הסיציליאניים שהוא הפנה להם את גבו לטובת החיים האמריקאיים החדשים והנחשבים שלו!"

לינה לא הסכימה עם הגינוי של אימה אך לא היה טעם להתווכח. כי אימה תמיד צודקת, נכון? ההתאלמנות בגיל צעיר העניקה לה עליונות מוסרית, ועם חלוף השנים גם מרירות גוברת כלפי העולם בכללותו. ואל מרירות זו התלוותה יכולת מתוחכמת מאוד לעורר רגשות אשמה בבתה היחידה. לגרום לה להרגיש כאילו היא אחראית לצרות של אימה. והאם המצב הזה לא הלך ונעשה בלתי נסבל? לינה נטלה את הקסדה שלה ועשתה ניסיון סביר לחייך אך לא זכתה לחיוך בתגובה. "הרבה דברים קרו, אימא. אני פשוט... צריכה הפסקה."

"אוה, הלוואי שהייתי שוב בת עשרים ושמונה! כשהייתי בגילך אף פעם לא התלוננתי על עייפות. ניהלתי את העסק הזה כמעט לבד. את צעירה מכדי לקחת הפסקה. כשהייתי בגילך לא נחתי לרגע," אמרה אימה בלגלוג. "ויש לך עבודה כאן."

ברור. תמיד הייתה לה עבודה כאן. לינה עמלה משחר ועד ערב בעסק המשפחתי הקטן לתפירת שמלות. היא תפרה שמלות וחצאיות זולות, והן נמכרו אחר-כך באחד השווקים הרבים של האי, אבל היא מעולם לא שמעה אפילו מילת תודה אחת מהאישה שילדה אותה. לאמיתו של דבר, היא לא באמת ציפתה להוקרה. הצייתנות הוחדרה בה מגיל צעיר – אפילו לפני שאביה מת בדמי ימיו והשאיר אותה לשאת במלוא עול הרוגז של אימה. ולינה השלימה עם גורלה משום שזה מה שנערות כפר כמוה תמיד עשו. הן עבדו קשה, הן צייתו להוריהן והתנהגו בכבוד, וברבות הימים הן התחתנו והקימו משפחה משלהן – וכך כל המעגל התחיל מחדש.

אך לינה לא התחתנה. היא אפילו לא הייתה קרובה לנישואים – ולא בגלל מחסור בהזדמנויות. היא עוררה זעם ותדהמה בכפר כשדחתה כמה מחזרים שהופיעו בפתח ביתה עם זרי פרחים קמלים ועיניים ערמומיות, שנדדו בתאוותנות אל שדיה השופעים מדי. היא החליטה שעדיף לה להיות לבד מאשר להקריב את עצמה ולהיכנס למיטה עם מישהו מהמחזרים האלה. זה כמובן היה כתם שחור נגדה. כבת יחידה, אימה לא תסלח לה בקלות על ההחלטה לא לספק לה נכדים. ואף שלינה לא התחרטה על אף אחת מאותן שתי החלטות, לפעמים התעוררה בה הרגשה שהיא שרפה את כל הגשרים, ושהיא תישאר כאן כל חייה וכך ייראה עתידה.

כשאימה יצאה מהחדר בטריקת דלת, לינה שמה לב שדבר באמת לא השתנה מאז ההלוויה אתמול, אך היא הרגישה שמשהו השתנה בתוכה. הימים היו מלאי פעילות, במיוחד עבור הנשים שהכינו את כל האוכל לאבלים. פאולו קרדינלי נקבר עם כל הכבוד והטקסיות שהמסורת הסיציליאנית הפגינה כלפי המתים. אבל עכשיו זה נגמר והחיים חזרו למסלולם, ולינה קלטה שהזמן נפרש לפניה כמו כביש נטול השראה. פתאום היא הרגישה לכודה על-ידי הקירות המתנשאים של דיכוי וציפייה ושל הדרישות האינסופיות של אימה.

היא מוכרחה לברוח.

לא הייתה לה תוכנית ממשית. החברה הכי טובה שלה גרה בכפר הררי שכן והן נפגשו תכופות לקפה. אך החברות שלהן ספגה פגיעה בעקבות נישואיה הטריים של רוזה, ובימים כתיקונם נסיעה בגפה לאחד מאתרי הנופש היוקרתיים יותר הנושקים לים למרגלות ההר לא הייתה אפשרית לגביה. אך היום היא הרגישה צורך להפר כמה מהכללים שכפתה על עצמה. היא פשפשה בירכתי הארון כדי לאתר קצת מהכסף שהחביאה מהמשכורת הקטנה המגוחכת שלה ומצאה את עצמה משתוקקת לחוויה שונה. למשהו חדש.

היא עצרה רק כדי לדחוף את בגד הים שלה לתוך התרמיל, גלגלה את הקטנוע הקטן שלה החוצה ופתחה בדהירה הרחק מהכפר, האבק מהרחובות היבשים מתנחשל מאחוריה בעננים. היא חלפה על פני מקבץ הבתים האחרון בפאתי הכפר וניווטה על פני הסיבובים המפותלים, ותחושת חופש בלתי צפויה פתאומית רוממה את רוחה כשנסעה במהירות לכיוון החוף. היא הריחה את הים לפני שראתה אותו – סרט רחב של קובלט מנצנץ בבוהק בשמש אחר-הצהריים – והריח היה נפלא.

היא נשמה את האוויר המלוח ונסעה לכיוון חוף שהיה מפורסם ביופיו הטבעי. במקום כזה אנשים הוציאו סכומי כסף גדולים כדי לשכב תחת שמשיות מצויצות וליהנות ממשקאות צוננים שמובאים להם על מגשים. מקום שלרוב הייתה פוטרת כמהודר או מרשים מדי בשביל מישהי כמוה. אבל היום? ליבה הזרים דם אל גופה כשהחנתה את הקטנוע קרוב לבר שעל שפת המים. היום היא הרגישה אחרת. היא הרגישה כמעט פטליסטית.

לינה פסעה אל הבר הפתוח והרגישה שהיא מתבלטת בין התיירים העשירים עם מלבושי החוף הנוצצים ותכשיטי הזהב שלהם, אך מכיוון שהיא לעולם לא תראה שוב אף אחד מהאנשים האלה – זה באמת משנה? היא תשב על אחד מכיסאות הבר הגבוהים ותיהנה מגרניטה חריפה קפואה ואחר-כך תיסע למפרצון המבודד האהוב עליה ותשחה קצת. היא הסירה את הקסדה שלה, תחבה אותה תחת זרועה וניערה את שערה הארוך כשעשתה את דרכה לאורך הדק המכוסה חול אל בר החוף.

ובאותו רגע היא ראתה אותו.

ברכיה נחלשו ומשהו עוצמתי השתחרר בשיפולי בטנה כשהביטה בגבר שישב בצילו של סוכך ושהשתלט ללא מאמץ על החלל שסביבו. לינה הרגישה את ליבה דוהר פתאום כשהזינה בו את עיניה. כי זה היה הוא.

הוא.

מה הסיכויים?

סלווטורה די לוקה ישב על אחד מכיסאות הבר הגבוהים והביט בטלפון הנייד שלו, לכאורה לא ער לעובדה שהוא מושך מבטים מכל אדם במקום, אף שהוא כבר בוודאי היה רגיל לזה. האם העיניים של כל אנשי הכפר לא היו נעוצות בו מהרגע שהוא יצא ממכוניתו הנהוגה בידי נהג אל הרחוב הראשי המאובק של קלטרינה להלוויה של הסנדק שלו? האם נשים – מכל גיל – לא טפחו בחשאי על שערן ומשכו את כתפיהן לאחור כאילו השתוקקו בלי משים שיביט בהתפעלות בשדיהן?

והאם לינה לא הייתה אחת מהן? נפעמת מנוכחותו העוצמתית. משערו הכהה הסמיך ומעיניו הכחולות הבורקות.

הוא עדיין לבש את בגדי ההלוויה השחורים הנדרשים – חליפה מחויטת למשעי, כפי שעינה המקצועית זיהתה קודם לכן, שהדגישה את החוזק הטבעי של מבנה גופו השרירי. הוויתור היחידי שלו לחום העז היה להסיר את הז'קט ואת העניבה שלו ולפתוח את שני הכפתורים העליונים של חולצתו, אך הוא עדיין בלט בין הנופשים הלבושים בנוחות כמו ענן כהה מאיים שהתקרב בצורה מסוכנת לאורה המסנוור של השמש.

לינה היססה כשהשפילה מבט אל גרגרי החול שדבקו אל נעלי הספורט המרופטות שלה והתלבטה אם להציג את עצמה ולהגיד משהו. זה בוודאי יהיה המעשה הנכון בנסיבות הקיימות. להשתתף בצערו על הסנדק שלו. אבל מה אם הוא רק יסתכל דרכה ללא הבעה? הוא בוודאי לא הבחין בה בקלטרינה – הוא היה עסוק מדי בהתמודדות עם תשומת הלב של זקני הכפר שהקיפו אותו מהרגע שהוא הגיע. ומכיוון שהוא לא היה מהסביבה, הוא לא הכיר אף אחד בשם. כן, היא ראתה אותו לפעמים ממרחק כשהוא ערך את אחד מביקורי הפתע שלו, אבל אף פעם לא דיברה איתו. כמוה, רוב אנשי הכפר רק הביטו בו בהשתאות כפי שאדם מסתכל על כוכב בוהק שנופל משמי הלילה.

האם לגשת אליו ולהביע את תנחומיה או להניח לאיש המסכן לנפשו? היא כמעט חייכה מהכיוון המוטעה לחלוטין של מחשבותיה כי המילה מסכן לא התאימה כלל לתיאור גבר כמו סלווטורה די לוקה. למרות החיים בכפר שלפעמים נראה כמו מקום שהזמן שכח, כל תושבי קלטרינה ידעו על עושרו של איל הנדל"ן העוצמתי.

היא החליטה שעדיף לחלוף על פניו באין רואים, אבל הוא בחר בדיוק ברגע הזה להכניס את הטלפון הנייד לז'קט שלו ולהרים את ראשו. עיניו הצטמצמו ואז שבו והתמקדו והוא נראה כלוטש עיניים. בה. לינה מצמצה והתפתתה למחצה להסתובב כדי לראות אם יש מישהו אחר שהוא מזהה מאחוריה. מישהו עשיר ויפה כמוהו. אבל לא, מבטו היה בהחלט נעוץ בה. הוא פילח אותה כמו חרב בוהקת, ולינה הייתה המומה לרגע מיופיו המצודד. כי... העיניים האלו! העיניים הכחולות המדהימות האלו, שלפי השמועה מקורן בימים שבהם לוחמים יווניים כבשו את האי היפה סיציליה. האם היא לא שמעה נשים מתלחשות על הגוון המדהים שלהן, זמן לא רב אחרי שהארון נטמן באדמה הקשה והבלתי סלחנית? דיבור על גבר בלהט כזה בזמן כזה אולי ביטא קצת חוסר כבוד, אבל במובן מה לינה לא יכלה להאשים אותן. כי סלווטורה די לוקה היה התגלמות הגבריות והזכריות, ומי לא הייתה מתפתה לציין משהו כזה?

ועכשיו...

היא מצמצה.

עכשיו הוא זימן אותה אליו בעיקול אצבע מצווה כאילו רצה שתצטרף אליו, ולינה קפאה מהיסוס ומתקווה.

זו בוודאי טעות. אולי הוא בלבל בינה לבין מישהי אחרת. אולי הוא לא התכוון בכלל אליה. ועם זאת, היא מצאה את עצמה מתפללת שכן. שהיא תוכל לגשת ולהצטרף אליו ולאחר-צהריים אחד לשכוח שהיא לינה ויטאלה, התופרת הענייה שחיה בכפר הררי נשכח. האישה שצופה בחיים ממרחק בעודם חולפים במהירות על פניה.

סלווטורה כיווץ את עיניו כשהביט ביפהפייה בעלת השיער הכהה סתור הרוח ושמח שמצא הסחת דעת מהמעגל המטריד של מחשבותיו. הוא זיהה אותה, כמובן. אף שהיא הייתה אחת מתוך המוני נשים לבושות שחורים, היא התברכה בקימורים שנועדו להיחקק בזיכרונו של גבר, וגם בשפתיים הרכות ביותר שראה מימיו, וטבעי שגבר יבחין בעובדות האלו, כמעט מתוך הרגל.

הוא תהה אם היא עקבה אחריו לכאן. זה קרה. למעשה זה קרה הרבה. הוא נרדף בתכיפות וללא בושה, ואמנם גברים אחדים אולי היו בוחרים לנצל את ההזדמנות לפיתוי קל כזה, אך סלווטורה לא היה אחד מהם. בהינתן הבחירה, הוא העדיף להיות הצייד – אף שבימים אלה רוב הנשים לא היו ערות לעובדה פשוטה זו.

האישה הסיציליאנית שעמדה בצד האחר של הבר הייתה מרחק שמים וארץ מהטיפוס הרגיל של נשים שאיתו בדרך כלל יצא, ולמרות זאת מבטו של סלווטורה רפרף עליה בעניין. היא בהחלט נראתה חריגה בבר השיקי הזה עם הלבוש הסתמי שלה וקסדת הקטנוע המאובקת שהחזיקה באמתחתה. אך התלתלים הכהים שגלשו על גבה היו בוהקים ומבריקים, ומכנסי החצאית שלה מג'ינס הדגישו את ההתרחבות של ירכיה הנדיבות. שדיה היו מושכים, ותפיחתם המוצקה הבליטה את נשיותה הטבעית.

הוא הרגיש עקצוץ ברור של עניין. הגזרה שלה הייתה אחת מאותן גזרות מיושנות שכמעט לא פגש בחייו העמוסים הטרנס-אטלנטיים או בביתו בסן-פרנסיסקו, שם הוקף בנשות חברה צנומות, שמטרת חייהן העיקרית הייתה ככל הנראה לשמור על משקל גוף נמוך בצורה חריגה. הוא תהה אם להזמין אותה למשקה. התעלמות ממנה בוודאי תעיד על חוסר נימוס – במיוחד מפני שהיא נהגה בו בנימוס כשחלקה כבוד לסנדק שלו. הוא הרים אצבע וסימן לה לגשת אליו, ואחרי רגע של היסוס בלתי צפוי היא פסעה לעברו לאט. סומק קל הבליט את עצמות לחייה המסותתות כשהוא קם על רגליו כדי לברך אותה.

"סניור די לוקה," אמרה כשהגיעה אליו לבסוף, ומרוב לחץ הסתבכו המילים שלה זו בזו. "לא התכוונתי להפריע לך. אני... ראיתי אותך בהלוויה של הסנדק שלך."

הוא נאלץ להרכין את ראשו כדי לשמוע אותה כראוי, כי קולה היה רך ומלודי והמילים המגומגמות שלה הדהדו מהשתתפות כה כנה בצערו עד שסלווטורה נשטף גל רגש בלתי צפוי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהדבר קרה מאז נודע לו על מות הסנדק שלו, אבל הוא התקשה להשלים עם המצב כי הוא היה גבר שרגשות לא נגעו בו. הוא התגאה בניתוק שלו ואמר לעצמו חזור ואמור שהזקן זכה להשתחרר בשמחה מהכבלים הארציים שלו.

כי אף שהוא חש אסירות תודה עמוקה לגבר שנדיבותו אפשרה לו לפרוש כנפיים ולעזוב את אדמת מולדתו, הוא אף פעם לא אהב אותו. הוא לא אהב אף אחד מאז הדחייה הברוטלית והקשה של אימו.

אם כך, מדוע עיניו עקצצו מדמעות וליבו התכווץ מכאב כשהוא נלקח לראות את הגוף הקר והדומם של הסנדק שלו? מדוע הוא הרגיש כאילו משהו נגמר בלי שידע ממש מה הדבר?

"ואני מצטערת מאוד על האובדן שלך," אמרה הברונטית המעוגלת ונשכה את השפה התחתונה הבשרנית שלה בחשש.

"גראציה. הוא מצא עכשיו שלווה אחרי מחלה ממושכת, ועל כך אני אסיר תודה." סלווטורה ראה אותה נושכת שוב את שפתה התחתונה, וכשמצא את עצמו מרותק יותר ויותר לכרית הוורודה הכהה הזאת, רעיון צץ בראשו, רעיון שהוא לא הצליח להתנער ממנו. "את נפגשת עם מישהו?" חקר רכות.

היא נענעה בראשה. "לא. לא, אני לבד. באתי מתוך גחמה," ענתה ומשכה בכתפיה בהתנצלות, כאילו ידעה שסיפקה מידע רב מכפי שביקש.

"אז תצטרפי אליי למשקה?" שאל והיטה את ראשו אל הכיסא הפנוי שלצידו. "או שאולי את מסתייגת מהעובדה שאני יושב בשמש ומאזין לרחש הים בזמן כזה, כשהסנדק שלי נקבר רק אתמול ועכשיו טמון עמוק באדמה?"

היא נענעה שוב בראשה ותלתליה השחורים הסמיכים נצנצו ברוח הים הקלילה. "אני לא שופטת," אמרה כשהניחה את הקסדה על הבר וטיפסה בפיתול אל כיסא הברים שהוא הוציא עבורה. "בוודאי שמת לב שאנשים פטפטו אפילו כשהם סחבו את הארון אל בית הקברות. זה תמיד ככה בכפר. החיים ממשיכים," המשיכה בשטף ובביטחון שקט. "זו דרכו של העולם."

היא נשמעה גם זקנה וגם חכמה, כאילו חזרה על המילים של אבותיה, ועיניו של סלווטורה הוצרו כשניסה לנחש את גילה, כי זה היה פחות מסוכן מהתמקדות בישבנה הנפלא. סוף שנות העשרים שלה, חשב. אולי יותר.

"במובנים רבים, מותו של הסנדק שלי היה שחרור מבורך," אמר כשהביט בעיניים כהות-ריסים שהיו בצבע של הבורבון הישן והיקר שהוא פגש לראשונה כשהגיע לאמריקה, כה צעיר וכה כעוס. ומשהו בעיניה גרם לו לספר לה על שנותיו האחרונות של הזקן. "את יודעת שהוא היה בתרדמת בעשור האחרון?" שאל. "לא רואה, לא מדבר ואולי גם לא שומע את כל מה שמתרחש סביבו."

היא הנהנה. "כן, אני יודעת. חברה שלי הייתה אחת מבין המטפלות הרבות שהעסקת כדי לטפל בו, סניור די לוקה. חשבנו שזה נפלא שלא הוצאת אותו מהכפר לאיזה מוסד גדול בעיר. במיוחד כי האזורים האלה זרים לך. וכמובן, כולם יודעים שביקרת בקביעות, דבר שבוודאי לא היה קל לגבר עסוק כמוך." היא היססה. "אתה אדיב מאוד."

סלווטורה נדרך והופתע לרגע מדבריה כי לא היה רגיל לניתוח אופי כזה. הוא לרוב לא זכה לשבחים ללא הזמנה, רק מנשים שהיללו את מיומנותו במיטה. כן, אנשים פיארו תכופות את פיקחותו העסקית ואת יכולתו להקדים את זמנו. וכן, הוא היה נדבן גדול. אך לזכות לשבחים על האדיבות האישית שלו? זה באמת היה תקדים. כשהביט בפניה המתוקות, הוא הרגיש התעוררות של משהו בלתי מוכר עמוק בליבו. משהו שעורר בו אי-נוחות. האם זו הייתה הבנה שפתאום הוא באמת לגמרי לבד בעולם? אף שהסנדק שלו לא היה מודע לסביבתו זה למעלה מעשר שנים, הוא היה הקשר האחרון והיחיד אל עברו.

סלווטורה נענע בראשו כאילו ביכולתו לסלק את המחשבות הקודרות שסירבו בעקשנות לזוז. הוא זקוק להסחת דעת, החליט, ולפניו ישבה אחת כזאת בדמות היפהפייה המקומית הזאת. אך האם כדאי לזרום עם הסחה כזאת? הוא חקר את המניעים שלו לרצון שהיא תישאר. הוא לא רצה לפתות אותה. ממש לא. לא רק שהיא ממש לא הטיפוס שלו, אלא גם בוודאי יש לה מלוא החופן אחים ודודים נקמניים שידרשו ממנו להתחתן איתה אם יהיה במרחק נגיעה ממנה.

עם זאת, המחשבה שיבלה בחברתה כמה שעות נטולות סיבוכים ויישטף בפטפוטים הנאיביים שלה קסמה לו פתאום. חוץ מזה, האם לא היה משהו מודאג במקצת בתווי פניה? כאילו היא נשאה את משקל העולם על כתפיה. חמלה לא מוכרת רגעית הסתחררה בתוכו כשהוא הגיע למסקנה מהירה.

"את צריכה לעזוב בקרוב?"

לינה כיווצה את עיניה ותהתה אם שמעה אותו נכון, אבל גם תהתה מה העלה על פניו את הבעת הכאב העזה. האם הוא חשב על הסנדק שלו או שמדובר במשהו אחר? היא חשבה כמה משונים החיים לפעמים. הנה גבר שלמראית עין יש לו הכול, אולם לפני רגע הבעתו נראתה כמעט... רדופה.

הוא חיכה לתשובה לשאלתו והיא ידעה בדיוק מה עליה לומר. להודות לו בנימוס אך לסרב. להתרחק מהבר ומהמתח שהוא הקרין ולהזכיר לעצמה שלה ולגבר הזה אין שום דבר משותף. אינסטינקט עמוק כלשהו הזהיר אותה שהוא עלול להיות מסוכן – ואיזה אדם שפוי בדעתו יאמץ מרצון את הסכנה? אך בתחושה הזאת נלחם רגש חזק יותר. רגש שאמר לה לעשות את ההפך. האם היא לא יצאה היום מהכפר דווקא מפני שרצתה לחוות משהו שונה – והאם זו לא ההזדמנות שלה לעשות זאת?

קרבתו עוררה בגופה תגובה מזעזעת אך נפלאה. פטמותיה החלו להזדקר תחת חולצתה התפורה ביד – וכעת סליל חום נמוך פעם עמוק בתוכה והעלה את דמה באש. האם זה העניין? תהתה כשהרגישה ששפתיה מתייבשות. האם זה הדבר שעליו כל חברותיה קשקשו – תשוקה שעד כה לא זכתה לחוות?

"לא, אני לא ממהרת לחזור."

"אז תשתי איתי כוס יין?" הבלח של הומור ריצד במעמקים התכולים של עיניו. "את מבוגרת מספיק כדי לשתות?"

לינה ידעה שהוא מחמיא לה. אך היא נענעה בראשה. היא לא רצתה יין. היא רצתה ראש צלול ככל האפשר. "לא, תודה," אמרה. "חם מדי. אשמח לגרניטה, בבקשה."

"גרניטה," חזר אחריה בהרהור. "לא שתיתי את זה כבר שנים."

הוא הזמין שתי גרניטות, והן הוגשו בכוסות קטנות עבות מכוסות בעיבוי. רק אחרי שהם שתו רגע בדממה, איל הנדל"ן הסיציליאני פנה אליה שוב.

"את מבינה שאני בעמדת נחיתות?" ציין לאט. "את יודעת מי אני, אבל לי אין מושג איך קוראים לך."

היא לגמה לגימה נוספת לפני שענתה, והטעם המתוק-חריף של הלימונים היה קפוא לעומת שפתיה. זה לא משונה שהחושים שלה נראו פתאום חשופים, כך שהגרניטה הייתה טעימה יותר מכל גרניטה ששתתה מימיה, והים המנצנץ מעולם לא נראה כחול מכפי שנראה כעת?

"קוראים לי ניקולינה ויטאלה," אמרה. "אבל החברות שלי קוראות לי לינה."

שתיקה קצרה השתררה. "ואיך תרצי שאני אקרא לך?"

שאלתו ריחפה באוויר – שברירית כבועה. שאלה תמימה שפתאום לא נראתה תמימה כלל כי מבטו המעושן עורר בה דחף לרעוד למרות חום היום. פלירטוטים היו זרים ללינה, במיוחד מפני שמעולם לא פגשה מישהו שאיתו רצתה לפלרטט, אבל פתאום היה לה קל. קל כמו החיוך שלכסנה אליו, כאילו התרועעה עם מיליארדרים נאים מדי יום ביומו.

"אתה יכול לקרוא לי לינה," אמרה בצרידות.

עיניו הכחולות התקשו ממשהו שהיא לא זיהתה, אבל הקשיחות נעלמה כה מהר עד שלא היה לה זמן לנתח אותה.

"אז את מתכוונת להישאר כאן קצת, לינה ויטאלה?" חקר רכות. "את מתכוונת להסתכן ולאכול איתי צהריים?"

לינה הרגישה שטף צבע פתאומי בלחייה כשתהתה בחטף מה חברתה רוזה הייתה אומרת אילו ראתה אותה כעת. היא לא הייתה מקניטה אותה שהיא דג קר, נכון? ושני המחזרים הדחויים האלו היו נאלצים לחזור בהם מההערות האכזריות שלהם שהיא לחוצה ופרידיג'ית.

"למה לא?" אמרה בביישנות וחייכה אליו חיוך קצר נשימה.