סיפורו של ורנון סובוטקס 2

ורנון מחכה שיֵרד הלילה ושכל החלונות מסביב יוחשכו כדי לקפוץ מעל לגדר ולהיכנס לגן הקהילתי. האגודל בכף יד ימין מציק לו, הוא כבר לא זוכר מה גרם לחתך הקטן, אבל במקום להגליד הוא מתנפח, והוא מתפלא שפצע זניח כזה יכול להכאיב עד כדי כך. הוא חוצה את המדרון וצועד בשביל ישר לאורך הגפנים. הוא מקפיד לא להשאיר עקבות. הוא לא רוצה להקים רעש או שיגלו את דבר נוכחותו בבוקר. הוא מגיע לברז ושותה בשקיקה, ואחר כך מתכופף ומשלשל את עורפו מתחת לזרם המים. הוא משפשף בחוזקה את פניו ומרגיע את הכאב באצבע הפצועה, משהה אותה ארוכות מתחת למים הקפואים. אמש ניצל את העובדה שהיה חם יחסית והתרחץ בצורה יסודית יותר, אבל הבגדים שלו מצחינים כל כך, שאחרי שלבש אותם שוב הוא הרגיש מלוכלך אפילו יותר.

הוא מזדקף ומותח את איבריו. גופו כבד. הוא חושב על מיטה אמיתית. על אמבט חם. אבל המחשבה לא מרחיקה לכת מעבר לזה. למי אכפת. אופפת אותו תחושת ריקנות מוחלטת, שהייתה אמורה להבהיל אותו, הוא מודע לכך, זה בהחלט לא הזמן להרגיש טוב, אבל במקום זאת הוא שרוי בשלווה חרישית ושטוחה. הוא היה חולה מאוד. עכשיו החום ירד, ובימים האחרונים הוא התאושש מספיק לעמוד על הרגליים. הרוח נחלשה. האימה עוד תחזור, היא בטוח תחזור ואפילו בקרוב, הוא אומר לעצמו. אבל עכשיו שום דבר לא חודר אליו. הוא תלוי על בלימה, בדומה לשכונה המוזרה הזאת שנקלע אליה. לָה בּוּט בֶּרְזֶ'ר היא אוסף של כמה רחובות על גבעה שעולים אליה במדרגות ובקושי נראות בה מכוניות. אין בה לא רמזורים ולא חנויות. כל מה שיש בה זה חתולים, ובשפע. ורנון משקיף על בָּזיליקת סַקְרֵה־קֶר ממול, שכמו מרחפת מעל פריז. הירח המלא טובל את העיר באור רפאים.

הוא מאבד את השפיות. לפרקים הוא שוקע בהזיות. זה לא בלתי נעים. מזמן לזמן הוא מנסה להתעשת: הרי אי אפשר להישאר ככה לעד, הקיץ קר והוא עלול לחלות שוב, אסור לו לאבד שליטה, הוא צריך שוב לרדת העירה, להשיג בגדים נקיים, לעשות משהו... אבל ברגע שהוא מנסה להתחבר לצד המעשי שלו זה מתחדש: הוא יורד מהפסים. העננים משמיעים צליל, האוויר שמתחכך בעורו רך יותר מכל בד, ללילה יש ריח, העיר פונה אליו, והוא קולט את נהמתה הנוסקת ועוטפת אותו, הוא מצטנף בתוכה ומתחיל לרחף. אין לו מושג כמה זמן נמשך השיגעון הענוג הזה, שאופף אותו פעם אחר פעם. הוא לא מתנגד לו. מוחו ההלום ממאורעות השבועות האחרונים אולי מחקה את השפעת הסמים שבלע במרוצת חייו הקודמים. ואז, פעם אחר פעם, ניצת מין ניצוץ עמום, יקיצה איטית, והוא חוזר למהלך רגיל של מחשבות.

הוא רוכן אל הברז ושותה שוב בלגימות ארוכות ששׂורטות לו את הוושט. מאז המחלה כואב לו הגרון. הוא היה בטוח שזהו זה, הוא מתפגר על הספסל. הדברים המעטים שהוא עדיין מרגיש בעוצמה מסוימת הם גופניים: כווייה איומה בגב, דופק הולם בכף היד הפצועה, שלפוחיות שהזדהמו בקרסוליים, קושי לבלוע... הוא קוטף תפוח מאחד העצים בגן, התפוח חמצמץ, אבל ורנון משתוקק לסוכר. הוא מטפס בדי עמל על הגדר המפרידה בין הגן לבין שטח הבית שהוא עשה לו מנהג לישון בו. הוא נאחז בענפים כדי למשוך את גופו ומתרסק בצד השני. את כברת הדרך הנותרת הוא עושה בזחילה על הקרקע. הלוואי שהיה יכול לעורר את רחמיו של מישהו, או להפחיד מישהו. כל דבר שהוא. אבל לא, שום דבר. רק אותה שלווה אבסורדית.

הוא חוצה את החצר האחורית של הבית הנטוש שבו תקע יתד. בקומת הקרקע, מה שנועד להיות פטיו עם נוף עוצר נשימה של הבירה הוא בסך הכול חצר פנימית עם קירות בטון, שמספקת הגנה מפני הרוח והגשם. עמודי תמיכה מברזל חלוד ממסגרים את המרחב. ורנון שמע לא מזמן מפי בחור שעובד באתר הבנייה ממול שהשיפוצים נזנחו לפני שנים. היסודות עמדו לקרוס, הקירות התומכים נסדקו, ובעל הבית התחיל בשיפוצים נרחבים. אלא שאז הוא נהרג בתאונת דרכים. היורשים לא הגיעו להסכמה. הם קרעו זה את זה לגזרים באמצעות עורכי דין שתיווכו ביניהם. הבית ננעל על סוגר ובריח ונעזב לאנחות. ורנון ישן בו כבר כמה לילות, בלי שיוכל לומר אם מדובר בעשרה ימים או בחודש, שכן מושג הזמן שלו התערפל כמו יתר המושגים. הוא אוהב את המחבוא שלו. עם שחר הוא פוקח עין ונאלם דום, משתאה על הנוף המפעים. פריז מתגלה לעיניו, ומהגובה שהוא נמצא בו היא נראית מסבירת פנים. כשהקור עז מדי, הוא מתכווץ באחת הפינות בברכיים מקופלות. אין לו שמיכה. הוא יכול לסמוך רק על העור שלו. חתול ג'ינג'י שמן ושתום עין מופיע מעת לעת ומצטנף צמוד לבטנו.

בלילות הראשונים שלו בלָה בּוּט בֶּרזֶ'ר, ורנון ישן על הספסל שעליו צנח כשאך הגיע. הגשם לא הפסיק לרדת ימים שלמים. אף אחד לא הטריד את מנוחתו. קודח מחום, הוא יצא למסע פלאי של שוטטות במחוזות הדמדומים. אט־אט חזרו אליו עשתונותיו, ובלב כבד הוא הגיח מהצמר גפן הרך והנעים של הזיותיו. זקן שיכור שמצא אותו על הספסל ביום השמש הראשון שפך עליו קיתונות של גידופים, אבל כשנוכח שהוא חלש מכדי לענות לו, הראה דאגה למצבו ואף נתקף רגשות חיבה כלפיו. הוא הביא לו תפוזים וחפיסה של משככי כאבים. שארל הוא טיפוס קולני ומטורלל. הוא אוהב להתלונן ולהיזכר במעוז ילדותו שבצפון הארץ, שם היה אביו עובד רכבת. הוא מתגלגל מצחוק בקלות אגב טפיחות על ירכיו, ופרצי הצחוק שלו מסתיימים בשיעול רווי ליחה שכמעט חונק אותו. ורנון "תפס" לו את הספסל. בתום הערכה מהירה, שאמוֹת המידה שלה היו ידועות לו ורק לו, הזקן החליט להיות חבר שלו. הוא מטפל בו. הוא קופץ לראות שהכול בסדר. הוא התריע בפניו: "אל תמשיך לישון פה, עכשיו כשהתבהר," והצביע על הבית במרחק כמה מטרים מהספסל. "תמצא דרך להיכנס לשם ותתחבא בצד האחורי של הבית. עדיף שתיעלם לכמה שעות ביום, אחרת עובדי העירייה צ'יק צ'ק יבואו לסלק אותך מפה. אתה צריך עוד קצת מנוחה, חביבי..."

ורנון לא שעה לאזהרה, אבל ירד לשורש העצה כבר בבוקר הבָּהיר השני. עובדי עירייה שטפו את המדרכות בזרנוקים. הוא לא שמע אותם מגיעים. אחד מהם כיוון את הצינור לפרצוף שלו. הוא זינק מהספסל והעובד העיף לכל עבר את הקרטונים שהגנו עליו מפני הקור. זה היה בחור שחור עם פנים עדינות, שנעץ בו מבט רווי שנאה. "תעוף מכאן, חתיכת בטלן. אנשים לא רוצים לראות את הפרצוף המטונף שלך על הבוקר כשהם פותחים את החלון. קדימה. תתחפף." הקול נתן לוורנון להבין שכדאי לו לציית מייד: הבעיטות כבר בדרך. הוא כשל משם, איבריו קהויים מהשכיבה הממושכת. הוא שוטט ברחובות הסמוכים כשאוזנו כרויה לצלילי משאית הניקיון, והשתדל להתרחק ממנה. העוול שבמצבו לא הטריד אותו. ביום ההוא הוא התחיל להבין שמשהו השתבש אצלו. הוא תהה איפה נחת. לקח לו זמן להבין למה המקום הזה נראה לו משונה כל כך: הוא לא ראה שום מכונית, לא שמע אפילו רעש עמום של מנוע. מסביבו היו רק בתים קטנים נמוכים מוקפים בחצרות, בסגנון של פעם. לולא נשקף הספסל שנטש ישירות לסַקְרֵה־קֶר, הוא היה עשוי לחשוב, בהתקף של קדחת, שנסע ברכבת אל מחוץ לעיר. או אל שנות השמונים...

חלש מכדי להמשיך בשוטטות הוא חזר לנקודת המוצא ברגע שהמשאית התרחקה. הוא שפשף את לחייו בכפות ידיו והופתע לגלות את הזקָן שצמח עליהן. כל גופו כאב מהקור, הוא היה צמא והסריח משתן. הוא זכר היטב את מאורעות הימים האחרונים. הוא נטש חבר בבית החולים אחרי קטטת רחוב שהשאירה אותו מוכה וחבול, בלי לברר אם יתאושש. הוא שוטט בגשם ומצא את עצמו כאן, חולה כמו כלב ומאושר כמו שוטה מוכה שיגעון. אבל לא משנה עד כמה חיכה לה, הוא לא הרגיש את נשיכתה הדוחה של האימה. ייתכן שהייתה מדרבנת אותו לפעול. עמד לרשותו רק גופו הדואב והריח שהדיף, שלמען האמת, אירח לו לחברה נעימה. הרגשות המצויים נטשו אותו. הוא התחיל להביט בשמיים, וזה העסיק אותו כל היום. שארל חזר והתיישב לצידו, על אותו ספסל, קצת לפני רדת החשכה.

"אני שמח לראות שהתעוררת מהתרדמה שלך, בנאדם. הגיע הזמן באמת!"

הוא הסביר לו שהוא נמצא בצפון פריז, לא רחוק מפארק בּוּט־שוֹמוֹן. שארל נתן לו בירה והושיט לו חצי באגט רך ומעוך שהוא סחב בתיק זה מכבר, ואשר ורנון הסתער עליו כמוצא שלל רב. "הלו, הלו, תירגע או שתזיק לעצמך. אתה תהיה פה גם מחר? אני אביא לך נקניק, אתה צריך להתחזק." הזקן לא היה קבצן, ידיו לא הושחתו והנעליים שלו היו חדשות, אבל הוא גם לא היה סחורה טרייה. נראה שהוא רגיל לשתות עם אנשים שמסריחים משתן. הם ישבו להם יחד זמן־מה בלי לדבר יותר מדי.

מאז ורנון מרגיש חסר משקל. יד נעלמה סובבה את כל הכפתורים במיקסר הדי־ג'יי שלו: הכול משתווה בצורה שונה. הוא לא מצליח להתרחק מהספסל הזה. כל עוד לא מפנים אותו בכוח, לָה בּוּט בֶּרְזֶ'ר נשארת תלויה באוויר, אי קטנטן ומרחף. טוב לו כאן.

הוא יוצא לטיולים קצרים כדי לחלץ עצמות ולא לתפוס את הספסל כל שעות היום. לפעמים הוא מתיישב על המדרגות שתוחמות את הטריטוריה שלו, משתהה קצת באיזה רחוב, אבל תמיד חוזר לנקודת המוצא. הספסל שלו, מול הגן הקהילתי, שמציע תצפית יחידה במינה על גגות פריז. הוא מתחיל לקנות לעצמו הרגלים.

הפועלים שעובדים ברחוב רֵמי־דֵה־גוּרמוֹן הסמוך התעלמו ממנו בהתחלה, עד שמנהל אתר הבנייה יצא לעשן סיגריה בהפסקה שלו, אגב שיחה בטלפון הנייד. הוא צעד לכיוון הספסל, וּורנון פינה לו מקום. הוא התרחק כדי שהלה לא ירגיש בנוכחותו, אבל הבחור קרא לו – אני מסתכל עליך כבר יומיים... הייתה לך במקרה חנות תקליטים? – ורנון היסס. לרגע התחשק לו להשיב בשלילה ולהסתלק משם. זהותו הקודמת לא עניינה אותו יותר. היא החליקה במורד גבו כמו מעיל ישן, כבד ומסורבל. מי שהיה במשך עשורים לא נגע לו יותר. אבל הבחור לא נתן לו שהות – אתה לא זוכר אותי? הייתי השוליה של האופה, עבדתי לידך... הייתי נכנס אליך די הרבה – הפנים שלו לא היו מוכרות לוורנון. הוא פשט ידיים – אני כבר לא לגמרי מפוקס – והבחור צחק – ברור, אני מבין, החיים נתנו לך בראש... – מאז הוא עובר כל יום בהפסקה שלו ומקשקש איתו כמה דקות. למי שחי ברחוב, ריטוּאל של שלושה ימים הוא כבר הרגל נושן. סטפן לובש מכנסי ברמודה ונועל נעלי התעמלות גדולות, יש לו שיער מתולתל והוא מעשן סיגריות מגולגלות. הוא אוהב לספר על זיכרונותיו מימי הפסטיבלים, לדבר על הילדים שלו ולפרט על הבעיות שיש לו עם פועלי הבניין. הוא נמנע מכל אזכור של העובדה שוורנון ישן ברחוב. קשה לומר אם מדובר ברגישות מופלגת או בקהות חושים גמורה. הוא מציע לו להתכבד בטבק שלו, נותן לו לפעמים קצת מחטיפי הצ'יפס שלו או מה שנשאר מהקולה, ומאפשר לו להיכנס לבית השימוש באתר במשך היום. זה שינוי מהותי מבחינתו של ורנון, שכבר הספיק לחפור שני בורות בחצר הבית שהוא ישן בו; חתיכת סיפור, לחפור בידיים עמוק באדמה ואז לכסות ככה שלא יישאר ריח, גם כשחם... בשלב מסוים זה היה מביא לחיסולו. תושבי השכונה היו מתלוננים לבסוף על הצחנה.

בשלושת הימים האחרונים ז'נין באה לבקר אותו בסתר. באותה הזדמנות היא מאכילה גם כמה חתולי רחוב. היא מביאה לוורנון אוכל בקופסאות פלסטיק. היא מצניעה את נוכחותה כי התושבים כבר אמרו לה לא לעודד את חסרי הבית להישאר באזור. הוא לא הראשון. היא סיפרה לו: בהתחלה כולם חשבו שזה נחמד ורצו לעזור לזולת, אבל אז צצו יותר מדי עניינים: שרידי קיא, רדיו פתוח כל הלילה בפוּל ווֹליוּם, בחור פטפטן וחסר גבולות על ספידים שרצה להיכנס לבתים של אנשים ולדבר איתם, מסטול אחר מסמים פסיכו־אקטיביים שדיבר לעצמו והפחיד את הילדים... לתושבי הסביבה לא הייתה ברירה: הם היו מוכרחים לכבוש את החמלה. ז'נין מתעקשת לחלוק איתו את ארוחת הערב שלה. זו אישה קטנה וטובת לב, שפופה, גנדרנית, עם גבות מצוירות בעיפרון באופן לא אחיד ושפתיים, לעומת זאת, משוחות בקפידה, בתוספת שיער שיבה מתולתל להפליא מסביב לפנים מפודרות. "אני עושה רולים כל בוקר, אני אפסיק רק אחרי שיורידו אותי לקבר." היא מתלבשת בצבעים עזים ומצטערת שהקיץ סגרירי כל כך בגלל השמלות היפות שהיא לא יכולה ללבוש, "ומי יודע אם עדיין אהיה כאן בשנה הבאה כדי ליהנות מהן." היא אומרת לוורנון שהוא "מותק של בחור, רואים את זה מייד, בגילי יודעים לזהות דברים כאלה, אתה מותק, ויש לך עיניים משגעות." היא אומרת אותם דברים לחתולים שהיא מאכילה. היא ממלאת לו מים בבקבוקים, מביאה לו אורז שהמיסה בתוכו כמויות נדיבות של חמאה. היא לא מעירה לו כלום, אבל ורנון חושד שלדעתה, מה שנכון לפרווה של חתול נכון באותה מידה לבני אדם. אתמול היא הביאה כמה חפיסות שוקולד עטופות בנייר אלומיניום. הוא הופתע מהעונג שהסב לו השוקולד. להרף עין, האישונים שלו כמעט כאבו. הוא כבר שכח מה זה להכניס לפה משהו שאוהבים את טעמו.