אש בבית
סיאסטה שקטה של צהריים, ואמא מנצלת את הזמן להכין מאכלים לשבת, ולפתע ריח עשן באפה. היא פותחת את הדלת ומיד טורקת חזרה. אש בחדר המדרגות, ואמא נבהלת. מה אני עושה? היא זועקת, מה אני עושה? הנה אני מיד מתעוררת ובוכה. זרקי אותה, זרקי אותה, צועקים השכנים מלמטה, שכבר הספיקו להימלט מבתיהם וניסו לעזור לאחרים. אמא מתמהמהת, אוחזת בי עטופה בשמיכתי הסרוגה לבן, בה מושחלים סרטי סאטן ורודים. אמא מביטה בי עמוק לתוך העיניים ומערסלת אותי, כמו מנסה להבין ממני אם אוכל לעמוד בטלטלה הזו. tirala agora, זרקי אותה עכשיו, מספיקה לקרוא בלאדינו השכנה התורכייה, שקראנו לה מאמה־אשכנזי, ומטילה את עצמה ממרפסת הקומה השנייה שמתחתינו, השכנה הקשישה שמצאה אצל אמא אוזן קשבת והביאה לה בורקיטס בכל יום שישי.
אמא חושבת על דרך מפלט, מתרוצצת במרפסת הקטנה, שהיא גם חדרי, גרונה חנוק. מעל הארון מציצות בובות צבעוניות, צעצועַי האהובים בבית הקטן בעתיקות ג', כולן סרוגות בידי סבתי ובידיה של תיתה אסתר, אחותה. קולות השכנים צועקים ומתעצמים, ואמא מחזיקה בי, המוצץ בפי, ואני כבר בת שלוש וחצי. הנה העשן מזדחל אל הבית, חודר אל המטבח ובולע את העוגה הכושית המתוקה שכל כך אהבתי, את הדג האדום ואת סלט הפלפלים שאמא היתה באמצע הכנתו. סבתא שלי, ממאינה, שאף פעם לא הצלחתי להגות את שמה המלא מאמה־נינה, עומדת ליד אמא ודמעות העשן נמסכות בדמעותיה. ¿Cómo la voy a tirar? איך אוכל לזרוק אותה, שואלת אמא את חמותה־חברתה, no puedo tirarla, לא אוכל לזרוק אותה. סבתא עומדת שם לאחר שניסתה להשליך מים מן הדליים אל המסדרון, וכעת היא כמו מתעלמת מן האסון המתרחש עלינו, מלטפת את שערי ומנסה להרגיעני, ללחוש מילים טובות, no te asustes, mi reina, no pasa nada, אל תפחדי, מלכה קטנה שלי, לא קרה כלום... אמא מחזיקה בי, מתבוננת לעבר קצה השכונה, אולי אחותה פתאום תגיע, או אבא ייעצר ויצא מן המכונית לפתע. היא לא תוכל לקבל החלטה כזו ולזרוק אותי, את בתה היחידה... הנה העשן מתקדם, וסחרחורת הקולות העולים מלמטה, מהר, מהר, עכשיו, עכשיו, אל תחשבי, גברת, תזרקי אותה, תצילי אותה. שנייה ועוד שנייה, ואמא כבר יודעת שלא תזרוק, היא יודעת שלא איענה לידיים אחרות, שאינן ידיה או ידי סבתא המפנקות. חוששת שאולי אתנגד, אחליק ואפול. אותי שתמיד שמרו בתוך ענן צמרירי וכיוונו את תנועותיי. אמא חשה שלא אהיה גמישה מספיק, שלא אדע להחזיק את עצמי.
יותר ויותר מעגלי אנשים מן הבניינים הקרובים המטים ליפול בשכונה מתקבצים למטה, וסבתי מתחילה להשתעל, משתעלת ומחניקה את השיעול. אמא מנסה למצוא את הזווית הנכונה, מכוונת, עושה מעין הדמיה למקרה שיגיע הרגע האחרון. קהל האנשים מעודד פה אחד, תזרקי, אל תדאגי, אנחנו נתפוס. וגם קול אחד שנשמע כמעט בלחש, משוגעת, תזרקי. אמא מביטה בי, כבר לא מאופרת יפה כמו קודם, מניחה את לחי הסופגנייה שלה על לחיי, ומרגיעה בבטחה, aquí viene mehabe esh aquí viene, הנה מגיעים, הנה מגיעים מכבי האש, והנה ממאינה קוראת, כמו לא מאמינה, מכבי אש, מכבי אש. אמא כבר רגועה, היא לא תזרוק עכשיו. יחידת הכיבוי סיימה את משימתה במהירות, ואמא נמלטה מן הבניין המושחר, גופי חבוק בשמיכה בידה האחת, ובידה השנייה היא אוחזת בממאינה לבל תמעד.
אני ברחוב בידיה של אמא, שותקת, העיניים נפקחות ונסגרות, הריסים השחורים, העבים, מטילים צל מניפה על הפנים הלבנות, ואמא מתבוננת בי דאוגה. ?Mi reina, ¿qué quires, מלכה שלי, מה תרצי? שואלת אמא שוב ושוב. אני לא עונה. משערה של אמא נודף ריח חריף של עשן. הפה של ממאינה יבש והיא מספיגה טיפות מים על מצחי במטלית. הן מציעות לי לשתות מן הכוס שקיבלו מאחד השכנים ופי מתכווץ. הראש שוקע אל הכתף, ואני לא מרימה את עינַי. Mi reina, אקנה לך אופניים סגולים, כמו שראינו בחלון הראווה, אקנה לך שרשרת וצמיד, נלך ל״מישו״ המוכר בחלון הקטן ותגידי לו שאת רוצה ארטיק, אומרת אמא המוכנה כעת לקטוף את העולם כדי לשמוע הברה מהברות קולי. שתיקה ועוד שתיקה, ועוד שעה עברה. הן חוזרות מותשות אל הבניין, ואמא נכנסת למאמה־אשכנזי השרועה במיטתה סתורת שיער ועל ברכה תחבושת. אמא מבקשת לעשות שימוש בטלפון שלה ולהתקשר אל רופאת הילדים, המייעצת לה כעת לדובב את הילדה לדיבור במילים המעוררות אצלה רגישות. אמא לוחשת, Mi reina, את רוצה שאכין עוגה לבנה לשבת? .quiero עוגה כושית ,No, Mamá לא אמא, עוגה כושית אני רוצה, וכבר אתן עמלות שתיכן על העוגה, מקציפות ומערבבות, מתיכות את השוקולד ומוסיפות חלמונים, כאילו דבר לא קרה.
erez –
קובלנה של בלש
ספר שני מתוך טרילוגיה שהיא אחת המפתיעות והחשובות שנוצרו כאן. באמצעותתכניקת הכתיבה והן ב”סטורי טלינג”
אדף עושה מהפכה בספרות העברית וגם מצליח לחשוף לא מעט מצפונות החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חברה הנעה בין יצירה אמנותית וטכנולוגית לבין אלימות ושחיתות בלתי נסבלים