סיפורים ושירים עם חוש הומור

אראלה ממפעל הפיס / אורלי ארמוני פלד

"שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם בתיה בר?"

אמרתי וחיכיתי על הקו. זה הנוהל, חייבים לתת לאדם בצד השני לנשום כמה נשימות ולהירגע מההלם.

"כן, מדברת", ענתה הבחורה מהצד השני ונשמעה כמובן מצפה למה שיש לי לומר לה.

"בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים". הזזתי בזמן את האזנייה מהראש, כדי לשמוע את הצרחות, "אני לא מאמינה, יששש! איזה כיף, תודה, תודה". כולם תמיד כאלו אסירי תודה, חבל שהם לא מקשיבים ממש.

"אנא גשי למשרד שלנו ברחוב העלייה 18 בתל אביב לתשלום הכספים", אמרתי מהר וניתקתי. מנהל המשמרת סימן לי מהחדר השקוף לגשת אליו.

עברתי מאחורי שורת המוקדניות הזעירות. כל עמדה הייתה בדיוק 85 סנטימטר רוחב, שזה התקן הכי צר שאפשר לדחוס בו עמדות רבות ככל האפשר למרחב קטן. רק אני מטר ותשעים, לפחות נתנו לי את הקובייה הפינתית. אז אף אחד לא צריך לעבור מאחוריי.

ראש הצוות ישב בנוחות על כורסת המנהלים החדשה שלו.

"שבי, אלונה", הוא אמר והחווה לעבר הכיסא שמולו. החתול הכתום שלו עבר ליד הרגל שלי ונשאר צמוד כאילו מבקש שאגרד לו מאחורי האוזן. ישבתי בזהירת בפינה של הכיסא. אני לא אוהבת להישאר במשרד שלו בעמידה יותר מדקה. לאוויר היה ריח של פחד, העור שלי החל לעקצץ כמו בנוכחות זרם חשמל גבוה שמעמיד את השערות על הידיים. "אישה אחת חייבת למר סובאייב המון כסף והיא לא עונה לטלפון כבר חודשיים", אמר.

רק המחשבה על הבוס הגדול העלתה בי חלחלה. בעצם ראינו אותו רק בתמונה שנמצאת על קיר המשרד. איש מבוגר למדי לבוש בחליפה תפורה, מעונבת ומהודרת ומחזיק גביע כלשהו ביד. בטח של איזו קבוצת כדורגל נקודתית שאותה קנה פעם. המבט שלו היה חודר וגרם תחושה כאילו הוא צופה בנו בכל רגע. מכווץ את גבותיו ומדגיש את הצלקת האדומה שנמשכת מעל הנחיר הימני שלו ועד המצח. מנהל המשמרת מתכופף תמיד כשהוא אומר את השם שלו, אז אני מניחה שלא ממש כדאי להכיר אותו. והוא התכווץ הפעם יותר מתמיד. למרות הפחד אמרתי:

"מה אני יכולה לעשות? אי אפשר לדבר עם אנשים שלא עונים לטלפון".

גירדתי לחתול הכתום באוזן. הוא גרגר.

"תלכי אליה ותיקחי את הכסף. אל תחזרי בלי זה. מצִדי את יכולה גם לשלם במקומה, העיקר שהכסף ייכנס". הידיים שלי התחילו להזיע, איך אני מסדרת דבר כזה? מעולם לא גביתי כסף באופן ישיר ממש. גם המחשבה על זה שאני בעצם מפתה אנשים להגיע למשרד כדי לשלם חובות לא נותנת לי מנוח. מזמן לא ישנתי לילה שלם בשקט.

"מה? למה אתה לא שולח מישהו אחר? או הולך בעצמך?" אמרתי והורדתי את היד מהחתול, שהסתלק לפינת החדר. הלוואי שגם אני יכולתי להסתלק מפה, כאילו שזה אפשרי.

"אותך היא תכניס הביתה, את לא נראית מאיימת. אפילו עם כל הגודל שלך". יופי, זה הזמן לצחוק על התחת הגדול שלי ועל הכתפיים הרחבות מדי ועל החזה הפצפון. איש מקסים.

"די, תירגעי, עבודה קלה. היא זקנה בת מאה. יש  לה המון כסף בבית בשטרות. לכי, תהיי אראלה ממפעל הפיס. תביאי לה שוקולד, שכנעי אותה ותביאי את הכסף".

הוא אמר את זה בקלילות כזו, כאילו מר סובאייב לא יושב לו על הראש או אפילו מכוון אליו אקדח לרקה מדי פעם. כבר שמעתי על משחקי הרולטה הרוסית שלו.

"אם את לא מביאה את החוב הזה, אנחנו בצרות. אני מוכן לתת לך תוספת של עשרה אחוזים כתשלום מיוחד".

"כמה היא חייבת בדיוק?" פחדתי לשאול.

"תשעים וחמישה אלף שקלים". בלעתי רוק.

"וזה סכום שנראה לך שיש לה בבית?" יצא לי קול צווחני.

"כן, יש לה בבית", הוא אמר בחוסר סבלנות וקם.

"יאללה, לכי אליה כבר. רחוב סירקין 21 תל אביב. קוראים לה יפה חיבלוס". הוא שלף שטר של מאה שקלים והשליך אותו לעברי: "קחי כסף, למונית". בעודי יוצאת מהחדר הוא צעק אחריי: "ואל תחזרי בלי זה".

הגעתי לבניין בן שלוש קומות, ישן ולא משופץ, בניגוד לכל הבניינים סביבו. הכניסה משובצת אבני דריכה קטנות המובילות, מתחת לזוג עצים חבוקים, אל כניסה בעלת פתח מעוגל. בצד ימין על הקיר היו תלויות עשר תיבות דואר ישנות. שלוש שורות עם תיבות קטנות ממוספרות מאחת עד תשע ותיבה ארוכה אחת ללא מספר מתחתיה.

על התיבה הארוכה היו חרוטות באלכסון בכתב יד של ילד המילים "…לא להיכנס".

הייתה גם מדבקה עם שם מודפס בכחול יפה: "שלמה חיבלוס".

היססתי לרגע, אבל בכל זאת עליתי לקומה הראשונה. היו שם דירות אחת עד שלוש. המשכתי לקומה השנייה. דירות ארבע עד שש. בקומה שלישית היו דירות שבע עד תשע. איפה הדירה הזו בלי המספר?

חיפשתי מבעד לגג, אולי זה שם. בקומה שלוש היו סולם ופתח בתקרה. זו בטח לא דירה. ירדתי למטה בשקט, כדי שהשכנים לא יחשבו שמישהו מרחרח בחדר המדרגות שלהם. רק זה חסר לי, שיזמינו לי משטרה.

חזרתי לכניסה וחיפשתי איזו דירת קרקע, הקפתי את הבניין, אין כלום. חזרתי לחדר המדרגות. מצאתי שלט המפנה למקלט וגם מדרגות מאחורי הגרם הראשי. ירדתי בשקט עשרים וחמש מדרגות והגעתי לשתי דלתות. על אחת היה כתוב "מקלט", והיה מודבק עליה שלט המציג שהמקלט נבדק על ידי העירייה לפני שבוע. על השנייה לא היה כתוב כלום, סתם דלת ישנה מתקלפת מעץ ועם ידית מתכתית שרוטה. על הפעמון שהיה מחובר בשני חוטי חשמל באלכסון לקיר היה כתוב "י.ח". טוב, זה בטח פה. נשמתי אוויר דרך האף והוצאתי אותו דרך הפה. פעמיים. זה מרגיע.

ניסיתי לצלצל בפעמון. מה חשבתי לעצמי? לא נשמע שום קול. בטח לא עובד שנים.

דפקתי בדלת דפיקה עדינה. אולי היא לא תשמע, ואז אני אלך כי היא לא בבית.

"מי זה?" נשמע קול ערני ודי צעיר באופן מפתיע.

"אראלה ממפעל הפיס", אמרתי.

נשמע קרקוש מפתח, והדלת נפתחה.

"בואי, חיכיתי לך", אמרה אישה זקנה, רזה וקטנה בעלת שני תלתלי זהב המבצבצים ממטפחת ראש ירוקה ועיניים כחולות עמוקות מאופרות בכבדות בשחור.

היא הרימה את ראשה, כמעט נוקעת את הצוואר, כשסקרה את גופי הארוך. "הו, איזו גבוהה את, בטח צריכה הרבה אוכל. תיכנסי, אני אכין לך משהו". מאז ומתמיד כל הדודות הזקנות הרגישו שהן חייבות להאכיל אותי. יש כנראה משהו עלוב מאוד בלהיות גבוהה, שהן מרגישות שהאוכל לא מספיק אף פעם. אל דאגה, הוא מספיק וגם יושב טוב בתחת. גם ככה אני פיל בחנות חרסינה בכל מקום שאני הולכת אליו.

היא הכניסה אותי וטרקה אחריה את הדלת. נדמה שטריקת הדלת הדהדה בכל הקירות, שהיו מכוסים בהרבה תמונות קטנות של כל מיני אנשים בבגדים שונים ובצורות שונות. חלק מהתמונות היו עגולות, חלקן מרובעות ועוד כמה אליפטיות. פאזל של תמונות במסגרות.

היא הובילה אותי לסלון קטן עם כורסה זוגית ועם כורסת יחיד מכוסות בסדין פרחוני זהה. שולחן עגול קטן מעץ עמד במרכז החדר ועליו מפת קרושה אליפטית.

"שבי, חמודה, מה תשתי?" היא שאלה וחיככה את שתי ידיה בחוזקה, כאילו מנסה להפיק משם חשמל.

"רק מים, בבקשה. אני יכולה לדבר אתך קצת?" שאלתי בנימוס הכי אלגנטי שיכולתי להפיק.

"כן, מתוקה, אני כבר באה".

היא הלכה בצעדים קטנים ומדודים לפינת המטבח ועשתה מעט רעש של פתיחת אריזות ושקיות. כמה רעש צריך לעשות כשמוזגים בסך הכול כוס מים?

היא הגיעה עם מגש מלא עוגיות בצורות שונות, כמו שסבתא שלי הייתה מכינה בבית. היו גם קנקן תה, שתי כוסות תה וכוס מים.

"איך אני יכולה לעזור לך?" היא התיישבה לידי ומזגה לי כוס תה.

"תראי, את יודעת שאת חייבת כסף?"  היד שלה נעצרה באמצע מזיגת התה. היא הורידה את הקנקן מטה: "על מה את מדברת, גברת אראלה?"

"את יודעת שאת חייבת כסף למר סובאייב?" שאלתי שוב והנחתי את ידי על ידה הרועדת, "תראי, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל אם לא תיתני לי את הכסף, מישהו אחר יבוא והוא יהיה פחות נחמד ממני. אני באמת לא רוצה לעשות לך כלום. מר סובאייב, כשהוא עצבני אי אפשר לצפות מה יעשה".

היא קמה ועמדה מולי, שפתה התחתונה רעדה. "כמה כסף חייבים?", שאלה ושוב חיככה את ידיה זו בזו בחוזקה. הרגשתי ניצוצות של אנרגיה שפרצו מכפות הידיים שלה.

"תשעים וחמישה אלף שקלים", אמרתי בשקט.

היא לא נבהלה מהסכום. או שידעה שזה המספר או שאולי חשבה שזה יותר. נראה שהוקל לה. אולי באמת יש לה כסף, וזו תהיה העבודה הכי קלה שהייתה לי בשנה האחרונה.

היא התיישבה שוב, עדיין מחככת את ידיה כאלו מכינה חשמל להאיר את כל השכונה.

"מה את מוכנה לעשות כדי שאתן לך את הכסף?" אמרה והסתכלה במבט ממוקד עמוק לתוך עיניי. האישונים שלה נצצו כמו עדשת מצלמה שמבזיקה לרגע.

"אם לא תשלמי אצטרך להביא את הכסף למר סובאייב במקומך", אמרתי את המשפט שלא התכוונתי להוציא מהפה. העיניים שלה התרככו. אולי בכל זאת אמרתי משהו נכון, או שאולי יש לי איזה חוש שמעורר רחמים ומועיל לגביית כספים.

"אז מה את מוכנה לעשות כדי שאתן לך את הכסף?" היא חזרה על השאלה, והפעם תפסה את היד שלי כמו צבת.

"מה שצריך", אמרתי בשקט ולא משכתי את היד.

היא נאנחה.

"את רואה את הדלת האדומה שם?" היא הצביעה עליה.

"זה חדר השינה שלי. ליד המיטה יש שידת מגירות אדומה. שם יש כסף. קחי ולכי". הרגשתי זרם אנרגיה מידיה שהעמיד את השיער האדום הקצוץ שלי, שגם ככה זקור טבעית.

קמתי, היא שחררה את ידיי. הלוואי שאפשר היה לקחת את הכסף הזה ולברוח איתו. חבל שזה לא ממש מספיק כדי להיעלם. הידית בדלת נעה ברכות בלי שום חריקה. החדר היה חשוך מאוד, כנראה אין בכלל חלון. גיששתי ליד הדלת למצוא מתג, לא היה שם. ניסיתי לחפש מאחורי הדלת, והיא נסגרה והשמיעה קליק נועל, מותירה אותי לבד בתוך החדר החשוך.

שלפתי את הטלפון מהכיס והפעלתי את הפנס. ניסיתי לפתוח בידית מבפנים, אבל לא הייתה ידית.

הסתובבתי והבזקתי עם הפנס, נראה שהקירות ממש בולעים את האור. לא הצלחתי לראות את המיטה ואת השידה, אם בכלל היו כאלו בחדר. האוויר היה מעופש וריחו מתקתק. מולי היה מתג עם כפתור אדום. לחצתי, מה כבר יש לי להפסיד?

נדלק אור כלשהו למעלה. הרמתי את הראש. במעלה ארבע מדרגות גבוהות מאוד הייתה קומה נוספת. לשם התכוונה? אולי זה חדר השינה? איך היא בנתה דבר כזה באמצע בית תל אביבי רגיל? היא גרה גם בקומה הראשונה? טוב, חבל על הזמן. נעשה את זה וזהו. מסובאייב אי אפשר לברוח בלי לאבד את החיבור בין הראש לצוואר. וגם שמעתי מספיק סיפורי זוועה על אנשים שחתכו להם חלקים מהגוף לפי הכסף החסר. ניסיתי לחשוב איזה חלק מהגוף שווה תשעים וחמישה אלף שקלים, כי אין סיכוי שאני משיגה סכום כזה אם יפה חיבלוס לא תשלם.

למעלה, לעלות למעלה, להביא את הכסף מהמגירה. סילקתי את המחשבות הנוספות, אין בהן טעם. טיפסתי על המדרגה הראשונה, שהייתה בגובה החזה שלי. הצלחתי בקושי להטיל את עצמי על המדרגה. לאחוז ולעלות. השיש היה חלקלק. התיישבתי לרגע, נושמת עמוק. זה לא היה קשה כל כך. נשענתי אחורה לרגע והרגשתי שהדופן של המדרגה הזו לא עשוי מאותו החומר החלקלק שעליו טיפסתי, אלא ממשהו רך יותר, כמו איזה מעטה ניילון עבה. הרגשתי שמשהו נלחץ אליי כנגד הפלסטיק וקפאתי. זה עדיין המשיך לזוז. התרחקתי טיפה מדופן המדרגה והפסקתי להרגיש תזוזה. התרחקתי ככל שיכולתי בלי ליפול חזרה למטה והסתובבתי לאט. מאחורי מעטה הפלסטיק השקוף הייתה ערימה של נחשים גדולים אחוזים ומחובקים זה בזה. הם זזו לאט כאילו צפו להנאתם בתוך נוזל צמיגי. החנקתי צרחה שאיימה לעוף מתוך הריאות שלי. ידיי רעדו. המוח שלי נמס. לאט הצלחתי לקלוט שבעצם הנחשים האלו נמצאים מאחורי הפלסטיק, וכרגע הם אינם בבחינת סכנה מידית. האור בחדר למעלה, שנראה כבר קרוב מעט יותר, הרגיע אותי קצת. המחשבה הבאה כבר הייתה על איך להשאיר את הראש שלי מחובר לגוף, והבנתי שבעצם הנחשים לא גרועים יותר ממר סובאייב. אולי אפילו פחות נבזיים ממנו. קמתי, המדרגה הבאה הייתה באותו הגובה, אבל הייתי חייבת להתקרב לנחשים. הנחתי בזהירות את היד על המדרגה כדי לבדוק שאפשר יהיה לעמוד עליה. נשמתי לרווחה כשגיליתי שזה אותו השיש החלק ושהוא יציב כמו המדרגה הנוכחית מינוס הנחשים מאחוריה.

טיפסתי, זה הרגיש טוב להכניע את הפחד.

"את מסתדרת שם, חמודה?". היא נשמעה כאילו עומדת וממש מצמידה אוזן לדלת שם למטה.  אסתדר אחרי שאראה את הכסף ואלך מפה, חשבתי.

"כן, בטח הכול בסדר", קראתי חזרה בקול הכי רגוע שיכולתי להפיק.

אני אחנוק אותו, את הילד מנהל המשמרת הזה. שהוא ילך וייכנס לחדרים של נשים זקנות משוגעות. מגיע לי הרבה יותר מעשרה אחוזים על המבצע הזה.

עכשיו כבר הייתי קרובה. מדרגה נוספת לפני האור. הושטתי את היד לחוש את תחתית המדרגה הבאה, אבל היו שוליים די צרים ואחריהם כלום, כאילו בור לפני הסוף. קיוויתי שאני לא עושה טעות וטיפסתי בכל זאת. ראיתי כבר את חדר השינה ואת המיטה ואת השידה עם הכסף. שקשוק וקרקוש גרמו לי להביט למטה. מתחתיי חור גדול במדרגה מלא עקרבים רוחשים בכל הגדלים והצבעים, עולים זה על זה כאילו רבים ביניהם מי יעקוץ אותי ראשון. מרוב בהלה כמעט נפלתי לתוך בריכת העקרבים. במזל, סוליית נעליים שלי נתפסה על השוליים והצלחתי להשיב את שיווי המשקל. לא חשבתי יותר מדי ונתתי את הדחיפה הכי חזקה שיכולתי כדי לתת תנופה ולעלות לרצפת החדר, שנראה לי כמו גן העדן המובטח. נשכבתי מתנשפת על רצפת הפרקט הקרירה.

מיטה מסודרת עם מצעים כמו הסדין שבסלון ולידה שידה אדומה. בפינה הרחוקה של החדר עמדו כמה שקיות זבל שחורות מלאות במשהו. ניגשתי למגירה העליונה בשידה האדומה ופתחתי אותה. היה שם אקדח, הוצאתי אותו ובדקתי, הוא היה טעון. יש מוצא, חשבתי לעצמי, לא מוקד, לא מנהל, לא בוס ולא זקנה משוגעת. אפשר לפתור את הבעיה בקלות, או אולי, להעביר את הבעיה הלאה. פעם היה משחק בטלוויזיה − להעביר מעשים טובים הלאה. עכשיו זה יהיה פשוט להעביר את הצרה הזו למישהו אחר ושזה לא יכאב.

על מי אני עובדת? אין לי אומץ לזה. בלי לחשוב יותר מדי דחפתי את האקדח לכיס הצד של המכנסיים הרחבים שלי. הסתכלתי שוב מסביבי, חוץ מהערימה, ממיטה ומשידה לא היה שום דבר. אבל היא אמרה שיש כסף בשידה על יד המיטה ולא בתוך השקיות.

"גברת חיבלוס", קראתי אליה.

"מה, חמודה?" היא ענתה מבעד לדלת החדר. למה הייתי צריכה לעבור את המסע הזה כשיש כניסה נוספת לחדר? למה לטפס? למה נחשים? למה עקרבים?

"אני לא מוצאת כסף במגירה", אמרתי והתכופפתי לראות אם יש משהו מתחת למיטה.

"אוי, זה לא במגירה, זה בשקית שחורה, את רואה שם?" מה אני בשעשועון "מצא את המטמון" עכשיו?

"איזו שקית? יש הרבה", צעקתי בייאוש.

"אני באה", היא קראה והדלת נפתחה. בתוך שנייה היא הייתה לידי. היא זזה כנראה הרבה יותר מהר ממה שנראה לי בהתחלה. היא אמרה:

"שבי רגע לידי", והתיישבה על המיטה.

"למה את עובדת בשביל מר סובאייב?" היא שאלה בעודה מחזיקה את כף ידי בשתי ידיה הלוהטות.

"הייתי צעירה נורא וענייה עוד יותר", אמרתי לה, "הסתנוורתי, פעם ראשונה שנתנו לי משכורת גבוהה ממש, "ולא הייתה לי משפחה או מישהו שיוכל לייעץ לי.

"בואי תעבדי בשבילי, אצלי תרוויחי יותר. את בחורה אמיצה. עברת את המבחן שלי".

היא ליטפה את גב ידי הרועדת.

"אני לא יכולה", לקחתי את היד בחזרה. "אי אפשר להפסיק לעבוד אצל מר סובאייב , אפשר רק לאבד את הראש", נאנחתי. לא בא לי למות בינתיים. אילו רק יכולתי להתגלגל לחיים אחרים…

"אני הפסקתי", היא אמרה בקול מתקתק, "ואני יכולה לעזור לך, כי הצלחת להתגבר על הפחדים הכי גדולים שלך".

"זה רק כי אני פוחדת ממנו יותר", אמרתי בייאוש, "תני לי את הכסף, בבקשה, אני חייבת לחזור לשם".

"הכסף בשק העליון", אמרה והתיישבה על המיטה, "קחי לך מה שאת צריכה".

ניגשתי, השקית העליונה הייתה חלקה ודביקה. היו שם חתיכות של משהו, זה ממש לא הרגיש כמו כסף. היא ישבה על המיטה ברגליים משוכלות, הסתכלה עליי ועל השק ולא הנידה עפעף.

הסרתי את החוט שליפף את דפנות השקית ופתחתי אותה. בפנים היו כל מיני חתיכות לא שוות של בשר כלשהו וכדור גדול. "את בטוחה שכאן הכסף?" שאלתי, מקווה לקבל, לא יודעת, איזו תשובה. ואם זה לא שם? היו לפחות עוד חמישה שקים. וכבר הייתי עייפה.

היא עדיין המשיכה להסתכל בי בלי לומר מילה, בזוג תלתלי הזהב המבצבצים מהמטפחת ובעיני הפלדה.

פתחתי את השק לרווחה. מתוכו התגלגל לרצפת החדר ראש כרות, שיער לבן מלא ואף נשרי עם צלקת אדומה מהנחיר ועד המצח.