סיפורים מהבטן

בלילה נרדמתי ליד עופר.

אני לא נרדמת בשום מקום חוץ מאשר במיטה שלי ובשנה האחרונה לפעמים אני נרדמת גם במיטה של עופר. בהתחלה היה לי קשה, עופר היה נרדם ואני הייתי מטיילת בדירה. יוצאת למרפסת סופרת כוכבים לוקחת איתי את המחברת הירוקה הקטנה, כותבת סיפורים ולא מצליחה למצוא להם סוף, בדיוק כמו שלא הצלחתי להירדם.

לפנות בוקר, כשהשמש הייתה עולה אני הייתי כבר כל כך עייפה, שהייתי זוחלת למיטה בכוחות אחרונים, נצמדת לעופר ונרדמת מקסימום לשעה.

היום אני כבר ישנה לילה שלם. אני אוהבת אותו, הוא מצחיק אותי אף על פי שהוא רציני כלפי חוץ אבל אני מכירה אותו מבפנים ואותי הוא מצחיק.

באהבה חשוב לצחוק יחד, גם ככה יגיעו ימים קשים שאין סיכוי לעבור אותם, אם לא יכולים קצת לצחוק יחד.

סבתא שלי תמיד הייתה אומרת: "כשנכנס צחוק מהדלת, הכעס עף דרך החלון." אז אני צוחקת.

בבוקר אחרי שעופר היה צמוד אלי כל הלילה חיבק אותי, כמו שמחבקים כשמאוד מאוד אוהבים, הוא קם והלך לעבודה.

אני שונאת שהוא הולך, תמיד בשעה האחרונה שלנו יחד אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מגעגועים אף על פי שהוא עדיין לידי.

הוא הלך ואני נשארתי קצת במיטה. לקחתי את המחברת הירוקה והתחלתי לכתוב לו פתקים, על האהבה שלי אליו.

אני אחביא לו פתק בכל מקום בבית, כמו שמפזרים חמץ ואחר כך אוספים הכול. הוא יאסוף את כל הפתקים וידע שגם כשאני לא איתו, אני אוהבת אותו כל כך. פתחתי את הארונית הקטנה ליד המיטה לשים לו את הפתק הראשון ושם היא קרצה אלי מונחת יתומה וקטנה סיכת ראש של אישה.

אישה אחרת, אישה שהיא לא אני, אישה שעופר שומר את הסיכה שלה.

הרגשתי איך הלב שלי מתרוקן מאהבה ומתמלא ביצורים גדולים עם קרניים וזנב.

למה? חשבתי שאני האישה היחידה, חשבתי שאין עוד אף אחת מלבדי, נראה שטעיתי. אספתי את חפציי מהר, את הפתקים שכתבתי לעופר זרקתי לפח כדי שלא ימצא, לא מגיע לו. לא רוצה לדבר איתו יותר, מבחינתי זה נגמר, שילך לאישה עם הסיכה. לקחתי את התיק שלי, המפתחות של הרכב וכמובן את הסיכה ונסעתי הביתה.

בקושי הצלחתי לנהוג, דמעות שטפו לי את הפנים ואפילו שנלחמתי בהן לא הצלחתי לעצור אותן. איך יכולתי להיות כזו תמימה?

בערב עופר צלצל - לא עניתי גם למחרת - לא עניתי.

ביום השלישי כבר הרגשתי שאני מתפוצצת, הכאב שלי היה כל כך גדול שפחדתי שיבלע אותי.

בלילה הלכתי לישון, שמתי את השמיכה, מעל הראש ונרדמתי.

חלמתי שהבית של עופר נשרף, הכול עולה בלהבות והוא עומד בסלון על השולחן עם תחתונים של טרזן,סיכת הראש נעוצה לו במצח ושר שירים של אלביס. חלום מטומטם אני יודעת, אבל גם המצב מטומטם לא פחות ומצידי שיישרף.

בבוקר נכנסה הודעה מעופר, "הייתה אצלי שרפה, לא משהו רציני רק חדר השינה קצת שחור, שכחתי בלילה נר דולק והשידה נשרפה."

האצבעות על המקלדת רעדו לי כמו חולת פרקינסון,הרגשתי כמו מכשפה,לפני שהספקתי להגיב וכבר נכנסה עוד הודעה,יש לו רק שאלה.

אין לי סבלנות לשמוע אותו, סיכת הראש הזאת לא יוצאת לי מהראש, כאילו כל חיי הייתה תקועה שם, עם האבנים הנוצצות שלה והסוגר השבור, בא לי לרסק אותה לחתיכות קטנות,לקחת פטיש כדי לשבור אותה בדיוק כמו שנשבר לי הלב.

אבל במקום זה אני מסתכלת עליה כאילו עוד שנייה היא תעלים את עצמה עם הכאבים שלי.

"מה אתה רוצה?" שלחתי לו הודעה,"אני רוצה לדעת אם ראית בשידה סיכת ראש? אני מקווה שהיא לא הייתה שם ונשרפה, היא שייכת לאימא שלי הבטחתי לה שאקח אותה לתיקון היא מאוד יקרה לה, היא עוברת אצלנו בירושה," הוא ענה.

הסתכלתי על הסיכה,הסתכלתי על עצמי במראה,הסתכלתי על ההודעה והתחלתי לצחוק עם דמעות אני פשוט מטומטמת.