סיפורים מהכיס

חוק חדש

 

מָנְגוּ העגלון נחשב אדם חכם מאוד בתחנת הכרכרות. אמנם השכלתו הייתה אפסית והוא מעולם לא ראה אפילו שער של בית ספר, אבל בכל זאת היו ידיעותיו מרובות בקשר לנעשה בעולם. כל עגלון בתחנה שחפץ לדעת מה קורה בעולם הכיר היטב את רוחב ידיעותיו של אוּסְתָאד מנגו.

לפני כמה ימים, לאחר שהגיעה אליו מפי אחד מנוסעיו השמועה שעומדת לפרוץ מלחמה בספרד, טפח אוסתאד מנגו על כתפו הרחבה של גָאמָה צ'וֹדְהְרִי וניבא בקול סמכותי: "חכה ותראה גאמה צ'ודהרי, עוד כמה ימים הולכת לפרוץ מלחמה בספרד."

וכששאל אותו גאמה צ'ודהרי, "איפה נמצאת ספרד?"

השיב אוסתאד מנגו בפסקנות: "בחוץ־לארץ, אלא מה?" בספרד אכן פרצה מלחמה, וכשנודע על כך בציבור, כל העגלונים שישבו במעגל ועישנו נרגילה בתחנת הכרכרות שליד תחנת הרכבת הכירו במעמקי לבם בגדולתו של אוסתאד מנגו. באותה שעה נהג אוסתאד מנגו בכרכרה בכביש הנוצץ של רחוב המָאל ושוחח עם הנוסע שלו על הפרעות האחרונות בין הינדואים למוסלמים.

לפנות ערב, כשחזר לתחנה, היו פניו סמוקים שלא כרגיל. כשעלה נושא הפרעות בין ההינדואים למוסלמים בסבב הנרגילה, הסיר אוסתאד מנגו מעל ראשו את טורבן החאקי שלו, תחב אותו תחת בית שחיו ואמר בקול אפוף הרהורים: "רק בגלל קללה של איזה פִּיר ההינדואים והמוסלמים שולפים היום סכינים ופגיונות. שמעתי מההורים שלי שהמלך אָכְּבָּר פגע בכבוד של איזה דרוויש, ואותו דרוויש התרגז וקילל אותו 'בהודו שלך תמיד יהיו פרעות,' והנה, מאז שנגמר השלטון של המלך אכבר פורצות בהודו פרעות בלי הפסקה." כך אמר ונשם נשימה עמוקה. לאחר מכן שאף מהנרגילה והמשיך בדבריו. "האנשים של הקונגרס רוצים לשחרר את הודו. אני אומר שגם אם הם ידפקו את הראש בקיר אלף שנים, לא יקרה שום דבר. הכי הרבה יילך האנגלי ויבוא במקומו איזה איטלקי, או הרוסי ההוא ששמעתי עליו שהוא בריון גדול, אבל הודו תמיד תישאר שפחה. אה, כן, שכחתי לומר שהפִּיר ההוא גם קילל את הודו שתמיד יהיה בה שלטון של זרים."

אוסתאד מנגו רחש שנאה עזה לבריטים. הוא נימק אותה בכך שהם מושלים ביד רמה בהודו שלו ומשפילים ומדכאים אותה בשלל דרכים. אבל הסיבה העיקרית לשנאתו נבעה מכך שהלבנים מהמחנה הצבאי הרבו להתעמר בו והתייחסו אליו כמו לכלב אשפתות. בנוסף לכך, הוא סלד מצבע עורם. כשהבחין בפרצופו החיוור של אדם לבן מיד נתקף בחילה. משום מה היה אומר, "הפרצופים האדומים והמקומטים שלהם מזכירים לי גופה שהעור שלה נרקב ומתקלף!"

אם הייתה פורצת מריבה בינו לבין איזשהו שיכור לבן, היה מצב רוחו נעכר למשך היום כולו. בערב היה מגיע לתחנת הכרכרות, מעשן סיגריית "הָאל מָארְקָה" או מוצץ פומית של נרגילה ופורק את כל שבלבו על אותו לבן... לאחר שהיה מטיח בו קללות עסיסיות, היה מהדק את הטורבן שהתרופף על ראשו ואומר, "הם באו לבקש אש, ועכשיו נהיו בעלי הבית. הם לא נותנים לנשום, הבני קופים האלה. מתעללים בנו כאילו שאנחנו המשרתים של האבא שלהם..." אך גם זה לא צינן את חמתו. כל עוד ישב בקרבתו מכר כלשהו, המשיכה חמתו לבעור.

"היית צריך לראות את הפרצוף שלו... כמו פרצוף של מצורע. ממש גופה, הייתי מפרק אותו בכאפה אחת, והוא ממשיך עם השטויות שלו כאילו שהוא הולך להרוג אותי. נשבע לך, בהתחלה רציתי לרסק את הגולגולת של המלעון הזה, אבל שיניתי את דעתי, כי זאת תהיה בושה בשבילי להרוג עלוב נפש כזה..." כך היה אומר ואז משתתק לזמן מה, מוחה את אפו בשרוול חולצת החאקי שלו וחוזר ללהג.

"נשבע לך באלוהים, נמאס לי לסבול את השחצנות של הלוֹרדים האנגלים האלה. כשאני רק רואה את הפרצוף המנחוס שלהם הדם מתחיל לרתוח אצלי בוורידים. אם היה לנו חוק חדש או משהו היינו משתחררים מהאנשים האלה סוף סוף. נשבע לך, היה אפשר כבר להתחיל לחיות."

ולכן, כשאוסתאד מנגו הסיע באחד הימים בכרכרתו שני נוסעים מבית המשפט המחוזי ולמד משיחתם שבקרוב ייכנס לתוקף חוק חדש בהודו, לא ידעה שמחתו גבול.

שני מָארְוָרִים,שהגיעו לבית המשפט לרגל תביעה אזרחית, שוחחו ביניהם בדרכם הביתה על ה"אִינְדִיָה אָקְט", חוק הודו החדש.

"שמעתי שבאחד באפריל ייכנס לתוקף חוק חדש בהודו... מה, הכול הולך להשתנות?"

"לא הכול, אבל אומרים שהרבה ישתנה, ושההודים הולכים לקבל עצמאות."

"מה, ויהיו גם כללים חדשים בקשר להלוואות בריבית?"

דברי המארוורים הציפו את לבו של אוסתאד מנגו בשמחה שלא תתואר. תמיד היה מקלל את סוסו ומצליף בו בשוט בחוזקה, אבל באותו יום הפנה ללא הרף את ראשו לאחור, לעבר המארוורים, סלסל בקפידה רבה את שערות שפמו העבות וזקר אותן כלפי מעלה, ריפה את אחיזתו במושכות הסוס ואמר לו בחיבה, "קדימה, בן... תראה להם איך אתה יודע לטוס."

לאחר שהוביל את המארוורים ליעדם, שתה חצי קילו לָאסִי בחנות דברי המתיקה של דִינוּ בשוק אָנָארְקָלִי וגיהק בקול גדול. אחר כך תחב את שערות שפמו לפיו, מצץ אותן ושאג, "שיילכו לעזאזל!"

שלא כרגיל, כששב אל תחנת הכרכרות בערב, לא היה שם איש ממכריו. כשגילה זאת התרגשה בלבו מין סערה מוזרה, שכן השתוקק לבשר היום לחבריו את החדשות המרעישות... את החדשות המרעישות כל כך שייחל לפרוק מעל לבו. אבל התחנה הייתה ריקה מאדם. במשך חצי שעה הסתובב לו במפח נפש עם השוט תפוס בזרועו תחת גג הפח של תחנת הכרכרות שליד תחנת הרכבת. מחשבות טובות חלפו בראשו. החדשות בדבר החוק החדש כמו הכניסו אותו לעולם חדש. הוא אימץ את מוחו והרהר עמוקות בחוקה החדשה העומדת להיכנס לתוקף בהודו באחד באפריל. שאלתו המודאגת של המארוורי, "יהיו גם כללים חדשים בקשר להלוואות בריבית?", הדהדה באוזניו פעם אחר פעם והעבירה גל של שמחה בכל גופו. כמה פעמים צחקק מתחת לשפמו העבות וקילל את המארוורים, "פשפשים שמוצצים את הדם של העניים, החוק החדש ייפול עליהם כמו מים רותחים."

הוא היה מאושר מאוד. בייחוד רווה לבו נחת כשחשב כיצד הלבנים, אותם עכברים חיוורים (כך כינה אותם), ייעלמו לנצח בתוך חוריהם עם חקיקתו של החוק החדש.

כשנָתְהוּ הקירח נכנס לתחנת הכרכרות עם הטורבן תחת בית שחיו, ניגש אליו אוסתאד מנגו, אחז בידו ואמר לו בקול גדול, "תן לי יד... יש לי חדשות טובות בשבילך, הקרחת שלך תתחיל להצמיח שוב שערות." בהנאה גדולה החל מספר לחברו על החוק החדש. שוב ושוב לחץ בחוזקה את ידו של נתהו הקירח ואמר, "חכה ותראה מה הולך להיות. מלך רוסיה בטוח יעשה משהו."

אוסתאד מנגו שמע רבות על השיטה הקומוניסטית של המשטר הסובייטי. החוקים החדשים ושאר החידושים שלו מצאו חן בעיניו מאוד. לכן קישר את מלך רוסיה ל"חוק הודו": הוא ייחס את החוק החדש ואת השינויים העתידים לחול באחד באפריל להשפעתו של מלך רוסיה.

זה זמן מה פעלה בפֶּשָׁוָאר ובערים אחרות בהודו תנועת החולצות האדומות. במוחו של אוסתאד מנגו התערבבו מלך רוסיה והחוק החדש, וכל אימת ששמע על בוני פצצות שנתפסו בעיר כלשהי או על אנשים שהועמדו לדין באשמת בגידה במקום כלשהו, ראה בהם אותות המבשרים את בואו של החוק החדש והתמלא שמחה במעמקי לבו.

יום אחד התיישבו בכרכרתו שני פרקליטים וביקרו בקולי קולות את החוק החדש. הוא האזין בשתיקה לדבריהם. האחד אמר לחברו: "החלק השני של החוק מדבר על הפדרציה. אני לא מצליח בשום אופן להבין אותו. בכל תולדות האנושות לא נשמע על פדרציה כזאת. גם מבחינה פוליטית פדרציה כזאת היא טעות גמורה. האמת, אי־אפשר בכלל לקרוא לזה פדרציה."

הפרקליטים השתמשו בשיחתם במילים רבות באנגלית, ולכן הצליח אוסתאד מנגו לדלות ממנה רק את הדברים האלה והסיק מהם כי הנוסעים שאסף מתנגדים לחוק החדש ואינם מעוניינים בעצמאותה של המולדת. הוא שלח כמה מבטי בוז לעברם של שני הפרקליטים ואמר בלבו, "חתיכת טוֹדִיז!"

בכל פעם שסינן בשפתיים חשוקות "חתיכת טודיז" חש בלבו סיפוק רב מכך שהשתמש בביטוי בהקשר הנכון וידע להבחין כהלכה בין אדם מכובד לבין "חתיכת טודי".

שלושה ימים לאחר אותו אירוע, הסיע אוסתאד מנגו שלושה סטודנטים מהמכללה הממשלתית שביקשו לנסוע לשכונת מוֹזָנְג והאזין לשיחה שהתנהלה ביניהם.

"החוק החדש נותן לי תקווה. אם מר... ייבחר לפרלמנט, אני בטוח מקבל משרה באיזשהו משרד ממשלתי."

"גם יהיו עוד הרבה משרות. אולי ייצא לנו בסוף משהו מכל הבלגן הזה."

"כן, כן, למה לא."

"מה שבטוח, הרבה פחות אנשים עם השכלה יסתובבו בלי עבודה."

השיחה הזו העלתה עוד יותר את קרנו של החוק החדש בעיני אוסתאד מנגו, והוא דמיין אותו כמין חפץ נוצץ ביותר. "חוק חדש!" חשב שוב ושוב, "כלומר מין דבר חדש כזה!" שוב ושוב עלו לנגד עיניו הפרסות החדשות שקנה לפני שנתיים מצ'וֹדְהְרִי חוּדָא בּחְשׁ, שפרזל אותן בידיים אמונות לרגלי סוסו. כשהפרסות היו חדשות, מסמרי הברזל המצופים ניקל נצצו והנחושת המעובדת נראתה כמו זהב. בדומה להם, יבהיק ויזהר ודאי גם החוק החדש.

עד לאחד באפריל שמע אוסתאד מנגו דעות רבות בעד החוק החדש ונגדו, אבל דבר לא הצליח לשנות את התמונה שהתגבשה בדמיונו. הוא חשב שבאחד באפריל יתבהר הכול באחת, והיה סמוך ובטוח שעם כניסת החוק החדש לתוקף יביאו המראות שיראה נחמה לעיניו.

לבסוף תמו שלושים ואחד הימים של חודש מארס, ונותרו רק כמה שעות לילה חרישיות עד לתחילת אפריל. מזג האוויר היה צונן מהרגיל ורוח רעננה נשבה. בבוקר האחד באפריל אוסתאד מנגו השכים קום, ניגש לאורווה, רתם את הסוס לכרכרה ויצא לדרך. מצב רוחו היה מרומם במיוחד. הוא עומד לראות את החוק החדש.

בערפל הבוקר הקריר הוא הסתובב בשווקים, מקצתם צרים ומקצתם רחבי ידיים, אבל הכול נראה יָשָן... ישן כמו השמים. היום במיוחד השתוקקו עיניו לחזות בצבעים חדשים, אבל לבד מעטרת הנוצות הצבעונית שקישטה את ראש סוסו, הכול נראה ישן. עטרת הנוצות עלתה לו ארבע־עשרה וחצי אָנָה כשקנה אותה מצ'ודהרי חודא בחש בשלושים ואחת במארס לכבוד החוק החדש.

נקישות פרסות הסוס, הכביש השחור ועמודי החשמל הנישאים משני צדיו במרווחים שווים, שלטי החנויות, דנדון הפעמון על צוואר הסוס, הולכי הרגל ברחוב... מה חדש בכל אלה? שום דבר, כמובן. אבל אוסתאד מנגו לא אמר נואש.

"מוקדם מדי, רוב החנויות עדיין סגורות," ניחם את עצמו. "חוץ מזה," חשב, "בית המשפט העליון נפתח רק בתשע. ואיך יראה את החוק החדש לפני כן?"

כרכרתו הגיעה לשערי המכללה הממשלתית, ושעון המכללה החל לצלצל ביהירות. השעה הייתה תשע. התלמידים שמחוץ לשער הראשי היו לבושים יפה, אבל לאוסתאד מנגו נראו משום מה בגדיהם מרופטים — אולי מפני שעיניו התכוננו לחזות היום במחזה מרהיב.

הוא הפנה את הכרכרה ימינה ותוך זמן קצר הגיע שוב לאנארקלי. מחציתן של חנויות השוק כבר נפתחו, ותנועת העוברים והשבים הייתה ערה יותר. לקוחות רבים התקהלו ליד חנויות הממתקים. הסחורות קרצו לקונים מבעד לזגוגיות הארונות, והיונים על חוטי החשמל התקוטטו ביניהן. אבל אוסתאד מנגו לא התעניין בדבר. הוא רק חפץ לראות את החוק החדש בדיוק כשם שראה את סוסו.

כשהרתה אשתו של אוסתאד מנגו, ידע ארבעה או חמישה חודשים חסרי מנוחה. הוא היה סמוך ובטוח שבנו ייוולד ביום מן הימים, אבל התקשה לשאת את ההמתנה. רק חפץ לראות את ילדו, ולו פעם אחת, ואחר כך יוכל להניח לו להיוולד מתי שמתחשק לו. מתוך אותו רצון בלתי נשלט, היה לוחץ פעם בפעם על בטנה של אשתו ההרה או מצמיד אליה את אוזנו כדי לגלות פרטים על בנו, אך לשווא. פעם פקעה סבלנותו לגמרי, והוא התפרץ על אשתו: "את שוכבת כל היום כמו גופה. קומי, תסתובבי קצת, זה ייתן לך כוח. אם תשכבי כמו קרש לא יקרה שום דבר. את חושבת שאם תמשיכי לשכב ככה תלדי את הילד?"

אוסתאד מנגו היה קצר־רוח מטבעו. הוא השתוקק לראות את ההשלכות המעשיות של כל דבר. כשאשתו גָנְגָה הבחינה באי־השקט שלו, הייתה אומרת: "עוד לא חפרו את הבאר, ואתה כבר מת מצמא."

אבל דווקא בציפייתו לחוק החדש, לא היה אוסתאד מנגו קצר רוח כהרגלו. באותו יום יצא מביתו כדי לראות את החוק החדש בדיוק כשם שהיה יוצא להתבונן בתהלוכה פוליטית של גנדהי או של נהרו.

גדולתו של מנהיג נמדדה בעיניו לפי המהומה שחוללה התהלוכה שלו ולפי מספר שרשראות הפרחים שנענדו לצווארו. אם היה חזהו של מנהיג כלשהו עמוס פרחי טָגֶטֶס, חשב אותו אוסתאד מנגו לאדם דגול. ואם פרצו בתהלוכה מריבות בגלל דוחק ההמון, גדלה בעיניו חשיבותו של אותו מנהיג פי כמה וכמה. כעת ביקש לאמוד באותו אופן גם את החוק החדש.

הוא יצא מאנארקלי ונסע לאטו על הכביש הנוצץ של רחוב המאל. ליד חנות אחת לממכר מכוניות אסף נוסע שביקש להגיע למחנה הצבאי. לאחר שהסכימו על המחיר, הצליף אוסתאד מנגו בגב סוסו וחשב בלבו, "גם זו לטובה, אולי אצליח לברר שם משהו על החוק החדש."

כשהגיעו למחנה, הוריד אוסתאד מנגו את הנוסע ושלף סיגריה מכיסו. הוא אחז בה בשמאלו בין הקמיצה לזרת, הצית אותה והתרווח במושב האחורי. כשאוסתאד מנגו לא חיפש נוסעים, או כשרצה להרהר באירוע שהתרחש, היה עוזב את המושב הקדמי, מתיישב בנחת במושב האחורי וכורך את המושכות סביב ידו הימנית. בהפוגות אלה היה סוסו משמיע צהלה או שתיים ופותח בצעדה אטית, כאילו שמח על ההזדמנות לנוח קמעה מעבודתו המפרכת. הסוס השתרך בעצלתיים, וכמותו גם מחשבותיו של אוסתאד מנגו. חלומות על החוק החדש מילאו את ראשו בקצב הנינוח של טפיפות הסוס.

הוא תהה כיצד ישפיע החוק החדש על השיטה שבה הקצתה מועצת העיר מספרים לכרכרות. ובעת ששקע בהרהורים וניסה לשפוך אור על סוגיה חשובה זו, דימה שנוסע קורא לו. הוא הפנה את ראשו לאחור וראה לבן אחד עומד ליד עמוד חשמל מעבר לכביש ומסמן לו בידו.

כפי שכבר סופר, אוסתאד מנגו רחש שנאה עמוקה ללבנים. כשראה שהלקוח החדש שלו לבן, גאתה השנאה בלבו. בתחילה חפץ להתעלם ממנו ולהמשיך בענייניו, אבל אז חשב שיהיה טפשי לוותר על ממונו של האיש. עטרת הנוצות שקנה לשווא עלתה ארבע־עשרה וחצי אנה, מוטב שהכסף הזה ייצא מכיסו של הלבן... קדימה, לדרך.

במיומנות הוא סובב את הכרכרה בכביש הריק, הצליף בגב סוסו ובתוך רגע הגיע אל עמוד החשמל. הוא משך במושכות, עצר את הכרכרה ושאל את הלבן ממקום מושבו שבמושב האחורי, "סָאהבּ בָּהָאדוּר, לאן תרצה לנסוע?"

קולו היה רווי לעג. כאשר אמר "סאהב בהאדור", השתפלה שפתו העליונה, המשופמת, והקמט החיוור החוצה את לחיו מהנחיר עד מַעֲלֶה הסנטר רטט והעמיק, כאילו חרת מישהו בסכין מושחז על לוח חום כהה מעץ סיסם הודי. חיוך נמתח על פניו, אבל בחזהו בערה אש ששרפה את הלבן עד אפר.

הלבן, שהדליק סיגריה בחסות עמוד החשמל כדי להתגונן מהרוח, פנה לעבר הכרכרה וכיוון אל מדרך הרגל שלה, אך מבטו פגש פתאום במבטו של אוסתאד מנגו. היה זה כאילו קליעים שנורו בו־בזמן משני הצדדים התנגשו באמצע הדרך והתלקחו לכדור אש שנישא מעלה.

אוסתאד מנגו, ששחרר את המושכות מימינו ועמד לקפוץ מטה, נעץ את עיניו בלבן כמבקש לנקב במבטו כל פרט בגופו. הלבן הבריש איזה לכלוך בלתי נראה ממכנסיו הכחולים, כמנסה להתגונן מעט מפני מתקפתו של אוסתאד מנגו.

הלבן נשף את עשן הסיגריה ושאל באורדו עילגת, "אתה רוצה לנסוע או שוב לעשות בלגן?"

"זה הוא!" המילים עלו בראשו של אוסתאד מנגו ורקדו בחזהו הרחב.

"זה הוא!" חזר חרש. הלבן העומד מולו, היה משוכנע, הוא זה שהתקוטט עמו בשנה שעברה. התגרה פרצה בעל כורחו, בגלל אדי האלכוהול שמילאו את ראשו של הלבן, אבל באותה תקופה לא הייתה לאוסתאד מנגו ברירה אלא לסבול בשקט עניינים נפוצים כאלה. אוסתאד מנגו היה שמח לסדר לאותו לבן את הראש, אבל הייתה לו סיבה טובה לשקוט על שמריו: הוא ידע שבתגרות מסוג זה הנזלת של בית המשפט נופלת לרוב על ראש העגלון.

בעודו מהרהר בתגרה שהתרחשה בשנה שעברה ובחוק החדש של האחד באפריל, שאל את הלבן: "לאן תרצה לנסוע?" הוא חיקה את האורדו המשובשת של הלבן, וקולו היה חד כהצלפת שוט.

"הִירָא מָנְדִי," השיב הלבן.

 

"חמש רופי," רטט שפמו של אוסתאד מנגו.

"חמש רופי," צעק הלבן בתדהמה, "מה אתה...?"

"כן, כן, חמש רופי," אמר אוסתאד מנגו וקפץ את יד ימינו השעירה לאגרוף כבד. "אתה רוצה לנסוע או להמשיך לבזבז לי את הזמן?" קולו נעשה קשה יותר.

הלבן, שזכר את התקרית מהשנה הקודמת, הקל ראש ברוחב חזהו של אוסתאד מנגו. נדמה לו שפדחתו של אוסתאד מנגו שוב משתוקקת לחטוף מהלומות. בחסות המחשבה הזאת, התקרב הלבן אל הכרכרה וסימן במקלו לאוסתאד מנגו לרדת מטה. המקל הדק והמגולף התחכך כמה פעמים בירכו החסונה של אוסתאד מנגו. אוסתאד מנגו, שעמד גבוה בכרכרה, הביט בלבן נמוך הקומה שמתחתיו כמבקש למחוץ אותו רק בכוח מבטו. אז נורה אגרופו כחץ מקשת וניחת בחטף על סנטרו של הלבן. הוא דחף אותו, ירד מהכרכרה והחל להכותו במרץ.

הלבן ההמום התפתל אנה ואנה בניסיון לחמוק מאגרופיו הכבדים של אוסתאד מנגו. כשראה שיריבו אחוז טירוף ועיניו יורקות ברקים, החל צועק בכל כוחו, אך צעקותיו רק הגבירו את קצב פעולת זרועותיו של אוסתאד מנגו. הוא הכה בלבן בכל כוחו וצעק: "אפילו באחד באפריל אותה שחצנות... אפילו באחד באפריל אותה שחצנות. עכשיו השלטון שלנו, ילד!"

אנשים התאספו סביבם, ושני שוטרים הצליחו בקושי רב לחלץ את הלבן מלפיתתו של אוסתאד מנגו. הוא עמד מתנשף בין שני השוטרים וחזהו הרחב עלה וירד. בפה זועף ובעיניים מחייכות הביט בקהל ההמום ואמר בקול חנוק: "נגמרו הימים של השלטון הפרוע שלהם. עכשיו יש חוק חדש, רבותיי. חוק חדש!" הלבן האומלל, שפניו נחבלו עד לבלי הכר, בהה משתאה פעם באוסתאד מנגו ופעם בהמון.

השוטרים לקחו את אוסתאד מנגו לתחנת המשטרה. בדרכו אל התחנה ובתוכה צעק אוסתאד מנגו ללא הפוגה, "חוק חדש! חוק חדש!" אבל איש לא הקשיב לו.

"'חוק חדש, חוק חדש,' מה אתה מקשקש? זה בדיוק אותו חוק ישן!" הם אמרו לו ונעלו אותו בתא המעצר.

 

1940