סיפורים מווינדידסט 1: הכנפיים של הנלי

פרק 1

איך הכול התחיל

אני חושב שהטעות הראשונה שלי היתה, שקניתי את המסטיק המבחיל ההוא בטעם צפרדע. הוא היה ירוק, ולכן הנחתי שהוא יהיה בטעם מנתה. כנראה הגוון הטעה אותי. בדרך כלל אני דווקא די מצליח בבחירת המסטיקים שלי — אולי חוץ מהפעם ההיא, כשקניתי מסטיק חום, במחשבה שיהיה בטעם שוקולד ובסוף הוא היה בטעם של משהו שאני אפילו מתבייש לכתוב כאן. בואו נגיד שאמא שלי אמרה שאחרי שלעסתי אותו אי אפשר היה להתקרב אלי יומיים שלמים...

הטעות השנייה היתה שהסתבכתי עם הֶנלי. הֶנלי היא טְריקסוֹנִית. טְריקסוֹנים הם סוג של פֵיות, אבל לא הסוג הטוב. גם לא בדיוק הסוג הרע, אלא הסוג שבאמצע.

הֶנלי ואני חברים טובים כבר חמש שנים, מאז הייתי בן שבע. החברוּת בינינו כל כך עמוקה, שלפני שנתיים היא נתנה לי במתנה את הכנפיים שלה! מי שמע על טְריקסוֹנית שמוכנה לוותר על הכנפיים שלה בשביל מישהו אחר?

שמי תיאו ואני קְלִיק, שזה סוג של שדון, אבל לא מהסוג הרע. לקליקים אין כנפיים. אביזרי תעופה הם בערך הדבר הכי נחשק בכל מדינת ווינְדידָסְט, ולכן הופתעתי מאוד מהעובדה שהֶנלי ויתרה על הכנפיים שלה בשבילי. אני מניח שזה די כאב לה, כי היא פשוט גזרה והגישה לי אותן יום אחד. לא בדיוק ידעתי איך להתמודד עם המתנה המשונה הזאת, אבל הֶנלי אמרה שאסור לאבד זמן, ושאנחנו חייבים להדביק את הכנפיים תכף ומיד לשְׁכָמות, כדי שהן יפעלו כמו שצריך. היא אמרה שאם מתמהמהים יותר מדי, הכנפיים מתות, וכל מה שנשאר לעשות הוא פשוט לדחוף אותן לפח הזבל או להפוך אותן לאיזה מוֹבּייל צבעוני. אז הסכמתי. והֶנלי שפכה לי על השכמות דבק שְׂרָף כזה, שדי צרב לי את העור, והדביקה את שתי הכנפיים. אחר כך היה אסור לי לזוז במשך שעתיים ואז, כשהדבק התייבש, הֶנלי אמרה לי לנסות לנופף בכנפיים החדשות שלי. היא הסבירה לי איזה שרירים בדיוק אני צריך להפעיל כדי שהכנפיים יזוזו. בהתחלה זה היה ממש קשה, כי היא התכוונה לכל מיני שרירים קטנים שנמצאים בגב ובשכמות, שרירים שאף פעם לא ידעתי שקיימים בכלל. הֶנלי הדריכה אותי, עם המון סבלנות, עד שהצלחתי לנפנף בהן ובסוף אפילו הצלחתי לעוף. זה היה מדהים! אני חושב, בעצם אני די משוכנע, שאני הקליק היחיד בכל מדינת ווינְדידָסְט שיש לו כנפיים.

מאז אותו היום המצב של הֶנלי רק הלך והידרדר. אני חושב שפשוט נהיה לה משעמם. היא כבר לא יכלה לעוף, אז במקום זה היא היתה מסתובבת ברחובות העיירה שלנו ומחפשת לעצמה תעסוקה. ככה היא התחילה להסתבך בצרות.

אני גר בעיירה בשם צֶ'מְבָּלוֹ־סִיטִי, שהיא עיירת חוף חלומית, ככה לפחות אומרים כל התיירים המעצבנים שפוקדים את המקום בקיץ. זו עיירה חמודה, אין מה להגיד, אבל לא הייתי מגזים ואומר שהיא "ח־לו־מית".

אני מניח שאף אחד מכם לא מכיר את המדינה הזאת, ווינְדידָסְט, שבה אני גר, לא כי היא לא קיימת, אלא פשוט מפני שרובכם לא טרחתם לחפש אותה. היא ממוקמת על מפת העולם, בדיוק כמו יתר המדינות, אבל השם שלה כתוב על המפה בדיו שקופה, כך שיהיה לכם די קשה לאתר אותה. בכל מקרה, בני אדם כמעט לא מגיעים לכאן אף פעם, אלא אם כן הם הולכים לאיבוד. ואם הם כבר מגיעים, הם בדרך כלל לא עוזבים, או שהם עוזבים ויוצאים מכאן משוגעים, ואז אף אחד ממילא לא מאמין למה שהם מספרים.

כמו שאמרתי, שמי תיאו ואני קליק בן שתים־עשרה. בתור קליק בן שתים־עשרה אני שקוע רוב הזמן בטיפול בסְפּוֹנְטָנִינֵי־התֶּרֶד של המשפחה שלי. אולי כדאי שאסביר, כי אתם בטח לא יודעים מה הם ספּוֹנטָנינֵי־תרד.

כל קליק שמגיע לגיל עשר מתחיל ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לצאת לחיים מצויד במשהו. אמא שלי אומרת שלהיות מְגַדל ספּוֹנטָנינֵי־תרד זה מקצוע מכובד ושמרוויחים בזה לא רע, ובמקרה יש לנו בחצר חוות ספּוֹנטָנינֵי־תרד, כך שאבא שלי ושמונת הדודים שלי מכשירים אותי בתחום. עד גיל עשר יכולתי לעשות כל מה שהתחשק לי, ובאמת עשיתי — הייתי משתזף בחוף הים, מְשחק שבלול־רגל, רץ בשדות, מטפס על עצים, מציק לתיירים, זולל מבוקר עד ערב גלידות מנגו ומחוֹשים ועוד כל מיני דברים נהדרים, אבל כשמלאו לי עשר, קיבלתי מההורים שלי ליום ההולדת מעדר, שתי מברשות נחושת, מגרפת עץ ושוט, שבו אני כמעט לא משתמש (רק בימים שבהם ספּוֹנטָנינֵי־התרד פראיים במיוחד), ומאז אני מתאמן כל יום ועובד בחווה שלנו, עד לשעות אחר הצהריים, אז אני חופשי לעשות כרצוני עד לשעת ארוחת הערב.

אצל הטְריקסוֹנים זה לא עובד ככה, ולכן אמא שלי תמיד אומרת שהפיות הן עַם לא רציני. הטְריקסוֹנים לא לומדים שום מקצוע. הם פשוט נעים להם לפי כיוון הרוח ומגיעים לכל מיני מקומות בלתי צפויים. לפעמים הם מתחתנים, אבל בדרך כלל כל אחד מהם חי לו את חייו לבדו. אתם בטח תוהים ממה הם מתפרנסים, אז ככה: הם לא ממש מתפרנסים. חלק מהם גונב רכוש מאחרים וככה מקיים את עצמו, וחלק אחר פשוט מסתדר איכשהו. בווינְדידָסְט תמיד תמצא מישהו שיסכים להעניק לך ארוחה חמה וכד חלב.

באחד הבקרים, כשגרפתי את התבן בכלוב של ספּוֹנטָנינֵי־התרד, הופיעה הֶנלי. היא נראתה משועממת, כרגיל, והציעה לעזור לי. איכשהו ידעתי שזה רעיון לא טוב, אבל לא היה לי לב לסרב לה, כי היא נראתה אומללה מאוד. אז נתתי לה את המגרפה שלי ואמרתי לה לסיים עם הגירוף בזמן שאני מביא תבן חדש מהאסם. כשחזרתי לכלוב, ראיתי שהדלת שלו פתוחה ושכל ספּוֹנטָנינֵי־התרד שלנו מתרוצצים חופשיים בחווה. מרוב בהלה הפלתי את כל התבן הטרי מהידיים. הֶנלי הניחה את היד הקטנה שלה על הפה וציחקקה צחקוק נבוך.

"מה עשית, הֶנלי?" צעקתי עליה. הרגשתי איך הדם עולה לי לראש, אבל הֶנלי רק משכה בכתפיה.

"אני לא בטוחה..." גימגמה, השפילה את המבט שלה ובעטה באבן קטנה. "הם פשוט ביקשו נורא יפה... והבטיחו לחזור עוד מעט לכלוב שלהם בלי בעיות."

"הֶנלי!" צעקתי עליה. הייתי מרוגז נורא וידעתי שהיא משקרת, כי ספּוֹנטָנינֵי־תרד בכלל לא יודעים לדבר, הם רק נוהמים נהמות משונות.

בינתיים אחד הדודים שלי הגיע. הוא התעצבן כהוגן.

"מה, לכל הרוחות?!" הוא צרח, "תביא את השוט שלך, קליק צעיר!" קרא לעברי, "צריך להשתלט על החיות ההרסניות האלה לפני שיהיה מאוחר מדי!"

הגב קצת רעד לי, כי אני ממש לא אוהב להשתמש בשוט שלי, אבל ידעתי שספּוֹנטָנינֵי־התרד יכולים להיות מסוכנים. הם אולי נראים תמימים וחמודים, פרוותיים כאלה, עם פסים סגולים וצהובים, אבל בעצם הם נורא לא צפויים ויכולים להתנפל עליך לפני שתשים לב. לפעמים, למשל, אני מדגדג אותם בבטן (כי אני לא יכול להתאפק, הם באמת נורא רכים), ואז אחד מהם קופץ לי על הראש ונושך אותי, או שלפעמים אני נותן להם אוכל והם אוכלים לי מתוך כף היד, אבל שנייה לאחר מכן נוגסים לי את אחת האצבעות וזה ממש, אבל ממש כואב. אני לא יודע אם ננשכתם פעם בידי ספּוֹנטָנין־תרד, תאמינו לי שזה מאוד לא נעים. לפעמים הכאב יכול להימשך אפילו שבוע שלם.

הבאתי את השוט שלי מהבית ויצאתי שוב לחווה. ראיתי שהֶנלי עדיין עומדת שם ומביטה בספּוֹנטָנינֵי־התרד, בעוד הם מחסלים לנו את כל יבול התירס השנתי.

אבא וכל שמונת הדודים שלי הצליפו בשוטים שלהם באוויר ואיימו על החיות הפראיות. ריח נורא של תרד רקוב התפשט באוויר. כשהספּוֹנטָנינים מבוהלים או כשהם חשים בסכנה קרבה, הם מפיצים ניחוח חריף של תרד רקוב, כדי להבריח את האויבים שלהם. תאמינו לי שאילו יכולתי, הייתי בורח משם תכף ומיד כי זה ממש מסריח, אבל הייתי חייב לעזור למשפחה שלי להחזיר אותם לכלוב, לפני שייגרם עוד נזק. באותו הרגע ממש שמחתי שיש לי כנפיים, הכנפיים של הֶנלי, כי הן עזרו לי לרדוף אחרי הספּוֹנטָנינים. הצלפתי בהם חלש בעזרת השוט, כי לא רציתי להכאיב להם יותר מדי, והם השמיעו קולות גניחה עמומים והתקדמו לאט לעבר הכלוב. אבא שלי ניסה לפתות אותם בעזרת מזון ומילא את הכלוב במטעמים שהם אוהבים, כמו צימוקים ובלוטי יער, אבל זה לא הזיז להם בכלל. אחד הדודים שלי הצליף בהם בחוזקה וראיתי פס אדום של דם מבצבץ על הגב של אחד מהם. הוא ייבב, אבל עדיין לא חזר לכלוב. אני לא אוהב אלימות וזה גרם לי בחילה וסחרחורת כשראיתי את הדם. אמא שלי צוחקת עלי תמיד ואומרת שמזל שלא נולדתי סְמיל, כי לא הייתי מצליח להיות רופא בשום אופן.

הסְמילים הם עַם של יצורים גמלוניים ורזים, וכשהם גדלים הם בדרך כלל נהיים רופאים. נדיר למצוא רופא שהוא גמד, שדון או אֶלְף, ובטח לא רופא שהוא פיה. אומרים שמאחר שלסְמילים יש אצבעות ארוכות מאוד, הם הכי טובים בניתוחים ובדברים כאלה, ולכן הם נהיים רופאים כשהם גדלים. פעם שמעתי על סְמיל שניתח פֵיה. לפיה היה גוש משונה מתחת לעור, באזור כף הרגל, והסְמיל הזה, במקום לפתוח לה את כף הרגל ולהוציא את הגוש, עשה חתך דווקא בעורף שלה, ואז השחיל את האצבע הארוכה שלו לאורך כל הגוף שלה, עד שהגיע לכף הרגל, ושלף משם את הגוש. התברר שזו היתה אבן צור קטנה, ועד היום אף אחד לא יודע איך בדיוק היא הגיעה לשם. אני לא בטוח שזה סיפור אמיתי כי ידוע שבמדינת ווינְדידָסְט יש המון אגדות וסיפורים שהם בכלל לא נכונים.

בכל אופן, נמשיך עם עניין ספּוֹנטָנינֵי־התרד. בסוף הצלחנו איכשהו להשתלט עליהם. הֶנלי עמדה כל הזמן מהצד והתבוננה בנו בזמן שלכדנו את כל ארבעים ושלושה הספּוֹנטָנינים שלנו. אחרי כן לא דיברתי איתה זמן־מה.

באותו הערב אבא שלי לקח אותי הצידה. קודם כול הוא נתן לי עונש, מה שבטוח, ואמר שהוא דיבר עם אמא והם החליטו שבחודש הקרוב אני אצטרך לעבוד כפול, כדי לכפר על כל מה שקרה. חוץ מזה, אבא אסר עלי במפורש להיפגש עם הֶנלי.

"הפֵיונת הזאת תביא לך רק צרות!" הוא אמר לי.

"אבל היא זו שנתנה לי את הכנפיים שלי!" התעקשתי.

אבא עמד על שלו: "כבר מזמן אמרתי שאתה לא צריך כנפיים, תיאו. אתה קליק מוכשר מאוד, וכמו שכל אבותיך הקליקים הסתדרו בלי כנפיים, גם אתה לא באמת זקוק להן."

אז זהו. ככה התחילו הצרות, כי ברור שלא באמת יכולתי להתרחק מהֶנלי, או אולי בעצם היא זו שלא יכלה להתרחק ממני. כבר אמרתי, אנחנו חברים טובים.

אתם יודעים מה? עכשיו, כשאני חושב על זה, נראה לי שאחרי הכול, לא העניין ההוא עם המסטיק בטעם צפרדע גרם לכל הצרות. זה היה כנראה סתם צירוף מקרים. הֶנלי היתה זו שהתחילה בכל הצרות. הרי תחשבו בהיגיון: איך מסטיק בטעם צפרדע יכול בכלל לחולל צרות?