סיפורים ממחנה פיקצ’ו 1: אתגר אבן המגה

״פיקה, פיקה,״ צייץ פיקצ׳ו ממקומו על כתפו של תום.

"אני יודע," אמר תום, שדישדש דרך העשב הגבוה. "כבר היינו אמורים למצוא מפקדה סודית."

הוא הֵצל על עיניו והסתובב במעגל בניסיון לסקור את העצים מסביב לקרחת היער. "אנחנו חייבים לתפוס דגל. אנחנו לא יכולים לאכזב את צוות טריקו."

"פי־קה," הסכים פיקצ׳ו.

לפתע נשמעה נהמה עמוקה מתוך היער. תום ירד על ברכיו.

"שמעת את זה?" הוא לחש.

"פי־ק־צ׳ו!" אמר חברו הפוקימון. פיקצ׳ו תמיד מוכן לצאת לקרב.

רגליו של תום רעדו כשהוא נעמד הָכֵן מול היריב שלהם. מַייטְיֵינָה פראי יצא מבין העצים. ריר נזל מהניבים החדים שלו. עיניו האדומות ננעלו על פיקצ׳ו, והוא יישר את גבו האפור־כסוף ונהם.

תום נאבק בדחף להסתובב ולברוח. פיקצ׳ו נזקק לו. הוא נזקק לפקודה מהמאמן שלו.

"פיקצ׳ו, בַּצע הצלפת זנב!" אמר תום בקול סדוק.

פיקצ׳ו זינק על המַייטְיֵינָה והפיל אותו בחבטת זנבו המהיר כחזיז.

אבל המַייטְיֵינָה ניתר בחזרה לעמידה והסתער על פיקצ׳ו. שיניו החדות נסגרו על זנבו של הפוקימון.

פיקצ׳ו זעק וניסה לשחרר את עצמו.

"מַכּת ברק!" קרא תום. "בַּצע מכת ברק!"

לפני שפיקצ׳ו הספיק לתקוף, הם שמעו עוד יללה גבוהה וחדה. ואז יצאו מבין העצים עוד מַייטְיֵינָה ... הרבה מהם.

חמישה, שישה, שבעה... תום ניסה לספור את כולם. "פיקצ׳ו, לָסגת!" הוא קרא. חברו נעמד על רגליו בן רגע. הם סבו על מקומם וברחו.

תום שמע את נקישת המלתעות ואת נהמותיהם של המַייטְיֵינָה קרוב מאחוריו. הוא הרגיש את הֶבל פיהם החם. לפתע, משהו אחז ברגלו ומשך אותו לאחור בעוצמה, וגרר אותו למטה, למטה, למטה...

"אאיי!" צרח תום והתנער בכוח כדי להשתחרר... מאחיזתו של ליאור. הוא התהפך ונפל בחבטה מהמיטה על רצפת הבקתה.

"אוי, סליחה!" אמר ליאור, שהביט מעבר לקצה המיטה. "ניסיתי להעיר אותך." הוא כבר היה לבוש, אבל שערו החום הבָּהיר עדיין היה פרוע מהשינה. "על מה חלמת?"

תום שיפשף את עיניו. "שיחקנו ׳הדגל׳, אבל לא הצלחתי למצוא אפילו דגל עלוב אחד." הוא לא סיפר לליאור על המַייטְיֵינָה . עדיין לא. לבו המשיך להלום בגלל החלק הזה של החלום.

ליאור צחק. "איזה שטויות אתה מדבר," הוא אמר. "צוות טריקו יתפוס המון דגלים היום — אני כבר יודע." הוא קפץ מהמיטה ופתח בהקפת ניצחון בתוך הבקתה הזעירה. "ובמקום הראשון, לאחר שתפסו מיליונת׳לפים דגלים, צוות טריקו!" הוא צעק והרים את אגרופיו באוויר.

תום נד בראשו. אפילו בשעות הבוקר המוקדמות היתה לליאור יותר אנרגיה מכל אחד אחר שהוא הכיר. והוא היה מטורף על פוקימונים בדיוק כמו תום. כך קרה ששניהם הגיעו למחנה פיקצ׳ו, מחנה קיץ שילדים באים אליו לגלם תפקידים בהרפתקאות פוקימונים. זה היה רק השבוע השני, אבל תום כבר הרגיש כאילו הוא מכיר את ליאור מאז ומתמיד.

"אנחנו לא חייבים לתפוס את כל הדגלים," הוא הזכיר לליאור. "אנחנו רק צריכים להשיג יותר ממה שמשיג צוות פֵנֵקִין."

ליאור עיווה את פניו לשמע אִזכור הצוות שניצח אותם באתגר של השבוע שעבר. אז הוא התחיל לרוץ שוב מסביב לחדר. "בואו נשמע אתכם מעודדים את צוות טריקו, שהביס את צוות פֵנֵקִין ונכנס השנה להיכל התהילה של המחנה!"

תום כבר דמיין את הקבוצה שלו זוכה בפסלון הפּוֹכַּדור, ואת הצילום שלהם מוצג בתיבת התצוגה, שם כל מחנאֵי העתיד יוכלו לראות אותו. אבל הם יצטרכו להתחיל לזכות בתחרויות, החל במשחק "הדגל". ומה אם לא ימצאו דגלים בכלל?

החלום של תום נדמה לו אמיתי עד כדי כך, שכאשר לבש מכנסיים קצרים ואת חולצת צוות טריקו שלו, הוא בדק שאין על רגליו סימני נשיכה. "לא מצאתי דגלים בחלום," הוא אמר, "אבל להקה שלמה של מַייטְיֵינָה מצאה אותי."

"גדול!" אמר ליאור וצנח על המיטה. "נלחמת בהם?"

תום משך בכתפיו. הוא ידע שליאור ודאי היה נלחם במַייטְיֵינָה — וככל הנראה גם היה מנצח. ליאור היה צעיר מתום בשנה, אבל לא פחד מכלום.

"פיקצ׳ו ואני ניסינו, אבל... זאת אומרת, היינו מעטים מול רבים, אפשר להגיד," אמר תום, ורעד חלף בגבו כשנזכר בחלום. "חבל שלא היית שם. באיזה פוקימון היית משתמש?"

ליאור ירד על ארבע. "הייתי נלחם בהם בעצמי," הוא אמר והעמיד פנים שהוא נאבק במַייטְיֵינָה דמיוני. "פוקימונים נהנים הרבה יותר ממְאַמנים."

תום צחק. "אם היית פוקימון, בטוח היית מסוג עֵשב — כמו טריקו." הברכיים של ליאור כמעט תמיד היו ירוקות מכתמי עשב. בנוסף, הוא טיפס על עצים טוב בדיוק כמו קָמֵע הצוות שלהם, פוקימון שְׂמָמית עצים.

"טריקו, טריקו, טריקו, טריק!" התלוצץ ליאור בקול השְׂמָמית הכי טוב שלו. "איזה סוג אתה היית?"

תום העביר יד בשׂערו. "לא יודע," הוא אמר. לפני שהספיק לענות, שמע נקישה מהירה על דלת הבקתה.

"הבנות הגיעו!" אמר ליאור וניתר על רגליו.

מאיה עמדה על המפתן עם מגש של פּוֹקיפּאף, שבמחנה פיקצ׳ו היה השם המפוצץ לעוגות אישיות. המגש נראה כבד הרבה יותר מדי לילדה קטנה כל כך. תום עדיין לא האמין שמאיה מספיק גדולה להיות במחנה פיקצ׳ו. היא נראתה בת חמש או שש בלבד, אבל למעשה היתה בת שבע. שבע וחצי, הוא תיקן את עצמו. לפחות זה מה שמאיה אמרה לו כל הזמן.

מאיה נשפה לכיוון מצחה, הסיטה ממנו תלתל בלונדיני כהה ושאלה, "מי רוצה פּוֹקיפּאף טרייה? הן יצאו ממש עכשיו מהמעבדה של פרופסור סִיקָמוֹר."

נועה נעמדה לצדה. "זאת לא מעבדה, מאיה," היא אמרה. "זה מטבח." נועה היתה גדולה ממאיה בשנתיים, והתנהגה כאילו היתה אחותה הגדולה.

מאיה רטנה. "פרופסור סִיקָמוֹר לובש חלוק לבן, ואנחנו מערבבים חומרים כמו מדענים. זאת מעבדה!"

"לא משנה," אמר תום. "למי אכפת מאיפה הן הגיעו? הן נראות מעולה." הוא שלח את ידו אל פּוֹקיפּאף עם זיגוג ורוד.

"רגע," אמרה מאיה ומשכה את המגש לאחור כך שלא יוכל להגיע אליו. "ליאור, אתה רוצה להיות לבחור ראשון?" היא שאלה במתיקות.

ליאור הסמיק באלפי גוונים של ורוד. "אה, לא תודה." הוא עשה צעד לאחור.

תום ניסה לא לצחוק. המחנה רק התחיל, ומאיה כבר הספיקה להתאהב בליאור, ובגדול. אבל ככל שהיא נעשתה יותר מתוקה אליו, ככה הוא נעשה יותר חמוץ אליה. ליאור הביט בעוגות כאילו היו עשויות בוץ — כולל תולעים וכל השאר.

תום שוב שלח את ידו אל המגש, והפעם מאיה הניחה לו לקחת עוגה אחת. אם מאיה היתה פוקימון, היא היתה מסוג פֵיה, הוא חשב ולקח ביס ראשון. הפוקימון האהוב עליו היה סְוִוירְלִיקס, מסוג פיה, שנראה כמו צמר גפן מתוק. מאיה אהבה מאוד דברי מתיקה ותמיד חָלקה את הממתקים שלה עם השאר.

גם נועה שלחה את ידה לקחת פּוֹקיפּאף, ותום הבחין בפלסטר על אצבעה. "איך נחתכת?" הוא שאל.

"היא כוססת ציפורניים," דיווחה מאיה.

כמעט כל מה שהיה קשור בנועה היה מסודר ובמקום. השיער שלה היה אסוף לאחור בזנב סוס חלק וכהה. חולצת צוות טריקו שלה, בצבע ירוק־לימונית, היתה תחובה מתוחה בתוך מכנסיה הקצרים. אבל הציפורניים שלה? לרוב היא כססה אותן עד שהפכו לבדלים קטנים וממורטים.

נועה משכה בכתפיה. "כסיסת ציפורניים עוזרת לי לחשוב. וחשבתי הרבה כשניסיתי לבחור ציוד טוב למשחק שלנו היום."

"ציוד בסגנון ההמצאות של קְלֵמוֹנְט?" שאל ליאור. "כמו בסרטי האָנימֵה של הפוקימונים?"

תום צחק. קְלֵמוֹנְט, חברו של אָש, ממש חכם, אבל בסרטי האָנימֵה ההמצאות שלו תמיד מתפרקות או מתפוצצות.

"יותר טוב מההמצאות של קְלֵמוֹנְט," אמרה נועה. "ההמצאות של קְלֵמוֹנְט לא עובדות לרוב. שלי תעבוד."

"זה אומר שמצאת רעיון טוב?" שאלה מאיה ומָחֲתה זיגוג עוגה מסַנטֵרה.

נועה הינהנה ועיניה הבזיקו.

"נו, אז איפה הוא?" שאל ליאור. הוא בחן אותה מלמעלה למטה, כאילו היא מחביאה את הציוד בכיסים.

"ששש," לחשה נועה והביטה בבקתה מאחוריה. "הוא במפקדה הסודית שלנו. בואו, אני אראה לכם."

מאיה החלה ללכת בעקבותיה, אבל המגש רעד בידיה. "חכי!" היא אמרה. "הוא כבד מדי. אני צריכה להכניס את העוגות לתוך כלי כלשהו."

תום חיפש בבקתה, ועיניו נחו על קופסת נעליים שהיתה מונחת על השולחן שלו. "את יכולה להשתמש בה," הוא אמר. "היו בה עוגיות שהבאתי מהבית." והן ממש לא החזיקו מעמד הרבה זמן, חשב וניער את הפירורים מהתחתית.

מאיה החלה לצעוד עם המגש לתוך הבקתה, אבל ליאור מיהר להרים את היד. "לבנות אסור להיכנס למגורי הבנים." ולבנים היה אסור להיכנס למגורי הבנות. אלה היו החוקים במחנה פיקצ׳ו, ליאור לא המציא אותם, אבל תום שׂם לב שליאור די התלהב לֶאכוף אותם, במיוחד כשזה היה קשור למאיה.

"אני אקח אותן," אמר תום והושיט יד אל המגש.

אחרי שהעוגה האחרונה נחה בשלום בקופסה, נועה הובילה את צוות טריקו לעבר היער. הם עברו את בקתות הבנים האחרים, שהיו מקובצות סביב הבקתה של המדריכים, ואז עברו את חדר האוכל. נועה הסתובבה לבדוק את חבריה וכססה ציפורן במתח.

"הי, אולי תוכלי להמציא שיטה להפסיק לכסוס את הציפורניים," הציע ליאור.

כולם צחקו... חוץ מנועה. היא חשבה על המשחק.

היא כבר חושבת על דרכים לנצח, חשב תום. הוא הצטער שאין לו רעיון גדול משל עצמו. איך יוכל להבטיח שיתפסו דגל או שניים? המוח שלו היה ריק. אפס רעיונות. כלום. שום דבר...

הקבוצה עלתה על השביל המיוער, ותום הרגיש את העשב הגבוה מתחכך ברגלו. הוא נזכר בפתאומיות בסיוט שלו וסב על מקומו במהירות לחפש מַייטְיֵינָה בין העצים.

אל תהיה כזה שפן! הוא נזף בעצמו. זה היה סתם חלום. ביער הזה אין שום מַייטְיֵינָה. אבל מה לגבי החלק האחר של החלום? החלק ההוא עדיין יכול להפוך למציאות. ייתכן שהוא לא יתפוס אף דגל היום.

ושוב תום שאל את עצמו, האם אני עומד לאכזב את החברים החדשים שלי?

בטנו התהפכה בזמן שהלך בעקבותיהם לעבר המפקדה הסודית.