נסים אלוני: הדמות בתיאטרון
מעשה נורא בשיחה מחוקה בעניין "הדמות בתיאטרון"
פרק א: הסכמה ותנאי בצדה
ביום מימי נובמבר של שנת 1984 צלצל לי מר יוסי יזרעאלי, מנהלו של תיאטרון החאן בירושלים. אני מוקיר ומחבב את מר יזרעאלי ותמיד שש לשוחח עמו, אך במקרים רבים אני מתקשה לרדת לסוף דעתו, מפני שהוא – כידוע למיודעיו – מדבר בשצף ומבליע הברות ומלים שלמות מתוך להט שיש בו (לטעמי) מידה לא מועטה של חן. אני מציין זאת כדי להדגיש שהפעם, בטלפון מירושלים, לא רק הבנתי בדיוק מה אמר אלא אפילו הסכמתי בדעה צלולה להתראיין בעניין "הדמות בתיאטרון" בשביל ביטאון פנימי ולא־מסחרי, שמר יזרעאלי מוציא לאור בחוג החאן. ואם לא די בכך, התניתי אתו כי תינתן לי שהות – חשבתי אז במונחים של דקות – לעבור על תוכן הראיון, לאחר שיושלם, כדי לשכלל איזה קצה של יו"ד או למרוט שערה דקה מנחיריו של שד השיבושים.
עכשיו, בפברואר של שנת 1985, אין בלבי ספק שלא שד אלא שר לגיונות־השדים בכבודו ובעצמו הפליט מפי את הסכמתי, אבל אז ייחסתי את החן הזה רק לנטייתי המגונה – יעיד עלי משלח־ידי – לרצות, לרצות בפת"ח. אמנם היו באוויר סימנים למכביר לעונה משופעת בשדים, כגון שהקיץ תם מכבר ושום חורף לא הגיע, אך אם מחמת דעה זחוחה או חולשת־דעה אחרת לא הבחנתי בשום זנב או קרן של מזיק, ואת השיבושים בטלפונים תליתי באנושיות חמימה.
אעיד עוד, בסומק קל, שראיונות מן המין הזה מוחזקים – על־פי מסורת מורשתנו החלוצית – כהתפלגות־עינוגים באחו של האמנות ועל כן אין שום שכר בצדם, להוציא כמובן כבוד ושם טוב, אבל אפשר שתחום זה נתון לשליטת שדים ותיקים שאיני מכיר, מימי העלייה השנייה או השלישית. עובדה: הסכמתי, ובאין אונס.
פרק ב: מכשיר
־הקלטה
סמוך לאותו חודש נובמבר הופיעה בביתי המראיינת, שליחתו של מר יזרעאלי. היתה זו אשה צעירה, נעימה למראה, בוגרת אחת האוניברסיטאות, ואפילו חשדן חולני היה מתקשה לשייכה למדור כלשהו ממדוריו של רוזן־האופל. שאון חריקות האוטובוסים וצופרי מכבי־האש ברחוב שמתחתי לחשו לי כי שעה או שעתיים מזמני תבוזבזנה בצורה נעלה: דמינו, המראיינת ואני, לשני בני כת צמוקה אך מפוארת שנתכנסו בקטקומבה ממוזגת־אוויר להשתהות בעניין כה נכבד ששמו "הדמות בתיאטרון".
ואז הציבה המראיינת על שולחני את מכשיר־ההקלטה.
אודה: בדל חשד צץ במוחי, כי על כן האבזר הזה – כלי־המשחית המקובל על כל מראיין מקצועני – חרף תמימותו המתהדרת בדייקנות, פטור מכל רגישות לכל העוויה שמלווה מלה, לכל מיצמוץ־עין קונטראפונקטי. אך דבקותי בקסמי ההתחייבות, והכרת־הטובה למראיינת שטרחה לבוא עד ביתי כדי להטות לי אוזן, ואף ניצני תקווה כי תדע לטאטא את התבן, סילקו את בדל החשד, וכך יכולנו לשבת אל השולחן, בלב חפץ ומוח נכון, לדוש בסוגיית "הדמות בתיאטרון".
השיחה המוקלטת הזו צרכה כמה וכמה סלילים ויותר מזה סיגריות ו־טפו, טפו, טפו! – תמה בשלום.
הזכרתי למראיינת שהתניתי עם מר יזרעאלי – אויה! – שתינתן לי שהות להציץ בראיון הכתוב, שמא שגיתי פה או סטיתי שם, או הפלגתי, או לא דקתי. ואכן, כעבור ימים אחדים, בראשית חודש דצמבר של אותה שנה, הביאה המראיינת עמה את פרי עמלנו כפי שמוּצה על ידה מתוך מכשיר־ההקלטה: 4 עמודי שו"ת ליודעי החאן. עוד העירה כי דברי האירו את עיניה, ואני הערתי כי אני מודה לה. והלכה לה. ישבתי בנפש זחוחה לעיין במוצא פי. שמי הלילה היו בהירים. אזכיר לקורא כי הגשמים לא באו אז, והאדמה היתה שחונה.
פרק ג: החשדות מתפוגגים
הפתיחה, כולה מעשה ידיה של המראיינת, נעמה. כתוב היה שם ש"הפגישה התקיימה בשעות בין הערביים". בהירהור שני, חזרתי וקראתי וקצת תמהתי על המונח "בשעות בין הערביים", שהרי כל אדם מכיר את קוצר היריעה של בין־הערביים במקומותינו. אבל הנחתי שאין זה אלא רכיב לירי המקובל בראיונות אקדמיים, שגם הם, בסופו של דבר, ראויים לליצנציה פואטיקה, בייחוד כשעצם העניין הוא "הדמות בתיאטרון". הוספתי אפוא לקרוא וגיליתי את עצמי "מעשן, לבוש בחולצת פלאנל משובצת, נינוח ומסורק". מסורק אכן הייתי, שעל כן אני נוהג להסתרק, אך לו אני המראיינת הייתי נזהר בקביעת נינוחותי. אולי מוטב היה לרשום שנראיתי נינוח, וכבר אמרה דמות מפורסמת בתיאטרון כמה דברים תקפים־להיום בעניין "הנראה". ובכל זאת, הלא אלו אך זוטות הן, מה עוד שהמשפט הבא, פרי מכונת־הכתיבה שלה, בעניין סנדלי,"ששעתם היפה כבר נשכחה והם זרוקים בפינה", כבש את לבי. גם השורה שלאחריו, המעידה כי "מכונת־הכתיבה שלי נחה קצת בזכותי", היתה מדויקת מאד, אם גם הפריחה באוויר לרגע את שד המורשת החלוצית, שכּן מנוחת המכונה עולה לי בדמים. על כל פנים, הפתיחה כולה בישרה מרעה אידילי ופוגגה כליל את צלו של התיש הגדול בסיומה: "קולות האוטובוסים ואמבולנס שצופר קוטעים מדי פעם את רצף השיחה ומזכירים לנו שאנחנו בתל־אביב, סתיו 1984".
כאן מגיע תור השאלות והתשובות.
לפתע נתמלא חדרי קול שיקשוק שלשלאות.
פרק ד: השטן מגלה את טלפיו
אני קורא את תמצית תעתיק תשובתי המוקלטת לשאלה הראשונה – "מהי דמות בתיאטרון בשבילך?" – ומגלה מיד שתשובתי גובלת באימבציליות. לא נוח. אפילו מביך. סוף־סוף על כף־המאזניים לא מונח שום זהוב אלא כבודי ושמי הטוב, ואם אמנם יש בי מידה של טימטום, למה להוציא את קלוני ברבים? אני חוזר וקורא והזיעה הקרה שבמצחי מעידה על בוז עמוק שאני מפתח כלפי עצמי. נמצא שכרכתי בכריך אחד את שייקספיר, פרויד והמהפכה הצרפתית כולה. וזה לא הכל. באותה פסקה קצרה קבעתי קביעה נחרצת לגבי השוני בין פרויד והפסיכולוגיה בכללה. ואם לא די בכך, הודעתי מפורשות "שמאז המהפכה הצרפתית חל שינוי גדול בבן־האדם".
זכרתי, בצורה מעומעמת, שניסיתי לרפד את הקביעות הגורליות הללו באלפי מלים, העוויות פנים, זיעי אצבעות ומיצמוצי עיניים ממינים שונים, אך המראיינת, זו הדיינית שלי, עישבה את ההבלים האלה והשאירה בעין בוחנת את עטרת הטימטום.
צילצלתי למראיינת.
עד שתבוא יורשה־נא להעיר בענווה כי אני רצוע באוזני ובכף־ידי אל אדוני התיאטרון־הלאומי־עירוני־מסחרי בעבותות חוזה שעל־פיו עלי לספק לשחקנים מנות בשר מילוליות כמעט מדי בוקר, ואם גם אין להשוות כמובן ראיון בעניינים אמנותיים נעלים עם מחזות־קופה פתוחים משל פדוֹ, דרך משל, אנוס אני לקיים את עצמי.
כשהופיעה המראיינת בביתי, בשלהי אותו חודש דצמבר של שנת 1984, היינו אפופים ענן קל של חוסר־נחת. ניסינו להאזין למכשיר־ההקלטה, אך – הו, נסיך הדימדומים הזר! – המכשיר היה מקולקל. חלק מקולי המוקלט נשמע חלוש ורחוק וחלק גז כליל. המראיינת ניסתה להפיס את דעתי: כל אלה אשר קראו את הראיון הזה גמרו עליו את ההלל. בנקודה זו, כמובן, נתחוור לי ללא צל של ספק שבדרך ממכשיר־ההקלטה אל מכונת־הכתיבה שלף הוד־מעלת הפרש השחור את טלפיו ובילבל משהו. מה בדיוק, עדיין לא ידעתי, ואולי אף לא היה לי סיכוי לדעת.
ביקשתי ברוח נמוכה – ואף בחרדה גדולה מפני איבוד הזמן הנוסף – רשות לתקן את פגימותי.
האם המונח "בין הערביים" העיר את חמתו של נסיך הדימדומים?
תיקוני סופרים
בחודש ינואר של שנת 1985, ימים של שמש שטנית, כזכור, החילותי לתקן את מה שעוּות. התיקון גרר תיקון של התיקון. עד מהרה מצאתי כי תיקונו של התיקון המתקן פירושו כתיבה מחדש של כל התשובה על השאלה הראשונה. חישבתי ומצאתי כי כתיבה מחדש עשויה להתפרשׂ על־פני כל העונה השחונה הזאת – ופדוֹ דופק בדלת – על כן אולי מוטב למחוק הכל ולהשאיר ביטוי אחד מובחר או שניים. התפתיתי להשאיר את המשפט האומר כי "רלוונטי בשבילי היא מלת גנאי", או אולי להחליפו ב"תיאטרון רלוונטי הוא בשבילי מלת גנאי", אך גם אמירה מעין זו, לחש לי לבי, טעונה בכל זאת הוכחה כלשהי, חיזוק, אולי כמה דוגמות מן ההווי המקומי, או לפחות בירור אטימולוגי.
מה לעשות, אני תולש מבין שיני מכונת־הכתיבה שלי את המערכה הרביעית של פדו ומתחיל לתקתק עמדה אינטלקטואלית אמיצה בעניין הרלוונטיות. השעות נוקפות. אני מנתק את הטלפון מאימת מעבידי, מנהלי התיאטראות, ואזהרותיו נטולות הרגש של מנהל הבנק. אפוף תחושה של הכרת טובה למראיינת וחיבה למר יזרעאלי, אני שוקע כל־כולי במלחמת חורמה בשטן ומנסה לזווג אותו עם הרלוונטיות. לשווא. הוא, הרלוונטי, מנצח.
ואז, מחוסר כל ברירה, אני מוחק את כל הפיסקה הראשונה כפי שנרשמה בידי המראיינת ומותיר – בתשובה לשאלה "מהי דמות בתיאטרון בשבילך?" – תשובה אנושית הקולעת היישר בעין השטן, לאמור: "זהו סוד פרטי שלי". ואני משנס את מותני להמשך המאבק.
פרק ה: סמאל משיב מלחמה
הפיסקה השנייה כוללת את תשובתי לשאלה: "איך אתה בונה את הדמות שלך?" לא אלאה את הקורא בהירהורי הנוגים על טיבי למקרא תשובתי, אך אציין שנמצאתי בעיצומו של חודש ינואר 1985 והפלגת־העינוגים הסיוטית הזאת לא הגיעה עדיין לשום חוף־מבטחים. גם גשמים לא ירדו. שיחות־הטלפון ביני ובין המראיינת תכפו, ובאחת מהן הודיעתני – בששון – כי הביטאון שהיה אמור להיות פנימי ורק לחוג החאן זכה לחסות של עיתון ספרותי. מיד ניחשתי כי סמאל בכבודו ובעצמו נחלץ למערכה. צעדי הבא היה להשיב את תשובתי הראשונה גם על השאלה השנייה. כעבור שבוע מחקתי את התשובה משום כבודו של רב־מג האפלוליות, אך נשבעתי לא להשאיר שום פליט מילולי מאותו לילה אומלל שהחל בבין־ערביים מתעה. להיפך: גמרתי בלבי לשבת אל מכונת־הכתיבה – אפילו יימשך הדבר עד החורף הבא, ולוּ אצא נקי מכל נכסי – ולהשיב תשובה רציונלית ואקדמאית על השאלה הנכבדה בעניין "בניית הדמות בתיאטרון". אודה כי נתקפתי התקף פרנואידי שבו מילאו תפקידים מרכזיים מר יזרעאלי והמראיינת – לא לשווא הוא מציג תמיד בתיאטראות מעשים נוראים, רחמנא לצלן, אמרתי בלבי! – אך במאמץ אנושי עילאי גברתי על ההתקף והמשכתי להלום בשד באמצעות מכונת־הכתיבה – עד שנשברה.
אם לדייק, רק האות "אל"ף" נשמטה מצירה, אך הנ"ל – שיש לו יד וטלף בעשיית ספרים הרבה – הוא היודע וחש את גודל המכאוב בהישמט הקטנה באותיות, לא כל שכן "אל"ף". רצתי אל ידיד ששרוי במעבר מדירה לדירה בתקווה שמכונת־הכתיבה שלו בטלה.
פרק ו: עצת ידיד
לא אקוב בשמו של ידידי הטוב, שכן הוא מן הדגולים המאמינים בכל־יכולתו של השטן. מיד עמד על חומרת מעשי. הוא הזהירני בתוקף לחדול מיד ממשוגתי. מוטב לי לאבד ידיד ולפגוע בכבודה של המראיינת מאשר לצאת חוצץ מול לגיונות נסיך־הדימדומים. הוא הראה לי את "מלון השטן והדמונולוגיה" מאת טונדריו וּוילנֵב בהוצאת מאראבּוּ הפאריזאית, והוכיח לי כי ראיונות מן הסוג הזה, בייחוד כשהם מופיעים בעיתונים ספרותיים מן המין הזה, היו, הינם ויהיו חלק ממאמצי הסמאל לנפץ את הענווה האנושית ושעל כן יאים הם אך ובלבד למבקרי התיאטרון. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, השאיל לי את מכונת־הכתיבה שלו. האם גם הוא?...
שבתי לביתי, עקשן ונחוש. אך גיליתי כי עקשנותי ונחישותי לא היו אלא שפעת. נפלתי – כמו שאומרים – למשכב על שולחני, וקודח כולי קראתי את השאלה הבאה: "מה מייצגים הגיבורים שלך? אותך? חלקים מאישיותך, או אולי את הסביבה?" וכאשר הגעתי אל תשובתי, חשכו עיני.
פרק ז: הגשמים באים וניצחון שהוא אולי תבוסה
בינתיים הגיע ירח פברואר. מעבידַי, מתוך גילוי של סבלנות למופת, לא ביטלו את החוזה על עיבוד מחזהו הנלוז של ז'ורז' פדו וארובות השמיים סוף סוף נפתחו. מר יזרעאלי, בשיחת טלפון שנתקיימה בליל סערה לאורם של ברקים ושאונם של רעמים, הודיעני שמכוניתו נתקלקלה ועל כן הוא מותיר לי עוד יום־יומיים לסיום שכלול הראיון בעניין "הדמות בתיאטרון". כל אלה היו סימנים של מפנה. מחקתי מניה וביה ארבע שאלות רצופות ושמתי את כל מעייני בשאלה מוזרה, שלא זכרתי שנשאלה באותו בין ערביים מתמשך: "האם יש לדמויות שלך מימוש מחוץ לבמה?"
האם נעצתי את עיני בבת־שיחי כאשר השבתי לה ש"אני מתאר לעצמי שכּן"? האם חלפה בחדר אז דמותו השוצפת של ידידי יוסי יזרעאלי כאשר הוספתי כי "אולי מסתובבים יצורים כאלה ברכבות"?
הריני מצרף בזה – בתורת נספח – את נוסח הראיון כפי ששוכלל בידי לאחר מאבק־האיתנים הזה.
נספח: "הדמות בתיאטרון"
שאלה: מהי דמות בתיאטרון בשבילך?
תשובה: זהו סוד פרטי שלי.
שאלה: איך אתה בונה את הדמות שלך?
תשובה: זו הבעיה הגדולה שלי.
שאלה: מה מייצגים הגיבורים שלך? אותך? חלקים מאישיותך? או אולי את הסביבה?
תשובה: קשה מאד לענות על שאלה כזאת.
שאלה: זה מחזיר לשאלה מיהו הגיבור שלך. אתה עוסק במלכים. ופעם היו הם נציגי בני האדם כלפי מלכות שמיים. מה קורה לעולם בלי מלכים?
תשובה: את רואה.
שאלה: אם כך, אתה נותן לדמויות שלך כוח מעבר למלים שלהן?
תשובה: בלי שום ספק.
שאלה: ואז הדמות נהפכת לסמל?
תשובה: כן!
שאלה: אמרת קודם שהדמויות שלך אינן סמלים?
תשובה: (בסוגריים) (מחפש את המלים)
שאלה: מדוע אינך מגביל את הדמויות שלך לתוך מסגרות של "כאן ועכשיו"?
תשובה: אינני מסגר.
שאלה: אם דמות מורכבת מגוף ורוח, מהי משמעות החלוקה בשבילך?
תשובה: אנסה להשיב על כך בעוד שבע שנים.
שאלה: הרבה פעמים אין לדמות שלך נוכחות על הבימה, היא רק קול.
תשובה: נכון מאד.
שאלה: לפי מה אתה קובע לאיזו דמות תהיה נוכחות בימתית ואיזו תאופיין רק בקולה על הבימה?
תשובה: על פי שרירות־הלב.
שאלה: אתה מצפה שהקהל יידע להבין את הקול לפי הקוד שלך וגם שייַחס פרשנות שונה לקול על הבימה מקול הרדיו?
תשובה: כן. אם כי השאלה נשמעת קצת מסובכת.
שאלה: האם יש לדמויות שלך מימוש מחוץ לבמה?
תשובה: אני מתאר לעצמי שכן... אולי מסתובבים יצורים כאלה ברכבות...
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.