סיפורי טחבים

הזיכרון המודע הראשון שלי שנוגע ל״מדע״ (ואולי לדת?) קשור לגן הילדים, ששכן בגריינג׳ הול1 הישן. כולנו מיהרנו אל החלונות מכוסי הכפור והצמדנו אליהם את אפינו כשפתיתי השלג הראשונים, המשכרים, החלו לרדת. הגננת שלנו, מיס הופקינס, ידעה היטב שאין טעם לנסות לרסן את התרגשותם של בני החמש למראה השלג הראשון. כולנו יצאנו החוצה במגפיים ובכפפות והתכנסנו סביבה במערבולת הלובן הרכה. מתוך הכיס העמוק של מעילה היא הוציאה זכוכית מגדלת. לעולם לא אשכח איך ראיתי לראשונה את פתיתי השלג שהתנוצצו מבעד לעדשה על שרוול הצמר של מעילה הכחול, הכהה, כמו כוכבים בשמי חצות. המורכבות והפרטים של פתית שלג יחיד, מוגדל פי עשרה, הכו אותי בתדהמה. איך ייתכן שמשהו זעיר ורגיל כמו שלג יכול להיות יפה ומושלם כל כך? לא יכולתי להפסיק להתבונן. עד היום זכורה לי תחושת האפשרות, המסתורין, שנלוותה לאותו מבט ראשון. בפעם הראשונה, אך לא האחרונה, חשתי שבעולם יש הרבה יותר מכפי שנראה לעין. צפיתי בשלג היורד ברוך על ענפי העצים ועל גגות הבתים והבנתי דבר חדש: כל משב שלג מורכב מיקום שלם של גבישים מכוּכבים. הוקסמתי ממה שנראה לי אז כידע סודי על השלג. הזכוכית המגדלת ופתית השלג עוררו בי משהו. הם פקחו את עיני. זהו הרגע שבו התוודעתי לראשונה לאפשרות שהעולם הנהדר ממילא יפה עוד יותר ככל שמעמיקים להביט בו.

ההתבוננות בטחבי העלים נמהלת אצלי באותו זיכרון ראשון של פתית השלג. ממש בקצה התפיסה החושית הרגילה טמון רובד נוסף של מדרג היופי, של עלים זערערים ומסודרים להפליא, כמו פתית שלג, של חיים בלתי נראים מורכבים ויפהפיים. צריך רק לשים לב ולדעת להתבונן. גיליתי שהטחבים הם אמצעי ליצירת קשר אינטימי עם הנוף, כמו ידע סודי של היער. הספר הזה הוא הזמנה לאותו נוף.

כיום, שלושה עשורים אחרי ההתבוננות הראשונה שלי בטחבים, אני מסתובבת כמעט תמיד כשזכוכית מגדלת משתלשלת מצווארי. השרוך שבו היא תלויה נכרך ברצועת העור של תיק התרופות שלי, הן כמטאפורה והן כמציאות. הידע שלי על צמחים נובע ממקורות רבים — מהצמחים עצמם, מהכשרתי המדעית ומזיקה אינטואיטיבית לידע המסורתי של מורשתי כבת לשבט פּוֹטָוָוטוֹמי (Potawatomi). הצמחים היו מורי זמן רב לפני שהלכתי לאוניברסיטה ולמדתי את שמותיהם המדעיים. בקולג׳ נכרכו שתי נקודות המבט על חיי הצמחים — סובייקט ואובייקט, רוח וחומר — כמו שני השרוכים המשתלשלים מצווארי. האופן שבו לימדו אותי את מדע הצמחים דחק לשוליים את הידע המסורתי שלי על צמחים. כתיבת הספר הזה היתה מבחינתי תהליך של השבה של אותה הבנה והצבתה במקומה הראוי.

סיפורינו מימים עברו מספרים על תקופה שבה היתה שפה משותפת אחת לכל היצורים החיים — הקיכלים, העצים, הטחבים ובני האדם. אבל השפה ההיא נשכחה מן הלב. וכך, כדי להכיר סיפורים שאינם שלנו, אנו מסתכלים, בוחנים את אורחות החיים השונות. אני רוצה לספר את סיפורם של הטחבים, כי קולם אינו נשמע כמעט וכי אפשר ללמוד מהם כל כך הרבה. יש להם מסרים חשובים שצריכים להישמע, יש להם נקודות מבט של מין שונה מאיתנו. המדענית שבתוכי רוצה לדעת על חיי הטחבים, והמדע מספק לנו דרך עוצמתית אחת לספר את סיפורם. אבל אין די בכך. זהו גם סיפור על מערכת יחסים. זמן רב למדנו להכיר זה את זה, הטחבים ואני. מתוך כך שסיפרתי את סיפורם למדתי לראות את העולם מבעד לעדשות בצבע הטחב.

בדרכי הידיעה הילידית נהוג לומר שאי אפשר להבין משהו עד שמכירים אותו מכל ארבעת היבטי ההוויה שלנו: השכל, הגוף, הרגש והרוח. דרך הידיעה המדעית מתבססת אך ורק על מידע אמפירי מהעולם, מידע שנאסף על ידי הגוף ומפורש על ידי השכל. כדי לספר את סיפורם של הטחבים אני זקוקה לשתי הגישות, האובייקטיבית והסובייקטיבית. המסות המובאות כאן מעניקות במכוון קול לשתי דרכי הידיעה הללו, ומניחות לחומר ולרוח להתהלך באחווה זה לצד זה. ולפעמים אפילו לרקוד.

1. Grange Hall — בניין היסטורי שנבנה ב-1856 במערב טיסבר השוכן באי מרתה׳ס ויניארד, מסצ׳וסטס, במטרה לשמש מרכז לקידום שיטות חקלאיות, וכן לענות על הצרכים החברתיים והכלכליים של ארה״ב (כל ההערות הן של העורכים).