סיפור אהבה לא צפוי

1

קריסטל

"תודה רבה לך שבאת."

אני מחייכת אל פקידת הקבלה בזמן שאני מושיטה לה את כרטיס הביטוח שלי. היא מסתכלת על שמי המופיע על גב הכרטיס, ואז קמה ממקומה.

"בבקשה, בואי איתי."

"אין בעיה," אני עונה ומהנהנת. "אני מתכוונת, לא חשבתי שהייתה לי אפשרות אחרת כשהתקשרת ונשמעת..." אני נזכרת בדחיפות שנשמעה בקולה כשהתקשרה לאחר שהתקבלו תוצאות הבדיקות שלי וביקשה ממני להגיע למרפאה.

"הרופא יגיע בעוד רגע."

היא מהנהנת לעברי ומסמנת לי לחכות במשרדו. אני מסתכלת סביב על כל תמונות התינוקות שמכסות את קירות המשרד. אני מחייכת לנוכח כמה מהפרצופים האדומים והמעוכים, וחושבת מה אם אחד מהם היה הילד שלי. מאז שהייתי בת חמש הדברים היחידים שבאמת רציתי היו להיות אחות רחמנייה ואימא.

אני בשנה השנייה שלי בבית הספר לאחיות של אוניברסיטת 'ג'ון הופקינס', לכן התוכנית שלי לתינוק תצטרך לחכות עוד קצת. עתידי כבר די כתוב עבורי. המטרה הראשונה שלי היא לסיים את בית הספר לאחיות בהצטיינות, ואני פועלת לקראת זה בכל הכוח.

מטרתי השנייה היא לעבוד כאחות בחדר מיון. ההמולה היא מה שאני שואפת אליו, אני לגמרי בעניין של אדרנלין. להציל חיים זה פשוט... מדהים.

הרופא פותח את הדלת ונכנס. "שלום, קריסטל, תודה רבה שהגעת."

העובדה שהרופא נמנע מקשר עין איתי מטרידה אותי. כלל מספר אחת כשאתה מבשר בשורות רעות אומר להימנע מקשר עין.

כפות ידיי מתחילות להזיע. הרופא מושך את כיסאו לאחור ומתיישב מולי, עיניו לרגע לא פוגשות את עיניי כשהוא מעלעל בניירות שלפניו.

ליבי כמעט פורץ מחזי, פעימות הלב מהדהדות.

הגעתי לרופא לפני שבועיים אחרי שעברו שישה חודשים מאז הייתה לי וסת. בהתחלה חשבתי שזה נבע מהלחץ של הלימודים והעבודה, אבל אז חודש אחד הפך לשניים, ואז לשישה חודשים.

"טוב, קיבלתי את תוצאות הבדיקות שלך."

ד"ר וינסנט מניח דף נייר אחד מעל דף אחר. אני מביטה בדף ומנסה להבין ממנו משהו, אבל כל האותיות והמספרים נראים כמו אפסים.

"הכול תקין?" אני שואלת, קולי רועד ורגלי מתחילה לרעוד מעצמה. אני בוהה מטה לעבר נעלי ה'אולסטאר' שלי, בוחנת בקפידה את האזור הלבן שהפך אפור מרוב לכלוך.

"צר לי, אבל לא."

הוא סוגר את התיק הרפואי ומרים את מבטו כדי לפגוש במבטי. הוא מניח את ידיו על התיקייה וזה גורם לי לחשוב שהוא מגונן עליה, כביכול.

"תוצאות הבדיקות שלקחנו ממך בפעם האחרונה חזרו. ערכנו מספר בדיקות."

"אני יודעת, נכחתי באירוע," אני אומרת. "אני לא גוססת, נכון?" אני צוחקת בקול רועד, במחשבה שלא ייתכן שזה קורה, לעזאזל.

"לא, לא." הוא מניד בראשו. "את לא גוססת."

אני נושפת ומחייכת. "אלה חדשות טובות, אני מאמינה."

"אכן, אך ישנן חדשות רעות."

אני משתנקת. "אני מאמינה שעניין ה'לחיות' יתעלה על החדשות הרעות," אני מתבדחת איתו.

"את עקרה."

אלה שתי מילים... שתי מילים שלא ציפיתי לשמוע. שתי מילים שהופכות את החיים לחדשות לא ממש מעודדות. הדמעות באות מהר, מתפרצות, וידיי נורות אל בטני כאילו כדי להגן עליה.

"איך זה ייתכן?" אני מנידה את ראשי, מסלקת את הדמעות מפניי באמצעות כף ידי. "זה לא יכול להיות. חייבת להיות טעות."

"הרצתי את הבדיקה פעמיים כדי להיות בטוח. זו הסיבה שבגללה לא קיבלת מחזור. את לא מבייצת."

"אבל קיבלתי מחזור כמעט באופן סדיר מאז מלאו לי שלוש־עשרה."

"זה כמעט כאילו גופך נכנס לגיל המעבר."

"חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות. כלומר, אני לא מעוניינת ללדת עכשיו, אבל מתישהו אשמח להפוך לאם." אני מנסה לגרום לו לומר לי שהכול יהיה בסדר. אני מתחננת שיגיד לי שאוכל ללדת.

הוא מניד בראשו. "אני מצטער. הלוואי שיכולתי להגיד לך שנוכל להקפיא כמה ביציות, אבל האמת היא שבבדיקה שנערכה בפעם האחרונה שביקרת במרפאה אף ביצית לא נצפתה. לא הייתה לך אפילו אחת."

"מה אם אקח הורמונים?" אני ממפה את הידע הרפואי שלי במוחי, אבל לא עולה שם כלום. "אני בת תשע־עשרה, אתה אומר שלעולם לא אהיה אימא? שהגוף שלי בן תשע־עשרה, אבל הרחם שלי בן חמישים?" יבבה חומקת ממני.

"בשלב זה אין משהו שתוכלי לקחת ושיעזור." הוא מביט בי. "הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו בעניין."

"אז מה אעשה?" אני שואלת, החזה שלי מתכווץ, הנשמה שלי ריקה וליבי שבור. לעולם לא אחזיק את ילדי בזרועותיי. לעולם לא יהיה לי את הרגע הזה שבו ארגיש את התינוק שלי זז בתוכי.

"תמיד תוכלי לאמץ," הוא אומר.

אני מנידה בראשי. "אני חושבת שאני צריכה ללכת מכאן." אני קמה מהכיסא ויוצאת מהמשרד, מחשבות סוערות בראשי. אני ממקדת את עיניי בנעליי, לא מסתכלת על דבר מלבדן.

בנסיעה הביתה אני מרגישה כאילו אני על טייס אוטומטי, פשוט נעה מכוח האינרציה.

כשאני פותחת את דלת הדירה שלי, אני שמחה ששני השותפים שלי לא בבית. אני סוגרת את דלת חדר השינה ונועלת אותה, הז'קט שלי מחליק מכתפיי והנעליים נבעטות מעליי.

אני נופלת על המיטה וגופי פוגע במזרן. אני פונה על הצד ומביטה מבעד לחלון. זרזיפים קטנים של מים מטפטפים במורד הזכוכית.

יורד גשם?

ידיי נודדות אל בטני ואני מניחה אותן על הריקנות שבפנים.

עקרה.

מילה אחת עם כל־כך הרבה משמעויות שונות, אך עבורי זה אומר דבר אחד. החלומות שלי שבורים.

אני בוכה לתוך הכרית, מרגישה את היבבות שנקרעות מחזי כשאני נאנקת מכאב, הכאב מהעובדה שלעולם לא יהיה לי ילד משלי, הכאב בכך שלעולם לא אוכל לתת לבעלי ילד.

החלומות שלי התנפצו, בדיוק כמו הלב שלי.

אני מתייפחת עד שלא נשאר בתוכי דבר ועפעפי הכבדים נעצמים. הטלפון שלי מצלצל איפשהו במרחק. כל התקוות והשאיפות שלי נעלמו.

"לעולם לא אתן למישהו אחר לעבור את זה," אני אומרת לחדר הריק בזמן שעיניי נלחמות כדי להישאר פקוחות. "לעולם לא אספר לאף אחד," אני לוחשת. "לעולם לא."

עיניי נעצמות וחלומותיי אפופי חשיכה.

רודפת.

אני תמיד רודפת. רודפת אחר חלומותיי.

בורחת מאהבה.

בורחת.

פשוט בורחת.