סיפור חייו של טולקין

זהו יום אביב בשנת 1967. בשעות הבוקר המאוחרות יצאתי במכוניתי ממרכז אוקספורד ונסעתי דרך גשר מגדלן לאורך דרך לונדון ובמעלה הגבעה, עד שהגעתי לפרוור המכובד אך המשעמם המכונה הֶדינגטון. ליד מבנה רחב ידיים המשמש בית ספר פרטי לבנות, אני פונה שמאלה לרחוב סנדפילד, רחוב מגורים עם בתי לבנים דו־קומתיים, שלכל אחד מהם גן קדמי מטופח.

כדי להגיע למספר שבעים ושש יש לנסוע דרך ארוכה במורד הכביש. גדר גבוהה, משֹוכה וכמה עצים גבוהים מסוככים באופן חלקי על הבית הצבוע לבן. אני מחנה את המכונית, פותח את השער המקומר, הולך בשביל הקצר בינות לשיחי ורדים, ומצלצל בפעמון.

במשך זמן ממושך שוררת דממה, מלבד המהום מרוחק של התנועה ברחוב הראשי. אני שוקל לצלצל בפעם השנייה או אולי לעזוב את המקום, כאשר פרופסור טולקין פותח את הדלת.

הוא נמוך במעט משציפיתי. בספריו הוא מעריך במיוחד את תכונת הגובה, לכן מפתיע במקצת לראות שהוא עצמו נמוך מעט מן הממוצע — לא בהרבה, אך מספיק כדי למשוך תשומת לב. אני מציג את עצמי, וכיוון שתיאמתי את הריאיון והוא מצפה לי, מחליף חיוך את מבטו הנבוך והמתגונן משהו. הוא מושיט את ידו ולופת את ידי באחיזה איתנה.

מאחוריו אני רואה את חדר הכניסה הקטן והמסודר, אשר אינו מכיל דבר שאי־אפשר לצפות לו בביתו של זוג מבוגר מן המעמד הבינוני. בהערה לא חכמה שצוטטה בעיתונים, כינה ו״ה אודן את הבית ״מחריד״, אך זוהי שטות גמורה. זהו פשוט בית טיפוסי בפרוורים.

גברת טולקין מופיעה לרגע כדי לברכני. היא אישה מבוגרת וחביבה, נמוכה במעט מבעלה, עם שיער לבן הדוק לראשה וגבות כהות. אנו מחליפים דברי נימוסים, ואז יוצא הפרופסור מן הדלת הקדמית ולוקח אותי ל״חדר העבודה״ שלו, שבצד הבית.

חדר העבודה הוא למעשה מוסך שהמכוניות נטשו אותו זה מכבר — טולקין מסביר שמאז פרוץ מלחמת העולם השנייה אין לו מכונית, ומאז פרישתו הפך את המקום ראוי למגורים והסב אותו למעין מחסן לספרים ולניירות שקודם לכן שמר במשרדו במכללה. המדפים דחוסים במילונים, במחקרים על אטימולוגיה ופילולוגיה, ובמהדורות של טקסטים בשפות שונות, במיוחד אנגלית עתיקה, אנגלית תיכונה ונורדית עתיקה. מדף מיוחד מוקדש לתרגומים של ״שר הטבעות״ לפולנית, להולנדית, לדנית, לשוודית וליפנית. מפת ״הארץ התיכונה״, פרי דמיונו, נעוצה בסיכות אל אדן החלון. על הרצפה מונחת מזוודה ישנה מאוד, עמוסה במכתבים, ועל שולחן העבודה בקבוקי דיו, עטי ציפורן ומחזיקי עטים, ושתי מכונות כתיבה. החדר כולו מדיף ניחוח של ספרים ועשן מקטרת.

אין זה נוח במיוחד, והפרופסור מתנצל על שהוא נאלץ לקבל אותי כאן, ומסביר כי אין מקום בחדר העבודה והשינה שלו בבית, שם הוא עוסק במלאכת הכתיבה. בכל מקרה, הוא אומר, מדובר בסידור זמני. הוא מקווה שבקרוב יצליח להשלים את חלק הארי של העבודה שאותה הבטיח למו״לים שלו, והוא וגברת טולקין יעברו למגורים נוחים יותר, בסביבה נחמדה, הרחק ממבקרים ומטרדנים. הוא נראה נבוך במקצת לאחר ההערה האחרונה.

אני עובר על פני האח החשמלית, ולבקשתו מתיישב בכיסא עץ בעל משענת עגולה, בשעה שהוא נוטל את מקטרתו מכיס מקטורן הטוויד שלו ומתחיל להסביר מדוע איננו יכול להקדיש לי יותר מדקות ספורות. שעון מעורר כחול זוהר מתקתק בקולניות בפינת החדר, וכביכול מדגיש את המסר. הוא אומר שעליו להבהיר סתירה לכאורה שעולה מאחת הפסקאות ב״שר הטבעות״, כפי שהעיר אחד מקוראיו במכתב ששלח לו. העניין מחייב את תשומת לבו הדחופה, מאחר שמהדורה מתוקנת של ״שר הטבעות״ עתידה לראות אור בקרוב. הוא מסביר הכול בפרוטרוט, מדבר על ספרו לא כעל יצירה בדיונית אלא כעל כרוניקה של אירועים אמיתיים. נראה כי הוא אינו מחשיב את עצמו לסופר שמתקן טעות קטנה או מחפה עליה בהסבריו, אלא להיסטוריון שחייב לשפוך אור על נקודה מעורפלת במסמך היסטורי.

למרבה הדאגה, טולקין חושב שאני מכיר את הספר ממש כמותו. קראתי אותו פעמים רבות, אך הוא מדבר על פרטים שאומרים לי מעט, אם בכלל. אני מתחיל לחשוש שמא יטיח בי שאלה חודרנית שתחשוף את בורותי — ואמנם הוא שואל שאלה, אך למרבה המזל זו שאלה רטורית, שבבירור דורשת תשובה של ״כן״ ותו לא.

אני עדיין חרד מפני שאלות נוספות וקשות יותר, וחרד שבעתיים מכיוון שאיני יכול לשמוע כל מה שהוא אומר. יש לו קול מוזר, עמוק אך חסר תהודה, אנגלי לחלוטין אך בעל איכות שאינני יכול להגדירה, כאילו הגיע מעידן אחר או מציוויליזציה אחרת. אבל רוב הזמן הוא אינו מדבר בבהירות. הוא יורה את המילים במטחים מהירים; משפטים שלמים נמחקים או מקוצרים בחפזונו להדגיש את דבריו. לעתים קרובות ידו מתרוממת ואוחזת בפיו, ואני מתקשה לשמוע אותו עוד יותר. הוא מדבר במשפטים מורכבים, וכמעט לא מהסס — ואז מגיעה הפְסקה ארוכה שבמהלכה הוא ודאי מצפה ממני לענות. לענות על מה? אם היתה כאן שאלה, לא הבנתי אותה. לפתע הוא ממשיך (אם כי מעולם לא סיים את המשפט), וכעת מגיע למסקנה גורפת. תוך כדי כך הוא נועץ את המקטרת בין שיניו, ממשיך לדבר מבעד ללסתות מהודקות, ומדליק גפרור מיד בתום המשפט.

אני שוב מתאמץ לחשוב על הערה אינטליגנטית, והוא שוב מחדש את דבריו לפני שאני מצליח למצוא הערה כזאת. הוא נאחז באיזה קצה חוט קלוש, ומתחיל לדבר על הערה בעיתון שהרגיזה אותו. כעת אני מרגיש שביכולתי לתרום משהו, ואומר דבר־מה בתקווה שאשמע אינטליגנטי. הוא מקשיב בעניין מנומס, ועונה לי ממושכות. הוא מוצא שימוש מצוין להערתי (שבאמת היתה שולית), וגורם לי לחשוב שאמרתי משהו בעל ערך. ואז הוא סוטה מהנושא פעם נוספת, ואני שוב מרגיש מחוץ לעניינים, ולא מסוגל לתרום לשיחה דבר מלבד ביטויי הסכמה חד־הברתיים פה ושם. ואף על פי כן, עולה על דעתי שאולי מעריכים אותי כמאזין לא פחות מאשר כשותף לשיחה.

בעודו מדבר, טולקין פוסע בחדר הקטן והחשוך במרץ שמעיד על חוסר מנוחה. הוא מנופף במקטרתו באוויר, מרוקן אותה בהטחה במאפרה, מפטם אותה, מדליק גפרור אך כמעט אף פעם לא שואף יותר מכמה שאיפות בודדות. ידיו קטנות, מטופחות וחרושות קמטים, והוא עונד טבעת נישואים פשוטה על אמת ידו השמאלית. בגדיו מקומטים במקצת אך מונחים עליו היטב, ואף שהוא בשנתו השבעים ושש, כפתורי מקטורנו הצבעוני חושפים רק רמז לכרס. אינני יכול להסיר לאורך זמן את מבטִי מעיניו, שלעתים משוטטות בחדר או מביטות מבעד לחלון, אולם מדי פעם מציצות אלי או נועצות בי מבט חודר כאשר הוא מדגיש נקודה חשובה. הן מוקפות קמטים וקפלים שמשתנים בהתאם למצב רוחו ומדגישים אותו.

שטף המילים יבש לרגע, וטולקין שוב מצית את מקטרתו. אני מנצל את ההזדמנות ומציין את מטרת בואי, שכעת נראית שולית לחלוטין. אך הוא פונה מיד לעניין בהתלהבות ומקשיב לי בתשומת לב רבה. ואז, כשמסתיים החלק הזה בשיחה, אני קם ללכת. אך לעת עתה נראה שהוא אינו מצפה ממני לעזוב ואף אינו רוצה בכך, כי הוא שוב מתחיל לדבר. הוא שוב מתייחס למיתולוגיה שלו, עיניו נעוצות בחפץ מרוחק, וכביכול שוכח מעצם קיומי כאשר הוא תוחב לפיו את המקטרת ומדבר דרכה. אני שם לב שבכל הנוגע למראה חיצוני, טולקין דומה לדיקָן אוקספורדי, ואפילו לקריקטורה של דיקן. אך זה בדיוק מה שהוא לא. נראה כאילו רוח מוזרה לבשה צורה של פרופסור זקן. הגוף אולי פוסע בחדר הבלוי שבבית הפרוורי, אולם הרוח מרחפת הרחק משם, במישוריה ובהרריה של ״הארץ התיכונה״.

ואז הכול נגמר, והוא מוביל אותי אל מחוץ לדלת המוסך ואל שער הגן — הקטן יותר, שמול הדלת הקדמית. הוא מסביר שעליו לשמור את דלת המוסך נעולה כדי להרחיק אוהדי כדורגל שמחנים שם את רכבם כאשר הם מגיעים לצפות במשחקים באצטדיון המקומי. אני מופתע למדי כשהוא מבקש ממני לבוא ולפגוש אותו פעם נוספת. לא כעת, משום שהוא וגברת טולקין אינם בקו הבריאות, והם נוסעים לחופשה בבוירנמות, והוא מפגר בשנים בעבודתו, והמכתבים נערמים בלא תשובה. אבל מתישהו, בקרוב. הוא לוחץ את ידי ונעלם אל תוך הבית, אבוד משהו.