סיפור מצחיק

1

יום רביעי, 1 במאי

108 ימים עד שאוכל לעזוב

יש אנשים שנולדו לספר סיפורים. הם יודעים לבנות את הרקע, למצוא את נקודת המבט הנכונה, להחליט מתי להשתהות כדי להגביר את הדרמה ומתי לרפרף בזריזות על פרטים לא נעימים.

לא הייתי נעשית ספרנית אם לא הייתי אוהבת סיפורים, אבל מעולם לא הצטיינתי במיוחד בלספר את שלי.

אם היה לי סנט על כל פעם שהפסקתי באמצע אנקדוטה כדי להתלבט אם זה אכן קרה ביום שלישי, או אולי דווקא בחמישי, היו לי לפחות ארבעים סנטים, וזה בזבוז של הרבה יותר מדי זמן מהחיים שלי תמורת תשלום כה פעוט.

לפיטר, לעומת זאת, לא יהיה סנט אחד, אבל יהיה לו קהל מאזינים מרותק.

אני תמיד אוהבת לשמוע אותו מספר את הסיפור שלנו, על היום שבו הכרנו.

זה היה בשלהי האביב, לפני שלוש שנים. באותה תקופה גרנו בריצ'מונד, ורק חמישה רחובות הפרידו בין דירתו האלגנטית בבניין ציורי בסגנון איטלקי קלאסי לבין הגרסה הדומה אך מרושלת לא ממש בחן שבה אני התגוררתי.

באותו יום הארכתי את דרכי הביתה מהעבודה ועברתי דרך הפארק, בגלל מזג האוויר שהיה מושלם. חבשתי כובע רחב משתפל שמעולם לא חבשתי בעבר, כי אימא שלחה לי אותו שבוע קודם לכן, והרגשתי חובה לנסות; וקראתי תוך כדי הליכה, אף על פי שנשבעתי שאפסיק את המנהג הזה אחרי שכמעט גרמתי ככה לתאונת אופניים. בדיוק אז רוח חמימה נשבה על תיתורת הכובע, נשאה אותו מראשי והנחיתה אותו על שיח אזליאה, למרגלותיו של גבר גבוה, נאה ובלונדיני.

פיטר אמר שהרגיש כאילו מדובר בהזמנה, וצחק כמעט במבוכה כשהוסיף, "עד אז לא האמנתי ביד הגורל."

אם אכן זו הייתה יד הגורל, אז נראה שהגורל קצת שונא אותי, כי כשהוא רכן להרים את הכובע, משב נוסף הניף אותו שוב באוויר, ואני רדפתי אחריו היישר לתוך פח אשפה.

מהסוג המתכתי, שמקובע לקרקע.

הכובע נחת על ערמת אטריות סיניות, שפת הפח נכנסה לי לתוך הצלעות, ואני נפלתי בחרחורים על הישבן, ישר לתוך הדשא. פיטר תיאר את זה כ"מגושמת באופן שובה לב".

הוא השמיט את הקטע שבו פלטתי רצף קללות קולני.

"התאהבתי בדפני ברגע שהרמתי מבט מהכובע שלה," הוא אוהב לומר, בלי להזכיר את האטריות מהזבל בשיער שלי.

כששאל אותי אם אני בסדר, עניתי, "הרגתי רוכב אופניים?"

הוא חשב שקיבלתי מכה בראש (לא, סתם גרועה ברושם ראשוני).

בשלוש השנים האחרונות פיטר שלף את "הסיפור שלנו" בכל הזדמנות שנקרתה לו. הייתי בטוחה שהוא ישלב אותו גם בנדרי הנישואים שלנו וגם בנאום שלו בחתונה.

אבל אז קרתה מסיבת הרווקים שלו, והכול השתנה.

הסיפור קיבל תפנית, זווית אחרת, נקודת מבט חדשה שבה כבר לא הייתי השחקנית הראשית, אלא רק סיבוך נטול חשיבות שלעד ישמש כתיבול לפלפל את הסיפור שלהם.

דפני וינסנט, הספרנית שפיטר אסף מהזבל, כמעט נישא לה, ואז זרק בבוקר שאחרי מסיבת הרווקים שלו לטובת "חברתו" "הקרובה" "האפלטונית", פטרה קוֹמֶר.

מצד שני, מתי בכלל יהיה לו צורך לספר את הסיפור שלהם?

כל מכריהם של פיטר קולינס ופטרה קומר הכירו את ההיסטוריה שלהם: איך נפגשו בכיתה ג' כשהושיבו אותם לפי סדר האל"ף־בי"ת והתחברו בשל אהבה משותפת לפוקימון. איך זמן קצר אחר כך האימהות שלהם התיידדו בזמן שליוו טיול כיתתי לאקווריום, ובעקבות זאת גם אבותיהם.

לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות נהגו משפחת קולינס ומשפחת קומר לצאת לחופשות משותפות. הם חגגו ימי הולדת, נפגשו לבראנצ'ים של חג המולד וקישטו את בתיהם במסגרות מלאכת יד שמתוכן קרנו באושר פרצופיהם של פיטר ופטרה מתחת לגרסה כזו או אחרת של הביטוי "חברים הכי טובים לנצח".

ומשום כך, הסביר לי פיטר, הוא והאישה הכי מהממת שראיתי מעודי היו יותר כמו בני דודים מאשר חברים.

בתור ספרנית, הייתי אמורה לעצור רגע ולחשוב על 'מנספילד פארק' או 'אנקת גבהים', על כל סיפורי האהבה הגותיים שבהם שני גיבורים שגדלו יחד מגיעים לבגרות ומצהירים על אהבתם העזה זה לזה.

אבל לא עשיתי את זה.

ולכן הנה אני יושבת עכשיו בדירה פצפונת, עוברת על העמוד של פטרה במדיה החברתית, ורואה כל פרט מהזוגיות הטרייה שלה עם ארוסי לשעבר.

בחדר הסמוך, הביצוע של ג'יימי אוניל ל־All By Myself מתנגן בווליום שמרעיד את השולחן בסלון. השכן בדירה ליד, מר דורנר, דופק על הקיר.

אני בקושי שומעת אותו, כי בדיוק הגעתי לתמונה של פיטר ופטרה מוקפים משני צידיהם בהוריהם, על גדת אגם מישיגן – שישה אנשים יפים בהגזמה מחייכים חיוכים צחורים בהגזמה מעל הכיתוב, לדברים טובים שווה לחכות.

וכאילו לפי אות, המוזיקה מתגברת.

אני טורקת את המחשב הנייד ומגרדת את עצמי מהספה. הדירה הזו נבנתה לפני ההתחממות הגלובלית, כשלצפון־מישיגנים לא היה צורך במיזוג אוויר, אבל היום רק 1 במאי, וכבר בשעות הצהריים הדירה הופכת לתנור לבנים.

אני הולכת למסדרון המוביל לחדרי השינה ודופקת על דלתו של מיילס. הוא לא שומע אותי בגלל ג'יימי. אני מסלימה לחבטות.

המוזיקה מפסיקה.

דשדוש צעדים מתקרבים. הדלת נפתחת לרווחה, ועננת וויד נישאת החוצה.

עיניו החומות כהות של השותף שלי אדומות לגמרי, ולגופו רק תחתוני בוקסר ושמיכה סרוגה מעופשת שכרוכה סביב כתפיו כמו גלימה קודרת. בהתחשב באקלים הכללי של דירתנו המהבילה, אני יכולה רק להניח שהוא עטה אותה מטעמי צניעות. קצת מיותר בשביל גבר שרק אתמול בלילה שכח שאני גרה איתו והתקלח לו בכיף עם דלת פתוחה לרווחה.

שערו החום כשוקולד מזדקר לכל עבר. זקנו התואם בכאוס מוחלט. הוא מכחכח בגרונו. "מה המצב."

"הכול בסדר?" אני שואלת, כי אני אולי רגילה למיילס הפרוע, אבל פחות רגילה לשמוע אותו משמיע בקולי קולות את השיר הכי עצוב בעולם.

"כן," הוא אומר. "הכול טוב."

"אתה מוכן להחליש קצת את המוזיקה?" אני שואלת.

"אני לא שומע מוזיקה," הוא עונה בשיא הרצינות.

"כן, כי עצרת אותה," אני אומרת, למקרה שהוא מסטול מכדי לזכור יותר משלוש שניות אחורה. "אבל זה היה ממש חזק."

הוא מגרד בגבה עם פרק אצבע, מעקם פנים. "אני רואה סרט," הוא אומר. "אבל אני יכול להחליש. סליחה."

בלי להתכוון אני מציצה מעל כתפו לראות מה הולך שם.

בניגוד לשאר הדירה, שהייתה מסודרת להפליא כשהגעתי ועודנה מסודרת להפליא, החדר שלו קטסטרופה. חצי מהתקליטים שלו מונחים מעל ארגזי הפלסטיק שבתוכם הם אמורים להיות. המיטה שלו לא מסודרת, השמיכה סתורה ופינות הסדין השתחררו מהמזרן. שתי חולצות פלנל בלויות משתרבבות ממגירות השידה הסגורות חלקית כאילו לכד שם רוחות רפאים במהלך ניסיון בריחה.

בניגוד עז לגוני הבז' והחום־אפרפר בחדר שלי, בשלו יש בליל פרוע וחמים של גוני חלודה, חרדל וירוק שנות השבעים. הספרים שלי מסודרים יפה על הכוננית ועל המדף שהתקנתי מעל לחלון, ספריו (המעטים) זרוקים על הרצפה מפורקים לגמרי. חוברות הפעלה של מוצרי אלקטרוניקה, כלי עבודה וחבילה פתוחה של סוכריות חמוצות מפוזרים על השולחן, ועל אדן החלון מקל קטורת בוער בין כמה עציצים שופעים להפתיע.

אבל מה שתופס את העין שלי זו הטלוויזיה שלו. על המסך נראית רנה זלווגר בת השלושים, לבושה פיג'מה אדומה ומזמרת במלוא גרון לתוך מגזין מגולגל.

"אני לא מאמינה, מיילס," אני אומרת.

"מה?" הוא שואל.

"אתה רואה 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'?"

"זה סרט טוב," הוא נשמע קצת מתגונן.

"זה סרט מעולה," אני אומרת, "אבל הסצנה הזאת היא, כאילו, באורך של דקה."

הוא מושך באפו. "אז?"

"אז למה אני שומעת את השיר הזה כבר לפחות" – אני מציצה בנייד –"לפחות שמונה דקות?"

הוא מצופף את גבותיו הכהות. "רצית משהו, דפני?"

"אתה מוכן להנמיך?" אני שואלת. "הצלחות רועדות בארונות במטבח ומר דורנר מנסה לשבור את הקיר בסלון."

עוד משיכת אף. "רוצה לראות גם?" הוא מציע.

שם בפנים?

הסיכון לטטנוס גדול מדי. מחשבה לא נחמדה, נכון, אבל נגמרה לי הנחמדות לאחרונה. זה קורה כשבן הזוג שלך עוזב אותך בשביל האישה הכי נחמדה, עליזה ויפה במדינת מישיגן.

"אני בסדר," אני אומרת למיילס.

שנינו ממשיכים לעמוד שם. זאת השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו אי־פעם, ואני עומדת לשבור את השיא. מדגדג לי בגרון. שורפות לי העיניים. אני מוסיפה, "ואתה מוכן בבקשה לא לעשן בבית?"

הייתי מבקשת קודם, אלא שטכנית, הדירה שלו. הוא עשה לי טובה גדולה כשהרשה לי לעבור לדירה שלו.

מצד שני, זה לא שהיו לו יותר מדי אפשרויות. החברה שלו בדיוק עזבה.

לגור בדירה שלי.

עם הארוס שלי.

הוא חיפש מישהו שישלם את החצי של פטרה משכר הדירה. אני חיפשתי מקום לישון. אמרתי לישון? התכוונתי לבכות.

אבל אני פה כבר שלושה שבועות, ונמאס לי להגיע לעבודה מפיצה ריח של מי שהגיע ישר מהופעה של להקת הקאברים הכי פחות ידועה של הגרייטפול דד.

"אני מוציא את הראש מהחלון," אומר מיילס.

"מה," אני אומרת.

ישר עולה לי בראש תמונה של לברדור חום נוסע במכונית, בפה פתוח ועיניים מצומצמות ברוח. בפעמים הבודדות שיצא לי לפגוש את מיילס לפני כל הסיפור הזה, בפגישות כפולות מביכות עם בני זוגנו שהפכו לבני זוג, זה מה שהוא הזכיר לי. ידידותי וקופצני עם אף סולד ששיווה לו מראה שובבי, ושיניים שנראו מושלמות מדי בפרצוף המוזנח שלו.

שלושת השבועות האחרונים הותירו בו חותם, ועכשיו הוא נראה כמו לברדור שננשך על ידי איש־זאב וזרקו אותו במכלאה. אני קצת מזדהה, האמת.

"אני מוציא את הראש מהחלון כשאני מעשן," הוא מסביר.

"טוב," אני אומרת. אין לי יותר מה להגיד. אני פונה ללכת.

"בטוחה שאת לא רוצה לצפות בסרט?" הוא שואל.

שאלוהים יעזור לי.

האמת היא שמיילס נראה בחור נחמד. נחמד ממש! ואני מתארת לעצמי שמה שהוא מרגיש כרגע די דומה להתרסקות הרגשית המוחלטת שאני חווה. יכולתי להיענות להצעה שלו, ללכת לשבת בחדר שלו על מיטה סתורה ולצפות בקומדיה רומנטית ולספוג אלף וחמש מאות גרם עשן וויד דרך הנקבוביות. יש אפילו סיכוי שיהיה נחמד להעמיד לרגע פנים שאנחנו חברים, ולא זרים שנלכדו יחד בפרדה הסיוטית הזאת.

אבל יש לי דברים יותר טובים לעשות ביום רביעי בערב.

"אולי בפעם אחרת," אני אומרת, וחוזרת למחשב שלי להמשיך לחפש עבודה חדשה, הרחק מפיטר ופטרה, והרחק מוואנינג ביי, מישיגן.

אולי באנטרקטיקה מחפשים ספרנית ילדים.

מאה ושמונה ימים, ואז אני עפה מפה.