סיפור של קסם 3: סיפור של לחש

פרק 1 אימפריית הצדק

כמעט שנה עברה מאז הזריחה האחרונה בממלכה הדרומית. האזרחים לא ישכחו לעולם את הערב האיום שבו הנסיך שבע גליבנט הצעיד את צבא הצדק של המתים על פני האזור הכפרי וכבש את גבעות־המרכבה בסערה. שם התיישב הנסיך על כס המלכות של סבו המת בטירת צ׳מפיון והכתיר את עצמו לא למלך החדש של הממלכה הדרומית, אלא לקיסר של אימפריית הצדק החדשה.

לרוע המזל, אף אחד בממלכה הדרומית לא היה יכול לעשות דבר כדי לעצור אותו. לנסיך הייתה כל זכות חוקית לשנות על פי רצונו את הממלכה שירש. אבל אפילו מעריציו הנאמנים ביותר לא יכלו לחזות את הזוועות שהוא תכנן, ועד מהרה החלו לנטור טינה למפלצת שלקחו חלק ביצירתה.

פעולתו הראשונה של הקיסר הייתה לפרק את צבא הממלכה הדרומית ולהחליף אותו בצבא המתים. פעולתו השנייה הייתה ליטול מהשופטים העליונים את סמכויותיהם ולהעביר את תפקידם לחברי אחוות הצדק. כדבר שלישי, הקיסר ביטל את חוקת הממלכה הדרומית ויצר חוקה חדשה שהתבססה על העקרונות של תורת הצדק הרודנית.

על פי החוקים החדשים, כל בתי הספר והכנסיות נסגרו — הדבר היחיד שהותר לאזרחים ללמוד עליו או לסגוד לו היה הקיסר עצמו. כל השווקים והחנויות נסגרו — עכשיו האוכל והמצרכים חולקו על פי רצונו של הקיסר. כל היצורים המדברים — אלפים, גמדים, טרולים, גובלינים ועוגים — הוגלו אל המושבות שלהם ונאסר עליהם לשוב. הגבולות נסגרו, וחל איסור חמור לתקשר עם העולם החיצוני.

הקיסר גם החיל על נתיניו סגרים נוקשים והגבלות קיצוניות. חל איסור על כולם להיות בחוץ בין השקיעה לזריחה, נדרש אישור כדי להתרחק מהבית, ולא הותר כל מפגש עם מי שאינו חלק מבני המשפחה הגרעינית. נוסף על כך, כל סוגי הביטוי היצירתי, ובכללם אמנות, מוזיקה ותיאטרון, הוצאו אל מחוץ לחוק. הבגדים היחידים שהאזרחים היו רשאים ללבוש בציבור היו המדים השחורים החדגוניים שהקיסר סיפק להם. פשיטות על בתי מגורים נעשו דבר שבשגרה, בחיפוש אחר כסף, תכשיטים, כלי נשק וחפצי ערך אחרים. מה שנמצא הוחרם כ"תרומה" לאימפריה.

כדי לוודא את אכיפת החוקים החדשים, החיילים המתים של הקיסר סרקו את הרחובות ביום ובלילה ולא היססו להפוך את מפירי החוקים לדוגמה מזעזעת בעבור האחרים. האזרחים אכן נשארו בבתיהם כדי להימנע מבעיות, והתפללו שמשהו — או מישהו — ישחרר אותם מהסיוט החדש הזה.

אבל השינוי החריף ביותר בחוקה נעשה בחוק העוסק בקסם. האימפריה גזרה הוצאה להורג על כל מי שרק גילה אהדה כלפי קהילת הקסם. הצו המקיף העניק לקיסר את הזכות לאסור את כל מי שהוא חשב שעלול לתמוך באויביו הקסומים.

בחודשים שלאחר הכתרת הקיסר אסף צבא המתים יותר ממאה "אוהדי קסם", ונגזר עליהם מיד מוות בתלייה בלי כל ראיות או משפט. החלק המוזר הוא שאמנם פסק הדין ניתן בחופזה, אבל ביצוע ההוצאות להורג נדחה. הקיסר מעולם לא גילה למה הוא מחכה, אבל בינו לבינו הוא החליט להמתין עם ההוצאות להורג עד שיגיע אירוע בעל משמעות אסטרטגית.

בשבועותיו הראשונים בתפקיד הרס הקיסר את האוניברסיטה למשפטים שבכיכר העיר גבעות־המרכבה, והקים קולוסאום עצום במקומה. הקולוסאום התנשא מעל שאר הבניינים בעיר הבירה — היו בו מקומות ישיבה לאלפי אנשים — והוא נבנה בכוונה עם שתי כניסות בלבד, במטרה להקשות על האפשרות להיכנס וגם לצאת. הפרויקט הסתיים שבועיים בלבד לפני חגיגות השנה לאימפריית הצדק. בערב השלמת הבנייה הורה הקיסר לכל תושבי גבעות־המרכבה להתייצב בקולוסאום כדי לצפות בהוצאות להורג של "אוהדי הקסם".

חברי אחוות הצדק — לבושים מכף רגל ועד ראש במדי רוחות הרפאים הכסופים שלהם וחמושים בנשקי אבן־הדם שלהם — זירזו את האזרחים העייפים, הרעבים והמדוכאים להיכנס אל הקולוסאום. כשהאנשים הגיעו, הקיסר כבר היה שם, ניצב במרפסת פרטית בראש הקולוסאום. הוא הקרין אור ארגמני באמצעות החליפה והגלימה שלו, שהיו עשויות אבן־דם, כמו גם הכתר שהתעקל סביב צידי פניו כמו קרני איל.

הקיסר לא השפיל מבט אל אזרחיו שגדשו את היציעים — מבטו היה מרוכז אך ורק בשטחים שהקיפו את הקולוסאום. הוא הצמיד משקפת לעיניו וסרק כל סנטימטר בקו האופק וכל נקודה בשמי הערב.

"הוד רוממותך." המפקד העליון של הקיסר השתחווה כשעלה אל המרפסת הפרטית. "האזרחים יושבים והחיילים בעמדותיהם, אדוני."

"והקשתים?" שאל שבע.

"ניצבים ברחבי הקולוסאום ועל כל גג בעיר הבירה."

"והכניסות?"

"מוקפות לחלוטין, אדוני," ענה המפקד העליון. "אני משוכנע שיצרנו את המבנה המאובטח ביותר בעולם."

"מאובטח מספיק בשבילה, המפקד העליון?" לחץ שבע.

"אם היא תמצא דרך להיכנס, היא לא תצא בחיים."

שבע חייך לעצמו מתחת למשקפת אבל לא הסיר אותה.

"יפה," אמר. "בואו נתחיל."

המפקד העליון היסס. "אדוני, אתה בטוח שהיא תופיע? בהתחשב באבטחה המוגברת, זה יהיה מסוכן מאוד בשביל—"

"סמוך עליי, המפקד העליון, היא תבלע את הפיתיון!" אמר שבע. "עכשיו קדימה. חיכיתי מספיק זמן לרגע הזה."

לשמע המילים האלה הסתובב המפקד העליון ופנה אל מרכז הקולוסאום. הוא סימן בידו, שני חברים באחווה התחילו לסובב ידית, ודלת סורג כבדה נפתחה מאחוריהם. חברים נוספים באחווה נכנסו מבעד לדלת, ואיתם מעל מאה אסירים שהובאו מתוך צינוק תת־קרקעי. ידיהם ורגליהם של "אוהדי הקסם" היו קשורות בשרשראות עבות, והם בקושי הצליחו לדשדש קדימה כשחברי האחווה דחפו אותם לתוך הזירה.

רבים מהאזרחים רצו לצרוח למראה חבריהם ובני משפחותיהם האזוקים, אבל כולם שמרו על שקט ככל שהצליחו. רק כמה צעקות נמלטו מפי אחדים והדהדו ברחבי הקולוסאום השקט.

"התחילו עם משפחת אברגרין," קרא שבע מעבר לכתפו.

חמישה חברים באחווה שלפו את חמשת בני משפחת אברגרין מתוך שורת האסירים. השופט אברגרין ואשתו, בניהם ברוקס וברי, ואשתו של ברי, פני, נגררו במעלה המדרגות אל גרדום עץ גבוה וסודרו בשורה מאחורי אותו חבל תלייה. האזרחים התרשמו משלוותם המוחלטת של בני משפחת אברגרין — חלקם נראו אפילו להוטים להיות שם. גברת אברגרין התבוננה בחבל התלייה בחיוך רחב ומטריד, פני התרגשה עד שלא הפסיקה לקפץ במקומה, וברוקס הרים אגודלים אל האנשים בקהל.

"איך אתם מעזים להתנהג אלינו כאילו אנחנו פושעים!" צעק השופט אברגרין. "בשם האל, אני שופט עליון בממלכה הדרומית! הקדשתי את חיי לשמירת החוק!"

"לא, אתה היית שופט עליון," גיחך שבע. "ובקרוב לא תהיה שום דבר בכלל."

"שנתחיל עם השופט לשעבר, אדוני?" שאל המפקד העליון.

"לא, תלו קודם את האח הצעיר," הורה שבע. "אם זה לא ימשוך את תשומת ליבה של סנדקית הפיות, שום דבר לא יעשה את זה."

חברי האחווה דחפו את ברי קדימה והידקו את החבל סביב צווארו.

"הו, אב־ב־בוי לי!" קראה פני. "אני לא מ־מ־מאמינה שאני עומדת לראות את בעלי מ־מ־מת! איזה עולם אכ־כ־כזר!"

"אל תדאגי, ג׳ני — כלומר, פני!" ברי התקשה לדבר כשהחבל סביב צווארו. "הכול ייגמר בקרוב."

"בבק־ק־קשה תרחמו על־ל־ליו!" התחננה אשתו.

"אני מניח שבמובן מסוים, לתלות אותו זה אכן לרחם עליו," אמר ברוקס. "זה הרבה יותר מהיר מאשר לשרוף, להטביע, לצלוב או לבשל אותו. וזה הרבה יותר נקי מאשר לערוף את ראשו, לשפד אותו, לגרור ולבתר אותו, לסקול אותו באבנים —"

"פססט! ברוקס!" לחש השופט אברגרין. "סתום את הפה! לא תורך לדבר!"

"אה, סליחה!" לחש ברוקס בחזרה. "לא קלטתי שאמרתי את זה בקול רם."

"טוב, אני מסכימה עם הבן שלי!" הכריזה גברת אברגרין בנימה דרמטית, ווידאה שכולם בקולוסאום שומעים אותה. "אתם קוראים לזה הוצאה להורג בפומבי? הייתי במסיבות תה מסוכנות יותר! קדימה, אדון קיסר, אתה מסוגל ליותר! תן לנו דם! תן לנו מתח! תן לנו אימה מוחלטת!"

גברת אברגרין תלתה בקיסר עיניים גדולות ומלאות ציפייה, כאילו מאתגרת אותו לגזור על בנה הוצאה להורג אכזרית יותר. השופט אברגרין נהם ונעץ בבני משפחתו מבט זועם.

"אנשים! כולנו הסכמנו שניצמד לתסריט! תפסיקו להתגרות!"

"אתה לא יכול לצפות מאמא לשתוק במצב כזה!" הכריזה גברת אברגרין. "אני רוצה את הטוב ביותר בשביל הבן שלי — וזה כולל את ההוצאה להורג שלו!"

השופט אברגרין נרתע והכה במצח בידו.

"אם הייתי יודע שתנהגי ככה, גברת אברגרין, לא הייתי מציע לך להיות אשתי!" הוא רטן. "כולם, פשוט לשתוק! תשאירו לי את הדיבורים מעכשיו!"

האזרחים הצופים חשבו שהדיון המשפחתי שהם צופים בו נשמע מוזר. מבטים מבולבלים הצטלבו בכל רחבי הקולוסאום — אפילו חברי אחוות הצדק קימטו את המצח מתחת למסכות. הקיסר, לעומת זאת, לא שם לב למשפחת אברגרין. היו לו דאגות אחרות.

"משהו לא בסדר..." מלמל שבע לעצמו. "היא כבר אמורה להיות פה... האח האהוב עליה נמצא במרחק כמה שניות ממותו, והיא לא בסביבה בכלל..."

ליבו של הקיסר הלם בעוצמה מרוב ציפייה. הוא סרק את האופק בתזזית בעזרת המשקפת שלו, וחשש שהוא מחמיץ משהו.

"תלו אותו בשלוש!" קרא המפקד העליון לעבר הגרדום.

לא, זה לא יכול להיות... חשב שבע. היא הייתה מעדיפה למות מאשר לתת למשפחה שלה להימחות...

"אחת!"

אז איפה היא? למה היא עוד לא התייצבה לעזרתם? למה היא מחכה?

"שתיים!"

"אלא אם כן..." אמר שבע כשמחשבה מטרידה הכתה בו. "היא כבר כאן!"

"שלוש!"

הקיסר חג על מקומו לעבר הגרדום. הרצפה נשמטה מתחת לרגליו של ברי, וגופו צנח ישירות דרך בימת העץ. הקהל המזועזע עצר את נשימתו. אלא שהמפרקת של האסיר לא נשברה כמצופה. במקום זה, צווארו של ברי אברגרין התחיל להימתח ולהימתח כמו גומייה עד ששתי כפות רגליו נגעו באדמה. כל האזרחים בקולוסאום צרחו — כמה מהם אפילו התעלפו.

"זה לא ברי אברגרין!" צעק שבע מהמרפסת.

"עלו עלינו!" אמר השופט אברגרין לבני משפחתו. "צריך לזוז!"

לפתע, השרשראות הכרוכות סביב גופם של בני משפחת אברגרין התפוגגו באוויר. בני המשפחה משכו את העור מעל פניהם והסירו את השיער מראשם — הם היו בתחפושות מכושפות כל הזמן הזה! כשהפאות והמסכות הוסרו, זהותן האמיתית של המתחזות נגלתה. השופט אברגרין היה בחורה צעירה ושמנמנה עם נוצות לבנות במקום שיער, גברת אברגרין הייתה בובה ענקית עם עיני כפתור ועור יוטה, ברוקס היה צמח מהלך עם עור כלורופיל ועלים שצמחו לו מהקרקפת, ולפני היו כנפיים, עיניים בולטות ועוקץ כמו של חרק ענקי.

כאילו הגולגולת שלו עשויה חמר, ראשו של ברי החליק מתוך לולאת החבל, וכשפשט את התחפושת, הפך לאישה צעירה עם זיפי שפם וזנב של בואש.

"מכשפות רימו אותנו!" צווח שבע.

ואם זה לא היה מספיק כדי לזעזע את האצטדיון המלא, חמשת חברי האחווה שליד הגרדום הסירו את מדיהם במהירות, וחמישה מתחזים צבעוניים מאוד הופיעו מתחתם. הראשון היה בחור צעיר בחליפה מתכתית זהובה ואש שבערה על ראשו וכתפיו. השנייה הייתה בחורה צעירה עם שיער כהה מתולתל, שלבשה שמלה מאבני אזמרגד מנצנצות. השלישית הייתה נערה עם כוורת דבורים כתומה בוהקת ושמלה עשויה טלאים נוטפים של חלת דבש. הרביעית הייתה נערה בבגד ים בגון אבן ספיר ששערה גלש במורד גופה כמו מפל אינסופי. ולבסוף, החמישית הייתה בחורה צעירה ויפה בחליפת מכנסיים מנצנצת, שאחזה בידה שרביט קריסטל.

"זו מועצת הפיות!" שאג שבע. "תהרגו אותם! תהרגו את כולם!"

כל הקשתים ברחבי הקולוסאום כיוונו את הקשתות אל החבורה. בריסטל אברגרין כיוונה את השרביט שלה אל תפר, נבט, עוקץ וציף, ובידיהן הופיעו מטאטאים. המכשפות קפצו על המטאטאים והתעופפו במעגלים סביב הזירה. האזרחים וחברי האחווה התכופפו ופינו את הדרך למכשפות ששייטו באוויר בלולאות במרחק סנטימטרים מראשיהם. התנועה בלבלה את הקשתים, והם לא ידעו לאן לירות ובמי לפגוע קודם.

"טיפשים! אל תיתנו להן להסיח את דעתכם!" הורה שבע. "תירו בסנדקית הפיות! היא בעדיפות ראשונה!"

"קסנתוס! שמימית! תנו לי קיטור!" אמרה בריסטל.

סילון אש פרץ מידיו המושטות של קסנתוס, וגייזרים של מים בקעו מאצבעותיה של שמימית. האש התנגשה במים ויצרה ענן קיטור עצום. בריסטל נופפה בשרביט שלה, ורוח חזקה פיזרה את הקיטור במרכז הקולוסאום והסתירה את הפיות ואת האסירים מפני הקשתים.

"למה אתם לא יורים?!" צרח שבע.

"אדוני, הקשתים לא רואים לאן הם יורים! ועדיין יש שם למטה אנשים שלנו!" אמר המפקד העליון.

"לא אכפת לי במי או במה הם יפגעו! פשוט שיירו כבר!" הורה שבע.

הקשתים ירו בקשתות שלהם, וחיצים של אבן־דם שרקו ברחבי הקולוסאום, מחמיצים רק במעט את בריסטל וחבריה. חברי האחווה שנכחו במקום ניסו להשתמש באסירים כמגינים אנושיים. בריסטל נופפה שוב בשרביט, וחברי האחווה הפחדנים נכנסו אל ענן הקיטור והתעופפו סביב הפיות כאילו טורנדו עוצמתי סחף אותם. הקשתים הנמיכו את הקשתות שלהם, מתוך חשש שיפגעו בחבריהם לאחווה.

הקיסר נהם בזעם לנוכח הכישלון של האחווה. הוא טס אל הצד השני של המרפסת וקרא אל החיילים המתים שסיירו בכניסות.

"שומרים! בואו הנה ותתקפו את החוטאים האלה! לא נאפשר לשום פיה או מכשפה לצאת מהקולוסאום הזה בחיים!"

"אמרלדה! מהר! שחררי את שאר האסירים מהשרשראות!" קראה בריסטל.

בזמן שצבא המתים מיהר להיכנס עברה אמרלדה במהירות מאסיר לאסיר והפכה את השרשראות לאבן גיר חלשה שהתפוררה מעל ידיהם ורגליהם.

"לוסי! מנדרינה! תחסמו את הכניסות לפני שהחיילים ייכנסו!" אמרה בריסטל.

הבנות רצו אל הכניסות שמוקמו בצדדים המנוגדים של הקולוסאום. לוסי הכתה על הארץ באגרוף, ובקע ענקי בצורת זיג־זג נחרץ באדמה. הבקע הכה בכניסה כמו מכת ברק, והפתח קרס לפני שהחיילים המתים הספיקו לעבור בו. מנדרינה שלחה את נחיל הדבורים שלה אל הכניסה השנייה, והן הגירו דבש על החיילים המתקרבים והדביקו אותם אל הרצפה ואל הקירות. במהרה נחסמה הכניסה בשלדים דביקים.

"הכניסות חסומות, מה שאומר שגם היציאות חסומות!" הכריזה לוסי. "איך נוכל להעביר את האסירים למקום בטוח?"

"תשאירי את זה לי!" אמרה בריסטל.

בריסטל הפנתה את השרביט שלה אל האסירים, וסביב כל אחד מהם הופיעה בועה ענקית. לתדהמתם של האסירים, התרוממו הבועות באוויר ונשאו אותם גבוה אל שמי הערב. אחרי שכל האסירים ריחפו מתוך הקולוסאום הצביעה בריסטל בשרביט על אמרלדה, קסנתוס, מנדרינה, שמימית ולוסי, ואז נופפה בו סביב עצמה. היא וחבריה הצטרפו אל האסירים בבועות משלהם, ותפר, נבט, עוקץ וציף הצטרפו אליהם על גבי המטאטאים.

אחרי שהפיות עזבו התפוגג ענן הקיטור שבזירה באיטיות, וחברי האחווה המעופפים נפלו על הארץ. האזרחים הריעו לנמלטים, אבל מיהרו להשתתק כשנזכרו שגילויי אהדה כאלה אינם חוקיים. הקיסר זעם כל כך כשראה את הפיות והמכשפות מרחפות משם יחד עם האסירים שלו, עד שקצף כיסה את שפתיו.

"המפקד העליון, צור קשר עם הקשתים בעיר!" הוא ציווה. "אם תיתן לפיות להתחמק, אני אשים את הראש שלך על מגש!"

"כן, אדוני!" ענה המפקד העליון.

הוא תקע בחצוצרה כדי להעביר את ההודעה לקשתים המוצבים על גגות ברחבי העיר. הקשתים הגיבו במהירות וירו מאות על מאות של חיצי אבן־דם בזמן שהנמלטים ריחפו מעל העיר. החיצים פגעו ברבות מהבועות ופוצצו אותן, כך שהאסירים נפלו מהשמים. בריסטל נופפה בשרביט ויצרה בועות חדשות, אבל נראה היה שהיא לא מצליחה לעמוד בקצב.

"תפר! נבט! עוקץ! ציף! עזרו לי לתפוס אותם!" אמרה בריסטל.

המכשפות צללו במהירות ותפסו את האסירים הנופלים רגעים ספורים לפני שהתרסקו על הקרקע. לרוע המזל, המתקפה הכבדה של הקשתים לא הראתה שום סימן להיחלשות, ובמהרה נגמר המקום על מטאטאי המכשפות.

"יש!" הריע שבע כשהתבונן בבועות המתפוצצות. "הם לעולם לא יצליחו לצאת מהעיר! הם פשוט ייפלו כמו זבובים!"

"אמרלדה!" קראה בריסטל מעבר לכתפה. "תזמיני גיבוי!"

אמרלדה הנהנה והצמידה משרוקית אזמרגד קטנה אל שפתיה. היא נשפה במשרוקית בכל כוחה, וצליל חד הדהד על פני השמים.

"אדוני, תראה!" אמר המפקד העליון. "משהו מתקרב לעיר!"

הקיסר הביט למרחק, וכל העליזות עזבה אותו בבת אחת. צל שחור ענקי הופיע באופק, ונע באוויר כמו הינומה ברוח. ככל שהצל התקרב הבין הקיסר שלא מדובר בעצם אחד אלא באלפים שנעו יחד. הוא הרים את המשקפת שלו כדי לראות טוב יותר וגילה שלהקת גריפונים אדירה נכנסה אל העיר!

היצורים הקסומים התעופפו מעל הבניינים של גבעות־המרכבה ותקפו את הקשתים שהיו פזורים ברחבי העיר. הם הפילו את חברי האחווה מעל הגגות במכות כנף, תלשו את הקשתות מידי הגברים בעזרת המקור, וחטפו ערימות של חיצי אבן־דם בטופריהם. הקשתים לא היו מוכנים להופעת החיות האציליות, ורבים נטשו את עמדותיהם. בזמן שהגריפונים תקפו את חברי האחווה, הפיות, המכשפות והאסירים ריחפו הרחק מגבעות־המרכבה. ברגע שיצאו מטווח הקשתות עקבו היצורים הקסומים אחרי נתיב הבועות, וכולם התעופפו יחד לעבר האופק.

"לאאאאאאאאאאאא!" שאג שבע בעוצמה כזו, שכל העיר שמעה אותו. "איך זה קרה?! איך יכולנו לתת להן לברוח?! שוב!"

המפקד העליון בלע רוק במאמץ והתרחק צעד אחד לאחור.

"אני מתנצל מעומק הלב, אדוני," אמר. "חשבתי שהתוכנית שלנו מושלמת!"

המשקפת התחילה להתפצפץ תחת אחיזתו ההדוקה של הקיסר, אבל פתאום הוא קפא במקומו ושום צליל לא נשמע מכיוונו. זעמו נקטע בגלל משהו מוזר שראה בשמים.

"רק רגע," אמר שבע. "לאן נעלמה סנדקית הפיות? היא והמכשפה השמנה לא עופפו עם האחרים!"

הקיסר סרק את האופק שוב ושוב, אבל בריסטל ולוסי נעלמו.

"אני מחכה לפקודות, אדוני," אמר המפקד העליון.

"אסוף את אנשיך וצאו מיד לסרוק את העיר!" תבע שבע. "הן עדיין כאן!"

۞

הבועות של בריסטל ושל לוסי ירדו אל כיכר העיר גבעות־המרכבה והתפוצצו כשנגעו בקרקע. ברגע שנחתו התחילה בריסטל לרוץ, ולוסי מיהרה בעקבותיה.

"טוב, החילוץ היה אדיר, אבל המופע היה נפילה!" קיטרה לוסי. "כנראה זה מה שקורה כשמלהקים חובבנים. הדבר הכי גרוע בעסקי השעשועים הוא טירונים שחושבים שהם מסוגלים לאלתר."

בריסטל נעצרה פתאום והביטה סביבה כאילו הלכה לאיבוד. היא בקושי זיהתה את העיר שבה גדלה. כל הבניינים היו מכוסים סרטים כסופים שעליהם התנוססו פניו של הקיסר או סמל הזאב הלבן של אחוות הצדק, כל הדלתות והחלונות היו אטומים או סגורים בשרשראות, וכל הפסלים והאנדרטאות לשליטי העבר סולקו או נהרסו. הרחובות היו מכוסים ערימות גדולות של אפר, אבל בריסטל לא זיהתה מה נשרף שם. אניצי עשן עדיין היו תלויים באוויר והקשו עליהן לראות יותר מכמה עשרות מטרים בכל כיוון.

"בריסטל, מה קרה?" שאלה לוסי. "למה הפסקנו להתקדם?"

"הכול נראה שונה כל כך, אני כבר לא מצליחה לזהות את הבניינים," ענתה בריסטל.

"יש איזה ספר הדרכה לעיר איפשהו?"

"לא, אבל אולי אני יכולה להכין."

בריסטל עצמה את עיניה ודמיינה את גבעות־המרכבה כפי שזכרה אותה מילדותה. היא הניעה זרוע אחת במעגל רחב, ואלפי אורות קטנטנים בקעו מקצה השרביט שלה, כאילו היא מרססת את הרחובות בערפל מנצנץ. האורות לא נתלו על הבניינים בצורתם הנוכחית, אלא בראו את העיר מחדש כפי שהיא הייתה חקוקה בזיכרונה של בריסטל. אחרי שפקחה את עיניה והבינה איפה היא נמצאת, האורות נעלמו.

"הספרייה שם!" היא אמרה. "בואי אחריי! אין לנו הרבה זמן!"

בריסטל אחזה בידה של לוסי ומשכה אותה אל בניין עם כיפת זכוכית, בצד המרוחק של כיכר העיר. בדיוק כמו הבניינים האחרים, הספרייה הייתה מכוסה סרטים כסופים. אבל בשונה מהאחרים, מדרגות הכניסה לספרייה היו מוקפות גדר מתכת גבוהה. בשלט שהיה קבוע בגדר נכתב:

נתינים, היזהרו!

על פי הסעיף השני בחוקת הצדק של הקיסר,

בניין זה סגור בפני הציבור באופן רשמי.

כניסה בלתי מורשית אסורה בהחלט.

מסיגי גבול יוצאו להורג.

הדם בעורקיה של בריסטל רתח כשקראה את האזהרה. היא קרעה את הגדר בעזרת השרביט שלה, ואז לוסי מיהרה לעלות במדרגות ולפתוח את הדלתות הכפולות בבעיטה. ברגע שנכנסו לתוך הבניין החשוך הרגישה בריסטל שהבטן שלה מתהפכת. הספרייה נראתה כאילו בזזו כל מה שהיה בה! כל הרהיטים היו הפוכים, וכריות המושבים נקרעו מהם. הגלובוס הכסוף הגדול שניצב פעם במרכז הקומה הראשונה היה עכשיו מנופץ על השטיח. והמזעזע מכול היה שכל המדפים בשלוש הקומות של הספרייה היו ריקים.

"מקום די עלוב," אמרה לוסי.

"לא, זה לא אמור להיות ככה," ענתה בריסטל. "המקום הזה היה מלא בספרים!"

"מה נראה לך שקרה להם?" שאלה לוסי.

"שבע בטח החביא אותם איפשהו," היא ענתה. "בואי נסתכל ונבדוק אם השאירו משהו."

בריסטל ולוסי התהלכו במעברים בספרייה המרווחת כמו עכברים במבוך תלת־קומתי. לרוע המזל, אף לא דף אחד שרד את הטיהור של הקיסר. אפילו החדר הסודי של השופטים, שבריסטל גילתה כשעבדה כאן כמנקה, היה ריק לגמרי. בריסטל המובסת התחילה להתהלך בעצבנות ליד חלון בקומה השלישית. מבטה נדד אל כיכר העיר שנשקפה ממנו, וכל גופה התקשח. פתאום היא קלטה מה יצר את כל ערימות האפר ברחובות.

"שבע לא החביא את הספרים — הוא שרף אותם!" אמרה בריסטל בתדהמה.

"אני מבולבלת," אמרה לוסי. "למה ששבע ישרוף ספרים?"

בריסטל נאנחה ונענעה בראשה. "כי קריאה מעודדת חשיבה, חשיבה מעודדת רעיונות, רעיונות מעודדים שינוי, ואין דבר שמאיים על עריץ יותר משינוי."

לוסי רטנה ואגרפה את כפות ידיה. "אלוהים, אני שונאת את הבחור הזה!" היא הכריזה. "בדיוק כשאני חושבת שאי אפשר לתעב מישהו יותר, הוא תמיד מוכיח שאני טועה!"

"למרבה המזל, ספרים אפשר להחליף," אמרה בריסטל. "טוב... את רוב הספרים אפשר להחליף."

לוסי בלעה רוק במאמץ. "את חושבת שאת יודעת מה נהרס עם כל האחרים?"

"למען האמת, אני בספק אם את יודעת מה בכלל היה כאן. ספר כזה בהחלט היה מושך את תשומת ליבי כשהייתי מנקה, ואני לא זוכרת שאי־פעם ראיתי משהו דומה לו — אפילו לא באוסף הפרטי של השופטים."

"אבל זאת הספרייה היחידה שלא חיפשנו בה. אם זה לא כאן, איפה זה?"

בריסטל השתתקה ושאלה את עצמה אותה שאלה. אבל זרם המחשבות שלה נגדע בגלל אור אדום מוזר שהתחיל לזהור סביבן. היא ולוסי הסתובבו ומצאו את קיסר הצדק ניצב בקצה המעבר. בגדי אבן־הדם שלו הקרינו אור ארגמני בספרייה החשוכה, ומבטו הזועף הפגין שנאה טהורה.

"שבע."

לרגע קצר שמחה בריסטל לראות את הקיסר. חלק ממנה רצה להאמין ששבע היה הנסיך הצעיר והמקסים שסחף אותה בהתלהבות — לא הצעיר המסוכן שניסה להרוג אותה.

"אני מניח שהמשפחה האמיתית שלך בריאה ושלמה," סינן שבע.

"הם נמצאים במקום בטוח כבר חודשים," ענתה בריסטל.

פיו של הקיסר התעוות בחיוך אכזרי, אבל השנאה לא עזבה את עיניו.

"אני מסיר את הכובע בפנייך," הוא אמר. "זה היה תעלול מרשים מאוד שם בקולוסאום. למרבה הצער, המופע המרשים ביותר שלך יהיה גם האחרון."

הקיסר הקיש באצבעותיו, ומיד הופיעו לצידו המפקד העליון ונציגי אחוות הצדק. חברי האחווה הסיגו את בריסטל ולוסי אל הקיר שבקצה המעבר. בריסטל רצתה כל כך לנופף בשרביט ולהעיף את הגברים לצד האחר של הספרייה, אבל ידעה שהקסם שלה חסר תועלת מול כלי הנשק העשויים מאבן־דם. כשהוא מלווה בשומרים, התקרב הקיסר אל הבנות והסתכל לבריסטל ישר בעיניים.

"תגידי לי, בריסטל, כמה חיים יש לך בדיוק?" שאל שבע. "במחשבה שנייה, בואי נשאיר את זה כהפתעה. אני מוכן להרוג אותך כמה פעמים שאדרש."

"לא תבטיח את הניצחון שלך בכך שתהרוג אותי," ענתה בריסטל. "לא משנה כמה חוקים תחוקק, כמה שקרים תספר או כמה ספרים תשרוף — יגיע היום שבו תשלם את המחיר. העם שלך הרבה יותר חכם וחזק ממה שאתה חושב. איתי או בלעדיי. זה רק עניין של זמן עד שיימאס להם מהעריצות שלך והם יתקוממו נגדך."

"וזו בדיוק הטעות שלך," הוא ענה. "את מבינה, התנגדות מוצלחת דורשת אומץ, היא דורשת חוכמה, היא דורשת עמידות — ואנשים לא נולדים עם התכונות האלה. לא, לא, לא. אומץ מתעורר בעזרת השראה, על חוכמה צריכים להגן, תעוזה צריכים לעודד — אבל אם תהרסי כל דבר שגורם לחברה לשגשג, החברה לעולם לא תרכוש את הכלים שיהרסו אותך. ושום דבר לא יחליש את העם שלי יותר מאשר לראות את ראשה של סנדקית הפיות הגדולה על שיפוד!"

"נראה אותך מחליש את זה, חתיכת כווייה מהלכת!" צעקה לוסי.

סווש! לוסי דחפה את כוננית הספרים הקרובה בכל כוחה ואז בום! הכוננית נפלה היישר על הקיסר ומחצה אותו על הרצפה. הוא גנח והתאמץ להשתחרר, אבל הכוננית הייתה כבדה מדי.

"וככה מאלתרים," אמרה לוסי. "סליחה, בריסטל, לא רצית להמשיך לפטפט איתו, נכון?"

"אני פשוט מקנאה שלא חשבתי על זה קודם," ענתה בריסטל.

"מה אתם עומדים שם?! תהרגו אותן!" צרח שבע על אנשיו.

חברי האחווה הסתערו לעבר בריסטל ולוסי בחרבות ורמחים מורמים. לוסי הכתה ברצפה באגרוף והעבירה בשטיח גל עצום. הגל גרם לכל הכונניות במעבר להתנדנד, עד שבזו אחר זו התמוטטו כולן על חברי האחווה.

"יפה!" אמרה בריסטל ללוסי.

"תודה," ענתה לוסי. "עשיתי את זה פעם כדי לברוח ממזקקה, אבל אני אספר לך על זה בהזדמנות אחרת! בואי נעוף מפה!"

בריסטל ולוסי רצו לאורך המעבר וזינקו מעל הכונניות ואנשי האחווה שהיו לכודים מתחתן. לרוע המזל, הגל של לוסי היה עוצמתי הרבה יותר ממה שהתכוונה. כשהיא ובריסטל מיהרו אל המעבר הבא, התחילו הכונניות להתרסק סביבן!

"לוסי, תעשי שזה יפסיק!" אמרה בריסטל.

"את יודעת שאני לא יכולה להפסיק שום דבר שאני מתחילה!" ענתה לוסי. "אני עושה קסמים כמו שאוכלים ג׳אנק פוד!"

מאחר שלא היה להן זמן לחשוב, הן המשיכו בריצתן בזמן שהכונניות הנופלות רודפות אחריהן ברחבי הקומה השלישית כמו משחק דומינו ענקי! כשהגיעו אל המדרגות, התחילו הכונניות ליפול מעבר למעקה. הן התרסקו בקומות התחתונות ויצרו אפקט דומינו בכל המעברים שבספרייה. כשבריסטל ולוסי הגיעו אל קומת הקרקע, כל כוננית בספרייה כבר הספיקה ליפול.

לוסי התבוננה בהרס ופלטה צחקוק עצבני. "את בטח שמחה שאת כבר לא המנקה פה," אמרה.

הבנות רצו אל היציאה, אבל ברגע שהגיעו אל הדלתות הכפולות הן נעצרו בבת אחת — הספרייה הייתה מוקפת בצבא המתים! בריסטל ולוסי היו לכודות! כשזיהו את הבנות, הסתערו החיילים המתים פנימה.

"אוף, הם כמו ג׳וקים! הם פשוט לא נגמרים!" אמרה לוסי. "איך נצליח לעבור אותם?"

בריסטל הסתכלה סביבה בספרייה וחיפשה פתח מילוט, ואז נפלו עיניה על כיפת הזכוכית שבתקרה.

"מהר! תחזיקי לי במותניים!" אמרה.

"למה?" שאלה לוסי.

"עכשיו תורי לאלתר!"

לוסי כרכה את זרועותיה סביב המותניים של בריסטל בכל הכוח. בריסטל הרימה את ידה אל התקרה, ואור בוהק בקע מקצה השרביט שלה. האור עטף את בריסטל ולוסי, ולפתע הן נורו מבעד לכיפה כמו כוכב נופל. הכיפה התרסקה, וזכוכיות הומטרו על החיילים השלדיים.

בקומה השלישית, המפקד העליון וחברי אחוות הצדק התחילו לזחול מתחת לכונניות הכבדות. ברגע שהשתחררו רצו חברי האחווה אל הקיסר ועזרו לו לדחוף מעליו את הכוננית.

"אדוני, נפצעת?" שאל המפקד העליון.

"אני בסדר!" אמר הקיסר כשקם על רגליו. "איפה סנדקית הפיות?"

"היא והסייענית שלה נמלטו מהספרייה, אדוני."

"הן מה?!"

החדשות הכניסו את הקיסר להתקף זעם. הוא אחז בכתפיו של המפקד העליון ודחף אותו מבעד לחלון הקרוב.

"המפקד העליון השתחרר מתפקידו!" אמר שבע, ואז הצביע על חבר האחווה הקרוב אליו. "אתה! אתה המפקד העליון החדש! אם תאכזב אותי, גורלך יהיה דומה! מובן?"

עיני האיש התרחבו תחת מסכת הכסף שלו, והוא מיהר לקוד קידה עמוקה.

"אני לשירותך, אדוני," אמר בקול רועד.

"יפה," אמר שבע. "עכשיו, סנדקית הפיות זוממת משהו — אני מרגיש את זה בעצמות! אנחנו חייבים לגלות מה היא מתכננת!"

"מה היא עשתה בספרייה, אדוני?"

"זה לא ברור?" התפרץ שבע. "היא חיפשה ספר."

"אבל איזה מין ספר, אדוני?"

הקיסר בהה מבעד לחלון, כאילו ימצא את התשובה בכיכר העיר השוממת, אבל לא הצליח לחשוב על כלום.

"אני לא יודע," אמר. "אבל מה שלא יהיה, אנחנו חייבים למצוא אותו לפניה."