סליחה איך מגיעים מכאן

אמרו לי: נקודת הפתיחה שלך במשחק היא ככה, אתה זכר לבן כמעט בן ארבעים ושבע, כן? אתה גר בדרום תל אביב, תסתכל אחר־כך בגלובוס היכן זה, כסף אין לך, להפך, חובות יש לך, הבריאות תקינה, מעשן כמובן, הנה תמונה כדי שיהיה לך מושג על המראה שלך, אתה לא מרוצה? לא נורא, כבר צלחתָ משחקים שנראית בהם הרבה יותר גרוע. אתה גרוש פלוס, לא צריך לפרט – הנה חבילת הזיכרונות שלך, כל מה שנחוץ לדעת עליך נמצא שם. כל הבליטות האלה שאתה ממשש הן הטראומות שלך, האובדנים, כל הדברים האלה שבאים לידי ביטוי במצבך הרגשי והרוחי. הנה קח אותם מאיתנו בבקשה. את שניהם. תודה. תרגיש את עצמך אתה.

לקחתי גם את חבילת התכונות והכישורים שלי. לא קטנה, אפילו עמוסה באופן יחסי לרוב החבילות האחרות המחולקות סביבי, אבל מאידך, מורכבת מהרבה חלקים שאינם נחוצים בדומה לשק מלא אביזרים שקונים בהכול בדולר.

דווקא חביב עלי להתחיל משחקים מנקודה שנחשבת נחותה אבל עם פוטנציאל כלשהו למשהו. יחסי הגומלין והמתח שבין המצב לפוטנציאל יוצרים אנרגיה שהיא לפעמים דרמטית. זה חווייתי, מרגש, מעניין. משחק טוב. רוב המשתתפים מעדיפים חבילות גדולות של כסף ורכוש, משפחה יציבה, דברים כאלה. זה מובן כי כולם יודעים שמהרגע שאתה מתגשם למשחק ומשתתף בו נשכחת ממך הידיעה מה היה לפני ומה יהיה אחרי. אתה שוכח שזה רק משחק. משחק חזק. משחק טוב, אבל גם משפיע וצורב עד הנפש. הם מעדיפים משחק יותר רגוע. משחק למתחילים. כאלה עם ביטחון עצמי שעדיין אינו בשיא אונו.

אבל יש גם אחרים. שחקנים שכבר היו לאגדה. לרוב תראה אותם והם מתחילים משחק בנקודות פתיחה מאוד מאתגרות: נכויות קשות, צרכים מיוחדים שניתנים לניסוח גם כסטיות קיצוניות, אזורי טבע פראי. סמוך אלי אני מזהה אחד מהוותיקים הטובים ומצליח להציץ בתמונה שלו.

יצא גמד.

אני זוכר שזה משחק. אני בטוח גם שרוב הוותיקים זוכרים איכשהו. כל אחד עם הפטנט שלו. אני זוכר מפני שאני מבריח בין הבהונות פתק שמזכיר לי. כתבתי בו: הירגע, זה רק משחק, מתחיל – נגמר, והשיעמום בין לבין הרבה יותר גרוע מכל חוויית סבל שאין ספק שתחווה היכן שלא תהיה במהלכו. לך על זה מותק ואל תפחד מכלום.

וככה זה התחיל. התגשמתי כשאני עומד בתור בסניף הדואר שברחוב השוק. פתיחה רגועה. בהחלט עדיפה על מצב שבו אתה מוצא את עצמך על גבו של סוס דוהר, או בתוך טנק במלחמה מרובת טילי נ.ט. נניח. הרבה משחקים הסתיימו כך מיד כשהחלו. עמדתי שם כדי למשוך כסף מהחשבון שלי. יש בו סכום של כמעט מאתיים שקל. הדקות הראשונות מעט מטושטשות וטוב לעבור אותן כשאתה בתור ולא צריך לעשות דבר מלבד לעמוד ולשמור על קשר עין ואף על קשר רגשי מסוים עם זה שלפניך.

בסניף שררה תחושה כללית של נמנום. הפקידות, שלוש, הביטו לאיטן בלקוחות, בניירות, במסכים ובמה שהביטו בחוסר עניין ובהעדר בולט של שמחת חיים או סקרנות. מצב שמאפיין את הסניף הזה ומודגש בעזרת אשכול בלונים מרוקנים וקמוטים ששמוט שם מהתקרה כבר כמה חודשים, מאז חגיגות היובל לדואר.

עד שנכנס הזקן הזה. ממש זקן. מקל הליכה וזוג משקפיים עבים. יחסית למראה החורבתי ומועט הניידות שלו הוא הגיע מהר מאוד מהפתח אל הפקידה השנייה משמאל שסיימה את עיסוקיה עם מי שמולה ושאליה התחלתי לגשת.

מאחורי המתינו כחמישה אנשים נוספים. הוא היה כל־כך נחוש ומיידי עד שאף אחד לא אמר דבר.

ניגשתי אליו.

– סליחה אבל יש תור – חצוף! אתה לא מתבייש? אני זקן – סליחה (לפקידה) אבל אני הייתי פה לפניו – תתבייש דפקט ולך מפה – לא, כולנו מחכים ויש – טפויומט בנדיט – כיסאות שאתה יכול לשבת עליהם – חצוף מה אתה חושב – וגם יכולת לבקש...

אבל הוא ניצח, אם ניצחון ייחשב לזה שלא הוא חיכה אלא אני. אחר כך, עם 170 שקל בכיס ומרירות באברים הפנימיים הלכתי למכולת של הפַּרסים ברחוב פרנקל וקניתי סיגריות, לחם ושמנת. המשכתי הביתה ובפינת העלייה ראיתי גמד שנראה מוכר ושק תפוחי־אדמה רוכב על גבו ודוחס אותו לקרקע. כשהגעתי חלצתי את הכפכפים ותחושת הגירוד בין אצבעות הרגלים גרמה לי לשלוף את הפתק, לקרוא ולהירגע מול הערימה המאיימת של החשבונות על השולחן במטבח ולנוכח הזוהמה ומגדל הכלים המלוכלכים שמתנשא בכיור עוד מהשבת האחרונה.