סנוב אשכנזי מדימונה

מתי בעצם התחיל הסיפור שלי עם דימונה? ב־1971, שנת הולדתי? ואולי הרבה קודם לכן, בברלין ובאוקראינה בתחילת המאה הקודמת? בעיניי, העולם הוא מקום שיש בו היגיון וסדר, ובביוגרפיה הפרטית שלי אני מוצא נסיבתיות מוחלטת. כלום לא קרה "במקרה". לא נולדתי באקראי במקום שנולדתי בו. יש סיפור והוא גדול. תחילתו הרבה לפני שהגחתי לאוויר העולם. הסיפור הוא העניין. אם אין סיפור אין גם טעם, ואני תמיד ידעתי שלחיים יש טעם. לא נזקקתי לרגע של התגלות. דילגתי באלגנטיות על הטיול למזרח, וגם כשהטרחתי את עצמי לסדנאות ניו אייג' בתחילת שנות העשרים לחיי, מצאתי אותן חלולות וריקניות. אני יודע, זאת עמדת מוצא שמרנית וזה בסדר מבחינתי. אני אומנם ליברל אבל מעולם לא הייתי פרוגרסיבי.

אז אם העולם הוא מקום ששורר בו סדר, שיש בו התחלה ואמצע וסוף, באתי להסדיר כמה עניינים, רגע לפני שאחלוף מכאן כהרף עין. לכל הישראלים כולם, דימונה היא לא עוד עיירת פיתוח. היא "מפעל הטקסטיל", היא סימונה מדימונה, היא העצירה לפיפי בדרך לאילת, והמקום שאתם מכירים, מהצבא, מישהו או מישהי שגרו בו. ולמה חשוב כל כך לדבר על דימונה? לא יותר משחשוב לעסוק בכל יישוב אחר בארץ ישראל. במה שמרכיב את סיפור הזהות המשותף שלנו כיהודים, ישראלים וציונים.

סליחה מראש ממי שלא מסתדר עם ההגדרות, אבל כך אני מגדיר את עצמי. זאת עמדת המוצא שלי כשאני מתחיל לפענח ולמפות את העולם. אני לא "אובייקטיבי" ואין לי שום יומרה להיות. ארץ ישראל היא הבית שלי במובן הכי רחב ועמוק של המילה. דימונה קרויה על שם עיר מקראית שהייתה חלק מנחלת יהודה: "וַיִּהְיוּ הֶעָרִים, מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם, בַּנֶּגְבָּה: קַבְצְאֵל וְעֵדֶר, וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה" (יהושע טו, כא–כב). העובדה שבחלוף אלפיים שנה קמה בארץ ישראל עיר חדשה הנושאת את שמו של יישוב מקראי, היא לא פחות ממפעימה בעיניי.

באשר לעמדתי הרגשית ביחס לדימונה, זה קצת כמו לשאול מה זאת אהבה. אני בהחלט יכול להעיד שכבר 52 שנה יש ביני ובין דימונה מערכת יחסים שידעה לא מעט עליות ומורדות. כשהכרנו בפעם הראשונה, בתחילת שנות השבעים, היא הייתה מבוגרת ממני בחמש־עשרה שנה. שנינו היינו אז תמימים ומלאי תקוות. במשך השנים השתנינו, וכל אחד התפתח בכיוונים אחרים. זה מעולם לא היה קל. היא ואני, איננו סיר ומכסה. אין בינינו כל משיכה מינית ויש גם כעסים ולא מעט תסכול מהעבר. כשם שלמדתי עם השנים לקבל את חולשותיי, כך למדתי לכבד ולהוקיר אותה כפי שהיא. אני מקווה שהיום היא במקום טוב עם עצמה.

בשלב מוקדם למדי הבנתי שלטובת הבריאות הנפשית של שנינו, עדיף שלא נגור יחד. השארתי לה את הבית המשותף והלכתי להשתקע בעיר אחרת. מאז ומעולם היה לי קשה לפתח מערכות יחסים יציבות עם ערים. אני ציפור חופשית. כל הרעיון של מונוגמיה עירונית תמיד נראה לי ארכאי ומדכא. מילדות רציתי לגור בכמה ערים בו זמנית. לעולם לא תבוא על סיפוקך, רוחנית וגשמית, בעיר אחת, ובכלל — מי אמר שכך צריך? הבית, בשבילי, הוא מושג רחב. לפי תעודת הזהות אני תושב תל אביב היום, אבל תודעתית חלק ממני עוד ממשיך להתגורר בדימונה. אני ובן זוגי מתגוררים חליפות בשתי דירות הנמצאות בשני חלקים שונים של העיר. זה צורך רגשי ואינטלקטואלי להתבונן על עצמך ואל עצמך מכמה נקודות מבט. אפשר לומר שדירה אחת "משקיפה" או "צופה" על רעותה.

מהבחינה הזאת הייתי בר מזל. דימונה היא באמת אחת הערים הנאורות והמתקדמות שאני מכיר. דימונה, בניגוד אליי, פרוגרסיבית ממש. אני מכיר כל כך הרבה ישראלים שמקיימים איתה מערכת יחסים פתוחה. דימונה היא עיר שנותנת בלי חשבון, ולא במובן הזול והעממי של הביטוי.

האנשים שגדלתי בקרבם, אם יטרחו לקרוא את הספר הזה, אולי יתעצבנו. חשוב לי להגיד מראש שאין ולא הייתה לי שום כוונה להרגיז אותם. יש בספר הרבה פרטים היסטוריים, אבל הוא לא מתיימר להיות ספר לימוד. בפרפרזה על שירו הנפלא של נתן יונתן — לכל אחד יש עיר ושמה דימונה, ולכן שכל אחד יכתוב את ספר דימונה שלו.

עד כאן המבוא. מעולם לא הבנתי את הצורך להטריד את הקורא בהקדמות ארוכות ופתלתלות. הקדמות נועדו כדי לדלג עליהן. לי יש הרגל קבוע: אני קורא את ההקדמה רק לאחר שסיימתי לקרוא כבר את הספר. כך שאם בסיפור עסקינן, ויש בו כאמור היגיון וסדר, אז הקדמה ארוכה כבר חסכתי לכם. עכשיו אפשר לפנות היישר להתחלה.