סניור ונטורה

1

ספארו — הווה

"ספארו, תיכנסי למטבח. עכשיו!" אבא צועק ואני רצה למטבח, מסתירה את עצמי במקום שאני יכולה להסתכל בו על מה שקורה במסעדה, אבל אי אפשר לראות אותי, אלא אם כן מסתכלים מזווית ספציפית מאוד. הוא נכנס למסעדה והנוכחות שלו הופכת את בטני. בדרך כלל מי שמגיע לאסוף את כספי הפרוטקשן מההורים שלי אלו החיילים הזוטרים. מה הוא עושה כאן? הוא יודע שחזרתי לטקסס? הייתי צריכה להקשיב לאבא שלי ולהישאר רחוקה. זה היה המעשה ההגיוני לעשות, אבל איך אוכל להישאר רחוקה כשאני יודעת שאבא חולה כל־כך? אימא כבר לא מצליחה להשתלט על העסק לבדה. הם היו קורסים כלכלית בלעדיי.

"שילמתי. אני נשבע ששילמתי," אבא נראה מפוחד עד לשד עצמותיו. אני רוצה לצאת ולנסות להרגיע אותו לא הייתי רוצה שיחטוף התקף לב נוסף, אבל אני יודעת שאם אצא לשם אבא יילחץ פי כמה וכמה מאשר עכשיו כשהוא יודע שאני מאחור ולא בסכנה.

"אפשר לקבל תפריט? מה זה השירות הגרוע הזה?" אני לא יודעת אם הוא מרים את הקול בכוונה כדי שכולם ישמעו אותו, אבל מה שבטוח זה שכל יושבי המסעדה הבחינו בו כרגע. הוא מתיישב על כיסא ליד אחד השולחנות במרכז המסעדה ומתרווח כאילו הוא לא תופס את כל המקום רק מעצם נוכחותו, מתרווח על הכיסא כאילו המסעדה שייכת לו. אני שונאת את האיש הזה. הוא הדבר הכי נורא שאלוהים יצר. ואני יודעת שאימא אומרת תמיד שאין דבר כזה אדם רע, אבל זה פאקינג בולשיט. כי רק מלהסתכל עליו אפשר לראות את הרוע. הוא הרוע בהתגלמותו.

אבא יוצא מהבר וניגש אליו עם תפריט בידו. "על מה אתם ממליצים?" הוא מעלעל בתפריט כאילו הוא קורא הוראות הרכבה של איקאה לארון שהוא לא הזמין, שעמום מוחלט על פניו. כאילו לא עומד מולו אדם מבוגר שהולך לחטוף התקף לב מרוב פחד.

"הפסטה אדוני. הפסטה עם הסלמון המעושן," אבא מצביע על המנה בתפריט. ואני שוקלת לשפוך אקונומיקה על צלחת האוכל שלו. אם אוכלים אקונומיקה מתים מזה? אני לא יכולה לקחת סיכונים כשמדובר באדם הזה. אם הוא היה יכול לשמוע את המחשבות שלי כנראה שהוא כבר היה עורף לי את הראש ומבקש מאבא שלי לבשל לו אותו רק בשביל להשתעשע.

"אני לא יודע..." הוא מניח את התפריט, "אתה יכול לקרוא לטבחית? היא בטוח תדע לקלוע לטעם שלי."

"ה־הטבחית? אשתי היא — " אבא מגמגם. הוא מפחד מדי כדי לומר לו לא ומפחד עוד יותר שאצטרך לצאת לשרת את האדם הנוראי הזה שאלוהים יודע מה הולך בראש המעוות שלו.

"אני לא מתכוון לאשתך. אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון." הוא קוטע את הגמגום הלא ברור של אבי.

"היא לא... ה־היא..."

"ה־היא כאן. אני יודע שהיא כאן." הוא מחקה את הקול המבוהל של אבא שלי ומזדקף לישיבה מאיימת.

הוא מחפש אותי. אלוהים אדירים, בפעם האחרונה שזה קרה נאלצתי לעזוב כל דבר שיש לי בחיים. לעזוב את החברים מהבית ספר. לעזוב את החוגים שלי שאהבתי לעסוק בהם, לעזוב את ההורים שלי, לעזוב את הבית ואת המשפחה. לעזוב את גווארו. אבא אמר שעצם זה שהוא חיפש אותי אומר שיש איום על חיי. על אף היותו רק נער שזה קרה, הוא בהחלט היה יכול לרצוח מישהו בלי להניד עפעף. ראו את זה בעיניים הרעות שלו כמו שאני בטוחה שיהיה אפשר לראות בעיניו גם היום. איך יכולתי להיות כזו תמימה מובן שהוא המשיך לעקוב אחריי כל השנים כדי לוודא שאני מקיימת את מה שהוא ביקש ממני.

"אדוני... אני אשרת אותך. אביא לך כל מנה על חשבון הבית. אם אתה רוצה אכין לך טעימות מכל אחת מהמנות בתפריט." אני יכולה לשמוע את הרעד בקולו של אבא.

"אני נראה לך כמו אחד שחסר לו כסף בכדי לרכוש ארוחת צהריים?" הוא שואל בטון מקפיא. ולא. הוא לא נראה כמו אחד שצריך כסף לרכוש ארוחת צהריים. הוא נראה כמו אחד שיגנוב לך אותה מהפה אם לא תיתן לו אחת בחינם.

"סליחה. לא, מובן שלא. לא התכוונתי להעליב את אדוני," אבא נשמע על סף התקף חרדה. אני רוצה לצאת. אני מפחדת על הלב שלו, אבל אימא מזהירה אותי במבט תקיף לא לעשות שטויות ולהישאר במטבח.

"תקרא לספארו אני רוצה שהיא תשרת אותי," הוא פוקד, ידעתי שזה יגיע.

"בבקשה, אשלם כפול. אני נשבע. אקח הלוואה היום ואשלם לך." אבא מתחנן והתחנונים שלו הופכים את הבטן שלי. איך הוא מעז לתת לאדם מבוגר להתחנן אליו? מי הוא חושב שהוא?

"הרגע דרשתי ממך כסף?" הענק נשמע כאילו איבד את סבלנותו. ואני יודעת שזה עניין של זמן עד שהוא יתחיל לפעול בדרך שהוא מכיר ואוהב. אלימות.

"לא אדוני." אבא משפיל את עיניו.

"אז מה ביקשתי?" הוא משחק איתו, איתנו.

"שאקרא לבת שלי לשרת אותך."

"אז למה אתה מזיין לי את המוח במקום לעשות את מה שאמרתי לך?!" הוא דופק על השולחן ומרים את הקול. אם לא אצא עכשיו הדבר הבא שהוא ידפוק עליו יהיה הגב של אבא. הוא יכה אותו למוות. מאוריציו לא נמנה על האנשים שיש להם סבלנות. אז אני יוצאת מהמחבוא שלי וממהרת לכיוונם.

"אני כאן. אני אשרת אותו. זה בסדר אבא," אני אומרת, נוגעת בכתפו של אבי ומבקשת ממנו ללא מילים להתרחק מהמשוגע הזה.

"מה תרצה לאכול היום, אדוני?" אני לא משירה אליו מבט. אני שומרת על משפטים קצרים וענייניים.

"שבי," הוא פוקד.

"לא אשב לאכול איתך, אדוני. אני בעבודה וזה לא מתאים." גם אם לא הייתי בעבודה לא הייתי יושבת. בגדול, אני מעדיפה לשבת על ציפורי טרף מורעבות מאשר לשבת לאכול איתו.

הוא צוחק. מי צוחק על פחד וסבל של אנשים אחרים? רק אדם חולני ומעוות כמוהו.

"את רוצה שאבקש ממך שוב? בפעם הבאה לא אשתמש במילים."

אני יודעת שאני אמורה לציית לו. אני יודעת שאם לא אעשה את זה הוא יכה אותי, כנראה. או יוציא את האקדח שלו וירה לי בראש, אבל אלוהים יודע כמה אני לא רוצה לשבת לאכול איתו. או לשבת בכלל לצידו, מולו או במרחב שלו.

"מת'יו," הוא קורא לאבא שלי ואבי מייד מופיע.

"כן, אדוני."

"אני צריך שתחתוך לעצמך את כף היד."

הוא לא באמת מתכוון לזה, נכון?

הוא מגיש לו את הסכין שמונח על השולחן כאילו ביקש ממנו עכשיו לחתוך לו סטייק. כשהוא רואה שלא אני ולא אבי זזים הוא אוחז את שורש כף היד שלי ומושך אותי קדימה כשהוא מניח בעוצמה על משטח העץ. היד שלי מזדעזעת מהמכה, אבל מההלם אני לא מצליחה למצוא את הקול שלי, "תחליט, או שתחתוך את כף היד שלך, או שאשבור את ידה הקטנה והעדינה של הבת שלך."

"לא! אעשה את זה," אבא אומר. ואני מתעוררת מההלם שלי.

"לא, אבא!" אני מנסה לשחרר את האחיזה שלו בי ולהתחמק ממנו, אבל הוא מפעיל עוד לחץ והעצמות שלי נמחצות על שולחן העץ. אם הוא ילחץ חזק יותר הן בטח יתרסקו.

"אני חותך. תניח לה, בבקשה," אבא מתחנן והענק הירוק משחרר את ידי וממתין לאבא שיקיים את דבריו.

"אל תעשה את זה, אבא. אני אשב. הנה, אני יושבת," אני מצייתת לבקשתו, אבל כבר לא אכפת לו שצייתי לו, הוא מסתכל על אבא וממתין שיחתוך את ידו, "עשיתי מה שרצית! אל תכריח אותו!" אני צועקת כדי ללכוד את תשומת ליבו. לא מצליחה לשלוט בדמעות שמטשטשות את שדה הראייה שלי. הוא מסתכל עליי ונהנה מהסבל שלי. אלוהים, האדם הזה מעוות כל־כך.

"עשית, אבל לא עשית מה שביקשתי בזמן. אני לא מאיים סתם, ספארו. אני מבצע. לכל אי־ציות שלך יהיו השלכות. ולא עלייך, אלא על ההורים שלך," הוא מבהיר לי וחוזר להסתכל על אבא, "עכשיו, תחתוך."

אבא לא מחכה לפקודה נוספת. הוא חותך את ידו ומנסה לחסוך ממני את גניחת הכאב שיוצאת מבין שפתיו. הלב שלי מתכווץ בכאב כשאני רואה את הדם. אני יודעת שזאת אשמתי. לא צייתי לו.

"יופי. תשאיר אותנו לבד." הוא מסיט את עיניו מאבא ומסתכל עליי.

"עכשיו כשיש לי את תשומת ליבך," הוא אומר, מתעלם מבכיי ומהכאב של אבי. לא אכפת לו מכלום כי אין לו מצפון, רגשות או לב.

"אני שונאת אותך!" אני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני יודעת שאשלם על חוצפתי, אבל אף פעם לא הייתי טובה במיוחד בלשמור את רגשותיי לעצמי.

"החיבה שלך מעניינת אותי כמו העיתון של אתמול, אפילו פחות. את רוצה להקשיב או שהפעם תהיה זאת אימא שלך שתסבול מחוסר הכבוד ומחוסר הציות שאת מפגינה?" הוא נשען על המשענת של הכיסא ומתרווח שוב.

אני רוצה לקלל אותו. לומר לו ללכת, לעזאזל. אני רוצה לקחת סכין ולדקור אותו במיקום שבו צריך להיות לב, אבל אני נושכת את שפתי התחתונה ומכריחה את עצמי לשתוק.

"אה! מי היה מאמין את יודעת לסתום את הפה לפעמים!" הוא מתגרה בי.

הוא מוציא מהכיס של המכנסיים כרטיס עם מספרי טלפון ומחליק על השולחן לכיווני, אני לוקחת את הכרטיס ומסתכלת עליו בשאלה. לא מבינה מה הוא רוצה.

"את הולכת להימכר במכירה פומבית," הוא אומר. אני מקווה שלא שמעתי נכון.

"מה?" אני שואלת. כשהוא לא ממשיך לדבר.

"יש מכירה פומבית בסוף השבוע, ואת הולכת להיות חלק מהנשים שימכרו שם." הוא מסביר.

לא יכול להיות שהוא רציני. אני חייבת לשכנע אותו לוותר על הרעיון. "אני לא — "

"את תימכרי לאח שלי ותעשי לו ילד. תביאי לו יורש. אם לא, מובן שיהיו השלכות לכך." הוא מסתכל לכיוון ההורים שלי.

"מה?" אני מבינה את המילים, אבל אני לא מצליחה לעכל את מה שהוא אומר.

"מה פתאום אתה רוצה שאעשה לגווארו ילד? אני מכל הנשים? למה פתאום אתה רוצה שאתקרב לגווארו אחרי שאמרת לי להתרחק ממנו כי אתה רוצה אח ולא אחות. למה השינוי הקיצוני? אני אמורה פתאום לצעוד לגווארו ולהגיד 'חזרתי, מותק! אני בבית'."

"את לא תצעדי אליו ולא תגידי לו כלום. את תחכי שהוא יקנה אותך."

"אה, איך יכולתי לשכוח? אני אמורה להיות שפחת מין טובה עד שגווארו ירכוש אותי."

"איך שתגדירי את עצמך לא מזיז לי כל עוד גווארו יקבל את מה שהוא רוצה. מערכת היחסים המינית שתהיה לכם לא מעניינת אותי. גווארו רוצה יורש ואני רוצה שאת זו שתעניקי לו אחד."

"נחמד לדעת שאני לא מעניינת אותך. שאתה רוצה רק את הרחם שלי. למה לא להשיג פונדקאית שרוצה להיות פונדקאית? למה אני?"

"כי גווארו רוצה לרכוש אישה, ואני החלטתי שזו תהיה את."

למה שגווארו ירצה אישה? לא. לא. לא. הוא השתגע לגמרי? הוא דפוק לגמרי? הוא לא יכול לדרוש ממני לעשות דבר כזה!

"אני לא יכולה."

"את כן. ואת תעשי את זה."

"אתה מבקש ממני להיכנס להיריון וללדת ילד ממישהו ש..." אני משתתקת. הוא רוכן קדימה ומסתכל עליי בחיוך של טורף שננעל על הטרף שלו.

"מישהו ש..."

"אני התרחקתי ממנו כל חיי כי אתה גרמת לי לברוח!" אני מרימה את הקול בתסכול.

"את בטוחה שאני גרמתי לך לעשות את זה? או שאולי זה הפה הגדול שלך? לא היית צריכה להתערב."

"הייתי ילדה! חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון!"

"הרסת לגווארו את החיים וגרמת לו לסבול. ואת תשלמי על זה בכך שתביאי לו יורש."

"אני לא יכולה! אני לא יכולה לעשות את זה! זה פסיכי לגמרי! אתה שומע מה אתה דורש ממני לעשות? זה ילד! ומה אם מישהו אחר יקנה אותי? זאת מכירה פומבית, יש בה עוד קונים, לא?"

"לא סביר. ברגע שגווארו יזהה אותך, הוא יקנה אותך," הוא אומר בהחלטיות, "הוא מחפש אותך כל החיים, מהרגע שברחת, וספארו, אני מקווה שברור לך שכל מה שקרה עד היום בינינו, כל מילה שנאמרה, כדאי מאוד שלא תגיע לאוזניו של גווארו. אם ייוודע לו מה שנאמר כאן, אדאג לספר לו מה גרם לך לברוח ממנו לפני שנים רבות."

איך האיש הזה הוא האח הביולוגי של גווארו ונטורה? לא ברור לי.

"למה? הבנתי שאתה שונא אותי, אבל למה להכניס לעולם הדפוק הזה ילד תמים? למה לכפות על אחיך משפחה איתי?"

"את יודעת מה הוא עבר בגללך? אני אולי שונא אותך, אבל אחי אוהב אותך ומגיע לו כל מה שהוא רוצה."

"הייתי ילדה. לא ידעתי שזה מה שיקרה לכם. אני מתחננת. אל תכריח אותי."

"אני לא. ההחלטה אם לעשות את מה שביקשתי היא שלך."

"ואם לא אעשה את זה?"

"אז תאלצי אותי לספר לגווארו הכול."

אז אין לי ברירה אלא להימכר כמו חתיכת בשר, להיות אינקובטור אנושי. ומה אז? מה אחרי הלידה? ירשו לי בכלל להיות מעורבת בחיי הילד שלי?

"מסוף השבוע הזה יש לך תפקיד אחד בעולם הזה, לציית לי, לציית לגווארו. אעשה לך את זה יותר קל להבנה. התפקיד שלך זה לציית לוונטורה."

מאוריציו יוצא מהמסעדה אחרי שהקשר לאחים ונטורה החריב את חיי פעם נוספת.