סערה אדירה 1: סערה אדירה

פרק 1

 

אני עונה לטלפון שלי, שמצלצל בדיוק כשאני מתיישבת ליד השולחן ולוגמת בזריזות מכוס הקפה הראשונה שלי להיום.

"טרודי בנט."

"טרו, זאת ויקי. תביאי את התחת הקטן והחמוד שלך למשרד שלי בהקדם, אני צריכה לדבר איתך."

"אוקיי, חמש דקות." אני מנתקת.

ויקי היא הבוסית שלי ובעלת המגזין שאני עובדת בו, אֶטיקֶט.

אני כתבת מוזיקה. אטיקט הוא... טוב, מגזין אופנה.

אז בעיקרון אני כתבת מוזיקה שעובדת במגזין אופנה.

זאת היתה המשרה הראשונה והיחידה בתחום הכתיבה שהצלחתי למצוא אחרי שסיימתי את האוניברסיטה. עשיתי תואר בביקורת מוזיקה פופולרית. מאז ומתמיד שתי האהבות הגדולות בחיים שלי היו מוזיקה וכתיבה, בסדר הזה – כך שכשעברתי על רשימת הקורסים באוניברסיטה אחרי שסיימתי תיכון, ישר היה ברור לי מה אני רוצה.

המשרה הזאת היתה אמורה להיות זמנית עד שאמצא עבודה ב-NME או ב"רולינג סטון", אבל עברו שש שנים ואני עוד פה.

העבודה שלי באטיקט היא לכתוב ביקורות על אלבומים חדשים שיוצאים, להכין כתבות על להקות וזמרים פופולריים וגם ראיונות מדי פעם, דברים כאלה.

אני טובה בכתיבה וטובה עוד יותר במוזיקה. אבא שלי מוזיקאי כך שגדלתי עם מוזיקה. הוא הזין אותי במוזיקה מיום שנולדתי.

זאת לא משרת חלומותיי, לעבוד במגזין אופנה, אבל אני מאוד מחבבת את ויקי. הפכנו לחברות ממש טובות. כשרק התחלתי פה היה לי רק טור, אבל ויקי רצתה שאמשיך לעבוד כאן. בגלל זה, בשילוב נדנוד בלתי פוסק מצדי, היא נתנה לי להפוך את הטור שלי למדור שלם.

זה היה יום נפלא מבחינתי.

המדור רץ כבר שנה והתקבל יפה מאוד אצל הקוראות.

החיסרון היחיד בעבודה שלי הוא שאני חייבת להישאר בתחומי מוזיקת המיינסטרים, כי זה מה שהקוראות של אטיקט אוהבות.

אני לא מתלהבת במיוחד ממוזיקת בנות, טוב, חוץ מאדל, שאני מתה עליה, אבל בעיקרון אני יותר טיפוס של רוק ואינדי, והייתי רוצה להתעסק בכתבות שלי רק בלהקות רוק, מֶטאל, אינדי וגם להקות חדשות שאף אחד לא שמע עליהן ונתקלתי בהן במועדונים. להקות שמגיעה להן הזדמנות להצליח בגדול.

מה שטוב זה שבזמן האחרון יש לא מעט להקות רוק מרכזיות שהתחילו לזוז קצת יותר לכיוון המיינסטרים כדי להיכנס למצעדים, ועכשיו הבנות שקוראות אטיקט שומעות אותן וככה יש לי הזדמנות לכתוב עליהן. אבל זה עדיין מיינסטרים, ואני רוצה להתייחס גם לדברים שהם יותר בשוליים.

כך שבינתיים אני מסתפקת בכתיבה על מוזיקה קלה אבל אין לדעת, אולי זה עוד יגיע.

אני מדליקה את המק שלי, לוקחת עוד לגימה מהקפה ושורפת לעצמי את הלשון תוך כדי, ויוצאת לטיול קצר בחלל המשרדי הפתוח לכיוון משרדה של ויקי.

הדלת שלה כבר פתוחה כשאני מגיעה, והיא מדברת בטלפון.

היא מסמנת לי להיכנס בחיוך רחב וצחור שיניים, ואני מתיישבת בכיסא מול השולחן.

ויקי מהממת. אני מעריכה שהיא באמצע שנות הארבעים לחייה, אם כי מעולם לא הצלחתי להוציא ממנה את גילה המדויק – ותאמינו לי שניסיתי. אבל לא משנה מה הגיל שלה, היא נראית בת שלושים פלוס, ואני יכולה רק לקוות שכשאגיע לגילה אראה טוב כמותה.

לוויקי יש שיער בלונדיני שמסופר לקָארֶה מוקפד עד הכתפיים, גזרה פנטסטית, ואני לא לגמרי בטוחה שהכול אצלה טבעי. אבל אני מתה עליה. היא טיפוס ישר ולעניין. סופר כיפית. ואשת עסקים ועיתונאית מדהימה.

היא התחילה לעבוד בזמנו בתור כתבת במגזין אבל אז פגשה את בעלה, איש עסקים עשיר ומבוגר ממנה. טיפוס שמרני מאוד שהאמין שנשים לא צריכות לעבוד אלא להישאר בבית עם הילדים. ויקי אהבה אותו אז היא ויתרה למענו על הקריירה שלה.

אחרי שהם התחתנו ויקי גילתה שהיא לא יכולה ללדת. אחרי זה הנישואים כבר לא היו מאושרים במיוחד.

היא היתה הקישוט על זרועו. הוא בגד בה על ימין ועל שמאל.

הוא מת לפני עשר שנים מהתקף לב והוריש לוויקי הרבה כסף. העסק שלו עדיין מתנהל. אני לא יודעת על זה הרבה, משהו שקשור לרכישות, נדמה לי. אני לא בטוחה ונראה לי שגם ויקי לא בטוחה. יש שם דירקטוריון ומנכ"ל שמנהלים את החברה, כך שכשהוא מת ויקי החליטה להישאר מחוץ לעניינים ובמקום זה לקחה חלק נכבד מהכסף שהוריש לה וחזרה לאהבתה הראשונה, מגזינים. אז היא הקימה את אטיקט.

זה מגזין קטן ולא יקר שיוצא פעם בחודש, עם תפוצה של 500 אלף.

המגזין מצליח פחות או יותר לכסות הוצאות. ויקי לא מרוויחה ממנו הרבה, היא עושה את זה כי היא נהנית מזה וכדי להעסיק את עצמה.

היא נחושה בדעתה שהמגזין יצליח, ומאחר שהיא לקחה סיכון איתי ונתנה לי עבודה כשאף אחד אחר לא הסכים לעשות את זה, וגם בגלל שאני מטורפת לה על הצורה, אני נחושה בדעתי לעזור לה להגשים את החלום הזה.

היא אישה מבריקה ונמרצת שהתמודדה עם הרבה חרא בחיים ומגיע לה להיות מאושרת, והצלחה של המגזין תגרום לה אושר.

ואי אפשר לדעת, אולי ביום מן הימים, אם המגזין יתפוס יפה, היא תיתן לי להתרחב וליצור מוסף מוזיקלי שלם.

טוב, מותר לי לחלום, נכון?

היא מסיימת את השיחה, מנתקת ומחייכת אליי בעיני דבש נוצצות, ואני ישר יודעת שהיא זוממת משהו.

"מה?" אני שואלת בחשדנות.

"ג'ייק וות'רס," היא אומרת, כמעט מזמרת את השם.

לבי שוקע בקרבי ואני נאנחת חרש.

ג'ייק וות'רס, מכוכבי הרוק הגדולים בעולם, הסולן של להקת הרוק המצליחה בטירוף מייטי סְטוֹרם.

שפעם מזמן גם היה החבר הכי טוב שלי.

גרנו דלת מול דלת כשהיינו קטנים. הלכנו לבית הספר ביחד, עשינו הכול ביחד, עד שהוא עבר עם המשפחה שלו לאמריקה כשהיינו בני ארבע-עשרה.

הוא גם היה אהבת חיי, אפילו שלא היה לו מושג על זה, כמובן, והייתי שבורה לגמרי כשהוא עזב.

אין לי זיכרון ילדות אחד שלא כולל את ג'ייק.

כשהוא עזב עם משפחתו ועבר לגור במרחק אלפי קילומטרים נשבענו לשמור על קשר, אבל זה היה לפני שתים-עשרה שנים, כשלא היה אינטרנט או טלפונים ניידים לילדים. הדברים האלה היו שמורים למבוגרים, בדרך כלל כאלה שיש להם יותר כסף ממה שהיה למשפחה שלי או של ג'ייק.

התכתבנו, דיברנו מדי פעם בטלפון, ואז הוא הפסיק להתקשר והמכתבים הלכו והתמעטו עד שנפסקו בכלל.

המשכתי לכתוב לו לאיזו תקופה, אבל הוא מעולם לא ענה אז הרמתי ידיים.

הלב שלי נשבר בגלל ג'ייק וות'רס לפני זמן רב, ואם להודות על האמת אני לא בטוחה שהוא החלים אי-פעם.

ולא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו יותר, עד לפני שש שנים...

הייתי בשנה השנייה באוניברסיטה וחלקתי דירה עם החברה הכי טובה שלי עד היום, סימון. היא בדיוק צפתה באיזו תכנית מוזיקה שהיתה משודרת בזמנו ואני ניסיתי להתגבר על הנגאובר, כמו תמיד, וכשחזרתי מהמטבח לסלון עם כוס קפה פתאום ראיתי אותו, את ג'ייק, בטלוויזיה, מסתכל ישר אליי.

הוא התבגר, כמובן, נראה קצת אחרת, אבל בדיוק אותו דבר.

כיסיתי את הפה בשתי ידיים וכמובן שהספל נפל לי והכול התמלא בקפה, אבל לא היה לי אכפת. עמדתי שם משותקת והסתכלתי עליו שר עם הלהקה שלו.

שמעתי שיש להקה חדשה שצוברת תאוצה, מייטי סטורם, ואפילו שמעתי שירים שלהם ברדיו, אבל עד אז לא יצא לי לראות תמונות של חברי הלהקה.

סימון כמובן מאוד התעניינה לדעת למה השקיתי את הסלון שלנו בקפה, אז התיישבתי וסיפרתי לה על ההיסטוריה שלי ושל ג'ייק, ואז שתינו הלכנו מיד למחשב בחדר שלי לעשות עליו חיפוש בגוגל.

נראה לי דווקא הגיוני שג'ייק נהיה מוזיקאי. הוא אהב מוזיקה לא פחות ממני.

ידעתי שהוא יכול לשיר בלי לזייף, אבל לא היה לי מושג איזה זמר מדהים הוא בעצם.

לאורך השנים עקבתי אחרי הקריירה של ג'ייק וראיתי אותו נוסק לרמות של כוכבוּת-על.

וראיתי גם את רגעי השפל שלו.

עדיין אכפת לי ממנו, כמובן. הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך חלק גדול מחיי. לא היה דבר שלא חלקנו.

אבל אני כבר לא מאוהבת בו. זה נגמר לפני שנים, ובכלל, מה כבר יודעים על אהבה בגילאי העשרה?

רק שאני לא מספרת לאנשים שהכרתי את ג'ייק כשהיינו ילדים.

אני טיפוס די סגור בדרך כלל, ואני מרגישה שאם אספר לאנשים שהכרתי אותו טוב הם יחשבו שאני משוויצה. ואם חברים ואנשים שעובדים איתי ידעו שפעם הייתי כל-כך קרובה אליו הם ירצו לשמוע פרטים, ובעבר של ג'ייק יש דברים שברור לי שהוא לא ירצה שכולם יֵדעו, אז כדי לא לפלוט שום דבר בטעות אני מעמידה פנים שאני לא מכירה אותו בכלל וסתם מעריצה את הלהקה כמו כולם.

חוץ מזה, וברור לי שאני הולכת להישמע דבילית עכשיו... לדבר על ג'ייק זה קצת כמו לחלוק אותו עם אחרים.

עכשיו הוא שייך לכל העולם, ואני לא רוצה לחלוק את הג'ייק שהיה שלי עם אף אחד, כי עכשיו, טוב... ממה שאני רואה וקוראת בחדשות, ג'ייק כבר לא כזה דומה לג'ייק שהכרתי אז.

עכשיו הוא התגלמות כוכב הרוק שהוא תמיד נועד להיות.

היחידה שאי-פעם סיפרתי לה על ג'ייק היא סימון, וכמובן גם אימא שלי ואבא שלי הכירו אותו. אה, וגם... טוב, סיפרתי גם לוויקי, אבל לגמרי בטעות ברגע של שכרות.

בשנה שעברה השתכרתי בטירוף במסיבת חג המולד בעבודה, ומסיבה עלומה ורווית אלכוהול טעיתי טעות מרה וסיפרתי לוויקי שאני מכירה את ג'ייק מפעם.

וכשאני אומרת "מרה", זה לא כי היא סיפרה למישהו על הקשר בינינו. ממש לא. זה בגלל שמאז שנודע לה שפעם היינו חברים, היא יושבת לי על הראש שאפנה אליו ואבקש שייתן ריאיון בלעדי למגזין.

מה שוויקי לא מצליחה להבין זה שג'ייק ואני כבר לא חברים, וזה המצב כבר שתים-עשרה שנה. זה לא שאני יכולה פשוט להרים לו טלפון ולבקש ממנו להתראיין.

היא חושבת שאני יכולה. היא חושבת שג'ייק ישמח לשמוע ממני. אני יודעת שהיא אומרת את זה רק כדי לנסות לדרבן אותי ליצור קשר.

אבל אני בחיים לא אצור קשר עם ג'ייק. נראה לי שאם הוא באמת היה רוצה לראות אותי שוב, הוא כבר היה יוצר איתי קשר בעצמו עד עכשיו.

האמת שנראה לי שהוא שכח אותי לגמרי. הוא התקדם והצליח בחיים ואם אני אצוץ פתאום ואבקש ריאיון זה יהיה סתם לא נעים ומביך מאוד, גם לו וגם לי.

ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר את זה לוויקי, אבל זה לא נקלט, אז עכשיו אני בשלב שאני כבר מתחמקת ממנה בכל פעם שהשם שלו צץ.

"כדור הארץ לטרו, שמעת מילה ממה שאמרתי?" ויקי נוקשת באצבעותיה כדי למשוך את תשומת לבי ואני קולטת שלרגע ריחפתי.

אני מסמיקה. "אה... לא, סליחה." אני נושכת את שפתי התחתונה. "פשוט כל הקטע של ג'ייק... אני יודעת שאת רוצה שאצור איתו קשר אבל אני פשוט – "

היא מרימה אצבע עם מניקור מושלם כדי לעצור את שטף דבריי.

"טוב, אם היית מקשיבה לי, יקירתי, היית מבינה שבסופו של דבר אני לא צריכה את עזרתך כדי להשיג ריאיון עם ג'ייק וות'רס."

היא עדיין מחייכת מאוזן לאוזן כמו ילד שחושב שפגש כרגע את סנטה קלאוס האמיתי בקניון.

אוף איתי ועם הרחפנות שלי.

אני מזדקפת מעט בכיסא. "השגת ריאיון עם ג'ייק?"

היא מהנהנת בגאווה.

"איך?" אני מתנשמת בהלם.

ג'ייק ידוע כסרבן ראיונות. עוד סיבה לכך שוויקי כל-כך לחצה עליי לנסות להשיג איתו ריאיון. בלעדי.

ג'ייק מקפיד מאוד על הפרטיות שלו. הוא מדבר על המוזיקה שלו כשהוא צריך לעשות את זה בשביל יחסי ציבור, כמובן, אבל הוא אף פעם לא מדבר על עצמו מעבר לכך.

וזה מצחיק, בהתחשב בסגנון החיים שלו – שהוא פומבי מאוד בהרבה מובנים – האלכוהול, הסמים... הנשים.

ויקי זזה במבוכה בכיסאה ועושה פרצוף. "טוב, לא משנה איך, העיקר שהשגתי, ואת הולכת להיות המראיינת."

"מה!" אני כמעט נופלת אחורה מהכיסא.

"אל תיראי כזאת מופתעת. את הכתבת הכי טובה שלי, טרו, וטוב... את כתבת המוזיקה היחידה שלי. ויש לך חיבור מאוד חזק לג'ייק. הרי גדלתם ביחד, בשם אלוהים! הוא יפתח בפנייך יותר מאשר בפני כל אחד אחר. תוכלי להשיג לנו בלעדיות פה."

"אוי, לא." אני מנענעת בראשי בקדחתנות. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב."

אני אמנם עיתונאית, אבל בכל זאת יש לי קצת מצפון. אני ממש לא מתכוונת לחשוף את העניינים הפרטיים של ג'ייק בעיתון בשם זכות הציבור לדעת.

"זה רעיון מצוין, ואנחנו צריכים את זה, טרו." מצחה, החלק בדרך כלל, מתקמט. "המכירות זוועה כרגע, וריאיון בלעדי עם ג'ייק וות'רס ייתן לנו בדיוק את הדחיפה שחיכינו לה."

אוף. היא צודקת. זה טוב למגזין. לא, קבלו ביטול, זה מעולה למגזין.

וכל מה שנדרש ממני זה להוציא מג'ייק ריאיון טוב בלי לעשות שום דבר שיפגע במצפון שלי.

אלוהים ישמור! זה באמת קורה? אני באמת עומדת לראות שוב את ג'ייק אחרי כל-כך הרבה שנים?

פרץ של אנרגיה מתוחה חולף בגופי.

הוא בטח לא יזכור אותי בכלל. עברו מאז שתים-עשרה שנים.

"אוקיי. אני בעניין."

"ככה אני אוהבת אותך." ויקי מחייכת ומוחאת כפיים.

"מתי ואיפה?"

"מחר בעשר בבוקר בַּדורצ'סטר."

"מחר?" גל נוסף – וחזק הרבה יותר – של לחץ עובר בי.

"הוא הגיע לבריטניה רק לכמה ימים. זה החלון היחיד שיש לנו."

"אוקיי... לקחת איתי את ג'ים?" ג'ים זה הצלם שלנו.

היא מנענעת בראשה לשלילה. "בלי צילומים. אנחנו אמורים להשתמש בתמונות יח"צ ישנות. את הולכת סולו, יפיופה."

שיט. קיוויתי שיהיה לי גיבוי.

אני בולעת את גוש המתח שחונק את גרוני ומהנהנת. "בסדר."

"אל תיראי כזאת לחוצה, את תהיי מעולה, טרו. אה, ויש פה עותק לביקורת של האלבום החדש" – היא מרימה קופסת דיסק מהשולחן, מציצה מטה וקוראת – "Creed... מממ," היא ממלמלת בהבנה. "בכל מקרה, תשמעי אותו לפני הריאיון, והוא עדיין לא הופץ, אז תזכרי ..."

"להגן עליו בחיי." אני לוקחת את הדיסק מידיה וקמה לצאת.

"אני בטוחה שהוא מאוד ישמח לראות אותך," היא מזמררת מאחוריי.

אני מפנה אליה ראש מעל כתפי, עושה לה פרצוף ומוציאה לשון.

היא צוחקת. "טוב, אולי עם פרצופים כאלה הוא פחות יתלהב."

אני מחייכת ויוצאת לאטי ממשרדה, עם הדיסק החדש של מייטי סטורם בידי ועול הריאיון העתידי על כתפיי.

כשאני מגיעה לשולחני אני קורסת בכיסא ומסתכלת על הדיסק שבידי.

בסדר, אז מחר בעשר בבוקר אני הולכת לראות את ג'ייק בפעם הראשונה זה שתים-עשרה שנים.

ג'ייק וות'רס, האיש שפעם היה הילד שאהבתי.

ג'ייק וות'רס, כוכב הרוק הכי מפורסם ומבוקש בעולם, יִשב מולי מחר לריאיון, ואין לי שמץ של מושג מה אני עומדת לשאול אותו.

אני מכניסה את האלבום של ג'ייק לכונן הדיסקים במק, מרכיבה אוזניות ומתחילה להאזין למוזיקה שזורמת לאוזניי.

אני מוציאה את חוברת המידע הקטנה מהקופסה, עוברת על רשימת השירים ואז מדפדפת לעמוד האחרון לקרוא את ההקדשות.

יש אדם אחד שברור לי בלי שמץ של ספק שהאלבום הזה מוקדש לו.

מי שהיה שותף לכתיבת האלבום, שגם קרוי על שמו – ג'וני קריד.

ג'וני היה החבר הכי טוב של ג'ייק, הגיטריסט הראשי במייטי סטורם ושותפו של ג'ייק לעסקים, ונהרג בתאונת דרכים לפני קצת יותר משנה.

המכונית של ג'וני התנגשה במחסום והתגלגלה במורד מדרון תלול לא רחוק מביתו בלוס-אנג'לס.

ראיתי צילומים בחדשות יום אחרי שזה קרה. המכונית היתה מרוסקת לחלוטין.

לא היה לו סיכוי לשרוד.

בתאונה לא היו מעורבות מכוניות נוספות. בנתיחת הגופה התגלתה בדמו של ג'וני כמות אלכוהול גבוהה בהרבה מהרמה המותרת לנהיגה, וכמות הסמים בגופו היתה מספיקה לחסל סוס קטן, כך לפחות דווח.

התאונה התרחשה מאוחר בלילה, והמשטרה טענה שג'וני כנראה סטה כדי לא לפגוע בחיה על הכביש, או שאולי הוא נרדם על ההגה בגלל האלכוהול והסמים, אם כי אין ראיות שיתמכו באף אחת מהגרסאות.

בתקשורת הועלו השערות שמדובר בהתאבדות, אבל דוברי הלהקה הכחישו זאת בתוקף, ואין שום הוכחה שג'וני היה בדיכאון.

החיים שלו היו טובים. הוא היה בשיא כוחו. היו לו את כל הסיבות בעולם לחיות.

הלהקה לקחה את המוות שלו קשה. במיוחד ג'ייק. והכאב שלו הוצג לראווה בתקשורת לעיני כול.

הוא הגביר את צריכת האלכוהול והסמים שלו, והתרסק בצורה הכי גרועה שאפשר על הבמה ביפן, שמונה חודשים אחרי מותו של ג'וני.

זאת היתה ההופעה הראשונה של הלהקה מאז שג'וני נהרג, וג'ייק היה שבר כלי. הוא בקושי היה מסוגל לדבר, שלא לדבר על לשיר. כשהקהל התחיל להתמרמר על ההופעה העלובה הוא גער בהם. כשהם הגיבו בשריקות הוא פתח את החנות של הג'ינס שלו והשתין על הבמה.

הוא נעצר באשמת התנהגות בלתי הולמת בציבור.

ראיתי קטעים מההופעה אחרי שזה קרה, וכאב לי הלב לראות את זה.

הוא היה כל-כך שונה מג'ייק שראיתי בתקשורת בשנים האחרונות, ושונה אפילו יותר מג'ייק שזכרתי, ג'ייק שאהבתי פעם.

הוא שקע ביגונו, ניסה להטביע אותו בסמים ובאלכוהול, וברגע המסוים הזה הוא איבד שליטה.

זה היה יכול להרוס לו את הקריירה.

למזלו זה לא קרה. אם כבר, זה רק הזניק את המעמד שלו והעצים עוד יותר את האובססיה העולמית כלפיו.

הוא הילד הרע של עולם הרוק.

הוא נקנס על התנהגותו ביפן וסולק מהמדינה. זמן קצר אחר כך הוא נכנס לגמילה.

הוא היה ארבעה חודשים בגמילה ויצא משם לפני ארבעה שבועות, ומאז הוא שומר על פרופיל נמוך.

אבל אני יודעת שזה עומד להשתנות בקרוב – ולכן הריאיון – כשהלהקה תוציא את האלבום שג'ייק וג'וני כתבו ביחד, ותתחיל לקדם אותו.

במשך תקופה מסוימת המעריצים חששו שהלהקה תתפרק אחרי מותו של ג'וני, אבל בהודעה לתקשורת שמייטי סטורם הוציאה לפני חודש, קצת אחרי שג'ייק יצא מהגמילה, הם אמרו שהלהקה היתה החיים של ג'וני ובבת עינו ושהאלבום הזה, האחרון שעבד עליו לפני מותו וזה שהפך כעת למורשת שהשאיר אחריו, הוא הטוב ביותר שכתב מעולם. וגם שאם הם לא יוציאו את האלבום, די בטוח שג'וני יחזור לכסח להם את הצורה כי הם הפסיקו באמצע.

אני לא מדברת בציניות פה, אני פשוט מבינה את תחום המוזיקה, ומה לעשות שהלהקה בעצם מחזיקה מבחינה כלכלית את חברת ההפקות, וחברת ההפקות שמייטי סטורם חתומה אצלה בעצם שייכת לג'ייק, אם אפשר בכלל להחתים להקה שאתה חבר בה.

אבל בגדול אם החברה תקרוס כי הלהקה תתפרק, הרבה מאוד אנשים יאבדו את העבודה שלהם.

כשמייטי סטורם רק התחילו הם היו חתומים בחברה קטנה, ראלי רקורדס, אבל מאחר שהלהקה הצליחה באופן מטאורי והפכה לאחת הלהקות שהצליחו הכי מהר אי-פעם ושברה שיאי מכירות בכל העולם, כלומר הפכה בעצם לסוג של תופעה, גם ג'ייק התקדם, ומהר מאוד הוא והחברה נעשו גדולים מדי על החברה הקטנה שהיו חתומים בה.

לא חסרות הוכחות לכך שג'ייק הוא איש עסקים מאוד ממולח יחסית לגילו הצעיר, וגם מקצוען אמיתי, אם נשכח לרגע מענייני הסמים והאלכוהול ותקרית ההשתנה-על-הבמה. מעבר לזה הוא גם ידוע לשמצה כאדם שקשה מאוד לעבוד איתו.

פעם התפרסם בעיתונים ציטוט שלו שאמר, "כשאתה הכי טוב כמוני, ונותן רק את הכי טוב, למה זה כל-כך נורא לצפות ליחס דומה בתמורה?"

לזה אני דווקא מאמינה. כי זה מאוד מזכיר לי את ג'ייק שהכרתי, שלא היה הטיפוס שבורר מילים או נמנע מלחלוק את מחשבותיו.

כך שכשחברי הלהקה הרגישו שהם כבר גדולים על ראלי, הם פשוט עזבו את החברה ושילמו לה כדי להשתחרר מהחוזה שלהם.

הסכום מעולם לא פורסם, אבל אין לי ספק שהם יכלו להרשות את זה לעצמם.

השמועה גורסת שג'ייק שווה בסביבות 300 מיליון דולר ורק ממשיך לצבור. אומרים שרק בשנה שעברה הוא הרוויח 90 מיליון דולר.

אז אחרי שהם עזבו את ראלי, ג'ייק וג'וני הקימו ביחד את הפקות TMS, הכניסו את הלהקה לחברה והמשיכו להחתים להקות וזמרים עולים נוספים לחברה שלהם.

טוב, עד שג'וני נהרג, כלומר.

כשג'וני נהרג, החצי שלו של החברה עבר מן הסתם להורים שלו. על-פי הפרסומים ג'ייק קנה אותו מהם, לבקשתם, כי היה להם קשה מדי להיות מעורבים בחברה אחרי אובדנו של ג'וני.

אז עכשיו ג'ייק הוא הבעלים היחיד של TMS, והוא המשיך לנהל אותה גם מהגמילה, לפי מה ששמעתי מכתבי הכלכלה.

אבל למרות כל כישרונותיו של ג'ייק הן במוזיקה והן בעסקים, כשהוא מוזכר בתקשורת זה בדרך כלל בהקשרים אחרים, למרבה הצער.

גם לפני תקרית ההשתנה על הבמה ביפן ג'ייק כבר היה חביב הצהובונים בגלל הרגלי השתייה, הבילוי ורדיפת הנשים שלו. הוא עובד בשיא המרץ וחוגג עוד יותר במרץ. הוא מחליף נשים כמו שרוב האנשים מחליפים גרביים. הוא יצא עם כמה מהנשים היפות בעולם. שחקניות, דוגמניות, זמרות... רשימה שאין לה סוף.

בזמן האחרון הוא היה יחסית שקט בחזית הזאת, בגלל השהייה בגמילה כמובן. אבל עכשיו הוא חזר, נקי ומוכן ומזומן לתבוע מחדש את מקומו בחדשות ובמצעדים.

אולי בגלל זה ויקי הצליחה לזכות בריאיון.

ג'ייק בטח משתוקק להראות שהוא חזר לעניינים. אם כי באופן מפתיע למדי, הפופולריות של ג'ייק ושל הלהקה רק גברה מאז התקרית ביפן.

המעריצים מתים על ההתנהגות הפרועה שלו. גברים רוצים להיות כמוהו, נשים רוצות לשכב איתו... ורובן חולמות להיות זו שתצליח ללכוד את ג'ייק וות'רס הבלתי ניתן לאילוף.

מה שג'ייק עשה באותו לילה ביפן רק הנציח את מעמדו כאליל הרוק שאנשים תמיד האמינו שהוא יכול להיות, מעמד שהגיע אליו בגיל צעיר, עשרים ושש בלבד.

זה מטורף – הוא עזב את בריטניה כשהיה בן ארבע-עשרה, ארבע שנים אחר כך הלהקה הוחתמה, והפריצה הגדולה שלהם קרתה כשהיה בן עשרים.

הצלחה מטאורית ממש. ואני תוהה, אם הוא הצליח להגיע למעמד כזה בתעשיית המוזיקה תוך שמונה שנים בלבד, תארו לכם מה הוא יוכל לעשות בעשרים.

אבל אם נניח לרגע בצד את כל הזוהר והכסף, כשאני מסתכלת על התמונות שלו כל מה שאני רואה זה את החבר הכי טוב שלי מפעם, ג'ייק וות'רס. הבחור שהייתי עושה איתו ערבי פיצה וסרט. הבחור שעזר לי לקבור את פאדג', ארנב המחמד שלי, כשהוא מת. וישב איתי והחזיק לי את היד יום שלם כשהתאבלתי על אובדנו.

פשוט עבר כל-כך הרבה זמן ואנחנו התרחקנו כל-כך, וכל אחד מאיתנו פנה לדרך שונה בחיים... מה בכלל יהיה לנו להגיד אחד לשני? אם בכלל? הוא בכלל יזכור אותי?

הטלפון שלי מתחיל לצלצל וקוטע את הרהוריי. אני מורידה את האוזניות ועונה.

"טרודי בנט."

"הי יפיופה."

הלב שלי נמס לשנייה. זה החבר הסופר מקסים, סופר חתיך, בלונדיני תכול עיניים וחכם שלי, וויל.

אנחנו ביחד כבר שנתיים. פגשתי אותו באוניברסיטה אבל לא קרה בינינו כלום, ואז אחרי שסיימתי את התואר לא יצא לנו להיפגש יותר עד שלפני שנתיים נתקלתי בו כשיצאתי באיזה ערב עם סימון. מאז אנחנו ביחד.

"הי גם לך."

"עדיין נפגשים הערב?"

"ברור." אני מחייכת.

"מעולה, אז אאסוף אותך מהדירה שלך בשבע."

"נתראה."

אני מנתקת את השיחה עם וויל, בוהה לרגע במסך המחשב ואז פותחת גוגל ומחפשת תמונות של ג'ייק.

ג'ייק רזה אבל שרירי, מסותת, עם אגן צר וסקסי. יש לו שיער שחור מגולח בצדדים וארוך מלמעלה שהוא מרים ופורע עם מוס. תסרוקת כזאת היתה נראית מגוחכת על כל אחד אחר, אבל לא עליו. עליו זה נראה מושלם. והשיער השחור שלו מדגיש את עיניו הכחולות בטירוף, שצבען כצבע האוקיינוס.

מאז שאני זוכרת אותו תמיד היו לו כמה נמשים חמודים פזורים על האף, אבל עכשיו הם רק מעצימים איכשהו את לוק הילד הרע המהמם שלו.

הוא גם מקועקע כולו. הקעקועים שלו מפורסמים כמעט כמו המוזיקה והמעללים הפרועים שלו.

יש לו שרוול קעקועים שלם על זרוע ימין, קעקועים על זרוע שמאל וכיתוב TMS בחלק הפנימי של הזרוע, אבל הקעקוע המיוחד ביותר שלו, לפחות מבחינתי, נמצא לרוחב החזה שלו, ממש מתחת לעצם הבריח, וכתוב בו...

 

אני נושא את הצלקות שלי, לא הן אותי

 

לפעמים אני תוהה עד כמה זה באמת נכון.

במבט לאחור אני לא בטוחה מתי בדיוק הבנתי שאני מאוהבת בג'ייק. זה כנראה פשוט היה ככה תמיד.

אימא שלי תמיד סיפרה שכשהיינו פעוטות הלכתי אחריו לכל מקום כמו כלבלב.

ג'ייק ואני היינו ממש צמד חמד – הכי קרובים שאפשר. וברור לי שהוא תמיד ראה בי חברה טובה ולא מעבר לזה. אף פעם לא הייתי בליגה שלו.

נראה לי שהקטע העצוב מבחינתי, או שבמבט לאחור אולי זה הקטע הטוב, הוא שבדיוק כשהתחלתי לקלוט את עומק רגשותיי כלפיו, ג'ייק עזב.

מה שכן, משעשע אותי לשמוע איך ג'ייק מתנהג עם נשים בימינו, שזה סוג של שרליל, כי כשהוא היה קטן הוא אף פעם לא התעניין במיוחד בבנות.

בזמנו היינו אך ורק בקטע של מוזיקה. יכול להיות שזה מה שחיבר בינינו. טוב, נוסף על הדברים האחרים. הדברים הרעים בחייו של ג'ייק.

ג'ייק תמיד היה חזק בקטע של מוזיקה, וגם אני, הודות לאבא שלי.

בשנות השמונים אבא שלי היה גיטריסט בלהקה לא ידועה במיוחד שנקראה הריפטס.

אני גדלתי עם מוזיקה, ואבא שלי גידל ככה גם את ג'ייק. אני חושבת שמבחינת אבא שלי ג'ייק הוא כמו הבן שלא זכה לו.

אני קיבלתי חינוך קצת שונה מילדים אחרים. כשההורים שלהם לימדו אותם לשיר שירי אצבעות אבא שלי לימד אותי את המילים ל- (I Can't Get No) Satisfaction.

גדלתי על המוזיקה של הרולינג סטונז, דייר סטרייטס, הדורז, ג'וני קאש, פליטווד מק והאיגלז, אם להזכיר רק חלק קטן.

אימא שלי ניסתה לאזן את זה קצת, שתהיה בריאה, אבל אבא שלי חי ונושם מוזיקה, והוא היה כל-כך משמעותי בחיים שלי עד שלא היה לה שום סיכוי. אני אוהבת את אימא שלי כמובן, אבל את אבא שלי אני פשוט מעריצה.

בגלל השונות הזאת שלי – שבאה לידי ביטוי בהרבה תחומים, תאמינו לי – אף פעם לא ממש השתלבתי בבית הספר. וגם ג'ייק לא.

שנינו היינו בעולם משלנו, ואחרי שהוא עזב הייתי פחות או יותר אבודה די הרבה זמן.

אבא שלי לימד אותי לנגן בפסנתר. הוא ניסה גם גיטרה, אבל לא הצלחתי לקלוט את זה כמו שצריך. לג'ייק, לעומת זאת, היה פשוט כישרון טבעי לגיטרה. אבא שלי נתן לו את הגיטרה הראשונה שלו בגיל שבע. הוא תמיד אמר שג'ייק מוזיקאי מלידה, אז כנראה לא מפתיע אותו שג'ייק כל-כך הצליח.

אבא שלי גאה מאוד בקריירה של ג'ייק.

הוא תמיד אמר שאני צריכה ליצור איתו קשר ואני תמיד התחמקתי, כך שאין סיכוי שאתקשר לאבא לספר לו שאני נפגשת מחר עם ג'ייק. הוא בטוח ינסה לבוא איתי.

יהיה הזוי לגמרי לראות את ג'ייק אחרי כל-כך הרבה זמן.

אני סוגרת תמונה אחת ופותחת אחרת, תמונת תקריב של פניו. אני מסתכלת בה, עוקבת בעיניי אחרי הצלקת על סנטרו, שנמשכת לאורך קו הלסת. היא פחות בולטת משהיתה. אולי כיום הוא שם עליה מייק-אפ.

אין בעולם מישהו שיודע על ג'ייק יותר ממני. אני יודעת על דברים בעבר שלו שהוא הצליח להסתיר משאר העולם.

ואז צצה בראשי מחשבה. אולי הוא לא ירצה לראות אותי. אולי הוא מרגיש שהשאיר את החיים שלו כאן מאחוריו, ובגלל זה ניתק איתי קשר.

אולי אני, והבית, מזכירים לו תקופה שהיה מעדיף לשכוח.

לג'ייק היתה ילדות די קשה. אבא שלו, פול, נכנס לכלא כשג'ייק היה בן תשע. סוזי, אימא של ג'ייק, נישאה כמה שנים אחר כך לאיש מקסים בשם דייל, אדריכל שנשלח מהמשרד הניו-יורקי של החברה שלו לעבוד על פרויקט במנצ'סטר, שם התגוררנו. ואז כשג'ייק היה בן ארבע-עשרה דייל קיבל קידום במשרד בניו-יורק, וחזר לשם.

שישה שבועות אחר כך ג'ייק עזב, והלב שלי נשבר.

אני יוצאת באנחה מגוגל, וג'ייק נעלם מהמסך שלי.

אחר כך אני מכריחה את עצמי לפתוח מסמך וורד ולהתחיל לארגן שאלות לקראת מחר לפני שאני יוצאת לארוחת הערב עם וויל.

אני לא הולכת לראיונות בלי להתכונן מראש. במיוחד לא כשהריאיון המדובר הוא עם מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלי ואהבת חיי.