פרק 1
ספירה לאחור
מיליארדר סקסי, פילנתרופ, האקר גאון: כמה פרצופים היו לדרייק?
— ג'ני קיילר, פריצה שחורה 1: משיכה
הרמתי את מבטי מאלפי שורות הקוד שנגללו על המסך של המחשב הנייד שלי. אחרוני חבריי לעבודה בדיוק הלכו, והשאירו אותי לבד במתחם העבודה המשותף החשוך של מחלקת המו"פ של אמ־טק. הידיים שלי החליקו מהמקלדת, נשענתי לאחור בכיסא והבטתי בגורדי השחקים שמקיפים את הבניין שלנו כמו לוחות דמקה נוצצים המאירים לילה חמים באפריל. השעה היתה שמונה וחצי, ואלכס נחת בג'יי־אף־קיי לפני חצי שעה, לאחר נסיעת עסקים של שבוע לקמבודיה, שבמהלכה נשלחו הודעות שהביעו געגוע הולך וגובר.
לקחתי את הטלפון הנייד המונח על השולחן ופתחתי את אפליקציית ההודעות בהחלקת אגודל. פנים צעירות ממוסגרות בתלתלים חומים פרועים ומעוטרות בזיפים בני שבוע הופיעו על המסך. מתחת לתמונה של אלכס המחייך למצלמה של הטלפון שלי במהלך הדייט השני שלנו לפני חודשיים, היו ההודעות האחרונות שהוא שלח לפני שעזב את פנום פן: תמונה של ג'וקים צלויים על שיפוד ומסביבם צלחות של זוועות אנטומולוגיות שונות, והודעה שהוא לא ישן הרבה אתמול בלילה... שהוא חשב עליי.
עזבתי את הטלפון ואספתי את בד הכותנה של השמלה שלי. השפלתי מבט לחיקי, כאילו אמצא את התשובות בדוגמת הפייזלי הכחול כהה. אולי לא... בסופו של דבר סגרתי את המחשב הנייד בטריקה, דחפתי אותו לתוך התיק הגדול השחור שלי וקמתי מהשולחן. ברגע שהייתי במסדרון השקט, סרקתי את השורה הארוכה של דלתות הזכוכית החלבית הזהות לחלוטין.
מבעד לאחת מהן עדיין זהר אור עמום.
◊ ◊ ◊
אומנם הוא היה מנהל המו"פ של אמ־טק, ולפיכך הבוס שלי, אבל מעולם לא הייתי צריכה להכריז מי אני לפני שנכנסתי למשרד של תומאס רוֹת, כי אף אחד אחר לא דפק על הדלת שלו בקצב של הנעימה של דארת' ויידר.
"עוד לא הלכת הביתה? בואי, תיכנסי."
חיוך הרים את זוויות שפתיי כששמעתי את ברכת השלום התכליתית שלו. פתחתי את הדלת, ניגשתי לאחד הכיסאות שמולו, שקעתי בו והתבוננתי בערימות המסמכים, המגזינים המדעיים והגאדג'טים המוזרים שנחו בערבוביה על שולחנו — לא רבים ממכריי יכלו להתפאר בכך שהם הבעלים של רובוט אן־איי־או מהדור האחרון או של דגם לגו מדויק של המילניום פלקון, החללית של האן סולו.
בתחילה נראה שהוא מתעלם ממני. הוא התרכז במסך הכפול שלפניו, ואצבעותיו הארוכות גירדו שיער בלונדיני דליל וקצר כשלא היו עסוקות בדחיפת המשקפיים העגולים הקטנים שלו למקומם שוב ושוב. זה לא הפריע לי; ידעתי שהוא לא מתכוון להתייחס אליי בזלזול. רבים באמ־טק התייחסו לתום כאל דמות מסתורית דמוית גולום, אדם שבילה את רוב זמנו ספון במשרדו מאחורי ערימות של קורות חיים שקיבל ממהנדסים צעירים שרצו נואשות להצטרף לצוות שלו. עם זאת, בתור הדוטאר סוג'אט שלו (או יד־ימינו, למי שלא קרא את נסיכת מאדים), הורשיתי לעבור את מסך המופנמות שלו וזכיתי לראות את האיש שמאחורי דגמי הלגו באופן שונה מכל האחרים.
תום בחר בי אישית שנתיים קודם לכן, ברגע שסיימתי את בית הספר להנדסה באוניברסיטת קולומביה. הייתי אז — ונשארתי, במידה מסוימת — מכונה: מעט חברים, אפס חיים, וחיוך מנצח (עם רווח בין השיניים הקדמיות) של משיגנית יתר שכמהה לקבל את אישורם של מורים וממונים. הייתי מוכנה לעבוד עד ארבע־עשרה שעות ביום אם האכילו אותי מספיק דונאטס, ולהגיע גם לפגישות שאף אחד לא רצה להגיע אליהן — מה שהוביל לכך שבשיאי העברתי מצגת שלמה מול עשרה כיסאות ריקים.
זה היה בתחילת נובמבר, אגב, כמה שבועות אחרי ההרפתקה שלי עם מארס. ראיתי את כל חיי מתפרקים לנגד עיניי תוך פחות משבוע, ועוד לא התאוששתי לחלוטין מהחוויה הקשה — מבחינה פיזית כמובן, אבל גם מבחינה רגשית, כי עדיין חשבתי עליו במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. לקח לי רבע שעה לקלוט שאין אף אחד בחדר, ובכל זאת סיימתי את המצגת שלי...
אני יודעת שזה נשמע רע כשאני מתארת את זה ככה, אבל האמת היא שכל החודשים האלה שבהם עבדתי כמו זומבי כדי לשכוח את מארס השתלמו. תום הפקיד בידיי בהדרגה את כל ליבות האלגוריתמים הקריטיים בפרויקט השאפתני ביותר של אמ־טק: רובי, תוכנה חדשה שנועדה לבחון את שיטות האבטחה של מערכות בנקאיות מקוונות; החל מפריצה לחשבונות דמה ועד להדמיית תרחישים מורכבים של חדירה למערכות נתונים — רובי תהיה בדיקת האבטחה האולטימטיבית לתוכנות פיננסיות. ברגע שתהיה לנו תוכנת בטא פעילה, בכל אופן. תוכנת הבטא המדוברת אמורה להיות מוצגת בעוד שבוע, במהלך הדגמה פומבית מול כל מועצת המנהלים של אי־אמ־טי ועוד מספר זעום של כמה מאות עיתונאים. מיותר לציין שרצוי מאוד שרובי תשאיר רושם כביר, כי הפתרון כבר נמכר לכמה וכמה בנקים גדולים.
אז כן, מחלקת מו"פ עבדה לאחרונה בתנאים של לחץ קל. ולמרות הכול, אם נצליח לעשות את זה, ההדגמה הזו תהפוך לפסגת הקריירה של תום עד כה — ועל הדרך, גם שלי.
תום לא הסיר את העיניים מהמסכים אפילו לרגע כשהתכופפתי והנחתי את המרפקים על הזכוכית הקרירה של שולחן הכתיבה שלו. "גם אתה צריך להיות בבית ולשחק עם הבן שלך."
האצבעות שלו היססו על המקלדת, וראיתי אותו לוחץ כמה פעמים על מקש המחיקה כדי לתקן משהו. ברגע שסיים, הוא עיסה את המצח שלו בכף ידו למשך כמה שניות. "טוביאס ישן. הוא הלך לישון לפני שבע דקות. זה בגלל שאֶמה לקחה אותו לפארק אחרי חמש. כשהוא משחק בחוץ אחרי חמש הוא נרדם שלושים ושתיים דקות מוקדם יותר בממוצע... יש לי נתונים... אני —"
נענעתי את ראשי. "אתה מתחיל לדבר שטויות. אתה ממש צריך להפסיק לחשוב על רובי ולנוח קצת."
תווי פניו העדינים והמודאגים־תמיד התכווצו ויצרו קמטים עמוקים סביב פיו, ועיניו הכחולות הבהירות הצטמצמו מאחורי משקפיו. "אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה. לא הערב."
"מה כל כך דחוף? זה לא יכול לחכות למחר בבוקר? עדיין יש לנו באגים — אתה יודע את זה, אני יודעת את זה, ונתקן אותם בזמן להדגמה של רובי," אמרתי בחיוך מעודד.
לבסוף הוא מתח את גופו הגבוה והרים את מבטו מעל המסכים הבוהקים וישירות אליי. "אני מקווה."
הוא נשמע מרוחק, כאילו הוא לא מאמין בזה בעצמו. אבל ידעתי שזו ההתלהבות הגדולה ביותר שהוא יביע לגבי הפרויקט שלנו. גם כשנסיים והמנהלים יתיזו עליו שמפניה, תום כנראה רק יסדר את המשקפיים ויעיר ביישוב דעת שהדברים מתקדמים בכיוון הנכון.
הנדתי את ראשי לכיוון המסכים. "מה דעתך שאני אעזור לך לסיים את מה שאתה עובד עליו ונלך הביתה?"
בדרך כלל לא היתה לו בעיה לדון איתי בקוד שלו, במיוחד כי לשנינו היה אופי שקט וחנוני. לכן נלחצתי קצת כשהוא הניד את ראשו לשלילה בתגובה להצעה שלי. "אין צורך בזה."
"זה בסדר, אני יכולה להישאר עוד קצת ולעזור לך."
הניסיון הנוסף מצידי התקבל בכמה שניות של שתיקה — משהו די שכיח אצל תום. המוח שלו היה לוקח לפעמים פניות חדות, מה שהיה גורם לו לרחף ופשוט לבהות באנשים עד שהגלגלים סיימו להסתובב. ואז ידיו אחזו במקלדת בצורה כמעט מגוננת. "אלה רק... משימות מנהליות. אני לא אחזיק אותך כאן כל הלילה כדי לבדוק בקשות להוצאות." מבטו התקשח. "זה לא התפקיד שלך."
הרמתי ידיים בכניעה. "בסדר, אתה הבוס."
"לא היית אמורה להיפגש עם החבר שלך הלילה?" הוא שאל תוך כדי סידור עטים שידעתי שהוא לא צריך.
השפתיים שלי התעקלו לצדדים; נאנחתי. אתה לחוץ בטירוף, זעפני, ואתה רוצה שאני אעוף מפה. קולטת אותך, חמש... רות סוף. "אלכס בטח בדרך לכאן מג'יי־אף־קיי. אז נראה לי שאני פשוט אלך."
סדרה של צלצולים עמומים עלתה מהתיק שלי כאילו כדי לאשר את מה שאמרתי. הוצאתי את הנייד. אלכס היה בברודוויי ושאל אם אני עדיין בעבודה, ואם אני רוצה שהוא יאסוף אותי.
הרגשתי את המבט של תום נח עליי. בתוך קשתיות התכלת שלו זרחה ההבנה של חנון כמוני שעבר את שלב "בתולים" והצליח להשלים את כל המשימות עד לשלב "חתונה" עם מורה להיסטוריה לפני כמה שנים. הוא ידע שיש למעשה חיים מעבר למסכים שלנו. "לכי."
השפלתי מבט לטלפון שלי, ואז הרמתי את המבט בחזרה אל תום. "אתה בטוח שתהיה בסדר?"
בהבעה שלו היה משהו שלא הצלחתי לפענח עד הסוף כשענה לי — לא בדיוק תשישות גמורה, אלא יותר מין עצב עדין. "כן."
שוש טורג’מן –
וואוו! היא פשוט אדירה, הסופרת הזו. הדמויות שלה כל כך מרתקות ומדהימות, שהן מעוררות צורך להכיר אותן באופן אישי. והכתיבה שלה מצויינת במיוחד, שכל כך לא רוצים שהספרים שלה ייגמרו…
מאוד מקווה, שיש עוד ספרים שלה שתורגמו לעברית.