ספינה לאמריקה

פרק א’ 1

זה היה ערב חורפי. בחוץ ירד שלג. ישבתי בחדר המרוהט ששכרתי ברחוב דֶלוּגָה ושקעתי בעבודת תרגום. החדר היה קטן, אבל נקי ומסודר. על שולחן הכתיבה, המכוסה יריעת לֶבֶד ירוק, עמדה מנורה בעלת אהיל זכוכית ירוק. אור החשמל הוטל באלכסון על רצפת הפרקט המצוחצחת, על התנור המוסק, ועל המסגרות המוזהבות של התמונות והרפרודוקציות התלויות על קירות החדר. בעלת הדירה, גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה, יַאדְזָ’ה המשרתת, והעלמה פולה1 ־ הבת היחידה של הלֶבָרְטוֹבְסְקים ־ שמרו על הסדר והניקיון בחדר. דמי השכירות ששילמתי היו גבוהים מאוד: שמונים זלוטי2 לחודש. בכל שבוע נתתי למשרתת זלוטי אחד, וכשהגברת הצעירה, פולה, חגגה את יום ההולדת העשרים ושמונה שלה, הבאתי לה אלבום תמונות במתנה.

הדירה המרווחת כללה חמישה חדרים ומטבח. חוץ ממני גר בה עוד גבר: אדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי. הוא היה גוץ שמנמן, בעל זקנקן אפור, אף גבנוני, פנים חרושי קמטים. פיסות צמר–גפן בצבצו מתוך אוזניו, ופתיל שחור השתלשל ממשקפי הפנסנה3 המוזהבים שלו. לאדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי היה באיזשהו מקום מפעל קטן לייצור גרביים, שהופעל רק יומיים בשבוע. לפעמים גם זה לא. אדון לֶבָרְטוֹבְסְקִי היה חולה לב, ומיעט לצאת מהבית. בכל יום הוא קרא בשעת הארוחה את “קוריער וואַרשאַוובסקי” בלי לפסוח על מילה שהודפסה בעיתון, כולל מודעות הפרסומת. הוא נהג להסתובב בדירתו בנעלי בית רכות, ובחלוק משי צבעוני. נוסף לכך הוא חבש מצנפת משי, דומה לירמולקה שחובשים בבית הכנסת החדש בוורשה, כי חשש שראשו יתקרר.

בדירה המהודרת ־ עם השטיחים הישנים, הטפטים המעודנים והנברשות הכבדות, המעוטרות נטיפי זכוכית ־ שררה דממת עולם שוקע. על השידות ושרפרפי הנוי ניצבו אגרטלים, פסלונים, קישוטים ומזכרות מערי הנופש ומעיינות המרפא.

אני הקדשתי שלוש שעות ביום למלאכת התרגום. בשעות אלה יאדז’ה הגישה לי פעמיים כוס תה עם לימון. הגברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה דרשה ממנה להופיע כנהוג בבתי עשירים: במצנפת מעומלנת וסינר לבן. יאדז’ה לא ידעה קרוא וכתוב, ובכל זאת נהגה להעיף מבט בכתב–היד שלי. לפעמים היא אפילו הרימה דף כתוב ובחנה אותו במבט מהורהר. פניה היו מחוטטים, אבל היו לה תלתלים זהובים ופה מלא שיניים צחורות. אני כתבתי עבורה בכל שבוע גלויה שהיא שלחה אל חתנה, שהיה פרש בצבא הפולני. כמו כן קראתי באוזניה את המכתב שמישהו בקסרקטין כתב עבורו כדי שישלח אותו אליה. כשגברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה הלכה לבקר אצל אחותה, יאדז’ה סיפרה לי מיני מעשיות על כפר הולדתה ועל השקצים שרוצים לפתות אותה ולהתפיח לה את הבטן, כפי שעשו לאחותה הגדולה, בַּשַׁה. הממזר שלה מתגלגל עד היום בבית מחסה לילדים חסרי בית.

התכוננתי ללכת. הסרתי את המעיל והמגבעת מהמתלה שניצב בפרוזדור, התלבשתי, ולפני שיצאתי הצצתי במראה כדי לבדוק אם אין כתמי דיו על פניי. ראיתי מולי מצח גבוה, לחיים שקועות, סנטר חד. על ראשי המתקרח כמעט לא נותר שיער, ובמעט שנותר ליד הרקות הסתמנו פסים אפורים. עיניי הכחולות האדימו מרוב חיטוט בספרים ובמילונים. פניי נראו כמו פני אדם ממושקף שמסיר את משקפיו. המכרים שלי טענו שארשת פניי משתנה בלי סוף: פעם היא מביעה רעננות נעורים, ופעם ־ זִקנה. אני זיהיתי בהם את פני אמי ואת פני סבי.

הספקתי הרבה בחיי: למדתי ב”חדר”, בישיבות שונות, בסמינר לרבנים. עברו עליי שנים של האזנה להרצאות, הופעה בהרצאות, כתיבה שמשלמים עבורה פרוטות. הזמן חלף, גבי נרכן וכתפיי שחו.

גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה אמרה לי לעתים קרובות שגברים צריכים ללבוש בביתם חלוק סולידי ולנעול נעלי בית. אבל אני נהגתי לנעול נעליים כבר בבוקר וללבוש כותונת בעלת צווארון נוקשה וחליפה. מבחינתי, חדר שכור אינו בית. לכן גם נמנעתי ככל האפשר מלהיכנס לשירותים הסמוכים למטבח, ובגלל זה סבלתי מעצירות. מוזר, אבל הביישנות של “ילד–חדר” נותרה בי, אף שהיא לא התאימה כעת לאורח החיים שלי.

דלת חדר השינה4 של פולה הייתה פתוחה. היא ישבה שם וקראה ספר. החדר היה כחול כולו: טפטים כחולים, וילונות כחולים, שטיח כחול, ריפוד כחול על הספה והכיסאות. לעלמה הזו היו כבר העוויות קפריזיות של רווקה זקנה. היא הייתה נמוכה ורחבת–גרם. שערותיה הבהירות מתוחות, אפה מזדקר, ומשני צדי הפה מסתמנים קמטים עמוקים. אמה נשבעה שפולה הייתה פעם יפהפייה שסנוורה את כל הבחורים הוורשאים. רבים חיזרו אחריה, אבל היא דחתה את כולם בגאוותה ובבררנות המוגזמת שלה.

פולה כתבה שירים בפולנית, ואפילו פרסמה שיר אחד בז’ורנל פולני. כעת היא קוראת ספר של סלובצקי5 בכריכה כחולה. היא נשאה פניה כשעברתי ליד חדרה, וניכר בה שהיא מוכנה להחליף איתי כמה מילים, אחרי שהתעלמה ממני במשך זמן רב. המגורים שלי בדירה מהודרת זו, עם הספרים וכתבי–היד ביידיש, היוו סימן ברור לירידת המשפחה מנכסיה. דמי השכירות הגבוהים ששילמתי לא כיסו את ההוצאות הכרוכות בתחזוקת הדירה. גברת לֶבָרְטוֹבְסְקָה אפילו ביקשה ממני למצוא עבורה דייר מתאים, כדי להשכיר לו את החדר הכחול.

פולה שלחה אליי מבט עקמומי, מהול בזלזול, ושאלה: “אתה הולך?”6

“כן.”

“אתה מתכוון לחזור היום?”

“אולי כן, ואולי לא.”

“אם כן, אל תבוא אחרי חצות. אתה מעיר את אמא, והיא לא מצליחה להירדם שנית.”

“רוב הסיכויים שלא אחזור היום.”

“איפה אתה מבלה? מה אתה עושה כל הלילה?”

“אני מבלה עם כנופיית שודדים. אנחנו חופרים מנהרה תחת בניין הבנק הפולני.”

“אל תעשה את עצמך גיבור. אתה ודאי יושב עם היהודים שלך, ואתם מדברים ביידיש על פלשתינה.”

“אנחנו חייבים להשיג לעצמנו מדינה, כי הפולנים לא רוצים בנו.”

“מדוע שהפולנים ירצו בכם? אתם נולדתם בפולין, אבל אתם מדברים פולנית גרועה. אתם כותבים בשפה משונה, מין גרמנית משובשת. אתם חיים כאן מאות שנים, אבל מתנתקים מכל דבר שהוא פולני. אַה, יהודים הם עם מגוחך! מה קושר אותך לעם הזה?”

“כלום. ממש כלום.”

“מדוע לא תתנצר?”

“לשם מה? זה גם מאוחר מדי. להתראות, העלמה פולה.”

“להתראות. אל תיעלב. לא דיברתי נגדך. אני אומרת דברים דומים גם לאבא שלי.”

יצאתי החוצה. בבניין הייתה מעלית, אבל היה צריך מפתח כדי להפעיל אותה. מפתח כזה ניתן רק לבעלי הדירות מהכניסה הראשית, ולא לדיירי–משנה כמוני. המעלית הדוממת עמדה שקועה באפלולית, ואני פניתי אל מדרגות השיש והתחלתי לרדת ברגל. בכל קומה ניצב פסל ברונזה, ובידו מנורה שהפיצה אור קלוש. בעולם התרחשו תהפוכות מרעישות, אבל בתוך הבניין הכול היה סולידי ויציב: דלתות הדירות עשויות עץ מהגוני מלוטש ומהוקצע, ועל כל דלת קבועה לוחית פח נוצצת ועליה חרות שם בעלי הדירה והתואר שלהם. קולות נגינה בפסנתר בקעו מכמה דירות, כיאה לדייריו הנכבדים. כאן גרו פרופסור למוזיקה, זמרת אופרה לשעבר, גנרל בדימוס, רופא, ורופא שיניים.

הלכתי לאט. תוך כדי הליכה חישבתי את סך הכנסותיי והוצאותיי. בזמן האחרון הספקתי לתרגם שלושה רבעים של ספר עב–כרס, וידעתי שכמעט אין סיכוי שאקבל הזמנת תרגום נוספת. בתי ההוצאה לאור הפסיקו לפרסם ספרים מתורגמים. אנשים לא קונים ספרים. מעטים קונים ספרים ביידיש, ומי שכבר קנה, לא שילם. בעיירות הקטנות פרצו ויכוחים וקטטות בין סיעות ומפלגות, והוצאות הספרים הן ‘תרנגול הכפרות’ של צרות אלה... ברוניה, בת זוגי לשעבר, צפויה להיאסר ולשבת ארבע שנים בכלא. לכן אצטרך לדאוג בעצמי לבן שנולד לנו, דידי. כיוון שכך, לא אוכל להמשיך לגור כאן ולשלם כל חודש שמונים זלוטי. נו, מזמן נאלצתי להתרגל למצבים של חוסר ודאות: היטלר נהיה הקנצלר של גרמניה, איטליה מתכוננת לכבוש את אתיופיה, אנשים מתלחשים בפולין שפילסודסקי נהיה חצי משוגע.7 ברוסיה הקימו מחנות עבודה וגירשו עמים שלמים לסיביר. כאן, בפולין, נוסדה מפלגה פשיסטית שקוראת לעצמה “מפלגת העם”. בפרובינציות תוקפים יהודים. אפילו כאן, בוורשה, הכו יהודים שטיילו בגן הסקסוני.

2

הכנתי לעצמי תוכנית של סדר יום, ורשמתי אותה על דף של מחברת. חישבתי כל פרט עד השנייה האחרונה: מתי לקום מהשינה, מתי לכתוב את הרומן שלי, מתי לעסוק במלאכת התרגום, מתי לאכול, מתי לטייל, מתי לקרוא. כבר כתבתי תוכניות רבות, ולא הצלחתי לעמוד בהן יותר משניים-שלושה ימים. למרות זאת, הייתי בטוח שכעת אוכל לממש את התוכנית החדשה שלי, ולקיים כל פרט כמו יהודי שומר מצוות. היום התחלתי בכך, והצלחתי לעשות הכול, בלי להחמיץ שום פרט. קראתי ספרים על תבניות הרצון, על ההיגיינה של הנפש, על אוטוסוגסטיה. העמיתים שלי במועדון הסופרים צחקו לי ולהתעניינותי בספרים כאלה. הם כמעט לא קראו, וכשקראו משהו, הסתפקו בספרות יפה או ספרות פוליטית. הסופר יהושע פרלה8 היה חוטף מידי את הספר שאחזתי, מציץ בעמוד השער, מדפדף קצת, וטוען כנגדי בעיניים מלאות ניצוצות צחוק מושחז: “מאיפה אתה מגרד שמונצֶס כאלה? בשביל מה אתה זקוק להם? באמת, אתה ממש בחור מוזר!”

“זה מעניין אותי,” עניתי.

“קרא משהו משמעותי!”

אבל לי היו דרכים משלי. כל כמה ימים הלכתי לספרייה של ברֶסְלֶר ושאלתי ספרים על פילוסופיה, אסטרונומיה, פסיכולוגיה, אוקולטיזם9. חיפשתי שיטה שתסייע לי לנהל חיים מושלמים, ולא נואשתי מהרצון למצוא אמת פילוסופית חדשה, ואולי לייסד דת חדשה. חלמתי על כתיבת רומן מדויק, חודר לעומק כמו צוללת, ונהגתי לרשום בפנקס כל מיני רעיונות על נושאים שונים.

תודה לאל, היום ביצעתי את כל מה שתכננתי, ונשאר לי זמן לאכול, לטייל עד גשר פרגה, לחזור משם, ואפילו לחטוף שנת צהריים קלה. כתבתי פרק ראשון של רומן ותרגמתי שלושה עמודים יותר ממה שתכננתי. שמרתי על משמעת עצמית כמו איש צבא או כמו הפילוסוף קאנט,10 שקראתי לא מזמן את ה”פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה” שלו. החלטתי להפסיק לשחק שחמט במועדון הסופרים, להימנע מהשתתפות בוויכוחים ריקים על ספרות, ובעיקר ־ להשתחרר מחלומות בהקיץ, הזיות ארוטיות וכל מיני עניינים טפלים של מצב רוח. החלטתי להקפיד על לבושי, לא לאחר במסירת הלבנים המלוכלכים למכבסה, לתלות את המעיל על המתלה במקום להשליך אותו על כיסא, לצחצח את הנעליים בכל בוקר. אלוהים אדירים, מתי כל יום יהיה מאורגן ומסודר כמו היום?

אני עשיתי את שלי, ואלוהים עשה את שלו: השלג היבש שירד כיסה את רחובות ורשה. תלוליות שלג נערמו על המרפסות, הלבינו את הגגות, קישטו את כרכובי החלונות. העיר הייתה אפופה דממה שלא מהעולם הזה. מפעם לפעם חלפה מגררת שלג בצלצול פעמונים שהחריש את האוזניים הקופאות מקור. השלג הזכיר לי את זאקופנה, עיירת הנופש שבה ביליתי את חופשתי בשנה שעברה. באוויר נדף ריח של חנוכה וחג המולד, וריח זה עורר בי כמיהה חורפית, שונה מזו שמרגישים בקיץ. האור שהסתנן מבעד לזגוגיות המכוסות כפור נראה כאילו הוא עובר דרך מנסרה. גיצים מבהיקים כיהלומים התנוצצו בפתיתי השלג, עננים מוקפים מסגרת ארגמנית ריחפו על פני השמיים הקרים והזרים שרכנו על הארץ. לי היה נדמה שמחוזות הצפון הרחוק נדדו ועברו לכאן, כאילו חל שינוי בסדרי בראשית ולילה ארוך יחשיך את הכול עד בוא האביב. עוד מילדותי אהבתי מעשי ניסים: רציתי שכוכב שביט יתקרב אל האדמה, או שהירח ייפול ארצה. ידעתי שבשמיים יש מאבק מתמיד בין קבלה ודחייה, ובשלב מוקדם של חיי הבנתי שאם יש פתרון לחידת הקיום, הוא יבוא משם.

ירדתי מהמדרכה. חבל לבזבז את הכוחות ולקלקל את הערדליים בצעידה על תלוליות השלג שנערמו עליה. הרחוב היה ריק. ברגע זה העולם היה שייך רק לי. נשמתי עמוקות ושאפתי לריאותיי את האוויר הקר. צריך להיות עיוור כדי לא לחוש בפלאי הערב הזה. יד אלוהים פיזרה פתיתי שלג, שתבניתם המשושה חזרה על עצמה במיליון גוונים של ניצוצות מבהיקים. מגררה נעצרה בקרבת מקום, ומישהו עלה עליה. עור הסוס הלבין מהכפור, וההבל שנפלט מנחיריו היתמר בצורה של צמות לבנות. ליל החורף הקר השתקף באישוני הסוס והקרין זוהר מסתורי. “יצור נעלה,” אמרתי בלבי לסוס, “מי יודע עד כמה עמוקות מחשבותיך. אף שאתה מלאך, אתה מוכרח לגרור מגררה עמוסה אנשים.”

הגיעה השעה שמונה. לפי סדר היום שרשמתי לעצמי הלכתי למועדון הסופרים, כי הייתי אמור לאכול שם ארוחת ערב. השלג הצח, שהיה מונח על המדרכה ללא רבב, השחיר על מדרגות הכניסה המרופשות אחרי שנרמס ברגלי סופרים וברגלי רבנים (בקומה השנייה של הבניין היה אולם כנסים של תנועת “המזרחי”). לא רחוק מכאן היה בית בושת, ונערת רחוב עמדה ליד שער הכניסה אליו. שערה המסולסל היה צבוע בגוון צהוב, מצחה מכוסה פודרה לבנה ולחייה משוחות בסומק אדמוני. היא ניתרה במגפיה המשוחים דונג, צחקה וקרצה בעיניה הירוקות. צורתה הזכירה לי חתול פולני במגפיים. לפי המראה הצוהל שלה אפשר היה להניח שהיא בחרה מרצון בחיי ההפקר שלה. לא, היא לא הייתה יתומה מסכנה שהדיחו אותה לזנות בניגוד לרצונה כמתואר ברומנים רבים.

פתחתי את הדלת הכבדה ונכנסתי אל המועדון.

המזנון היה באולם הכניסה. כאן התאספו סופרים צעירים שחיכו לרגע שבו יכירו בהם ובכישרונם. ייתכן שהם עוד לא היו חברים במועדון, אלא אורחים מזדמנים. כאן התנהל הוויכוח הנצחי: למי יש כישרון ולמי אין. אוהדי הקומוניסטים ישבו בפינות קבועות, הסתודדו ודיברו בגנות הספרות הבורגנית. כאן תכננו פרסום של כל מיני עלונים, שנפסלו אחר כך על ידי הצנזורה, או פסקו להופיע כי לא היו להם קוראים. סופרים זוטרים אלה לבשו בגדים מהוהים ונעלו נעליים שחוקות. כולם היו צעירים, זריזים ונמרצים, ולרובם הייתה בלורית שופעת שיער שחור כפחם. הם התרוצצו לכאן ולכאן, עיניהם השחורות נוצצות בהתלהבות מהפכנית ובלהט של הסתה נגד השיטה הקפיטליסטית. צעירים “אדומים” אלה הרבו להסתודד ולחייך בפיקחות ערמומית. הם גם עישנו הרבה סיגריות ופלטו בשובבות טבעות עשן. פעמים רבות באו אליהם שליחים מוועד מהפכני מקומי או מרכזי, ואפילו ממוסקבה. שליחים אלה מסרו להם הוראות מגבוה, ואיש לא העז להפר אותן. נוסף לשליחים שהופיעו בשמות מוסווים, באו גם נערות לבושות במעילי עור בסגנון הצֶ’קָה.11 רק אקדח נעוץ בחגורה היה חסר להשלמת רושם זה...

חבורה זו התייחסה אליי בחשדנות, כי חייתי כמה שנים עם אחת מהנערות האלה, ואנשיה שלחו אליי מבטים מתגרים, שכאילו אמרו: “אנחנו ננצח אתכם ואת הדומים לכם.” היו ימים שהם ניסו למשוך אותי אל החוגים שלהם בטענות שונות, כמו: ההמונים מצדדים בהם, יידיש היא שפה רשמית ברוסיה הסובייטית, יש שם בתי ספר ביידיש, אוניברסיטאות, ואפילו מקימים מחוז יהודי אוטונומי בבירוביג’אן.12 אבל אני לא נמשכתי לתנועות השמאל. לא היה בכוונתי ליטול חלק בעולמם של מתרפסים שנדחפים לקרון של לנין. ידעתי היטב שאם מי מהם נאסר על ידי המשטרה הפולנית, חבריו לשעבר מתכחשים אליו במוקדם או במאוחר, זורקים אותו מהמפלגה בטענה שהוא בגד ברעיון הנאצל של המהפכה, ומדביקים לו כינויי גנאי, כמו “סוציאל–פשיסט”, “עריק”, “משרת של הקפיטליזם”, “בוגד”, “כלב משוגע”. הספקתי לקרוא כמה ספרים שעוסקים במטריאליזם היסטורי: “הקפיטל” של מרקס, וספרים מאת קאוצ’קי ובוכארין, בנוסף לכל מיני מאמרים ומניפסטים שמאלניים. בעקבות קריאה זו החלטתי שאפילו אם הם יזכו בניצחון, אני לא אקח בו חלק.

המלצרית ניגשה אליי ושאלה: “אתה רוצה לבחור משהו מהתפריט?”

“כן.”

“מה?”

אמרתי מה. הזמנתי לפי תכנון מראש: כך וכך פרוטאין, פחמימות, שומן, כך וכך קלוריות. נזהרתי מאכילה רבה, בהתאם לשיטה של טולסטוי, שלדבריו “הרוח לא מצויה בגוף שהתפטם יותר מדי.”

3

באולם הגדול לא עמדו, אלא ישבו ליד שולחנות. היו מי ששיחקו שחמט, היו מי שקראו עיתון, היו ששוחחו. רב מִטַּעַם13 בלבוש רשמי אכל לחמנייה עם דג מלוח, ומפעם לפעם ליקט פירור שנפל לתוך זקנו המרובע; דוקטור לפילוסופיה, שראשו הקירח נראה כמו גלובוס, עישן סיגר וסיפר זיכרונות מימי לימודיו בשווייץ; ברנש גבוה, בעל ראש מחודד, פנים ארוכים ושקי דמעות תְּפוחים ־ מחבר של ארבעים רומנים ־ לא הפסיק לינוק את קנה המקטרת שלו ולטעון בהתמרמרות שהמבקרים לא מבינים אותו. ליד אחד השולחנות ישבו שחקנים ושחקניות.

התיישבתי ליד שולחן פנוי וחיכיתי למלצרית, שתגיש לי את ארוחת הערב. לא השתייכתי למהפכנים הצעירים מאולם הכניסה וגם לא לחברים הקשישים של הגוורדיה השמרנית. המנורה שהשתלשלה מהתקרה שפכה אור קלוש. באולם שרר שקט מוזר, אף שהאנשים דיברו. זה היה שקט של אנשים שכבר סללו את דרכם בחיים: פיתחו את הקריירה שלהם ובחרו את נשותיהם. על הקירות הצבועים ירוק היו תלויים תצלומי דיוקן של קלסיקונים, שהביטו בקהל שיושב למרגלותיהם.

הספקתי להכיר את הצעיר שבהם: הוא היה מגיע לכאן, אוכל בהנאה שניצל וינאי ורוקד צ’רלסטון עם שחקניות. האיש הזה היה נמוך–קומה, גבו כפוף, רגליו עקומות. הוא כבר הציץ בעין אחת אל העולם הבא. למרות זאת, נותרה בו עקשנות מוזרה ליהנות בשנים האחרונות לחייו. הוא התגנדר בבגדים מהודרים, לחש סודות באוזני המלצרית, שתה קפה שחור, ישב במועדון עד השעה שלוש אחרי חצות, עישן המון סיגריות והביע רעיונות אופטימיים.

באחד הערבים הגיעה לכאן כרכרה של חברה קדישא14 והביאה את גופתו. גופו היה קטנטן, אבל טקס האשכבה שנערך לכבודו היה גדול ומכובד: הנברשות שהשתלשלו מהקירות כוסו בשחור, מיטת המת המכוסה יריעת בד שחור ניצבה במרכז האולם, נרות גדולים דלקו משני צדיה, ולידם ניצבו שני משוררים. על הקיר נתלה פורטרט של הנפטר. התמונה צוירה בידי צייר שנהג לבקר כאן, והמת קרץ כעת בפיקחות מלמעלה למטה: “נו, למרבה המזל, גם אני שייך לשם...”

ליד הדלת נראתה אידה פרנקל. אידה סיימה את לימודיה באקדמיה לדרמה ברוסיה, אבל כאן, בוורשה, לא הזמינו אותה לשחק בתיאטרון. השחקניות המקומיות לא פרגנו לה ואגודת השחקנים לא צירפה אותה לשורותיה. לכל היותר התייחסו אליה כאל מועמדת. היא גם כתבה שירים, אבל כל העורכים של כתבי–העת סירבו להדפיס אותם. היא לא השיגה דבר בוורשה, ולכן נשבעה שיש לה כאן שונאים יותר מהשערות שעל ראשה.

אידה פרנקל הייתה אישה תמירה. גופה רזה, פניה צנומים, סנטרה דק ואפה חד. צורתה הזכירה לי ציפור טרף. היא קצצה את שערה החום וחבשה כובע שנראה כמו סיר מהופך. ראשה נראה כמו ראש של נץ. עיניה האפורות כפלדה הביטו סביבה בחשדנות עקמומית. משום–מה זכיתי באמון שלה, והיא סיפרה לי על הצרות שפקדו אותה: נשים טפלו עליה עלילות שווא והסיתו נגדה; גברים שיכלו לעזור לה דרשו מחיר ברור: את גופה. הבנתי שהיא סובלת גם משיגעון רדיפה וגם מרדיפה בפועל. היה לה אלבום מלא הוכחות שהיא שיחקה ברוסיה בתפקידים ראשיים וזכתה לשבחים במאמרים שהתפרסמו בעיתונים. היא הזמינה אותי לחדרה ושם הראתה לי את הדיפלומה שלה לצד מודעות על הצגות שנטלה בהן חלק מרכזי, וגזרי עיתונים שהוכיחו עד כמה שיבחו את כישרונה והתייחסו אליה כאל כוכבת עולה. לפני שהלכתי היא אמרה שאני הגבר היחיד שלא ניסה לנשק אותה ולהיטפל אליה.

לאידה פרנקל לא הייתה זכות להתארח במועדון הסופרים, ולכן חששה שמא יגרשו אותה בכל רגע. הסופר שחיבר ארבעים רומנים שנא אותה שנאת–חינם, ואמר לה בגלוי שהיא סתם תופסת מקום, ועליה להסתלק. נו, אבל לאן הולכים בערבי החורף הקרים? בעלי הדירה שאצלם התגוררה לא הסיקו את התנור לחימום החדר ששכרה. לדבריה, הם הציקו לה בצורות נוספות: הסתירו ממנה מכתבים שנשלחו אליה לפי כתובתם, וכשמישהו צלצל בטלפון והשאיר מספר כדי שתוכל לענות לו, הם איבדו אותו. הם גם גנבו ממנה, לקחו ממנה כל מיני זוטות חסרות ערך. הם עשו זאת רק כדי להרגיז ולבלבל. בעלת הדירה הרחיקה לכת עד כדי כך שנהגה להכתים את הלבנים של אידה, לעקור כפתורים מהשמלות ומהמעילים שלה, ולתלוש נוצות נוי מהכובעים שלה. היא גם קרעה תמונות ומאמרי שֶבח שאידה שמרה. כשמישהו בא לבקר אצלה, בעלי הבית מצותתים מאחורי הדלת ומציצים מבעד לחור המנעול...

זה היה חלק קטן מהצרות של אידה פרנקל: היא סיפרה לי שקדחה מחום במשך כמה שבועות, והרופאים לא ידעו לאבחן את מחלתה. היא הלכה לרופא שיניים כדי שיעשה סתימה באחת משיניה, והוא קדח בשן הבריאה במקום לקדוח בשן החולה. הממשלה הפולנית סירבה לתת לה אשרת כניסה ואיימה עליה בגירוש למרות שנולדה בפולין. אבל היא לא יכלה לחזור לרוסיה, כי יצאה משם בלי היתר. שמה כלול ברשימה השחורה של הג.פ.או.15 נוסף לכך היא סובלת ממצוקת רעב ומתסמינים של כל מיני מחלות. בלילות היא סובלת מנדודי שינה, וכשהיא נרדמת תוקפים אותה סיוטים וחלומות נוראים. היא גם גילתה לי שתשוקה עזה לגברים מטריפה את דעתה, אבל היא לא יכולה לאהוב. בכל זאת, למרות כל הצרות והייסורים שתקפו אותה, אידה נראתה נערה צעירה.

כעת היא עמדה בפתח, הביטה ימינה ושמאלה, עד שראתה אותי. נופפנו לשלום, והיא ניגשה לשולחני בהליכה על קצות האצבעות, כמי שלא רוצה להעיר מישהו מהשינה. כשהתקרבה, שאלה:

“אפשר לשבת לידך, הה?”

“ודאי, ודאי.”

“אה, אתה כזה מין ביישן... אתה נבהל ברגע שאתה רואה אותי. מה יש לך לפחד? אף אחד לא צריך לפחד ממני. אפילו לא פשפש. אני לא עושה רע לאף אחד, אבל משום–מה אני מטילה פחד על כולם. כלבים מתחילים לנבוח כשהם רואים אותי. פעם קפץ תרנגול ישר מול הפנים שלי. מרוב בהלה הוא תקע את המקור שלו בתוך אחת מעיניי, וכמעט ניקר לי אותה... מישהו יכול להאמין? איך אפשר להסביר דבר כזה? אני מספרת לך מפני שפעם אמרת לי שאתה מאמין בגלגול נשמות. אני כנראה גלגול של רשע נורא. אולי חמלניצקי?16 אין לי ספק, גומלים לי כעת על חטאי העבר שלי... אני יודעת שפעם הייתי גבר. שוכנת בי נשמה של גבר, ולכן אני לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אה, לתבשיל שאתה אוכל יש ריח נפלא!”

“מותר לי להזמין גם בשבילך?”

“לא, בהחלט לא! אני לא שנוררית, ואתה לא מֶצֶנָט. אבל תן לי לטעום קצת מהצלחת שלך. אישה שלא נותנים לה לטעום ממה שמתחשק לה, יכולה להפיל את העובר שבבטנה.”

“קחי בבקשה.”

אידה פרנקל בצעה בזהירות נתח מהלחמנייה שלי, אחזה במזלג שלי וטעמה מהתבשיל שבצלחתי. היא אמרה לי שאינה סובלת אנשים. היא אפילו מואסת באחותה. היא עשתה עליי רושם מהימן, ובכל רגע יכלה להתלקח בינינו תאוות בשרים. אבל שנינו התאפקנו.

הסקתי מהפרטים של סיפור חייה שהיא לפחות בת שלושים ושלוש, אף שהצהירה שהיא בת עשרים ותשע. ברוסיה היה לה בעל. גם מאהב. כאן, בפולין, היא זקוקה לגבר שיתמוך בה, ישיג עבורה אזרחות וידאג לפרנסתה. היא צריכה לפלס את דרכה אל הבמה, ולכן ראוי שתתחתן עם דרמטורג, במאי, או מנהל תיאטרון, ולא לנהל רומן עם סופר מתחיל כמוני. חוץ מזה, נרתעתי מהגוזמאות הרבות ומהטרגדיות שלה, בין שהיו ממשיות ובין שהיו פרי שכנוע עצמי.

אידה הסכימה בקושי שאזמין בשבילה קפה ועוגת ביצים. היא אכלה, חיממה את אצבעותיה הדקות בכוס החמה, ומפעם לפעם העיפה מבט במחבר של ארבעים הרומנים. האם הוא יעליב אותה גם היום? כעת היא מוכנה להשיב לו כגמולו, ואפילו לעורר סקנדל. היה בה חוסר שקט כמו זה שאוחז בחיה נרדפת. היא ישבה על קצה הכיסא, גופה מתפתל, נמתח ונרכן.

לבסוף אמרה: “פעם סיפרו לי על מתים שמופיעים פתאום. אני ראיתי מתה. אפילו דיברתי איתה.”

“מתי? איפה?”

“בקייב. נסעתי לשם להופיע בהצגה. הייתה לי סיכת נוי שירשתי מסבתא שלי, ורציתי לענוד אותה כשאעלה על הבמה. התפשטתי במלתחה, ו ־ הסיכה איננה! התחלתי לחפש, ולא מצאתי. לא התייאשתי, והמשכתי לחפש. הזמן עבר, ולא מצאתי. אוי, אני צריכה לעלות על הבמה! פחדתי שאיבדתי את הסיכה, והתעצבנתי. כשאני מתעצבנת, אני שוכחת את מילות התפקיד שלי. מרוב ייאוש התחלתי להתרוצץ כמו עכבר מסומם. פתאום ראיתי את סבתא שלי. היא עמדה ליד הדלת ואמרה לי: ‘הנה הסיכה, היא מונחת על המדף העליון.’ הייתי כל–כך מבולבלת, עד ששכחתי שהיא מתה. מצאתי את הסיכה. הבטתי סביבי, אבל סבתא שלי נעלמה.”

“לא סיפרת לי את זה מעולם.”

“אם אספר לך כל מה שקרה לי במשך עשרים ותשע שנות חיי, אצטרך לחיות מאה שנים. אבל אני לא אאריך ימים. אני אפילו יודעת בדיוק מתי אמות. אני אמות הרבה לפני שימלאו לי ארבעים.”

“את מדברת שטויות.”

“אני יודעת בדיוק באיזה יום ובאיזה רגע. זה יקרה בלילה. פעם ראיתי את כל הסצנה. לא בחלום, אלא בהקיץ.”

4

לפי סדר היום שקבעתי לעצמי, הייתי צריך לערוך טיול רגלי בין תשע לעשר. אבל השעה כבר הייתה תשע ועשרים דקות, ואני עוד ישבתי עם אידה פרנקל ושמעתי מה שסיפרה לי על תולדותיה. לדבריה, קרו לה כל מיני ניסים: פעם היא עמדה תחת נברשת כבדה באולם תיאטרון במינסק. האולם היה ריק. פתאום שמעה את קול אביה: “אידה’לה, זוזי מכאן! מהר, זוזי! בזה הרגע!” היא זינקה בבהלה ממקומה, וחצי דקה אחר כך הנברשת נפלה מהתקרה בחבטה נוראה. אילו הייתה ממשיכה לעמוד במקומה, היא הייתה נהרגת מיד... העוויתי את פניי כדי לציין שאיני מאמין לה, והיא אמרה: “אם אני משקרת לך, הלוואי שלא אדע מרגוע לעולם ־ לא כאן, ולא בקבר.”

יצאתי מגדרי ואמרתי לה: “לפי דברייך, כל המתים מתגלים לילדיהם ולנכדיהם. את יודעת כמה אנשים מתו עד עכשיו? אם כך, העולם מלא רוחות רפאים כמו חבית גדושה דגים מלוחים.”

“אני מספרת לך מה שהיה. עובדה.”

“זה לא היה אביך, אלא תת–התודעה שלך.”

“איך ידעה תת–התודעה שלי שהנברשת עומדת ליפול?”

“תורת התת–מודע של פרויד דומה לזו של מושג תת–ההכרה של הפילוסוף הרטמן.17 תת–ההכרה יודעת הכול.”

“מי זה הרטמן?”

“פילוסוף שטען כי המין האנושי צריך לכלות את עצמו אחרי שיחסל את כל בעלי החיים.”

“יש כל מיני פילוסופים משונים. מאיפה אתה משיג זמן כדי לקרוא את כל זה? אילו הייתי עשירה, הייתי מתחתנת איתך. לא, הייתי ממנה אותך לתפקיד של מזכיר אישי. לי אין סבלנות לקרוא, אבל אתה תקרא ותספר לי מה קראת. הרבה גברים חושקים בי. אבל הם משעממים. מדוע אלוהים ברא כל–כך הרבה אנשים משעממים?”

סמוך לשעה עשר התחילו לבוא העיתונאים. אחדים באו אחרי שצפו בחינם בסרט קולנוע. אחרים הגיעו ממערכת העיתון שלהם. הכרתי את כולם. לפני כמה שנים, כשעוד לא התחלתי לבוא למועדון הסופרים, הייתי קורא את המאמרים והפיליטונים שלהם. לפי המושגים שלי בצעירותי, הם היו צריכים להיות זקנים. אבל הם עדיין נראו צעירים. נשותיהם היו מאופרות ומפורכסות. כולן צבעו את הציפורניים באדום והדביקו נקודות–חן מלאכותיות על הלחיים. כמה מהן דיברו יידיש, אחרות דיברו פולנית. היו שדיברו בתערובת של יידיש ופולנית. הכפור הֶאֱדים את פני כל הנכנסים. הם ידעו כבר עכשיו מה יהיו החדשות שיופיעו מחר בבוקר השכם. הם היו מכרים של בכירי השלטון, סנטורים, שרים. הם הוזמנו לעתים קרובות לכנסים, שבהם גילו להם עובדות שלא מפרסמים ברבים.

המלצריות מיהרו לגשת אליהם ושירתו אותם במרץ. מישהו הפעיל את הפטפון שהיה מונח על פסנתר. עיתונאי אחד התחיל לרקוד עם אשתו של איזשהו עורך. הבטתי בקרסוליות שלו ובעקבים הגבוהים שלה. הלהיט שהתנגן בפטפון והריקוד של גבר עם אשת איש אחר הביכו אותי, אף שעברו למעלה מעשר שנים מאז שעזבתי את בית המדרש, הספקתי לנהל פרשיות אהבים, וזכיתי להכרה כסופר. גם הדיבור בפולנית נשמע באוזניי כמשהו חילוני, מין פריצת גדר מבישה.

אידה עקבה אחרי מחשבותיי ושאלה אותי: “מודע אתה לא לומד לרקוד?”

“איזה טעם יש בריקוד כשהעולם כל–כך קודר?”

“אה, אתה נשארת ‘בחור ישיבה’!”

“אני לא יכול לשכוח שבוֶורְדֶן18 נהרגו שישים אלף אנשים.”

“שוכחים, שוכחים. כשאבי נפטר חשבתי שלעולם לא אוכל לצחוק. אבל אחרי כמה שבועות תפסתי את עצמי צוחקת. מדוע אתה לא כותב עליי? אם היית כותב עליי, היה מה לקרוא. הו, כן, שכחתי את העיקר: איזו נערה מתעניינת בך. היא דרשה ממני שאתן לה את כתובתך. אבל מי יודע את הכתובת שלך? היא כבר חיפשה אותך כאן כמה פעמים. מה אתה מסמיק?”

“אני לא מסמיק.”

“רק אמרתי ‘נערה’, ואתה הסמקת. אני סבלתי מהסמקה כזו כשלמדתי בגימנסיה. אם היו מזכירים שֵם של איזשהו נער, הייתי נהיית אדומה כמו אש. אבל אתה מבוגר מדי בשביל שיגעונות כאלה.”

“נדמה לך. מי היא?”

“סטודנטית. קוראים לה לֶנָה. לנה דנציג. היא קראה יצירה שלך והתלהבה ממנה. היא רוצה לתרגם אותה לפולנית. אני אהיה כנה איתך: אילו היית קצת יותר מבוגר ומסודר מבחינה כספית, לא הייתי מספרת לך עליה. אני בטוחה שהיא רוצה לנהל איתך רומן. אני מבינה טוב–טוב בעניינים כאלה. בשביל מה לתת למישהי מישהו שאת מעוניינת בו? אבל אנחנו לא זיווג מתאים. לפי מה שסיפרת לי, הקומוניסטית ההיא לא בשבילך. בקיצור, אוטו ויינינגר19 אומר שבכל אישה מסתתרת שדכנית. מה הכתובת שלך? אולי יש לך פיסת נייר ועיפרון?”

שלפתי עט נובע, תלשתי דף מהפנקס שלי, ורשמתי עליו את הכתובת שלי.

“אהה, אתה מעוניין! בהזדמנות זו תן לי גם את מספר הטלפון שלך.”

רשמתי את מספר הטלפון.

“היא תצלצל אליך. היא נערה יפה. אותי היא משעממת. אבל גברים הם לא כל–כך בררנים. היא ממש משוכנעת שאם היצירה שלך תתפרסם בפולנית, הפולנים יתחילו לאהוב יהודים. אתה הולך? אתה יודע מה? ־ בוא תלווה אותי הביתה. אני לא יכולה להישאר לבד עם המחשבות שלי. בבית אני מדליקה רדיו, שמה אוזניות, ורק כך אני מצליחה להירדם.”

רציתי שאידה פרנקל תצא לפניי או אחריי, לא יחד איתי. כאן, במועדון הסופרים, בין כל הדֶנְדִים והדון–ז’ואנים, התביישתי לצאת עם אישה. אפילו כעת עלה בדעתי שזורקים לעברי מבטים מזלזלים. כנראה, כולם ידעו על הביישנות שלי. קיצצתי את הפאות, קיצרתי את הקפוטה הארוכה, ולמרות זאת לא ניתן למחוק ממני את המהות החסידית. ניסיתי לעשן סיגריות כדי להיראות קצת ‘פורק עול’, אבל לא יכולתי לסבול את העשן והתחלתי להשתעל. חוץ מזה, אימצתי את הגישה שמתנגדת לעישון. עם זאת, נשאתי תמיד חפיסת סיגריות וגפרורים. כעת מצאתי לנכון להוציא סיגריה ולעשן. אבל התביישתי. ידעתי שכולם יבינו מדוע אני עושה את זה. אנשים מזהים הכול, יודעים הכול.

עד כמה שזה מוזר, השם “דנציג” נשמע לי מוּכר, כאילו פגשתי אותה פעם או חשבתי על מישהי בעלת שם כזה. אבל איך זה ייתכן?

אידה פרנקל התחילה לכפתר את כפתורי מעילה, ואני אזרתי עוז לעבור יחד איתה בשני האולמות, בין כל הגנדרנים והליצנים. אבל בו–ברגע נכנס דוקטור הלפרין, דוקטור סולומון הלפרין ־ פילוסוף, סופר, בוהמיין. דוקטור הלפרין היה מבוגר ממני בעשרים שנים. הוא למד פילוסופיה בשווייץ. הוא היה בן תפנוקים של הורים חסידיים, שעזבו את פולין בסוף המאה התשע–עשרה או בתחילת המאה העשרים כדי שבנם יוכל ללמוד באוניברסיטה ולספוג את תרבות המערב. אבל אביו העשיר נפטר. אמו התחתנה שנית וחזרה ללדת ולגדל ילדים. סולומון הלפרין נותר לבדו. הוא חי חיי עוני בבֶּרן ובציריך, ואפילו נאלץ לאכול בבתי תמחוי. לא היה לו כסף לשלם שכר דירה, ופעמים רבות היה חסר בית. מפעם לפעם נאלץ לישון בגנים ציבוריים. הוא התחיל לכתוב מסה פילוסופית, אבל לא הייתה לו סבלנות להתמיד ולהשלים אותה. נוסף לכך, הוא לא הצליח ללמוד גרמנית צחה, ותמיד כתב ביידיש מגורמנת.20 זמן–מה הוא נטה לסוציאליזם ולאנרכיזם לפי תורת שטירנר,21 ואחר כך נהיה ריאקציונר ניטשאני. בוורשה הוא ‘הפציץ’ את מערכות כתבי–העת במאמרים פילוסופיים. אבל איש לא התעניין בנושאים שעליהם כתב ואיש לא היה זקוק למאמריו.

סולומון הלפרין היה גבה–קומה ורחב–גרם. הוא גידל שפם עבות, בדומה לשפם של ניטשה, ולא הקפיד על גילוח. לפעמים היה נדמה שהוא מגדל זקנקן. שקי דמעות תְּפוחים השתלשלו תחת עיניו החומות, ואפו הבשרני הצמיח דבלולי שיער. היה לו צוואר קצר, ותמיד אחז בדל סיגריה בשפתיו העבות. כעת חבש מגבעת שטוחה בעלת שוליים רחבים ולבש מעיל בד עבה. מעיל כזה לא רואים במקומותינו. סולומון הלפרין נהג להתכסות במעיל הזה כשהלך לישון, או לקפל אותו כדי לשים אותו למראשותיו. תחת הצווארון המזוהם של כותונתו התנודדה עניבה דקה של אמן–בוהמיין. מתוך כיסי מעילו בצבצו ספרים, ז’ורנלים, כרוזים.

דוקטור הלפרין היה ‘בוהמיין מקצועי’. ידעתי שהוא עתיד לגשת אליי, ומיהרתי לתחוב את היד לארנק כדי לבדוק את יש לי זלוטי. הוא הבחין בי, וקרא: “הנה הוא, השבלול! באתי במיוחד בשבילך! או–הו! איזה נס, ממש נס!”

5

“תראו נא, תראו! הוא יושב עם גברת!” קרא דוקטור הלפרין. “מכירים, מכירים... התחלתי לכתוב מאמר על פרויד, אבל איך אפשר לכתוב כשהאצבעות קופאות מקור? התנור בחדר שלי שבור. בעל הבית אמור לתקן, אבל אני חייב שכר דירה... איך שלא יהיה, קר לי. שמע מה שאני אומר לך: בבית יותר קר מאשר ברחוב. ברחוב הולכים ומתחממים. בבית יושבים, והגוף נהיה נוקשה. בלילה התכסיתי בכל הסמרטוטים שיש לי, אבל דבר לא עזר. הרגשתי צורך לעשן. חשבתי עליך. אני כבר לא זוכר מה חשבתי. בשווייץ הכרתי מישהו כמוך, אבל קצת שונה. גם הוא היה בן למשפחת רבנים. בצאצאים של רבנים יש משהו, אבל אי–אפשר לומר מה. אולי יש לך חצי זלוטי?”

“זלוטי שלם.”

“נו... אני שאלתי בספרייה ספר מעניין על פַיינִינְגֶר.22 לא שמעת עליו? מילא, אתה עוד צעיר. במחשבה שנייה, כל הפילוסופים לא שווים אפילו קמצוץ טבק. אילו ידעתי זאת כשהייתי צעיר, לא הייתי מקדיש כל–כך הרבה זמן לפילוסופיה. בסך הכול יש שני פילוסופים ראויים לשמם: אפלטון ודיוויד יוּם. שופנהאואר מעניין. אבל הוא היה אמן, לא פילוסוף. למען האמת, נבראנו על ידי לץ שמימי. הוא זנח אותנו ושכח מקיומנו, ואנחנו מתייגעים וסובלים... פעם הייתי אוהד של מטריאליזם, וראיתי בכל דבר שיטה סדורה. כעת, לעת זִקנה, אני מתחיל לחשוב שאין כלום. לא דובים ולא יער. לא חייבת להיות תוכנית, לא חייבת להיות מטרה. ה’מוניזם’23 הוא סברת–כרס. מדוע הכול צריך להיות אחדותי? יכולים להיות אלים רבים, כל אחד עם השיגעונות והקפריזות שלו. ואולי הקוסמוס אינו אלא ערמת אשפה, הר של זבל אוניברסלי? נו, אבל גם לזבל יש חוקים... לא טוב כשקַר. צריך ללעוס משהו. יותר מהכול, אני צריך לעשן... נדמה לי שאת שחקנית,” סולומון פנה לפתע אל אידה פרנקל.

“הייתי פעם.”

“גם את אחת מאלה שהיו פעם? בגיל שלך?”

“אם לא מאפשרים, חייבים להיות ‘לשעבר’.”

“לא מאפשרים? במערכות העיתונים יושבים בורים ועמי ארצות. כשאני בא אליהם ומביא להם כתב–יד שעבדתי עלי במשך שבועות רבים והשקעתי בו הרבה משלי ומשל אחרים, הם אפילו לא מציצים בו וממהרים להחזיר לי אותו. לפעמים מפליא אותי מדוע אנשים שיש להם משהו לא מתגלים.”

“הם נשארים בפינה.”

“לא, עלמתי. מה שמך? ־ אה, פרנקל... גם לאנשים מוכשרים יש מרפקים. המרפקים שלהם שונים מאלה של אנשים רגילים, לכן הם נהדפים. לא צריך להסביר הרבה. אין מישהו יותר נעלה ונאצל מאדם כמו ניטשה. אבל הוא, עם כל הלוחמנות התקיפה שלו, היה אריסטוקרט ממדרגה ראשונה. לפחות הוא מצא את גאורג ברנדס.24 אני לא יודע את מי עוד... אפילו שפינוזה לא נותר בפינה. אם לדבר בגילוי לב, הצרה שלי היא שאני עדיין לא יודע מה אני ומה אני רוצה להיות. בושה לומר, אבל כעת אני רוצה רק פת–לחם ודירה. דירה חמה, לא קרה.”

“מדוע אתה לא מוצא לעצמך אישה?” שאלה אידה פרנקל.

“ניסיתי. אבל מי תרצה להתחתן עם תימהוני חסר–כול כמוני? בכל זאת, לא רוצים למות... אולי יש לך סיגריה?” סולומון פנה אליי.

“כן.”

“תראו נא, תראו! אתה מעשן? חפיסה שלמה?! אני אזמין משהו לאכול, ואחר כך אלך לישון בבית. גיליתי בעצמי כישרון נוסף: אני יכול לישון, ובה–בעת להיות ער. אני חולם שאני בשווייץ, ויודע שאני נמצא בוורשה. מן הסתם אתם מנהלים פרשיית אהבים.”

“שום אהבים.”

“מה אתה מסמיק? אילו הייתי בגילך, הייתי יודע מה לעשות.”

“מה היית עושה?”

“הה? הייתי לומד להיות מנהל חשבונות. החוכמה היא לדעת להתאים את עצמך למצב שאתה חי בו. אילו קאנט היה חי מאתיים שנים לפני כן, איש לא היה מביט לעברו. גם לא מאוחר יותר... מי שיש לו מה לומר, יודע לבוא בדיוק בזמן המתאים לו.”

“תהיה בריא, דוקטור.”

“אתה כבר הולך? אל תקרא לי ‘דוקטור’. איזה מין דוקטור אני? קשקשתי איזו דיסרטציה, וכעת אני אפילו לא זוכר מה כתבתי. כל התרבות המודרנית מגוחכת. היא נהיית פרודיה של עצמה. אני חושש שהיֶקֶה הזה, שפנגלר,25 צדק...”

נפרדנו ממנו והלכנו. כולם הביטו בנו. אפילו הרוקדים נעצרו לרגע ועקבו אחרינו במבט. עיניו העגומות של מחבר ארבעים הרומנים הביעו בוז. הוא אמר משהו בינו לבינו, ונראה שהתמרמר מעצם המילים שביקש לומר.

בחוץ ירד שלג. אידה פרנקל אחזה בזרועי. השעה עוד לא הייתה עשר, אבל הרחוב היה כמעט ריק. גם החשמליות שעברו בו היו ריקות למחצה, והאור שבקע מבעד לשמשות החלונות שלהן היה קלוש מאוד. לי היה נדמה שחשמליות אלה הגיעו לכאן מאיזושהי שממה ארקטית, מין גרינלנד שגובלת בוורשה. למרות הקור, ישבה בפתח אחד הבתים אישה בז’קט קרוע. היא נראתה כמי שיצאה מדעתה: שערה המדובלל פרוע, ועיניה מלאות אימה שלא מהעולם הזה. לידה עמדו שני סלים מלאים סמרטוטים ונייר עיתון. קשה להבין איך האישה הזו לא קפאה למוות עד עתה. ניסיתי לתת לה מטבע של עשר פרוטות,26 אבל היא לא הושיטה את ידה לקבל אותו, ורק מלמלה משהו. אולי התפללה לאלוהי השיגעון.

אידה פרנקל משכה בזרועי: “בוא, זה יותר מדי נורא.”

“לא בעיני אלוהים.”

“אין אלוהים.”

“איך זה? הרי את מאמינה ברוחות רפאים.”

“רוחות רפאים הן לא אלוהים.”

אידה פרנקל גרה ברחוב נובוליפיה. עברתי איתה את קרמליצקה.27 יהודייה באדרת עשויה פרוות כבשים קראה בקול מתנגן “בייגלה חם, בייגלה חם!” בזמן האחרון התחילו להשאיר מנורות גז דולקות ליד חלונות החנויות גם אחרי שעת הסגירה, כדי שהשמשות לא יקפאו. מן הקומה העליונה בקע קול של נואם שנשא את דברו, ואחר כך נשמעו מחיאות כפיים.

לפתע אמרתי: “מה מטורף רואה? ־ הוא רואה את האמת.”

“כן, יקירי. האמת יכולה להוציא אדם מדעתו,” אישרה אידה פרנקל.

הגענו אל ביתה. השער עוד היה פתוח. אידה פרנקל נחפזה להיפרד ממני, כדי שלא ינעלו את השער והיא תיאלץ להזעיק את השוער.

“לילה טוב. תודה שליווית אותי.”

“העונג כולו שלי.”

“אילו לא היה כל–כך מאוחר, הייתי מזמינה אותך לעלות אל חדרי. אבל כבר מאוחר. כשבעלת הבית שלי רואה שמישהו בא אליי בשעה כזו, העיניים יוצאות לה מהחורים.”

“מה זה מזיק לך?”

“זה מזיק. הכול מזיק. אנשים טורפים זה את זה כמו חיות רעות.”

היא לחצה את ידי ונכנסה בהיסוס לחצר האפלולית. התחלתי לצעוד לכיוון רחוב סמוֹצֶ’ה, ומשם פניתי לרחוב לֶשְנוֹ, מקום מגוריה של ברוניה. לא מזמן היא הועמדה לדין, וגזרו עליה עונש של ארבע שנות מאסר בגלל פעילות קומוניסטית. בינתיים שחררו אותה בערבות למען דידי, בננו בן השלוש. תחילה התכוונו חבריה למפלגה לשלוח אותה לרוסיה הסובייטית אם בית הדין לערעורים יאשר את גזר הדין. אבל באחד הימים ברוניה הודיעה לי שהמפלגה החליטה שהיא תישאר בפולין לזמן–מה. ברוניה ואני לא נישאנו בחופה וקידושין, ולכן לא יכולנו להתגרש. כולם ידעו שאני מתנגד לקומוניזם. ראשית, הודעתי על כך בגלוי בעיתונות המקומית. שנית, כתבי–העת הקומוניסטיים תקפו אותי וכינו אותי “אימפריאליסט” ו”פשיסט”. שלישית, שוטרי החרש שערכו אצלנו חיפוש החרימו את כתבי–היד שלי, ומהר מאוד השתכנעו שאני רחוק מאוד מהאידיאולוגיה של תנועות השמאל. אני חיטטתי בכתבים שעסקו במיסטיציזם ואוקולטיזם. מצאו אצלי עבודות של פמריון, קונן דויל, ויליאם קרוקס, ועוד רבים אחרים.28 הם מצאו גם צרורות של ז’ורנלים בפולנית ובגרמנית שעסקו בתופעות מסתוריות, ואפילו לקחו את לוח הסיאנס, שבאמצעותו ניסיתי לברר מה צופן לי העתיד.

לא מזמן נפרדתי מברוניה ועברתי לגור בחדר משלי. אבל הייתי בא לבקר אצל הילד. כשנשארתי עד שעה מאוחרת, הייתי לן אצלה. כעת, אחרי שגזרו עליה עונש מאסר שיימשך ארבע שנים, כל הבעיות שלנו נפתרו מאליהן. הפסקנו לריב. לא התווכחנו. ברוניה נהגה איתי כמו אישה נאמנה: היא הטליאה את גרביי, תפרה כפתורים שנשרו מהחליפה שלי, גיהצה את צווארוני החולצות שלי. מפעם לפעם פלטה גניחה כבושה: כן, היא מודה שחטאה ועברה לגור עם ריאקציונר. אבל החברים והחברות שלה סלחו לה על החטא הזה. אהבה ופוליטיקה לא מסתדרות תמיד זו עם זו... הנכונות של ברוניה להישאר בפולין ולשבת בכלא העניקה לה תדמית של קדושה מעונה. חברותיה התייחסו אל דידי כאל יתום, אף שהוריו עדיין חיים. דידי נהיה ‘הילד של המפלגה’, וכולן הביאו לו מתנות וכיסו אותו בנשיקות. הן ידעו היטב שאי–אפשר לסמוך עליי ועל גברים כמוני, והעיפו בי מבטים חמקמקים. בעיניהן נותרתי חידה. כל מתנגדי הקומוניזם שהן פגשו מילאו תפקיד של פרוגרסיבים, שמנסים לדאוג לפרולטריון בצורה כזו או אחרת. אבל כאן, ברחוב לֶשְנוֹ, מסתובב גבר צעיר שמאמין בטלפתיה ובשטויות דומות. פרסמתי סיפורים על דיבוקים, שדונים, שדים ורוחות. לכן הוסכם שאני לא כל–כך נורא. כל החברות טענו פה אחד: טיפוסים כמוני לא יכולים להזיק. הטיפוסים המסוכנים הם אלה שמדברים בשם ההמונים.

6

השלג התחדש ברגע שהתחלתי ללכת. היה קר מכדי שיֵרד שלג. אבל מי יכול לחוות דעה כנגד אוצרות השלג? השלג ירד בפתיתים דלילים, במעין הססנות. הוצאתי לשון כדי שאחד מפתיתי השלג יצנח עליה. כבר הייתי כמעט בן שלושים, אבל נותרו בי קונצים של “ילד–חדר”, נוסף לאובססיות הילדותיות שהציקו לי מפעם לפעם. נזכרתי בימי ילדותי: ההליכה בחורף אל ה”חדר”, פָּרשות השבוע של עונת החורף, החנוכייה של אבא, תבשילי הגריסים של אמא, סיפור מכירת יוסף, הַחְלָקה בתעלת המים הקפואה. ריח של שמן שרוף ופתילה חרוכה הגיע אל אפי. דיוקן אבי צץ ועלה מולי בזקנו האדום, ראיתי בדמיוני את אמי בפאה הנוכרית הדלילה שלה, את אחותי מרים ואת אחי חיים. זכרתי את יוכבד’קה, אחותי הקטנה. היא חלתה בסקרלטינה, ואותנו ־ הילדים ־ העבירו לבית השכנים, כדי שלא נראה את ייסורי הגסיסה שלה ואת ההלוויה שלה. בימים ההם גרנו בוורשה. אבי היה מורה–הוראה באחד הרחובות בעיר. אחרי המלחמה התגלגלנו בדרכים עד שהגענו לאיזשהו חור נידח במזרח גליציה. בגרתי מהר. לפני שהספקתי לסובב את הראש בין “כן” ו”לא”, נהייתי מתרגם וסופר. אפילו נהייתי אב לבן. אבל איך זה קרה? מתי?

לפתע הרגשתי צמא. הרמתי גוש שלג קטן והתחלתי ללקק אותו.

כבר התכוונתי לעזוב את העיר הזאת. אני מרגיש בוורשה כמו זר; כאילו זה עתה הגעתי לכאן מהפרובינציה. כתבתי מכתב לבת–דודי יסכה–פרידה שחיה בניו–יורק ואל בעלה, בנו של הרב מקולומיי.29 ביקשתי מהם שישלחו לי אפידיוויט.30

כמה בתים עוררו בי פליאה כשהבטתי בהם. לא ידעתי שבאזור הזה יש בתים כה נמוכים. בתים אלה עמדו דחוסים בין הבניינים הגבוהים. חלונותיהם היו עקומים, הגגות הכבדים מגובננים, הארובות מטות לנפול. בתים עתיקים אלה זכרו את ה”חמדת שלמה”31 ואת המלך פוניאטובסקי.32 אור זהוב השתקף בשמשות החלונות, אבל קשה היה לדעת אם הוא בא מבפנים או מבחוץ. כאן גרו העניים שלמענם הלכה ברוניה אל הכלא, ובשמם נערכו ברוסיה משפטים נגד גנרלים “אדומים”, מוותיקי הבולשביקים.

רכנתי בפתח דירת מרתף והצצתי לתוכה. עוד בימי ילדותי חשבתי שאם אכן יש רוחות רפאים, ראוי שהן ישהו במרתפים, בעליות גג, בגומחות, בחדרי שינה עלובים, ולא בין אורות החשמל והאוטומובילים המבהיקים. כעת ראיתי לאור מנורת הנפט מישהו גבוה באדרת מוך וכובע קסקט שהסתיר את עיניו. הוא ניצב בלי נוע במקום אחד, כאילו עמד להתבונן בדלות ביתו ובעליבות חייו. נערה נמוכה, בעלת חזה גבוה, הציעה את המשכב וחבטה בכרית מזוהמת כדי להעיף את הפשפשים והפרעושים. היא עשתה זאת במרץ, כמו שחובטים בעיסת בצק. נדמה לי ששמעתי גם צרצור של צרצר. כולם שוכנים בבתי העניים בזכות ברית שנכרתה ביניהם עוד בימי קדם...

עזבתי את המקום. הלכתי, עצרתי, פסעתי כמה פסיעות, ושוב עצרתי. הייתי שקוע במחשבות.

כבר בילדותי שקעתי במחשבות על בעיות הנצח. פשפשתי בספרי קבלה, ספרי מחקר. בגיל צעיר חלמתי על ספר שאכתוב במשך ערבים רצופים, ובו אביע את כל האמת על חיי אדם כילד, כגבר, כיהודי. אבל אני כבר כמעט בן שלושים, ועדיין תקוע רק בהתחלה... אם היו מלקטים את הטיוטות שזרקתי או שרפתי, אפשר היה להקים ספרייה שלמה. נו, אבל אם לוקחים בחשבון שהזמן הוא לא יותר מאיזושהי צורה של תפיסת עולם ומבינים שהכול חולף–עובר, מסיקים שכתבי–היד הזרוקים שלי קיימים כרָכיב אחד מתוך ניסוי קוסמי שנערך באיזושהי מעבדה אלוהית, אף שהוא לגמרי לא נחוץ. בסך הכול, הוא שווה–ערך לסיבוב שכדור הארץ עושה סביב צירו או לתנועת השמש בין מערכות הגלקסיות ביקום.

פתאום הגיח שיכור מאיזושהי פינה. הוא התנודד על רגליו כמי שהולך על כלונסאות, וכמעט נפל עליי. הייתי חייב לעקוף אותו. ליד שער אחד הבתים שמעתי לחישה של זונה: “בוא, היכנס... זה עולה רק זלוטי...” הבטתי בה. היא נראתה שונה מהזונה שראיתי ליד מועדון הסופרים. ההיא נראתה כאשת הפקר הוללת, נפקנית מרצון. זו נראית כמו יתומה מסכנה, שמישהו פיתה אותה והדיח אותה לזנות. גופה הצנום היה עטוף בסודר ישן עם גדילים. פניה הכחושים היו מכוסים סומק זול. עיניה השחורות, עיניים של יהודייה תמה, שלחו אליי מבט מתחנן. היא נמנתה עם המסכנות שהעיפו אותן מהחצרות של בתי הזונות. הוצאתי מטבע. רציתי לתת לה נדבה. אבל היא הניעה את ראשה בשלילה. משמע, במקום לעזור, פגעתי בגאוותה הנשית. היא צעקה לעברי “אדון נפוח!” פעמים רבות שמעתי את המילה הזו, אבל מעולם לא הבנתי את משמעותה.

הגעתי לקצה רחוב לֶשְנוֹ. נעצרתי. האם ללכת אל ברוניה? הרי סיפור האהבה שלנו הסתיים. מה שנותר אינו אלא שארית ־ גוש פחם שנותר אחרי שריפה; ניסיון מיותר להחזיר לחיים יחסים שכבר שייכים לספֶרה אחרת. ברוניה מתכוונת לשבת ארבע שנים בכלא כדי להשליט חירות, צדק חברתי ושיטה כלכלית אחרת. אני תליתי את כל תקוותיי בהגירה לאמריקה. כתבתי אל קרובת משפחה שגילה זהה לגיל של אמי. הזהרתי אותה מהסכנה הצפויה לחיי, כי היום או מחר הנאצים של היטלר עלולים לפלוש לפולין ולהשמיד את כל היהודים. הבטחתי לה שבעזרת ה’ לא אפול עליה כמעמסה, ולא אהיה עול על צווארה. הבטחתי לה שאוכל להתפרנס מכתיבה לעיתוני יידיש באמריקה ומפרסום סיפוריי בז’ורנלים. במקרה הגרוע ביותר אתפרנס מעבודת כפיים. אפילו בדיתי שקר וכתבתי שאמי דורשת בשלומה, ומבקשת בכל לב שהיא תעשה משהו למעני. למען האמת, המשפחה מחקה את זֵכר יסכה–פרידה אחרי שהיא נסעה לאמריקה. אפילו לא הרשו להזכיר את שמה, מחשש שזה יזיק לשידוך.

ידעתי שההליכה לישון אצל ברוניה כרוכה בסיכון. עלולים לערוך שם חיפוש פתע. היא לא נזהרה כעת, אחרי שכבר נתפסה ועמדה לדין. נו, אבל לא התחשק לי לבלות את הלילה במיטה הצרה והקרה בחדרי. כאן, ברחוב הזה, יש לי אישה. יש לי ילד. התחלתי לאהוב את דידי, אף שהייתי מוכן לעזוב אותו ולהעבירו לידי חברות המפלגה למשך זמן ארוך, מי יודע כמה...

הקשר שלי עם ברוניה היה כמו חלום דו–משמעי. לפעמים, כשישבנו יחד בקולנוע, הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו היא רחוקה מאוד. ישבנו צמודים, אבל מפורדים. כל אחד מאיתנו שקוע בענייניו, ולאחר אין בהם שום דריסת רגל. לרגעים אפילו שכחתי שהיא יושבת לידי. היא אחזה בידי, אבל מגע ידה דחה אותי, וחיפשתי הזדמנות להשתחרר מאחיזתה. באותו רגע הרגשתי כאילו היא אישה שהתמסרה למישהו אחר. כמה פעמים חלמתי שברוניה כבר מתה, והיא באה אליי בלי לדעת זאת.

ברוניה גרה בדירה קטנה בקומה עליונה. היא הייתה המומה מהשינוי שחל במצבה, וחששה שמישהו יֵדע על כך. היא גם חששה מחיפוש פתע בדירתה. לעתים היינו מתעוררים לפתע, כאילו נתקפנו בהתעוררות מחודשת של אהבה ותשוקה. התחבקנו בלי לומר מילה, התנשקנו, לחשנו מילות אהבים והבטחנו הבטחות שלא נוכל לקיים לעולם. נדמה שנפגשנו גם בגלגול קודם, ובסופו של דבר אנחנו קשורים זה לזה בזיווג נצחי, בלי שום תלות בטעות שביחסינו ובמה שמפריד בינינו... למרבה הצער, התעוררות זו נמוגה מהר. אבל סלחנו זה לזה על כל חטאי העבר, ועל כל העבירות שיהיו בעתיד. שמחנו בחסד שהאהבה יכולה להרעיף, גם אם היא קצרה מאוד.

7

שער הבית שבו גרה ברוניה היה סגור. צלצלתי בפעמון. השוער הציץ מבעד לאשנב וראה אותי. עיניו היו מלאות רוגז. הוא ידע שאני בא אל העבריינית מ”הקן הבולשביקי”. איך יכולתי להוכיח לאיכר הפולני הגס הזה שאני לא אחד מהחבורה הזו? הושטתי לו מטבע של עשרים פרוטות, והיד המחוספסת שלו התחככה בגסות בכף ידי. הוא אפילו לא אמר תודה. כפי שמתברר, הוא נעל את השער לפני שעה קלה, ומיד הלך לישון. כעת לבש אדרת כבשים מעל בגדיו התחתונים ונעל נעלי בית מגושמות. כלב מדובלל, עיוור בעין אחת, רץ אחריו. בחצר הייתה גינה קטנטונת מוקפת גדר תיל. באמצע הגינה עמד עץ בודד וענפיו הקפואים הושטו לצדדים כמו גלילים של נברשת. כל החלונות כבר היו חשוכים. באחד מהם אפשר היה לראות צללית של עציץ, ובו גדל צמח שנהנה מחמימות התנור שהפיגה את קור החורף. בבניין האפור היו כמה דירות מסודרות, שבהן גידלו כלבים, חתולים, וציפורים בכלוב.

התחלתי לעלות במדרגות החשוכות. כבר הייתי גבר בוגר; ניהלתי כמה וכמה פרשיות אהבים, פרסמתי סיפורים בז’ורנלים, ועדיין פחדתי מהחושך. הרגשתי כאילו יצורים מפחידים עוקבים אחריי בעיניים מלאות זעם שלא מהעולם הזה. שמעתי רחשים ורשרושים של רוחות רפאים, גולגולות, מפלצות מבהילות. הייתי חייב לפלס ביניהן דרך, כמי שחוצה להבות גבוהות, ומיהרתי לעשות זאת לפני שהן יזנקו עליי וילפתו את הגרגרת שלי. הגעתי בריצה אל הדלת. היה לי מפתח, אבל דפקתי שלוש פעמים, לסמן שזו לא משטרה.

“מי זה?” נשמע קולה של ברוניה שניגשה אל הדלת.

“ברוניה, זה אני. פתחי.”

ברוניה פלטה צחוק קצר ופתחה את הדלת. בדירה לא היה חשמל, רק תאורת גז. הפרוזדור היה חשוך למחצה. נדף כאן ריח של כבסים מעופשים, גז, מאכלים מטוגנים. ברוניה עמדה לידי. היא הייתה נמוכה, עגלגלה, בעלת מותניים רחבים, חזה גבוה, שוקיים עבות. היא הייתה רחוקה מלהיות יפה במושגים אופנתיים. היה לה אף מגובנן ושפתיים עבות. עיניה היו הדבר היפה היחיד בפניה: לעתים הן נראו אפורות, לעתים כחולות, ואפילו ירוקות. הן הקרינו חיוניות וערנות יהודית רבת–דורות. הייתה לה כמות רבה של אנרגיה, ושום צרות לא יכלו להמעיט אותה. גופה להט תמיד. אני נהגתי לומר שתמיד יש לה ארבעים מעלות חום. בחדר הפנימי ישבו אורחים, וקולות הדיבור שלהם הגיעו עד לפרוזדור. זיהיתי מרחוק את הדוברים לפי קולם.

ברוניה אחזה בידי ואמרה לי: “נו, אתה כאן. כבר חשבתי שלא תבוא היום.”

“כמה זמן הם יישארו כאן?”

“לא הרבה. כולם ילכו תוך שעה.”

“מתי תפרוץ המהפכה הסוציאליסטית?”

“אתה כבר מתחיל? ־ יותר מהר מכפי שאתה חושב. היכנס, אל תהיה רגזן נרגן. בקרוב תיפטר מכולנו. תוכל להביא לכאן את כל הפשיסטים של ורשה.”

“אמרתי לך שאני לא מתכוון להחזיק בדירה הזו.”

“אם כך, אמסור אותה למישהו. אני יכולה לקבל אלף זלוטי כדי לפנות אותה.”

ברוניה התרוממה על קצות האצבעות והתנשקה איתי. היא עשתה זאת בסתר, כדי שהחברים והחברות לא יראו ולא ישמעו.

אחר כך לחשה: “דידי דיבר עליך כל הערב. כעת הוא ישן, השובב הקטן.”

“הבאתי לו צעצוע.”

“מה?... מחר יהיה לו יום חג.”

נכנסנו לחדר הפנימי. נראה שהתקיימה שם ישיבה. החבר הרמן קריינדל, שנקרא גם בוליסלאב שְטוּפָּק, ישב על כורסה רעועה וניהל את השיחה. היה שם גם אנטוני כלאפובסקי, ועוד חברים מהשורה שהסתתרו מאחורי שמות בדויים. הרמן קריינדל היה נמוך–קומה, רחב כתפיים, בעל חזה אתלטי, ידיים ורגליים ארוכות מדי ביחס לקומתו הנמוכה. שערותיו השחורות הזדקרו מעל מצחו הקצר כמו מברשת סמיכה. היו לו פנים מרובעים, אף רחב ושפתיים עבות כשפתי כושי. עיניו השחורות הביעו כוח ועקשנות מתכתית. החבר ביילסקי הוא נציג של הקומינטרן,33 והרמן קריינדל מנהיג את החוג המפלגתי בפולין. חברים רבים התלבטו והתחבטו בימי הפילוג הטרוצקיסטי, אבל הרמן קריינדל היה סטליניסט מלכתחילה. הוא תיעב את טרוצקי ואת הטרוצקיסטים, וברוח זו השפיע על חבריו.

הרמן קריינדל דיבר מעט, אבל לכל מילה שלו היה משקל. מילה שלו הייתה חוק עבור החברים בפולין. הבולשת ידעה שהוא קומוניסט; הוא כתב בעיתונים קומוניסטיים, אבל ידע איך לא לאפשר לשלטונות לתבוע אותו לדין, כי היה בוגר הפקולטה למשפטים והכיר את החוקים יותר טוב מהתובעים ומהשופטים. אנשים כמוהו לא יכלו להרשות לעצמם את המותרות של בילוי זמנם בבתי כלא פולניים, כי הוא היה נחוץ בחוץ.

לשמאלו ישב אהרון טוֹרְצִ’ינֶר: גבוה, רזה, שחפן. פניו הצרים מחודדים, צדעיו קירחים, לחייו שקועות, אפו ארוך וסנטרו חד. לא מזמן השתחרר ממאסר קשה במצודת ורונקי.34 שם, בתנאי המאסר הקשים במחיצת פושעים פליליים, הוא חטף שחפת. פעמים רבות הוא שבת רעב במחאה על תנאי מאסרו. באחת משביתות–הרעב ההן הוא צם עשרים ושבעה ימים, בהם לגם מעט מים ביום. מאז שהשתחרר מהכלא הזה, המפלגה לא הרשתה לו לבצע משימות לא חוקיות. כתבו עליו בעיתונים הקומוניסטים, והחברים דיברו עליו כעל קדוש מעונה. אבל בחוגים מפלגתיים סגורים ידעו שלאהרון טורצ’ינר יש יותר רצון טוב מאשר שכל. במהלך שנות שירותו במפלגה הוא מעד לא אחת. פעמים רבות היו לו טעויות אידיאולוגיות, כי היה חלש בכל הכרוך בידיעת התיאוריה המרקסיסטית והלניניסטית. המאמר האחד שפרסם עבר עריכה יסודית של החבר קריינדל.

ליד הקצה השני של השולחן עמד בֶּרֶלֶה קַטְשְקֶה:35 גוץ, רחב–גרם, שערות ראשו המזדקרות דוקרניות כמו חוטי תיל, אפו המגושם נראה כמו תפוח אדמה, פיו עקום. ברלה קטשקה נראה כמו קריקטורה מהלכת, והתייחסו אליו כאל ליצן מגוחך. בעצם, הוא היה מין ליצן–חצר של המפלגה: תמיד עשה תעלולים קומיים, אמר מילים גסות והעלה העוויות מצחיקות על פניו. כשאסרו אותו, החברים עשו כל מה שיכלו כדי לשבת איתו באותו תא. הוא הצחיק אפילו את השוטרים ואת השומרים בבית הסוהר. פעם הוא נשא נאום כל–כך מצחיק, עד שכולם ־ השופט, התובע, עורכי הדין וקהל הנאספים ־ געו בצחוק. חברי המפלגה היו חלוקים בדעותיהם ביחס אליו. אחדים חשבו שהוא מביא תועלת; אחרים הזהירו מפניו בטענה שהקונצים המצחיקים שלו גורמים נזק. החבר קריינדל לא סבל אותו. אבל ברלה היה אהוב לִבן של החברות. אגדות נרקמו סביב הכוח המיני שלו... הוא היה בן למשפחה חסידית, ולמד זמן–מה בישיבה. בבחור הזה היה משהו מן הבדחנים הישנים. לפעמים היה שופך בדיחות בחרוזים בכמה שפות: פולנית, יידיש, עברית, רוסית. למרות חוש ההומור המפותח שלו, ברלה קטשקה הצדיק את כל הרציחות הבולשביקיות, ונהג לטעון שהמנות הטובות ביותר שצריך לתת למתנגדי הקומוניזם הן קניידלך.36 הוא גם טען שוב ושוב שכאן, בוורשה, יש פחות מדי פנסי רחוב שאפשר יהיה לתלות עליהם את כל הפשיסטים, כולל הפשיסטים ה’סוציאליסטים’. ברלה הכיר רק דרך אחת להגשמת המהפכה: טרור.

כיוון שהדירה של ברוניה נמצאה על הכוונת של הבולשת, לא יכלו להביא אליה ספרות מפלגתית. במקום חומר כתוב, הסתפקו בדיבורים. ליתר ביטחון הניחו על השולחן חפיסת קלפים. העמידו גם קערית עם דג מלוח, סלסילת לחמניות וכמה כוסות תה.

חוץ מברוניה היו כאן שלוש בחורות: אחת מהן, פְרַנְיָה, הייתה אשתו של אהרון טורצ’ינר או המאהבת שלו. היא הייתה גבוהת–קומה, שחרחורת, מהסוג המכוּנה “ברונטית לוהטת”. פרניה הייתה חברה פעילה במפלגה. עיקר פעילותה התמצה בתמיכה באהרון טורצ’ינר. הוא גילם את “המצווה הקומוניסטית” שלה: כשישב בכלא, היא הייתה שולחת לו חבילות. אנשים ריכלו וסיפרו שבשנים הרבות בהן אהרון טורצ’ינר ישב בכלא מאחורי סורג ובריח, היו לפרניה מאהבים רבים ־ הכול בידיעת האסיר ובהסכמתו. פרניה הייתה תופרת במקצועה, ובחוגים רחבים התייחסו אליה כאל תופרת מעולה. היא עצמה הייתה אלגנטית מאוד: שערה שחור כפחם, עור פניה לבן ואפה מזדקר כמו אף של פולנייה. פרניה הרוויחה היטב ותרמה הרבה כסף למטרות מפלגתיות. היא עישנה הרבה, ובין סיגריה אחת לאחרת נהגה לאכול שוקולד.

עליי הייתה אומרת: “הוא פשיסט, אבל יש לו טעם...” היא גם יעצה לברוניה איזה סוג מאכלים להגיש לי כדי שאשמין קצת. אני חשדתי שברוניה מגלה לה סודות מחדר–המיטה שלנו... עיניה של פרניה הביטו בי בחוצפה אינטימית. כשאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה, היא הייתה סוטרת לי או מושכת בתנוך האוזן שלי. כשברוניה תלך לבית הכלא, פרניה תהיה האפוטרופסית של דידי. נוסף לכך, תהיה לה הרשאה לטפל בכל מה שנוגע לכסף שיתקבל ממכירת הדירה, הרהיטים ושאר חפצי הבית. לפעמים חשדתי שברוניה קבעה מראש שחברתה פרניה תתפוס את מקומה כשהיא לא תהיה כאן...

8

ברלה קטשקה היה מוקף להקה שלמה של נערות. אבל הוא התחיל להתעסק ברצינות עם אחת מהן, ונראה שהשניים מתכוונים לגור יחד, או שהם כבר גרים יחד. איש לא ידע בן כמה הוא. ייתכן שהוא בן עשרים ושבע, וייתכן גם שהוא בן שלושים ושבע. פניו הכהים היו אטומים כמו ברזל ישן, ונוסף לכך ־ מחוטטים וזרועים פצעונים וחתכים. שיניו הדלילות היו חדות כמו ציפורניים ושחורות מרוב עישון וריקבון.

בזמן האחרון נוספה לו לוויית–חן: החברה דָשָה. דשה, נערה בת עשרים ואחת, הייתה בוגרת של גימנסיה פולנית, וכעת היא לומדת שפות רומאניות באוניברסיטה של ורשה. היא חבשה כובע אדום של סטודנטים, ומתחתיו השתלשלו שתי צמות זהובות.

דשה הייתה בת למשפחה יהודית מתבוללת. לאביה היה עסק ברחוב מרשלקובסקה הנחשב. אחיה הבכור התנצר והתחתן עם בת של גנרל. שניהם, הוא ואשתו הנוצרייה, נהגו לבקר בבית הוריו. לעומתם, דשה עזבה את בית ההורים עם תום לימודיה בגימנסיה והתמסרה לפעילות קומוניסטית נועזת, כדרכה של בת תפנוקים אמידה שבטוחה שלא יאונה לה כל רע. אמה לא הפסיקה לרוץ אל החדר שהבת שכרה, ותמכה בה מבחינה כספית.

דשה עישנה סיגריות ודיברה על קפיטליזם בנימה שממנה השתמע כאילו די בבעיטה קטנה של קצה הנעל שלה כדי שהוא יתמוטט. היו לה פני מלאך, כפי שמציירים בספרי ילדים, אבל היא דיברה בגסות, ותמיד החזיקה אקדח בכיס של ז’קט העור שלה, בניגוד להוראות הכתובות בפרסומים המפלגתיים. הז’קט הזה היה זרוק כעת על המיטה של ברוניה. החברים והחברות הבוגרים התייחסו אליה בחשד. לפי ניסיונם, אלה שמתלהטים מהר עלולים להתקרר מהר. נוסף לכך, הם מפטפטים יותר מדי, ואין להם שום מושג על קונספירציות הרסניות. נו, אבל כל עוד אפשר להסתייע בחובבים כאלה, לא צריך לזרוק אותם. נוסף לכך, היא נהייתה האהובה של ברלה קטשקה... עם כניסתי לחדר שמעתי איך דשה אומרת לאהרון טורצ’ינר: “לפי העיקרון שלי, צריך להכות בברזל בעודו חם.”

בקצה הספה ישבה החברה בלה, בת של מלמד תינוקות בלודז’. היא הייתה שחרחורת, לבושה לפי אופנה ישנה. שערה השחור היה אסוף ומהודק כמו כדור בצד האחורי של ראשה. אפה הדק מזדקר מעל פניה הכהים, ועיניה השחורות כפחם קודרות תמיד. החברה בלה דיברה מעט. היה לה מעמד גבוה במפלגה, כי ישבה שנים רבות בבית הסוהר. היא גם שהתה זמן–מה ברוסיה, ולמדה שם באיזשהו קורס.

פעם היא הייתה אהובתו של הרמן קריינדל, אבל רק לזמן קצר. איש מהם לא הזכיר את יחסי האהבה שהיו להם, אפילו לא במילה אחת. הם אפילו התעקשו לפנות זה אל זה בגוף שלישי, ומעולם לא השתמשו בגוף שני כשדיברו ביניהם.37 פעם, ברגע של חולשה, בלה גילתה לברוניה שהיא עדיין אוהבת את הרמן, ואינה יכולה להחליף אותו במישהו אחר. ברוניה השביעה אותי שלא אגלה לאיש את הסוד הזה, וסיפרה לי הכול בפרטי–פרטים.

כפי שזה נראה, כניסתי קטעה שיחה בענייני המפלגה. למרות זאת, קידמו את פניי כתמיד: בידידותיות מהולה באירוניה. אני הייתי “הטעות של ברוניה”, או “החולשה שלה”. גם לחברות ולחברים האחרים היו טעויות וחולשות. נוסף לכך, הרי אני אבא של דידי, ודידי מילא בזמן האחרון תפקיד חשוב בחוג של ברוניה. כעת, כשהיא עומדת להיכלא בבית הסוהר, המפלגה חייבת למצוא עבורו סידור מתאים. ייתכן שדיברו על כך לפני בואי.

ברגע שנכנסתי אמר החבר הרמן: “כבר מאוחר... אני הולך.”

“חכה, חבר הרמן. אל תברח!” קראה ברוניה, “השֵד אינו נורא כפי שמתארים אותו. הוא לא כל–כך שחור!”

הרמן קריינדל נדרך: “איזה שד? מחר אני צריך לקום מוקדם. בשבע בבוקר.”

ברלה קטשקה מיהר לפטפט: “מה נשמע בתחום הספרותי? מה שלום הפוטוריסטים?38 לא מזמן הייתי באירוע של איגוד הפועלים, ושם הקריא מישהו בעל שיער ארוך ומדובלל שיר משונה, שנשמע בערך כך:

זנבות חתולים מזדקרים

על ערמת דגים מלוחים,

שבויים גלמודים מרחפים,

וענבלי צָלִי מתנוצצים

על ראשים מוכי כינים.

השמש שוקעת...

“צועני פרוע, הוא כבר מתחיל!” קראה החברה פרניה, “צריך להבין שירה!... אסור לצחוק לשירה! אתה טופל עלילות שווא! אף משורר, מטורלל ככל שיהיה, לא יאמר ‘ענבלי צלי’. איך נדבק ‘ענבל’ לרוטב של צלי? זה לא ספרות!”

“נו, ואיזה קשר יש בין ‘נוצות של עגל’ ובין ‘פטיש מֶשי’? מה עניין שמיטה אצל הר סיני?” קרא ברלה קטשקה, “אצלנו היה משוגע, והוא דיבר כך. אז עוד לא ידעתי שהוא ‘דאדאיסט’39 או ‘פוטוריסט’. כשאביו מת, הוא אמר קדיש ליד הקבר, אבל נעצר כשהגיע למילים ‘ויצמח פורקני’. שאלו אותו: ‘זיינוולה, מדוע נעצרת באמצע אמירת קדיש?’ והוא ענה: ‘בשביל חיים שְטְשַפֶּה40 (כך קראו לאביו) זה מספיק.’ כולם פרצו בצחוק. אכן, זאת הייתה לוויה שמחה. לכן אני אומר: אין פרנסה יותר טובה מזו של משורר. שופכים מילים כמו ששופכים תפוחי אדמה מתוך שק מלא חורים. אחר כך באים המבקרים ובונים עליהם פיתום ורעמסס.”41

“שירים כאלה כותבים בברית המועצות. כך בדיוק! מאיאקובסקי כתב על ענן במכנסיים.”

“מאיאקובסקי ־ שמאיאקובסקי, מכנסיים ־ גטקס! מה יוצא משטויות כאלה? בואו נגמור עם החזירים הקפיטליסטים! אחר כך נפנה אל המשוררים העלובים ונשאל כל אחד בנפרד: ‘תגיד, משוררון עלוב, לְמה התכוונת בשמונצֶס שלך? אם לא תדע לומר, תחטוף צליפת–שוט בתחת על כל מליצה יפה שלך.’ אני מוכן לקפוץ על המציאה הזו, להביט באחוריים הפואטיים שלו אחרי כל ערב קריאה של השטויות שלו. בחיי, בנות, לא נקפח גם משוררות! יהיה על מה להביט... זה יהיה חיזיון פואטי נהדר! לא נצטרך לזחול אל מאחורי הקלעים כדי לראות אותו...”

“הוא סתם מקשקש. עושה רעש, מקשקש ומבלבל את המוח,”42 אמרה דשה ביידיש.

“צריך להכות. לא רק בקומקום. כעת אנחנו קוצצים רק ראשי–כרוב, בצלים... אבל בבוא הזמן נצטרך להכות באנשים ולקצץ ראשים. יש ראשים שהכי טוב שיהיו כרותים! בימים של המהפכה הצרפתית ---”

“באמת, ברלה, אלה דיבורים ריקים,” נזף בו הרמן קריינדל.

“בסך הכול אני רוצה להבין מה הגאונים האלה חושבים. אם הם גאונים מופלגים עד כדי כך שאיש לא יוכל לרדת לסוף דעתם, הם לא שייכים לדור שלנו. עדיף שהם ילכו לישון43 למשך מאות שנים. אחרי כמה וכמה דורות, כשתהיה תחיית המתים, הם יוכלו לקום. ייתכן שכאשר יבוא המשיח שלהם, יהיו גם ‘ענבלי צָלי’.”

“די, מספיק!” קטע אותו הרמן קריינדל, “גם אני מתנגד לשירה לא מובנת. אבל בכל זאת, צריך לדעת מה כן ומה לא. מאיאקובסקי היה משורר גדול, ונדמה לי שלנין העריך אותו. לפעמים ענן יכול להיראות כמו מכנסיים. אפילו בשירה הקלאסית יש ביטויים כאלה. אויבי ברית המועצות נאחזים במליצה הזו כדי להסוות את הדקדנס המנוון שלהם ו---”

הרמן קריינדל לא הסתפק בדיבור קצר, והתחיל לנאום. הוא חיפש מילים, נעצר במעבר בין משפט אחד לאחר. היה לו קול של מנהיג וסגנון של מנהיג שיודע בוודאות שכל מילה שלו עתידה להיכתב, ורבים יצטטו את דבריו. הוא דיבר, ועיניו הקרות הביעו דרישה תקיפה לא להעז להתווכח איתו. הרמן קריינדל נהג לבקר בסתר במוסקבה ועיצב את עצמו כאילו היה מין ‘סטלין פולני’, אף שהיו לו מתנגדים רבים. ניסיון השידול של ברוניה, שביקשה ממנו להישאר עוד קצת, לפחות לשתות עוד כוס תה, לא עזר. הרמן קריינדל החליט לקום וללכת. ידעתי שהוא לא אוהב אותי. כשהיה בא לפעמים למועדון הסופרים, ניסיתי לקדם את פניו בברכת שלום. אבל הוא לא ענה לי, ורק כיווץ לעומתי את הגבות.

הוא לבש מעיל, חבש מגבעת והרכיב על חוטמו משקפיים בעלות עדשות עבות, כי היה קצר–ראייה. הפעם הוא הושיט לי את ידו בברכת שלום. הייתה לו יד כבדה ־ של מי ששירת שלוש שנים בצבא הפולני, והגיע לדרגת מפקד זוטר.

9

הרמן קריינדל הלך, והאווירה בדירה השתחררה מהמתח ששרר בה. ברוניה התחילה לדבר על דידי ולספר שוב ושוב על החוכמות שלו. הוא ישן בחדר המיטות הקטן, ואני ביקשתי ממנה שלא תעיר אותו. אבל היא והבחורות רצו להביט בו. ברוניה הדליקה את הנר התקוע בפמוט נחושת ופתחה את הדלת. הבחורות הסקרניות הלכו אחריה בשקיקה, כאילו לא הייתה להן מעולם הזדמנות לראות איך ילד קטן נראה כשהוא ישן.

דידי ישן במיטה קטנה מוקפת מקלעת סורגי–עץ. אור הנר המהבהב נפל על פניו הבהירים, על מצחו הגבוה, ועל שפתיו העדינות שרָטטו מפעם לפעם במצמוץ תינוקי. נדמה שהילדון בן השלוש שקוע במחשבות שבאות אל ילדים ישנים. החברות התרוממו על קצות האצבעות והביטו בו בהתלהבות. עיניהן הקורנות הביעו תפילה מהולה בחיוך ניצחון, שמתמוגג מיכולת המין הנשי להביא לעולם יצור מושלם כזה.

אהרון טורצ’ינר וברלה קטשקה תקעו את ראשם בפתח החדר.

ברלה אמר: “הלוואי שלא יצמח ממנו אויב של מעמד הפועלים כמו אביו.”

החברה פרניה נחלצה להגנתי: “איזו רעה הוא עשה למעמד הפועלים? הרי הוא בעצמו עובד!”

“שכר הסופרים שהוא מקבל מהמוציאים לאור הבורגנים ומהפשיסטים האחרים אינו שכר עבודה, אלא שוחד.”

“גם עובד שאוהד מחנה מתנגד נחשב עובד,” פסקה החברה בלה.

“לא מי שמרעיל את המוחות.”

החבר קטשקה הרצין בבת–אחת. זה קרה לו לעתים נדירות. כעת הוא קרא בזעם: “מה הכתבנים הבורגנים מקשקשים? הרי הם מורחים את הקוראים שלהם בשקרים גסים! פשוט כך! כל עוד טרוצקי לָחם כאחד מהשורות שלנו, הם שפכו עליו דליים מלאים רפש. כעת, כשהוא נהיה בוגד ומשרת של התליינים האימפריאליסטים, הוא נהיה בבת–אחת ‘קדוש’. כעת הם שופכים את כל זעמם על סטלין. לדבריהם, סטלין עושה רק דבר אחד: טופל עלילות שווא על כבשים תמימות ושולח את כולן לסיביר... כל הכתבנים הסרחנים כועסים על כך שסטלין לא מאפשר לכנופיית העריקים והמרגלים האלה לחסל את ברית המועצות. אמור להם בשמי,” החבר קטשקה פנה אליי, “אמור להם שהשם של סטלין יאיר את העולם כמו שמש גדולה במשך דורות; זמן רב אחרי שיעיפו את כולם, וגם אותך, כמו אבק פורח ורסיסי זבל. ומה יישאר מכם? ־ רק סירחון...”

“בראוו,” החברה פרניה מחאה כפיים וקראה, “לגמרי לא ידעתי שברלה יכול להיות כל–כך רציני. מה קרה לך, חבר קטשקה?”

“פעם ביובל מתחשק לבן–אדם לומר את האמת.”

“לפעמים צריך לדעת לשתוק, גם אם רוצים לומר את האמת,” העיר אהרון טורצ’ינר.

“לא ברלה קטשקה. אני הייתי אומר את האמת אפילו לאלוהים, אם הוא היה יורד ברגליו הכושלות ומגיע אלינו.”

“ברלה, הגיע הזמן ללכת הביתה,” אמרה דשה.

“זמן, זמן... קודם האכילו את העמלים בטינופת דתית, וזה נמשך אלפי שנים. כעת מנסים לפטם אותם במין יושר קפיטליסטי. הבורגנים והקלריקלים זוללים, ובה–בעת הם מטילים על העמלים את החובה לרעוב למען האל או למען המולדת. הנוכלים המנוולים האלה מוצאים בכל פעם שם אחר. אבל הם לא לקחו בחשבון את ברלה קטשקה, החכם המפורסם. ברלה יודע בדיוק מי ידיד שלו ומי אויב שלו. אם יש כאן איזשהו קוני למל שלא יודע, יהיה מי שידאג שהוא יֵדע. לא חשוב איך הוא יעשה את זה ־ בטוב או ברע...”

לא יכולתי לשתוק. “פִּתחו את גבולות גן–העדן הסובייטי, ושלושה רבעים מכלל הפועלים והאיכרים שלכם יברחו. כולם עובדים שם כעת הרבה יותר קשה מאשר בימי הצאר. מיליוני איכרים מתו מרעב.”

“תגיד לי, כתבן קטן: היית שם? הה?”

“דיברתי עם אנשים שהגיעו משם.”

“מדוע המנוולים האלה עזבו ובאו לכאן? ־ כי הסדר הסובייטי לא מצא חן בעיניהם. אם היו נותנים להם את כל המעדנים44 שמגיעים להם, היו חוסכים מהם את הצורך לבוא לכאן ולהפיץ את הרעל שלהם. לא נורא... גם כאן לא יניחו להם. הכול רשום אצלנו. לנו יש ‘נתנה תוקף’45 משלנו...”

“החבר סטלין שלכם מחסל גם חסידים נלהבים כמוך. עשרות אלפי אנשים כמוך נרקבים כעת בבתי הכלא הסובייטיים. אתה ודאי זוכר את החברים גולוש, דמשק וגוטמן. לאן הם הגיעו?”

“הם נמצאים כאן. אל תדאג. שלא ייַבשו לך את השכל.”

“הנשים שלהם לא שומעות מהם מילה.”

“מן הסתם הם מצאו שם נשים טובות יותר מהסוסות המקומיות.”

“הם אבדו. כל אחד מהם צלל בתהומות הים כמו אבן.”

“כשנוסעים לרוסיה, מתנתקים מהשמחות המקומיות. שם מתחילים הכול מחדש.”

“כן, בלוביאנקה,46 בסיביר... אתה, עם הלהט של הפה הגדול שלך, לא היית מחזיק שם מעמד יותר מעשרים וארבע שעות.”

“אולי תפסיקו כבר עם הוויכוח הזה?!” קראה החברה דשה, “אתה, ברלה, אתה זורק מילים בדיוק כמוהו (היא הצביעה עליי). אם האנטישמים הפולנים והנאצים בגרמניה מוצאים חן בעיניו יותר מהאדם הסובייטי, לא תוכל לשכנע אותו. מה לעשות? זה הטעם שלו.”

“מכך שהנחש רע, הנמר לא נהיה יותר טוב מכפי שהוא.”

“איפה טוב? באמריקה, היכן שלא נותנים לך להיכנס?”

“האמת המרה היא שאכן, רע בכל מקום.”

“עם האמת המרה הזו לא תוכל להגיע לשום מקום ולשום דבר,” קראה החברה בלה, “אתה רשאי להיות פסימיסט. אבל אנשים חייבים לאכול, וחייבים גם לשלם שכר דירה. אתה הצלחת להתחמק משירות בצבא הפולני. היה לך מזל. אבל אחי התגייס. בלילה הראשון, כשהלך לישון בקסרקטין, חייל אחר, ששכב במיטה העליונה, השתין עליו. סלח לי על הדיבור הגס... אחי התלונן אצל המפקד, אבל ההוא צעק עליו וקרא לו ‘פרצוף יהודי מטונף’. הוא גם חבט בשיניו באגרוף. אחי הוא בחור בריא, לא מפונק ולא רגיל למותרות אנינות. אבל הוא הרטיב בדמעות את המכתב ששלח אליי.”

“זהו הרוע הטמון במין האנושי.”

“לא. זהו הפרצוף של מי שחי במסגרת הסדר הקפיטליסטי.”

“כל מה שאתם צריכים זה שלושה ימים בכלא סובייטי...”

האורחים התחילו להיפרד. הבנות התנשקו עם ברוניה. לי הן הושיטו יד ונפרדו ממני בידידות, אף שבכל הזדמנות כינו אותי “ריאקציונר” והזהירו אותי מהגורל הצפוי לי ולבורגנים מתנגדי המהפכה אחרי ניצחון הלוחמים שיעלו על הבריקדות.

פרניה לחצה את ידי בתוספת דקירה של קצה הציפורן; אהרון טורצ’ינר הושיט לי יד רפה ולחה. הוא ירק דם מהריאות החולות שלו. כולם אמרו שהוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן. ברוניה גילתה לי משהו שראוי לעבור עליו בשתיקה. היא דרשה ממני להישבע בכל הקדוש לי ולהבטיח שלא אזכיר במילה את מה ששמעתי מפיה. לדבריה, במהלך המשפט האחרון של אהרון טורצ’ינר, פרניה התעסקה עם עורך הדין ששכרה להגנתו. נוסף לכך, הסנגור הזה הוא גוי.

כולם הלכו, ובדירה השתררה דממה מוזרה. ברוניה הורידה בשתיקה את שיירי הכיבוד שנותרו על השולחן, רוקנה את המאפרות ושטפה אותן בכיור המטבח. כעת לא נותר דבר, פרט לצורך לשכב לישון. התפשטנו בשתיקה, ואני כיביתי את האור.

מאז תקופת ההיריון של ברוניה והחודשים בהם היניקה את דידי איבדתי את התשוקה אל ברוניה. גופה נהיה רופס, שדיה תפחו ונראו כמו שדיים של מינקת. אמנם, בזמן האחרון היא נהייתה חיונית יותר, אבל שנינו כבר לא נמשכנו זה לזה. ידענו שהקשר בינינו ייפסק כשהיא תלך לכלא. לפי התוכנית שלה, היא אמורה לנסוע עם דידי לרוסיה עם תום תקופה מאסרה. היה לה שם דוד, עסקן חשוב במפלגה. אני לא הסתרתי את כוונתי לנסוע לאמריקה. נו, אבל אולי בית הדין לערעורים ישחרר אותה, או יקל בעונשה? לא פעם קרה ששחררו פעילים קומוניסטים וגזרו עונשים כבדים על שלימזלים מסכנים. עורכי הדין בלבלו לשופטים את המוח. לפעמים נראה היה שהשופט עצמו מחבל במשפט הפולני. עם זאת, קשה להאמין ששופטים יכולים להיות כל–כך אידיוטים.

מי יודע, אולי בין השופטים יש אוהדים של ה”אדומים”?

10

לובן השלג שירד בחוץ בלט על רקע החשכה. על הקיר האטום שממול הצטיירו הירוגליפים עדינים שנוצרו על ידי פתיתי שלג שהצטברו בסדקים שבין הלבֵנים האדומות. פיסת רקיע סגול זהרה מעל הגג. בפינות החלונות צצו פרחי כפור דקים לצד עיטורים דומים לאלה שראיתי בילדותי: לולבים, הדסים, זלזלים שבורים, ועוד צמחים שצורתם הזכירה צמחים טרופיים ואת ארץ ישראל. המרחב הקפוא בחוץ התגעגע, כנראה, לאקלים חם יותר...

חיבקתי את ברוניה ועקבתי אחרי רישומי הכפור על שמשות הזכוכית. געש התשוקה הראשון שאיחד אותנו נרגע, ואנחנו נחנו ואספנו כוח. המחשבה שאנחנו עומדים להיפרד לא הרפתה מאיתנו. נרדמנו, ואחרי רבע שעה התעוררנו בתשוקה מחודשת. דידי כרת בינינו ברית שאינה ניתנת להפרה. מי יודע כמה דורות עתידים לצמוח מתוך הכרומוזומים שלנו? אם זמן הוא אשליה ולא ממשות ודאית, או אם הוא רק ממד רביעי, אז הנכדים והנינים שלנו כבר קיימים. תולדות בני–אדם הן מין סרט שנוצר על ידי מפיק אלוהי, שמקרין אותו על מסך קוסמי. אם כך, שפינוזה צדק כשטען כי אין רצון מוקדם.

פעם הייתי מעריץ נלהב של שפינוזה. בזמן האחרון התלהבותי התקררה, במיוחד בקשר לטענתו שלאלוהים אין רצון, והוא משועבד לחוקים שנוצרו על ידו. פעם התייחסתי ל”אתיקה” שלו כאל אחד מספרי הקודש. כעת גיליתי את חסרונות הספר הזה, שמנסה לחשוף את סודות הבריאה בעזרת כמה הגדרות והַפְשָטות. קראתי תרגום פולני של כתבים מאת דיוויד יום, קאנט, ואפילו את “ההתפתחות היוצרת” מאת ברגסון, וגיליתי את נקודות התורפה בפילוסופיה וכמה מרעיונותיה שלא התקבלו על דעתי.

עם זאת, האם אפשר לוותר על השאיפה למצוא את האמת? אני התחלתי לחפש אותה כשהייתי בן שש. כבר אז חיטטתי במעמקי חידת הזמן והמרחב, תהיתי אם יש הבדל בין הסבל של בני–אדם והייסורים של בעלי חיים. למדתי חומש וידעתי על החובה להשמיד שבע אומות ולא להשאיר מהן נפש חיה ־ גברים, נשים וילדים... ראיתי איך השכנה שלנו אוחזת דג מפרפר ומפרכס, מבתרת את גופו בעודו בחיים ולוחשת “לכבוד שבת קודש...” עמדתי ליד שוחטים בחצר של יאנוש וראיתי איך הם שוחטים עופות מעל עביט מלא דם. למדתי ב”חדר” את סדר העלאת הקורבנות על המזבח כמפורט בחומש “ויקרא”; ידעתי איך צריך לפשוט עורות של כבשים, לחתוך את גופם לנתחים ולהתיז את דמם על המזבח; איך תולשים בציפורניים את נוצות הצוואר של יונים; איך משליכים את השעיר לעזאזל מראש הצוק...

מאז ועד עתה לא הפסקתי לתהות, איך אפשר להשלים עם ייסורים אלה? מדוע הכול–יכול דורש שיצורים שהוא ברא יתייסרו וימותו למענו מוות כל–כך נורא?

עוד מעט אהיה בן שלושים, כמעט פי חמישה מגיל שש, ועדיין לא מצאתי תשובה לקושיות שמייסרות אותי מאז ימי ילדותי: האם הסבל הוא החומר ממנו נוצר היקום? האם אלוהים גזר עלינו תסבוכת מייסרת שאין לה סוף? האם יש זהות בין ייסורים והנאות החיים? בהחלט ייתכן שבאיזשהו מקום מסתתרת תשובה פשוטה לחידות אלה: המצב האנושי מסתתר מאחורי מסווה של אי–הֱיות. בראשית היה ה”יש” של חוקי הטבע. אחר כך באו התסבוכות. ראשית החיים וסופם הם בוודאי שתי קטגוריות תבוניות. מעולם לא הייתה ראשית, ולעולם לא תהיה אחרית.

ייתכן ששפינוזה צדק כשאמר כי לאלוהים יש אינספור תכונות ותארי–שם, וייתכן שהם המקור של חירות, אהבה, תכלית החיים, חסד, וכל המידות האחרות שהמקובלים מייחסים לו. אבל מדוע צריך להתייחס למערכת האוניברסאלית כאל אלוהים? איני יודע. לפי מה שקראתי על אטומים, כל אחד מהם הוא כמו מערכת שמש, עם פרוטונים, אלקטרונים, ואולי מרכיבים נוספים. מידע זה העמיק יותר את התעלומה, כי לפיו תמיד יהיה משהו זעיר יותר מ”הזעיר ביותר”. כל אטום הוא בוודאי קוסמוס בעל אלף צורות ויותר. אני, וכל פרודה קטנה בגופי, איני אלא כפולה אין–סופית של הפוטנציאל הטמון באין–סוף...

נו, ושוב חוזרת הבעיה המייסרת: לשם מה נוצרו הכאב והצער? לשם מה המלחמות, מצוקת העוני, תקוות–השווא, הפחד מהמוות? לא, אין טעם לחפש תשובה.

“אתה ישן, הה?” שאלה ברוניה.

“לא.”

“אני רוצה לומר לך משהו.”

“מה?”

“תמצא לך מישהי. ארבע שנים של ציפייה הן יותר מדי זמן בשביל גבר. בין כה וכה אתה לא תחכה לי. מְצא לך אישה כדי שלדידי יהיה בית.”

“אל תדברי שטויות. אני לא אתחתן לעולם.”

“למה לא? לי יהיה יותר קל בכלא אם אדע שיש לך בית. אשאיר לך את הדירה שלי. יהיה לך איפה לגור. כל מה שאני רוצה הוא שהאישה הזו תהיה טובה אליך ואל הבן שלנו. אם אזכה להשתחרר מהכלא, אבוא לקחת את דידי ואתה תוכל לבקר אצלנו.”

“יהיה לך גבר אחר.”

“לא, יקירי. אחריך לא אוכל להתקשר לשום גבר. היו לי כמה שנים טובות איתך, אף שעשית כל מה שאפשר לעשות כדי לקלקל אותן. אבל היה לי טוב גם כשצעקת עליי והשפלת אותי עד עפר. כעת, כל עוד אין צדק בעולם, אני לא רוצה אושר אישי. אני חיה למען ניצחון הסוציאליזם...”

ידעתי היטב שאלה הם סתם דיבורים; שטרות ללא כיסוי. אבל הם גירו אותי. דורות של נשים השמיעו את קולם מפיה. כך נהגו רחל ולאה כשהציעו את בלהה וזלפה ליעקב כנשות–חיק.

“עוד יהיה לך גברים אחרים,” אמרתי.

“אל תדבר ככה. אני לא רוצה לשמוע דיבור כזה! מילים כאלה מטילות בי חלחלה!”

התנפלנו זה על זה בתשוקה שלא ידענו עד עתה. הכוחות שהתעוררו בי הדהימו אותי.

מחדר השינה נשמע רחש. דידי התעורר. ברוניה התנתקה ממני והלכה להרדים את הילד. היא שרה לו שיר ערש, נשקה לו, חיבקה אותו. היא העניקה לו את כל האהבה והרוך ששמרה רק למענו.

הילד התחיל לבכות. שמעתי איך ברוניה משדלת אותו, ושרה לו בניסיון להרגיע אותו בעזרת אהבת האם שניחנה בה. נבהלתי. אולי דידי חולה? אולי נגזר עליי להשתתף בהלוויה שלו? נשבעתי לתרום ח”י פרוטות לצדקה. התחלתי להתחנן בפני אלוהים. אבל איזה אלוהים?

דידי השתתק. אבל ברוניה לא מיהרה לחזור. היא נשארה לידו כדי לשמור עליו. היא ישבה ליד מיטתו כשומרת לילה. שקעתי במחשבות: לברוניה יהיו גברים אחרים, ולי יהיו נשים אחרות. אולי הן יהיו קרובות ללבי בדיוק כמו שברוניה קרובה כעת ללבי. מי יודע, אולי יותר?... מוזר. כעת הן זרות לי. אולי הן עוברות על פניי ברחוב ואנחנו מביטים זה בזה באדישות. אולי הן חיות כעת בארצות רחוקות? אולי בגרמניה, בצרפת, באמריקה הרחוקה? אולי זו תהיה נערה שמשוטטת כעת בין גורדי השחקים בניו–יורק? היא מדברת אנגלית ואין לה שום מושג על פולין. היא לא יודעת יידיש, לא יודעת דבר עליי ועל משפחתי, אבל הגורל יסובב את הגלגל ויפגיש אותנו... אנחנו נהיה קרובים זה לזה, קשורים זה בזה. אנחנו נתנשק, נריב, נתפייס, נתנסה בכל התסבוכות והמשברים שעוברים על זוג אוהבים... נו, ואולי היא עדיין ילדה? אולי המיועדת לי צעירה ממני בעשרים שנים? יכול להיות שהיא כעת רק בת עשר, ילדונת שמשחקת בכדור, אבל הכוחות הנסתרים שמנהלים את חיינו כבר מקרינים בראינוע האלוהי את הסרט שלנו: אנחנו כבר זוג נאהבים, בעל ואישה... מי שיביט עוד קצת במסך הענק יוכל לראות איך אנחנו מזדקנים, מתים...

אם כך, המְתנה היא העשייה החשובה ביותר לאדם. צריך רק לחכות ולראות.

ברוניה חזרה.

“אתה ישן?”

“לא.”

ברוניה נכנסה למיטה, התכסתה בשמיכה והשעינה את פניה על החזה שלי. פתאום פרצה מפיה צעקה: “בוא נברח! אני לא רוצה להירקב בכלא! אנ’לא רוצה! לא רוצה!”

“שְ–שַה, עוד תעירי את הילד.”

“אתה חייב להציל אותי! אנ’לא רוצה לשבת ארבע שנים בכלא! אנ’לא רוצה! לא רוצה!”

פתאום פרצה מפיה יללה שכמוה לא שמעתי מעולם. היא נצמדה אליי, התייפחה ובכתה מרה. דמעותיה הרטיבו את הכותונת שלי. עד עתה ברוניה התנהגה בתקיפות והצהירה שוב ושוב שהפשיסטים לא יוכלו להמשיך לשלוט בעזרת איומים ועינויים. לפעמים הרגשתי כאילו היא מתייחסת למאסר הצפוי לה כאל פריבילגיה. כעת נחשפה האמת הפשוטה: כשהמאסר קרוב, נבהלים.

שאלתי את ברוניה: “לאן את רוצה שנברח?”

“לאן שאתה רוצה. אפילו לפלשתינה.”

“ומה יהיה על ההמונים?”

“גם שם יש המונים. אני רוצה לחיות איתך. איתך...”

היא פרצה בבכי מחודש, ומלמלה משהו. המילים המקוטעות שפלטה הבהירו לי שיש לה תרעומת על המפלגה. הקריבו אותה למען מישהו שסרח, והפרו את ההבטחה לשמור על שלומה.

1 במקור יש תעתיק של המילים הפולניות “פּאַני” (גברת) “פּאַנענא” (גברת צעירה/עלמה), “פּאַן” (אדון/מר). [כל ההערות בספר הן של המתרגמת.]

2 זלוטי: מטבע פולני. איני יודעת מה היה שער ההמרה של הזלוטי לפני מלחמת העולם. בשנים האחרונות ־ בערך שקל.

3 משקפיים בלי זרועות, שמצמידים אל האף (משקפי מַצְבֵּט).

4 במקור “בודואר”: טרקלין של גברת. למילה זו יש גם קונוטציות ארוטיות, כי גבירות קיבלו את מאהביהן בבודואר שלהן.

5 יוליוש סלובצקי (1849-1809), משורר ומחזאי, מגדולי היוצרים הרומנטיים בפולין.

6 היא פונה אליו בגוף שלישי. פנייה כזו מעידה על נימוס או ריחוק. לפי תוכן השיחה נראה שהאפשרות השנייה מתאימה יותר.

7 יוזף פילסודסקי (1935-1867): מנהיג פולין העצמאית. חייו הסוערים כמהפכן סוציאליסטי ולוחם חירות לאומי הביאו אותו למאסרים רבים. לא כאן המקום לפרט. לענייננו נציין שפילסודסקי נאסר פעמים רבות. באחד המאסרים הוא התחזה למשוגע, הועבר למוסד לחולי רוח בפטרבורג, ומשם הצליח להימלט. זו אחת הסיבות לרינונים על היותו ‘חצי משוגע’. סיבה אחרת לריבוי רינונים אלה קשורה לעובדה שבשנות השלושים של המאה הקודמת הוא מנע מגופים אנטישמיים לפגוע ביהודי פולין.

8 הסופר יהושע פרלה נולד בראדום בשנת 1888. בנעוריו עבר לוורשה ולאט–לאט פילס את דרכו בקהילייה של סופרי יידיש. הסופר המשיך בפעילותו הספרותית והחברתית עד שנשלח למחנה ברגן בלזן, ומשם לאושוויץ, שם נרצח בשנת 1943. ספרו “יידן פון אַ גאַנץ יאָר” (יהודים של כל ימות השנה, 1936) תורגם לעברית על ידי יהודה גור, ופורסם תחת הכותרת “יהודים סתם” (הקיבוץ המאוחד, 1992). ספר נפלא, מומלץ בחום.

9 תורת הנסתר.

10 אורח החיים המדויק והנזירי של הפילוסוף עמנואל קאנט (1804-1724) היה ידוע ברבים.

11 המשטרה החשאית שפעלה באכזריות נגד מי שנחשד בהתנגדות למהפכת אוקטובר.

12 מחוז זה הוקם במזרח רוסיה, סמוך לגבול מנצ’וריה, בכוונה להקים מרכז התיישבותי ליהודים. בזמנו הוא נקרא “יידישע אויטאָנאָמיע געגנט” (מחוז יהודי אוטונומי. כיום קוראים לו בירוביג’אן, על שם עיר הבירה שלו). אוטונומיה זו עברה טלטלות רבות בהתאם ליחס השלטונות המרכזיים לרעיון ההתיישבות היהודית, ולא כאן המקום לפרט.

13 רב שהתמנה בידי השלטונות אחרי שעבר בחינות גמר של סמינר רבני מודרני והוכיח שליטה בשפה הרוסית.

14 במקור “חברת חסד של אמת”.

15 מִנהל פוליטי ממלכתי, שמילא תפקיד של משטרה חשאית לצורכי ביטחון פנים ברוסיה הסובייטית של אותן שנים.

16 בוגדן חמלניצקי זכור לשמצה בזיכרון ההיסטורי היהודי כמי שעמד בראש “השחיטה הגדולה” (גזרות ת”ח ות”ט).

17 הדובר מתכוון לחיבור מוקדם של הפילוסוף הגרמני אדוארד פון הרטמן (1906-1841), שהתפרסם בשנת 1869 תחת הכותרת “הפילוסופיה של תת–ההכרה”. בין השאר, חיבור זה מדגיש את עוצמת הדחפים העמומים בחיי אדם.

18 בפועל, מספר ההרוגים היה רב בהרבה: קרב וֶרְדֶן היה הקשה והארוך ביותר במלחמת העולם הראשונה. הוא פרץ בשבוע האחרון של פברואר 1916, הסתיים אחרי עשרה חודשים והותיר אחריו חשבון דמים נורא: כמיליון הרוגים, נוסף למספר עצום של פצועים ונעדרים משני צדי המתרס ־ הצרפתי והגרמני.

19 אוטו ויינינגר (1903-1880) היה בן למשפחה יהודית מתבוללת, והתנצר עם סיום לימודיו לקראת קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. חיבורו הידוע “מין ואופי” מבטא את יחסו העוין והמזלזל כלפי נשים ויהודים. הוא התאבד שנה לאחר פרסום חיבור זה.

20 במקור “דייטשמעריש אידיש”.

21 מקס שטירנר (1856-1805) היה הוגה דעות גרמני, שפיתח עמדות אנוכיות ואינדיבידואליזם קיצוני, ששולל התערבות של גורמים סמכותיים חיצוניים בחיי הפרט. התורה האנרכיסטית שלו מובעת במסה המרכזית שלו, “האגו ועצמו”.

22 ליונל פיינינגר (1956-1871) נולד בניו–יורק למשפחה יהודית מתבוללת שהיגרה מגרמניה, ולאחר זמן חזרה לברלין. כבר בצעירותו פיתח קריירה של צייר ותיאורטיקן אקספרסיוניסטי. עליית הנאצים לשלטון סיכנה את חייו, והוא חזר לניו–יורק (בשנת 1936), שם חי עד מותו.

23 שיטת הגות שמבוססת על אמונה בקיומו של גורם אחדותי יציב, שעומד מאחורי ריבוי התופעות בטבע.

24 גאורג ברנדס (1927-1842) היה חוקר ספרות והוגה דעות ממוצא יהודי. הרצאותיו על ניטשה באוניברסיטת קופנהגן עוררו עניין בפילוסוף הגרמני, שעד אז לא היה ידוע ברבים.

25 ההיסטוריון והוגה הדעות הגרמני אוסוואלד שפנגלר (1936-1880) התפרסם בזכות ספרו “שקיעת המערב”.

26 במקור “גראָשען” (המטבע הפולני הקטן ביותר). כדי לא להסתבך עם הגוונים השונים של המילה “גרוש”, החלטתי להימנע משימוש בתעתיק עברי, ובמקומו הצעתי כאן ובהמשך את המילה “פרוטות”.

27 רחובות אלה (גם רחוב לֶשְנוֹ, שמוזכר בהמשך) היו באזור יהודי בוורשה. בזמן הכיבוש הנאצי הם נכללו בגטו ורשה, והם מוזכרים בהקשר למרד נגד הצורר. גם רחוב סמוֹצֶ’ה שמוזכר בהמשך היה אזור יהודי. בהקשר זה אני מוצאת לנכון להמליץ על ספרו של בני מר “סמוֹצֶ’ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה” (הוצאת מאגנס, 2018).

28 השמות שמוזכרים בהקשר זה הם של מחברים ידועים שעסקו בתעלומות מסתוריות: קמיל פמריון (1926-1841) היה מחבר של ספרי מדע פופולארי, בעיקר בתחום מקצועו (אסטרונומיה). ארתור קונן דויל (1930-1859), שהביא לעולם את הבלש הידוע שרלוק הולמס, חיבר גם ספרי מדע בדיוני. ויליאם קרוקס (1919-1832) היה כימאי ופיזיקאי בריטי. אני מודה: המחבר ציין עוד שמות, אבל השמטתי אותם, כדי להימנע מאריכות–יתר מייגעת, שאינה תורמת דבר. במשפט הקודם מוזכר המושג “אוקולטיזם”, והכוונה היא לתורת נסתר שמבוססת על אמונה בקיומה של מציאות על–טבעית, שאינה נתפסת בחושים ואינה ניתנת להסבר לוגי או מדעי.

29 העיר קולומיי נמצאת בגליציה, שהייתה נסיכות עצמאית באותם ימים. אחרי מלחמת העולם השנייה היא סופחה לאוקראינה.

30 לפי הגבלות ההגירה לאמריקה באותה עת אפשר היה לקבל אשרת כניסה למדינה רק בעזרת טופס התחייבות של אזרח אמריקאי (Affidavit), ולפיו הוא אחראי לפרנסת המהגר החדש.

31 הכוונה לרב שלמה זלמן ליפשיץ (1839-1765) שהיה הרב הראשון של ורשה. הוא נקרא כך על שם ספרו “חמדת שלמה”.

32 סטניסלב פוניאטובסקי (1798-1732) היה המלך האחרון של האיחוד הפולני–ליטאי. אחרי שנאלץ להתפטר, פולין נשלטה על ידי רוסיה הצארית.

33 האיגוד הבין–לאומי של המפלגות הקומוניסטיות, שהוקם ביוזמת לנין וביקש להפיץ את בשורת המהפכה ברחבי אירופה.

34 בית כלא קשוח, שאליו נשלחו אסירים ‘כבדים’, שנידונו למאסר עולם, או לתקופות ממושכות.

35 במקור “בערעלע קאַטשקע” (בערעלע: דוב [בער] עם סיומת של הקטנה, קאַטשקע: ברווז). לפי הניגוד המשעשע בין השם הפרטי ובין מה שנשמע כשם משפחה, אפשר להבין ש”קאַטשקע” הוא כינוי שהדביקו לו.

36 מי לא אוהב לאכול קניידלך בפסח? אבל בשפת העם “קניידלך” הם כדורי אקדח. ואותם איש לא אוהב...

37 לפי כללי הנימוס באותם ימים פנייה בגוף שלישי משדרת ריחוק, ופנייה בגוף שני מותרת רק במסגרת יחסים קרובים.

38 פוטוריזם הוא זרם אוונגרדי בתחומי הציור, הפיסול והספרות. זרם אמנותי זה עבר גלגולים שונים, ולא כאן המקום להרחיב. ביסודו של דבר הוא בישר מהפכנות קיצונית בכל תחומי האמנות. לפוטוריזם בספרות רוסיה יש ביטויים שונים, וכל אחד מיוצריו הטביע בו את חותמו. לענייננו, הזיקה בין מהפכנות אמנותית ומהפכנות חברתית–פוליטית ברוסיה השתנתה במהלך השנים: האידיאולוגיה הבולשביקית אימצה בתחילת דרכה את עקרונות הפוטוריזם האמנותי, אבל בהמשך היא פיתחה גישה שמרנית והתייחסה לפוטוריזם כאל “דקדנס קפיטליסטי”. תהליך זה משתקף ביצירת מאיאקובסקי (1930-1894), שמוזכר בסיפור: בתחילת דרכו הוא כתב שירים פוטוריסטיים, אבל בהמשך הוא שינה כיוון בהתאם ליסוד השמרני באידיאולוגיה הלניניסטית. תנודות אלה היו חלק מהקרע הנפשי שייסר אותו והביא להתאבדותו.

39 הדאדא, או דאדאיזם, היה זרם אמנותי אוונגרדי–ניהיליסטי שדגל במיזוג בין אמנויות שונות ובשימוש בתצורות ויזואליות ופונטיות חסרות משמעות (מכאן מקור השם: מעין פטפוט של תינוק). הוא נוסד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וביטא רצון להרוס את הסדר החברתי–תרבותי–פוליטי הקיים.

40 במקור “שטשאַפּע” ־ קיסם עץ (משהו חסר ערך, מתכלה מהר).

41 הערים פיתום ורעמסס מוזכרות בספר שמות (פרק א, פסוק י”א) כ”ערי מסכנות” (ערי אוצרות). לכן הן משמשות ביטוי שמשמעותו דומה ל”תילי–תילים”.

42 לכך מכוון מטבע הלשון שבמקור: “ער האַקט אַ טשיַיניק” (הוא מכה בקומקום).

43 ברלה אומר “געהען ליולו”: ללכת לישון שנת נצחים...

44 במקור “קניידלעך מיט עסיג” (קניידלך עם חומץ). לכאורה, צירוף מילים לא הגיוני. אבל הדובר שובר את הצירוף “האָניק מיט עסיק” (דבש וחומץ) שמופיע במטבעות לשון שמציינות מצב מצוין, ומציב “קניידל” במקום “האָניק”. משמעות המילה “קניידל” מוסברת בהערה 36 לעיל.

45 האיום המרומז כאן אינו טעון הסבר. הרי הפיוט הידוע ליום הכיפורים מוכר היטב.

46 כלא לוביאנקה במוסקבה ידוע לשמצה כמקום שבו נאסרו, עונו והוצאו להורג אנשים רבים.