ספינת התלאות

פרק 1

_________________

היה זה חורף, תחילת אלף תשע מאות שלושים ותשע.

פקיד המודיעין של משרד ההגירה בברין, צ'כיה, פאבל ורניצ'ק, פילס דרכו למשרד שבקצה המסדרון דרך עשרות גברים, נשים, זקנים וילדים שישבו צפופים. חלקם אחזו בקבוקי מים או בקבוקי חלב עבור הילדים, ואחרים אכלו תוך שהם מניחים את מנותיהם על ברכיהם.

הוא יישר את עניבתו, חש כמשה העומד לצלוח את ים סוף. כבר ראה מול עיניו את דלת משרדו ואת קלרה הפקידה מביטה בו במבט מבועת, אך ברגע האחרון צעק מישהו, "היי, פקיד המודיעין הגיע!" ומיד הורגשה תכונה. כמה מהאנשים קמו לעברו ומחשש שילפתו אותו בצבתותיהם הוא הסתער על דלת משרדו, סגר אותה מאחוריו וצנח על הכיסא.

קלרה ניגשה אליו מתנשפת, "ראית מה קורה בחוץ? זה יותר גרוע מכל יום אחר. מי הם? מה הם רוצים?"

פאבל חייך ונאנח, "יהודים, כמובן. ומה הם רוצים? לעלות לארץ ישראל שלהם. הם חולמים עליה שנים ועכשיו יש להם הזדמנות להגשים את החלום. לא היית רוצה להגשים את החלום שלך?"

"אתה צריך משהו? לפני שמתחילים?"

פאבל גירד לרגע בזקנו הקלוש. קלרה עבדה איתו כבר כמה חודשים. היא היתה נוצרייה טובת לב ממשפחת איכרים מחבל הסודטים. ברגע שפגש אותה ידע כי יש בה ערך מיוחד. לפרקים התנהגה באימפולסיביות והתרגשה מכל דבר קטן, אך תמיד ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והפגינה כלפיו אמפתיות וגמישות. כפקיד המודיעין של משרד ההגירה זה בדיוק מה שהוא היה צריך.

"אני חושב שלא נוכל לצאת להפסקת צהריים, אז אם תדאגי שיביאו לנו אוכל ושתייה, קנקן מים וכוסות גם למסכנים שבחוץ, זה יהיה נפלא."

"סליחה." בחור עם כובע שחור וריח חריף של זיעה הגיח לפתע מבעד לדלת, "חשבתי שמתחילים," התנצל.

"תכף נקרא לכם. מה קורה עם מכונת המספרים?" שאל והביט בקלרה.

"הבטיחו שיביאו אותה אתמול." היא משכה בכתפיה. "אברר מה קורה, עם זה, להיום זה כבר לא משנה."

הבחור בעל הכובע השחור סגר מאחוריו את הדלת ומיד התגודדו סביבו האנשים במסדרון.

"מה קורה, וולף? מה הם אמרו?"

"תכף מתחילים. אל תדאגו, ארץ ישראל מתקרבת."

וולף חיפש בעיניו את כלתו הטרייה, יאנה. היא עמדה מרוחקת, סובלת מהמחנק שהחל להשתרר במקום, אך יחד עם זאת נראתה נחושה כתמיד. משהבחינה בו שלחה לעברו חיוך קטן.

"פעמי משיח," אמר מישהו מהממתינים ואחר גיחך. בכי קטוע של תינוק ושיעול נבחני נשמעו מקרוב, וריח חזק של דגים מלוחים ובצל השתלט על הכול.

בפנים פינה פאבל את שולחן העבודה, הכין את חותמת הדיו המאשרת את תעודת ההגירה ואת הקלסר שבו יירשמו השמות. הוא שאף אוויר והביט סביבו בגאווה. רק בן עשרים ושתיים וכבר השתלב במערכת הציבורית. גם אביו היה גאה בו, למרות שלא אמר זאת מפורשות. כשסיפר לו שהוא הולך לעבוד בברין, מבע עיניו התרכך לרגע. הוא לא אמר דבר, אך פאבל לא ישכח את המבט הזה לעולם.

לאחר מספר דקות קם ממושבו, פתח את הדלת ואמר בקול הסמכותי ביותר שהצליח לגייס: "אני מבקש מכולם לשמור על הסדר. מי שיש לו תעודה של בית"ר וכמובן תעודה מזהה, שיוציא אותן. מי שאין לו, אני מצטער, אבל לא אוכל לעזור לו. ואנא מכם, תיכנסו אחד אחד, כלומר משפחה משפחה, בלי דחיפות ובלי צעקות. אדוני, אתה היית הראשון?" פנה לאיש עם הכובע השחור.

"כן, כן," אמר האיש בהתרגשות, "אני ואשתי יאנה."

"בסדר," אמר פאבל וסימן לה בעיניו להתקרב, "אז קדימה, בואו נתחיל."

רחשושים ונהמות עלו מקרב האנשים. לא רק המסדרון, אלא כל גרם המדרגות המזרחי של הבניין היה מוצף באנשים ומבעד לחלון הגדול ראה שרבים אחרים התגודדו ברחוב, לפני דלת הכניסה הראשית. לבו יצא אליהם, מזג האוויר בחוץ היה אמנם קריר, אך ההמתנה כל היום תגרום להם למתח רב, אבל מה הוא יכול לעשות?

יאנה, אישה צעירה, נמוכת קומה אך אתלטית, בעלת שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות, הביטה בו וחייכה, "תודה, אדוני."

הפקיד הכניס את שניהם למשרדו וסגר את הדלת.

"אתם יכולים לשבת. אני מצטער, הפקידה שלי עדיין לא הביאה את קנקן המים והכוסות אז אני לא יכול להציע לכם דבר. אני מניח שאתם פה כבר זמן מה."

"כן," חייכה יאנה, "התעוררנו מוקדם ו..."

"זה לא חשוב," היסה אותה בעלה בתנועת יד, "העיקר שנתקדם."

יאנה שלחה לעברו מבט תמה אבל לא אמרה דבר.

וולף שלף את כל המסמכים שהכין מבעוד מועד והניח אותם לפני פאבל. למרות שידע שיש לו כל מה שצריך, התגנב חשש ללבו שמא בקשתם לא תאושר.

פאבל עבר על המסמכים בקפדנות ובחן כל אות ואות, ויאנה הניחה את ידה בידו של וולף. ברגע הראשון רצה להשתחרר מאחיזתה, שלא תאמה את המעמד ההיסטורי, אבל הרכות הזאת מגנטה אותו והרגיעה את אי־השקט שגרף את מערכת העצבים שלו.

הדלת נפתחה פתאום ופאבל הרים את עיניו ואמר בנימה נוקשה, "אני מבקש, כל אחד לפי התור, אי־אפשר לעבוד ככה, אני מתנצל!"

אישה עם מטפחת אדומה לראשה ובידה תינוקת שפניה מטונפות, עמדה קפואה על סף הדלת. "אני מצטערת, אדוני," אמרה בעיניים דומעות, "התינוקת קצת חולה ואני לא יודעת מה לעשות."

"צר לי לשמוע," התרכך פאבל, "אבל אינני רופא, אני מציע שתיקחי אותה לרופא. תמיד תוכלי לחזור מחר. הספינה 'קטיסוס' יוצאת מחרתיים והתינוקת חייבת להבריא עד אז, כי לקחת תינוקת חולה ללב ים... אבל זו החלטה שלך."

האישה ניסתה להסדיר את נשימתה, "אתה תהיה כאן גם מחר, כן?"

"בוודאי," הנהן, "אני לא זז מכאן עד שהרכבת תצא לדרך!"

יאנה חייכה למשמע המשפט הזה וכבר ראתה בעיני רוחה את עצמה ואת וולף ועוד מאות יהודים במסע אל הארץ המובטחת. הם יעגנו שם באחד החופים, יפו או נתניה, ויחלו בחיים חדשים.

"יהיה קשה בהתחלה," הזהירו אותה הוריה כשנפרדו ממנה בהתרגשות כבושה כשלושה שבועות קודם לכן. "לא קל להגיע למקום חדש, לארץ חדשה, מי כמונו היהודים יודעים את זה. אבל אנחנו עושים את זה לא רק עבור עצמנו, אלא עבור הדור הבא וזה שאחריו. עבור ההיסטוריה, עבור האומה שלנו." אביה החזיק אז בידה ובקול רועד אמר לה, "אם הייתי בגילך, לא הייתי מהסס לרגע, לרגע!"

"טוב," אמר פאבל בשעה שהאישה עם התינוקת סגרה את הדלת, "וולף ויאנה ברוד..." נשימתם נעתקה לרגע והוא מיהר להמשיך, "המסמכים שלכם בסדר גמור, חתמתי לכם על התעודות. הרכבת יוצאת מחר באחת־עשרה בבוקר וה'קטיסוס' יוצאת מחרתיים מהנמל. עקבו אחר זמני היציאה כי הם יכולים להשתנות. קחו בגדים חמים וחשוב מאוד, אוכל שיספיק לפחות לשבועיים. ההפלגה אמורה להיות קצרה יותר, אבל זו ההוראה שהעבירו לי. אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם בארץ ישראל!"

הוא הושיט להם את התעודות. יאנה קמה וקדה לעברו וזה הביך אותו מעט. וולף הושיט לו יד ללחיצה, "תודה רבה, אדוני הפקיד."

באותו רגע נכנסה קלרה לחדר, נושאת שקיות גדושות ומכשיר אפור לא ברור בידיה. היא הניחה הכול על השולחן ואמרה, "השגתי הכול, אבל מים לא יכולתי להביא, יש לי רק שתי ידיים, אתה יודע."

פאבל הביט בה בסיפוק, "יש לך גם שתי רגליים, כך שיכולת להסתובב ולחזור עם קנקן מים. אנשים כאן יתעלפו אם לא ישתו."

קלרה הרכינה את ראשה, לקחה נשימה עמוקה ויצאה החוצה.

יאנה וּוֹלף שירכו דרכם החוצה במסדרון, מתעלמים משאלות האנשים, מניפים את תעודותיהם מעל ראשם כשהחיוך לא מש מפניהם. האנשים הביטו בהם ביראה כקבצנים המחכים לנדבה. יאנה רצתה לומר להם, גם אתם תסתדרו, חכו עוד קצת וניפגש על הספינה, אך וולף דחק בה לצאת.

כשהגיעו לדלת חסמה אותם אישה נמוכה, עם מעט שיניים בפיה ומבט חמור בעיניה, "אתם תהיו על ה'קטיסוס'?" שאלה בקול מחליא וצרוד מעשן.

יאנה הנהנה ברכות.

"אל תעלו לשם, זו ספינה מקוללת, אתם שומעים? מקוללת!"

יאנה רצתה לשאול למה היא מתכוונת, מה זאת אומרת, אבל וולף לפת את זרועה וניסה למשוך אותה משם. האישה הנמוכה מיקדה את מבטה ביאנה. היו לה עיניים שחורות חדות וריח מוזר של תבלין מסתורי עלה ממנה.

"סתם איזו משיגינע," מלמל וולף ודחק בה לצאת, אך דבר מה בדבריה של האישה חדר גם לתוכו.

הם יצאו אל המרכז ההומה של העיר ולא דיברו ביניהם, רק הלכו לאורך רחוב נֶמֶסְטי סְווֹבוֹדי. יאנה רצתה לעצור לרגע, לשבת לשתות קפה ולאכול עוגה, לדבר קצת על המסע ועל מה שעומד לקרות, אך וולף נראה כמי שמטענים עצומים של מתח דחוסים בגופו. בעודה הולכת לצדו, נשאה עיניה מעלה אל העננים והפנתה את מבטה לכיוון מזרח, לעבר תחנת הרכבת שאמורה לקחתם לקונסטנצה, משם תפליג ה"קטיסוס". לרגע חשה כבתוך סיפור אגדה, אבל אז שמעה שוב את קולה של האישה שמלמלה, "ספינה מקוללת, מקוללת!" ונעצרה.

וולף עצר אחריה. "מה קרה, יאנה? את בסדר? צריך לחזור ולהתחיל להתארגן, אין לנו הרבה זמן."

דמעות נראו בעיניה. וולף נאנח, "יאנה, מה מטריד אותך?"

"אני לא יודעת, האישה הזאת, שמעת מה היא אמרה."

"נו באמת, יאנוצ'קה," הוא גיחך, "היא משוגעת. מה זו ספינה מקוללת? תחשבי קצת בהיגיון."

"כן, אתה צודק," נמלאה מבוכה, "אבל היא הטרידה אותי."

"אני לא מתפלא." וולף אסף את כף ידה בידו. "אני חושב שהיא צוענייה שמנסה להפחיד יהודים, שמנסים לצאת מהיבשת כדי לא להיתקל באנשים כמוה."

"כן, אתה צודק," אמרה יאנה אך עדיין הקשתה, "וולף?"

"כן, יאנוצ'קה?" שלח בה מבט מרוכז.

"אפשר לשבת רגע בבית קפה? בבקשה? אני רוצה שיהיו לי זיכרונות נעימים מהעיר."

"ברור שאפשר," כרך זרועו סביב כתפה, "איזו שאלה? למה לא אמרת קודם?"