ספרייה לאוהבי ספר

1

נוטינגהם, אנגליה

אוגוסט 1939

אמה טיילור חיבקה אל חזהּ את עותק המהדורה הראשונה של 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' וצעדה בהחלטיות לאורך רחוב פלהאם, עד שהגיעה אל בית העבוט.

הספר היה אחד מחמשת העותקים היקרים שנשלחו מניוקאסל חודש לפני מותו של אביה.

שמונה שנים חלפו מאז. מייד לאחר שהחנות נשרפה כליל, איש צעיר בשם ארתור, ממשרד עורכי הדין של אביה, פרש עליה את חסותו. היא הרשתה לעצמה להיגרר, ונמשכה אל ארתור בעקבות הבדידות והצער.

החתונה הייתה מהירה, מהירה מכדי להבין שהם לא מתאימים. שניהם היו צעירים מדי. שונים מדי. היו מריבות, דמעות, ציפיות שלא ניתנו להגשמה. ולאחר שנכנעו ללחץ שהופעל סביבם, הייתה תינוקת. אוליביה נולדה עם עיניה הכחולות העמוקות של אמה וגלי השיער החומים של ארתור. יפה, שמחה ומושלמת.

אבל כולם טעו. הילדה לא פתרה את בעיותיהם, אלא רק החמירה אותן. ולפני חמש שנים, כשארתור לא חזר הביתה באחד הלילות, אמה שיערה שהוא הלך לפאב. הוא אכן הלך, אבל כשהתנדנד בדרכו חזרה הביתה, הוא ירד אל הכביש ומכונית דרסה אותו.

בכל שנותיה, לאחר שגודלה לבדה בידי אביה, אמה מעולם לא ציפתה שגם היא תהיה אם שמגדלת לבדה את בתה.

היא עצרה והביטה בשלט עם שלושת כדורי הזהב שהכריז על בית העבוט פלהאם. אומץ ליבה עזב אותה.

הגיע מועד התשלום על הדירה השכורה הקטנה, ואוליביה נזקקה לזוג נעליים חדשות לקראת פתיחת שנת הלימודים בעוד חודש. היא כבר נועלת יותר מדי זמן את נעליה מהשנה שעברה. אין ספק שהן לוחצות, אם כי היא התלוננה רק פעם אחת.

ההכרה שבתה התרגלה בקלות כזו לחיים עם מעט מאוד כסף צבטה את ליבה.

זה רק ספר, אמה.

היא אזרה עוז, דחפה את הדלת ונכנסה. צלצול פעמונים הדהד מעליה בעליזות, והיא לא יכלה שלא לשאול את עצמה עוד כמה מיואשים שירדו מנכסיהם נחשפו לצלצול העליז המלגלג הזה.

מאחורי הדלפק עמד איש, מבטו בולע ברעבתנות את החבילה שבידיה לפני ששאל, "אפשר לעזור לך?"

אוסף החפצים מתחת לזכוכית הדלפק הקניט אותה, אוצרות שנמכרו בזול בלחץ הזמן והמצוקה. במרכז האוסף המנצנץ היו כמה טבעות מזהב טהור. אחת מהן הייתה שלה, שנמכרה בעודה חמה ממגע אצבעה לפני שישה חודשים בלבד. טבעת זולה החליפה אותה, משהו שישמור על כבודה בעיני החברה.

"את מעוניינת לקנות?" שאל האיש, ומיקד את התעניינותו בספר שבידיה. "או למכור?"

על המדף מאחוריו הוצגו לראווה זוג נעלי עור, דומות לאלה שאוליביה הייתה צריכה.

"למכור." המילה נאמרה בשקט. ידיה רעדו כשהיא הניחה את הספר על הדלפק, ובעדינות וביראת כבוד היא הסירה את עטיפת הנייר.

עיני המשכונאי נשטפו התרגשות לפני שהתעממו באדישות מתורגלת. "איזו מהדורה זו?" הוא שאל, כאילו לא ידע.

אמה הסתכלה על העטיפה האדומה ונזכרה איך האותיות המוטבעות בזהב בשדרת הספר בלטו בשורת הספרים הישנים בחנות בנויקסל, ואיך אביה החזיק אותו בידיו, פרס מופלא ויקר ערך. מושלם לאוסף שלהם. "מהדורה ראשונה."

"אהה." האיש לקח את הספר, וכל הווייתה של אמה קראה לה לחטוף אותו בחזרה, לחבק אותו אל חזהּ ולברוח הביתה.

אבל הבריחה לא תשלם את חשבון החשמל, לא תשים אוכל על השולחן, ולא תשמור על הבית הראוי שהן הצליחו למצוא במחיר כל כך סביר.

זה רק ספר, אמה.

אבל זה לא היה רק ספר. זה היה חלק מהמורשת של אביה, אחת המזכרות היחידות שלא עלתה באש.

האיש בחן את הספר בקפידה – מושלם ללא רבב – חוץ משקע קטן בתחתית הכריכה שהאיש צקצק למראהו. "הלוואי שיכולתי להגיד שהלקוחות שלי מעריכים מהדורות ראשונות," הוא מלמל באהדה. "הם לא יהיו מוכנים לשלם את שוויו, ואני בכל זאת חייב להרוויח למחייתי."

אחרי מיקוח של כמה דקות, אמה יצאה מהחנות עם רבע מהסכום שהיא קיוותה לקבל. הסימנים הראשונים לכאב ראש הלמו ברקותיה. היא קיוותה שהכסף מהמכירה יכסה את ההוצאות לכמה חודשים לפחות. זה צריך להספיק לשלושה, אולי ארבעה.

ואז מה?

היא הלכה כמה צעדים ועצרה, נשענה על קיר הלבנים וניסתה לנשום מבעד לסחרחורת ולחרדה.

גמלת האלמנות שלה הייתה עשרה שילינג בחודש, ולזה נוספו חמישה שילינג, התמיכה הממשלתית עבור אוליביה. אמנם הן היו רק שתיים וחיו בחסכנות רבה ככל האפשר, אבל חמישה־עשר השילינגים אזלו במהירות.

הכאב ברקותיה התקדם והגיע אל אחורי עיניה. גניחה נפלטה מגרונה כשהיא נזכרה שנגמרו לה טבליות האספירין לפני כמה ימים.

עוד הוצאה.

והסכום הזעום שבארנקה נעשה קל יותר.

מזל שהיא קרובה לבית המרקחת. היא התנתקה מהקיר ועשתה את דרכה אל 'בוטס', בית המרקחת הענקי שהשתרע לאורך פינה שלמה ברחוב פלהאם. האותיות המצוירות ביד על חלונות הזכוכית הגדולים היו אופנתיות, ובפנים הוצגה סחורה שהיא לעולם לא תוכל להרשות לעצמה. היא נכנסה בכניסה הפינתית שמתחת לשעון הדקורטיבי וחלפה על פני תיבות התצוגה הנוצצות.

היו שם פריטים שונים, ממדחומים ותרופות ועד בקבוקי בושם, כלי כתיבה ותיקי יד. היא התעלמה מכל זה ולקחה אספירין בקופסת פח.

האישה בקופה זקפה את גבותיה. "זה הכול?" לפני שאמה הספיקה לענות, היא מיהרה לומר, מניעה את כתפיה בהתרגשות, "יש לנו מבצע על תיקי יד, רק היום."

אמה הסתירה את התיק שלה מתחת לדלפק כדי שהאישה לא תבחין במצבו העלוב. פינותיו היו שחוקות עכשיו, והוא דמה לשקית נייר מעוכה. "זה הכול בינתיים. אבל תודה."

קול רעם התגלגל בחוץ, והאישה הצעירה קפצה בבהלה. "הולכת להיות סופה רצינית."

זאת תהיה סופה שאמה עלולה להיקלע לתוכה. בסופו של דבר, היא הייתה במרחק שנים־עשר רחובות מהבית, וההליכה חסכה לה את דמי הנסיעה באוטובוס. אם היא תמהר, אולי היא תספיק.

ברק הבזיק בחוץ, ומייד אחריו פרץ גשם עז שירד בדליים אנכיים.

"אולי קצת תה?" הציעה האישה שהסתכלה על הגשם הניתך על החלונות. "בית הקפה נמצא למעלה, מאחורי 'ספרייה לאוהבי ספר'."

תה? עוד כסף שאמה לא רצתה להוציא. אבל נעליים חדשות במקום אלה שיתבלו לגמרי בגשם יהיו יקרות הרבה יותר. אפילו ריצה לאוטובוס לא תועיל בשלב זה. לפחות אוליביה תראה את הגשם ותדע למה היא מאחרת.

אין לה ברירה אלא לחכות. וספל תה פירושו שאמה תוכל לקחת את האספירין שיקל כבר עכשיו על כאב הראש.

היא עלתה במדרגות, פנתה לעבר בית הקפה מול ספריית ההשאלה האקסקלוסיבית ונשמה את הארומה המנחמת של דברי מאפה טריים ואת הניחוח הארצי המגרה של התה. קיבתה רטנה בערגה.

התה היה שמימי, חזק ומחוזק במעט חלב וסוכר.

היא נשענה לאחור, סוקרת את בית הקפה כשהשולחנות נמלאו לקוחות שביקשו לחכות עד יעבור זעם.

כאלה היו חייה בפרק הזמן הקצר כאשר הייתה נשואה לארתור ונהנתה מהכנסה של אשת עורך דין. היא ישבה אז בין שולחנות שעליהם מפות פשתן מעומלנות וכלי חרסינה עדינים בלי לחשוב על מחירו של ספל תה. או מאפה.

אבל כסף לא קונה אושר. היא ידעה זאת טוב מאוד עכשיו.

אולי אין כסף רב בקופסה שבארון שלה, אבל יש לה מקור שמחה טהור. יש לה את אוליביה.

כשאמה ישבה, היא קלטה ארומה מוכרת באוויר הרווי ניחוח תה ודברי מאפה – ריח של נייר ודיו, ריח של ספרים.

מבטה נדד מאליו אל הכניסה המפוארת אל 'ספרייה לאוהבי ספר', במרחק צעדים ספורים מבית הקפה. חלונות זכוכית צבעונית הטילו אור עליז על שורות ארוכות של ספרים. ספריית ההשאלה הייתה חלק מהמקום כמו דלפקי הזכוכית שהציגו תיקי יד יקרים ומוצרי קוסמטיקה בקומה הראשונה. להיות מנוי כאן היה לא פחות יקר.

היא נאנחה בכאב.

ספרים היו פעם מקור נחמה גדול כל כך ברגעים הקשים בחיים, וגם עזרו לה לעבור את ילדותה חסרת האם. אביה ואהבתם המשותפת לספרות היו קשורים כל כך זה בזה, והיא התקשתה לדמיין אותם בנפרד.

בחוץ הגשם נחלש והיה לזרזיף נסבל. היא רוקנה את שארית התה, משתוקקת להימלט לפני שהזיכרונות ישתלטו עליה.

כאב הראש החל להתפוגג, והיא התאוששה במידת מה אחרי שתיית התה. אמה קמה ודחפה באגן הירכיים שלה את הכיסא בחזרה מתחת לשולחן כאשר קול של אישה נשמע מבעד לדלת פתוחה למחצה במרחק מטרים אחרים. "אבל רק עכשיו סיימת את ההכשרה שלך."

"אני יודעת, ואני נורא מצטערת," השיבה אישה אחרת, קולה צעיר יותר, בנעימה כמעט מתחננת. "טומי אמר שבגלל המלחמה האחרונה הוריו כמעט לא התחתנו, בגלל שלא יכלו למצוא כומר. אנחנו חייבים להתחתן לפני שתפרוץ המלחמה, כדי שנוכל לעשות את זה כמו שאנחנו רוצים."

"אני מבינה," אמרה האישה המבוגרת יותר בהשלמה. "קבלי ברכות לנישואייך."

"תודה, מיס ביינברידג'."

הדלת נפתחה במלואה, ואדומת שיער חמודה בחלוק ירוק קצר של עובדי הספרייה מעל שמלתה יצאה מהחדר קורנת באופטימיות נעורים ובהבטחה לעתיד מזהיר.

שני הדברים שחסרו לאמה והובילו אותה לנישואיה לפני כל השנים ההן.

רגליה של האישה המבוגרת שיצאה מהמשרד היו נטועות ביציבות בקרקע, וקמט של דאגה חרץ את מצחה. שערה היה אפור יותר משחור, משוך לאחור, והדגיש את ארשת פניה הרצינית.

כשראתה את אמה היא התקשחה. "סליחה ששמעת את זה. לא ידעתי שהדלת לא סגורה."

"שזה לא יטריד אותך." אמה זקפה את כתפיה. "אבל אני מניחה שזה אומר שיש לכם משרה פנויה?"

השאלה נשארה תלויה באוויר זמן־מה, והיא ריסנה את הדחף להתפתל.

"יכול להיות," אמרה האישה בזהירות. מיס ביינברידג', כך קראה לה הכלה הצעירה. "את מחפשת עבודה?"

אם היא מחפשת עבודה?

השאלה יכלה להיות מצחיקה או לעגנית אם היא לא הייתה רצינית כל כך.

אמה מחפשת עבודה כבר שנתיים. מאז שקופסת הכסף נעשתה קלה להחריד. בשלב מסוים, הצירוף בין הירושות של אביה ושל ארתור נראה כסכום נאה. אבל הוצאות המחיה רק עלו בחמש השנים האחרונות, והעתיד נראה כמו סירת הצלה עלובה שעומדת לשקוע בקרוב.

הנישואים מנעו מנשים להחזיק במשרתן הקודמת או לחפש עבודה. אבל זה לא חל על אלמנות. אלא אם כן, כמובן, היה גם ילד בתמונה.

חנויות מכובדות לא יעסיקו אותה. בשל היותה אם המגדלת לבד את בתה היא הייתה נטל כבד מדי.

היא ניסתה בכל מקום, כולל בתי חרושת, שבדרך כלל היו פחות בררנים בנושא הזה, אבל אפילו שם השיבו את פניה ריקם. התעשייה שכרה נערות בנות ארבע־עשרה שזה עתה סיימו את בית הספר, ידיים זריזות וצעירות, עיניים נוצצות. לא השתלם להם להשקיע באישה חסרת הכשרה מעל גיל עשרים. עכשיו, בת עשרים וחמש, אמה הייתה מבוגרת מכדי להתחיל לעבוד בבית חרושת, גם אם נראתה צעירה.

"אני באמת מחפשת עבודה." אמה הכניסה את ידה לכיסה השמאלי והסירה בחשאי את הטבעת הזולה מאצבעה.

האישה הביטה בה רגע ממושך. "טוב מאוד, אם יש לך זמן, בואי למשרד שלי ואני אראיין אותך כבר עכשיו." היא היססה. "מיס..."

אמה לא חשבה פעמיים כשהסירה את התואר "מיסיס" משמה. "מיס טיילור."