ספרים מחוקים

ערפל

מאימי למדתי כי המציאות הגלויה, זו העומדת חשופה לחטטנותם ואלימותם של בני האדם, היא שטחית ועלובה, וכוחה לעולם לא ישווה ליופיים של סיפורים ושל אירועים שמן הראוי היה להם שיתרחשו, אלא שבשל רפיונה של המציאות ומגבלותיהם של החיים הם לא הגיעו לכלל מימוש. אימי אמנם לא התכחשה לעצם קיומו של העבר, אך היא ביטלה מכול וכול את האפשרות או את היכולת ללכוד אותו, לתחם את גבולותיו, לציירו באמצעות תמונות, יומנים, עובדות ונתונים, ולהפריד בין אמת לבדיה משל היו חלמון וחלבון שניתן בקלות לנתקם זה מעל זה בעזרת שבר של קליפת ביצה.

כילדים גדלנו יתומים מהיסטוריה במובנה המקובל. חיינו היו נעדרי עבר יציב וברור משום שאימי בראה מחדש את העבר של המשפחה מדי יום ביומו, על פי צרכיו המשתנים של ההווה. כאשת מכירות רגישה, היא מדדה את היושב מולה, אמדה את צרכיו, זיהתה את מצוקותיו (ובעיקר את מצוקותיה שלה באותה השעה) ורקמה במיוחד למענו פיסת היסטוריה מדויקת, אך עם זאת רגעית ובת חלוף. אמנם הייתה לה, לפיסת ההיסטוריה הזו, נגיעה כלשהי לאירועים שהתרחשו ולמקומות שהיו, אך הייתה זו נגיעה קלה, לא מורגשת כמעט, כתנועתו הרכה של פרפר שְקוף כנפיים החולף בחלל החדר.

כך למשל, זיכרון הילדות הראשון שלה היה שהיא ישבה על ברכיו של חיים נחמן ביאליק באחד מאירועי "עונג שבת" שהתקיימו ב"אוהל שם" בתל אביב. היא תיארה במדויק את החוויה ואף נקבה בשמותיהם של כמה מנכבדי היישוב העברי ומבני המשפחה שנכחו אף הם באותו אירוע מכונן. לימים, בשנת הלימודים הראשונה שלי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ציינתי באוזניה בזהירות ובעדינות כי היא נולדה שבע שנים לאחר מותו של ביאליק, שהרי זה נפטר בשנת 1934 ואילו היא עצמה נולדה בשנת 1941. בתגובה היא נתנה בי מבט מזלזל, ובטון עצוב ומיואש של מורה סבלנית המסבירה דבר מה פשוט ובסיסי לילד קשה הבנה היא ענתה במילה שהייתה אהובה עליה מאוד: "עובדה". ובכך תם הדיון מבחינתה ומבחינתי.

באופן דומה היא תיארה את ילדותה בתקופת המנדט. היו אלו תיאורים עזים והרפתקניים על לוחמי מחתרת ומעפילים, שהיה ניתן להסיק מהם כי עיקר מאבקו של היישוב העברי בשלטון הבריטי יצא מבית ילדותה הקטן ברעננה. כך למשל, מנחם בגין מצא אצלם מסתור כשהוא מחופש לאישה, ונראה לא רע לטענתה; מעפילים הגיעו באישון לילה לסלון ביתם וכמה מבני משפחתה, פאר בניה של תנועת הפועל המזרחי, היו לדבריה מפקדים בכירים בהגנה. את סבי משולם זישא, שאחריו הייתה כרוכה בחייו וביתר שאת לאחר מותו, ציירה אימי, כך סיפרה לי פעם אחותי, כמשיח שהאמין כי ניתן לגאול את העולם בעזרת קלמנטינות שנקטפו זה עתה בפרדס הסמוך לביתם שברעננה. ריח הקלמנטינות הטריות היה מגיע הרבה לפניו לביתנו שהיה אז בגבעתיים ואת שעת כניסתו המדויקת זיהתה אימי תמיד על פי התגברות ריח הקלמנטינות ברחובות הסמוכים.

כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם. שבילי עבָרי אינם נהירים לי וזיכרונותיי מימי ילדותי ומבית הספר שלמדתי בו הם מקוטעים, חלקיים ושרויים רוב הזמן בערפל סמיך. אלו הם קרעי זיכרונות שאינם מצטרפים לכלל תמונה שלמה: מורות חמורות סבר החולפות במסדרון, חנוטות בחולצות תכולות המכופתרות עד לאחרון כפתורי הצוואר; הרב וולף, מנהל בית הספר היסודי, איש דק וארוך שזקנו האפור עשוי בקפידה, חוצה במהירות את אולם ההתעמלות בחליפתו השחורה הגזורה על פי מידה ואגב כך צובט את לחייהם הסמוקות של ילדים רכים שהשתדלו לחמוק ממבטו ומזרדי אצבעותיו הארוכות; אגף הבנות שהכניסה אליו הייתה אסורה; ארגז החול לקפיצה לרוחק שקורת עץ רחבה, לבנה ובקועה שהונחה לפניו סימנה את נקודת הקפיצה; עץ הזית בפינת בית הספר שכמה מענפיו התלכדו למעין צורת כיסא, ובכל יום בהפסקת עשר הארוכה היינו נאבקים על הזכות לשבת עליו; הזקן הערירי שגר מול בית הספר ובהפסקות היינו צועקים לעברו: "משוגע, משוגע, צא החוצה", והוא, בייאושו, היה משליך לעברנו בתנועות רופסות ביצים שמעולם לא הגיעו ליעדן; חבילות בדידי עץ ללימוד חשבון שהוסעו על גבי עגלה מיוחדת מכיתה לכיתה. והבוקסים, אותם אגרופים זועמים ונפלאים שהכנסתי פעם אחת ליואב ישר באף, אחרי שהוא רדף אחריי וצעק: "נכה! נכה! בוא נראה אותך משחק כדורסל".

בהחלטה שהיו מהולים בה קמצוץ אידאולוגיה וקיתונות זעם ותסכול של מי ששבילי נפשו אינם נהירים לו, החליט אבי שבשונה מכל חברינו לגן ולשכונה, אנחנו, צאצאיו, לא נלמד בבית הספר הממלכתי־דתי שנפתח זה מכבר בשכונת מגורינו, מאחר שלטעמו לא עמד באיזו אמת מידה נסתרת ולא ברורה של הקפדה על המצוות. תחת זאת הוא בחר לעקור אותנו מעל חברינו בשכונה ולשלוח את אחיותיי, את אָחִי ואותי בכל יום בשעה שבע בבוקר בקו ארבע לקצה השני של העיר, לבית הספר שבו הוא למד שנה אחת, בכיתה א', ושבו אביו, שאותו כמעט שלא ראה מאז היותו ילד בן תשע, שימש כמורה להיסטוריה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.

מסיבות שאינן נהירות לי די צורכן, מייד בתום מלחמת העולם השנייה, סבתי, שהאל חנן אותה במידות שוות ונדיבות של יופי וטירוף, התגרשה מסבי. היא ארזה בחופזה את שני בניה וברחה איתם מביתם שהיה סמוך למכולת של רכלבסקי על גבול מאה שערים, אל קרובי משפחתה שהתקבצו לאחר השואה ברחובותיה מוכי העוני של שכונת בורו פארק הניו יורקית באמריקה. סבי, ששמי כשמו, נותר בארץ לבדו, מנותק מילדיו. הוא שימש כמורה קפדן, וככל הנראה גם די משעמם, שלימד בבתי הספר הדתיים של ירושלים ובה בעת טרח על כתיבת דוקטורט בהיסטוריה בהנחייתו הנוקשה של פרופ' יצחק בער. אמנם את כתיבת הדוקטורט הוא סיים, אך הוא לא זכה להגיש אותו. בשנת 1961, מייד לאחר שהשלים את כתיבת הטיוטה המלאה הוא נפטר מדום לב. והדוקטורט, שמעולם לא נקרא, מונח עד היום על שולחני, צרור במעטפה חומה מנומרת בכתמי זקנה, צער ועלבון, וכתוב עליה בעט נובע, בכתיבה תמה: "חיים וייס — דוקטורט".

אבי, שמעולם לא הצליח לעמוד על טיבם של חילופי עונות, מְזָגים וטעמים, ביקש בבלי דעת לפעול נגד חוקי הזמן והמרחב ולחולל מעין מהלך מהופך שבו באמצעות שליחתנו לאותו בית ספר שבו לימד אביו, הוא יצליח סוף־סוף להיחלץ הן מאימתה של אימו המטורפת, והן מגעגועיו לאביו המת — געגועים שרבצו כענן סמיך מעל החצר האחורית של בית הספר שבה שימשתי במשך כמה רגעי תהילה כשוער מחליף בניצחון הגורלי שלנו על כיתה ד' של בית הספר "יהודה הלוי".

בשנות השבעים והשמונים של אותה המאה היה בית הספר שבו למדתי חורבה חינוכית מפוארת, הד עלוב לשאיפותיה המרוממות של האורתודוקסיה היהודית־גרמנית הטובה והנכונה, זו שחייתה פעם, לפני השואה, בהמבורג, בברלין ובפרנקפורט ואחר כך ברחובות המנומנמים של רחביה, קטמון הישנה וארנונה. היינו צאצאיו המיוזעים והמדוכדכים של הרב שמשון רפאל הירש, שמדי יום ביומו השקיף עלינו במבט עגמומי בחולפנו על דיוקנו המצהיב הממוסגר במסדרון בית הספר. הוא היה לבוש חליפה ועליה מעיל שחור, כיפתו הגדולה הייתה משוכה מעט לאחור במעין רישול של תלמידי חכמים שאינם מקפידים על לבושם, ועל אמצע אפו, שהייתה בו מן הבולבוסיות הדשנה, נחו משקפיים אליפטיים דקי מסגרת ומעט עקומים. הרב הירש, שהכול כינו אותו דרך חיבה הרש"ר, ביקש לכונן בגרמניה במחצית המאה התשע־עשרה יהדות ניאו־אורתודוקסית מהוגנת, מנומסת, המהנהנת בראשה לשלום, דוברת גרמנית רהוטה ובעלת אורח חיים בורגני. מה עלה בגורלה של אותה יהדות מנומסת ואדיבה כולנו יודעים, אך מה שפחות ידוע הוא שאנחנו, נכדיו וניניו של אותו ניסוי גדול, מצאנו את עצמנו רצים שש מאות מטר מדי יום שני בגופייה צהובה ומיוזעת שעליה מתנוסס בשחור סמל בית הספר כאשר מעלינו משגיח המורה להתעמלות — איש עצום ממדים שרק מאימת מבטאו הגרמני הכבד היינו רצים מהר ככל שיכולנו.

איני מבקש לתאר את אשר אירע "באמת" באותן השנים ובאותן הריצות; בחדרים הדחוסים והמיוזעים שבהם החלפנו בגדים אחרי שיעור ההתעמלות ותחבנו גופיות ומכנסי ריצה סרוחים לשקיות ניילון מרשרשות; בשיעורי הגמרא המשמימים; ובארוחות הצהריים בחדר האוכל של הישיבה התיכונית שבהן אכלנו עופות חיוורים שהוגשו לצד קערות מרק שעיגולי השומן שצפו על פניהן ניסו לשווא לחמוק מפגיעתם הרעה של שקדי המרק תפוחי הבטן שצפו לצידם כפגרי מתים. פרקי הספר הזה שבורים וקטועים ומציאות ובדיה משמשות בהם בערבוביה. מקצת מהדברים קרו ומקצתם לא, ועל רובם אין ברצוני או בכוחי להכריע. הסיפורים הללו אינם מבקשים להתלכד לכלל תמונה אחידה, שלמה, אלא נגזר עליהם להישאר בשבריריותם: יד נשלחה, רגל בעטה, דמעות זלגו, קללה נזרקה, כלֵי נשק נדרכו בחשכה, מורה לימד, טנקים הונעו אי בזה, תשוקה נחוותה, ספרי גמרא נפתחו בעמודים שונים שנראו תמיד דומים זה לזה, ראש הונח על כתף, זיעה ניגרה וספרים אחדים נקראו ואחרים לא.