ספרי לי הכל

1 שנה א'

השבועות הראשונים בהותורן מקוטלגים במוחי כמו ספרים על מדף, ישרים ומסודרים, מופרדים על פי ז'אנרים. אני תוהה אם גם שאר החברים זוכרים אותם כמו שאני זוכרת אותם. פיסות־פיסות של זיכרונות, רגעים פזורים, דברים שאמרנו, דברים שעשינו. הסיבות שבגללן התקרבנו כל כך; תחילתן ממש בימים הראשונים, כשחוסר ביטחון וחשש איחדו אותנו עד שהיינו לאחד.

אחרי שהורי סחבו את חפצי לתוך חדרי הריק וליוו אותי לחדר האוכל, נשארתי לבדי. לא הכרתי אף אחד, וגרתי בחדר ליחיד במעונות. זה הזכיר לי את היום הראשון שלי בגן. אמי השאירה אותי שם, והריח שלה נשאר באוויר גם אחרי שהלכה. הבושם שהיא השתמשה בו הגדיר חלקים שלמים מילדותי, וכל זיכרון היה אפוף באותו ניחוח. ישבתי ליד אחד השולחנות המיניאטוריים שבחלל הגן, שקטה ושלווה בזמן שחברי לגן נבהלו, בכו, צעקו והשתוללו. מה שקרה באוניברסיטה לא היה שונה מאוד, חוץ מהחלק של החצנת הרגשות. כולם היו עכשיו בוגרים יותר ומסוגלים להסתיר את פחדיהם — אבל לכולם כאב עמוק בבטן, וראיתי בעיניהם את אותה הבהלה. הם תהו אם יצליחו למצוא לעצמם חברים, אם יצליחו למצוא לעצמם מקום שיוכלו להרגיש שייכים אליו בארבע שנות חייהם הבאות.

הרמתי את מבטי אל חדר האוכל החדש והנוצץ, ששיפוצו הסתיים ממש בסוף הקיץ, ואור חמים הבזיק מקירות הזכוכית אל תוך עיני. הכרזות שהודבקו עליהם מבחוץ פרסמו מועדונים שונים בקמפוס ואירועי ספורט. חשבתי על הורי, שבטח חוצים עכשיו את הגבול בין מיין לניו המפשייר, נוהגים במהירות המותרת בכביש 95 לעבר נמל התעופה של בוסטון. אמי ודאי נעצה מבט מבעד לחלון בזמן שאבי נהג, הסתכלה על העצים החולפים על פניה ותהתה מתי יתחילו לשנות את צבעם.

ג'ון היה הראשון שפגשתי, לפני שכל השאר נכנסו אל חיי בהותורן. מאוחר יותר כולם תייגו אותי כחברה הכי טובה של רובי, הסיידקיק שלה מהיום הראשון. לא התווכחתי. ממילא כולם נמשכו לא אלי אלא אל רובי, אל הקוקו הערמוני המקפץ שלה ואל חיוכה הכובש שתפס את מלוא תשומת הלב. כולם רצו להיות קרובים לשלמות שכזאת. אנשים הניחו שהיא קטפה אותי מבין שלל הבנות שרצו להתחבר איתה, אבל האמת היא שאני בחרתי אותה.

חדר האוכל היה מלא בסטודנטים חדשים, וכמה מהם חלפו על פני בדרכם אל המקומות הפנויים. עמדתי במקום ובדקתי את האפשרויות העומדות לפני. סטודנטים הציגו את עצמם בפני אחרים ודיברו על הקיץ שעבר עליהם. עדיין לא הייתי מוכרחה לבחור לעצמי מקום ישיבה. ההרצאה תתחיל רק בעוד עשר דקות. יכולתי לקחת לעצמי כוס קפה מהדוכן שבחוץ. הסתובבתי ויצאתי מהאולם, וחשתי הקלה לנוכח האוויר הצח.

"אייס קפה," אמרתי לבחורה שעמדה מאחורי הדוכן. היא נראתה מבוגרת ממני, וחשבתי שאולי זאת העבודה שלה. אולי היא תלמידת שנה ג'. "בלי חלב, בבקשה."

"גם לי," אמר קול מאחורי. הסתכלתי מעבר לכתף והרמתי את עיני אל הפנים שהשתייכו לקול. לא הייתי רגילה להרגיש נמוכה.

עיניים כחולות צלולות ננעצו בי מלמעלה. הוא חייך, מין חצי חיוך מקסים ונבוך מעט, והיו לו פנים נאים, ושיער בלונדיני סמיך בצבץ מתחת לכובעו. הסתכלתי שוב לעבר הבחורה שמאחורי הדוכן, אולי מהר מדי. גם היא נעצה בו מבט, עד שהוא כחכח בגרון והיא הושיטה לשנינו את כוסות הקפה שהזמנו.

"על חשבוני," הוא אמר. לפני שהספקתי למחות הוא כבר הושיט ארבעה דולר.

"אה, הממ," מלמלתי. "תודה. זה באמת לא היה הכרחי."

"אין בעיה," הוא אמר. "איך אומרים? שמור את חבריך קרוב ואת אויביך קרוב יותר."

הבטתי בו בבלבול. שפתיו התעגלו בחיוך אירוני.

"הסטיקר," הוא אמר והצביע על מדבקה שעל התיק שלי. "יוסטון טקסאנס?" הוא הצביע על הכובע שחבש. "אני אוהד של הג'איינטס."

הסתכלתי מטה אל התיק שלי. אבי הדביק עליו את הסטיקר אחרי שהטקסאנס ניצחו בשני משחקים ברצף בחורף שעבר. זה היה מרשים כי בדרך כלל הם הפסידו, ובהפרש גדול. אבי התרגש כמו ילד קטן. לא ראיתי אותו מתרגש ככה מאז שהייתי קטנה בעצמי, אז לא הורדתי את הסטיקר מחשש שהבעת האֵבל ההיא תעלה שוב על פניו.

"כן. טקסאנס לָנֶצח," אמרתי. "אבל אני לא חושבת שאנחנו ממש מהווים איום."

"היי, אף פעם אי אפשר לדעת, אם הם רק יבחרו לעצמם כמה שחקנים טובים," הוא השיב וקרץ.

הוא דיבר במין קול רגוע של תיכוניסט. קול מתוק וקצת מסומם. חייכתי חיוך קטן בתקווה להיראות אסירת תודה ונעימה. אבל האמת היא שהייתי עצבנית. שנאתי להיות חייבת לאנשים. בייחוד לבחורים כאלה, שידעתי שידביקו לי איזה כינוי של חיית מחמד וייתנו לי כִּיף בכל פעם שיראו אותי, או יניפו לעברי אגרוף בציפייה לנגיעת אגרוף בתשובה, ואני אצטרך לחכות ולראות באיזו מבין שתי האפשרויות הם יבחרו. העדפתי לקנות את הקפה שלי בעצמי.

הוא ניגש אל דלת חדר האוכל והחזיק אותה פתוחה בשבילי. חמקתי פנימה ברצון נואש להתרחק כדי שלא נצטרך לדבר.

"ג'ון," קרא מישהו מהשביל שבחוץ, וג'ון אוהד הג'איינטס שחרר את הדלת כך שהיא נסגרה בינינו, וכבר הספיק לכבד את חברו בלחיצת יד רופפת ובטפיחה על הגב. הם נראו כמו ספורטאים, כי הגופים של שניהם נעו בדייקנות ובחן למרות האווירה הנונשלנטית ששידרה התנוחה של שניהם. על שוקי הרגליים שלהם היו פסי שיזוף. כדורגל, ניחשתי.

נעמדתי בתור לקבל את הערכה לסטודנטים החדשים, והסתכלתי עליהם מבעד לקיר הזכוכית. תהיתי אם הם נפגשו רק עכשיו, או באיזה אימון מוקדם, או שהכירו עוד מהתיכון. היה מעניין לעקוב אחרי האינטראקציה בין אנשים, לראות אותם מחליטים מה לומר, איך להתנהג. כולם ידעו שהרושם הראשוני הוא החשוב ביותר. שמתי לב לשפת הגוף שלהם, לניסיונות להיראות שאננים. ניסיתי להרפות את כתפי, אבל הן נתקעו בתנוחה קבועה של מתח.

ג'ון ואני החלפנו מבטים, ועל פיו עלה אותו חיוך מרומז שמאוחר יותר ראיתי אלפי פעמים. הוא קרץ לי, ומיהרתי להפנות את ראשי ולהעמיד פנים שלא ראיתי את הקריצה. העדפתי שלא יבחינו בי כלל, אבל ירשתי את עור החרסינה הבהיר של אמי ואת עיניה הירוקות. תווי הפנים שלי היו סימטריים ורכים, ולא משנה כמה אכלתי, גופי נשאר רזה. שמש טקסס שזרה זהב בשערי, למרות רצוני העז להיות חסרת ייחוד ואנונימית.

הפניתי ממנו את ראשי אבל עדיין הרגשתי את עיניו נעוצות בי, גומעות אותי. הצחוק שלו התגלגל בקול כשדלתות הזכוכית נפתחו ונסגרו בזמן שעוד סטודנטים נכנסו פנימה.

היה בו משהו מוכר — בחיוך שלו, ברצונו לעשות משהו נחמד למעני, בגוונים של עורו ושל שערו. בלעתי רוק והדפתי מעלי את הזיכרון.

*

"החברים שתכירו השבוע יהיו חברים שלכם לכל החיים."

הקשבתי לבחורה שעמדה מולנו ודיברה, אבל הרגשתי חשק עז לקום וללכת משם. תמיד היה לי קשה לשבת במקום זמן רב, וכבר התחלתי להיתקף אימה ממה שצפוי לי עכשיו, בשלב ההתאקלמות. לא הבנתי למה אנחנו לא יכולים פשוט לקבל חוברת הוראות שתסביר מה קורה בהותורן, וזהו. השתוקקתי לקורסים, למערכת, לשגרה. קיוויתי שלא יכריחו אותנו לעשות תרגילי גיבוש קבוצתי.

הבחורה שלשמאלי שיחקה בעור המת שסביב ציפורניה. ראיתי אותה מושכת את העור הבולט שעל אגודלה בעזרת האצבע המורה שלה. מושכת, מגרדת, תולשת. היא חזרה על כך עד שפיסת העור הנוקשה והוורדרדה צנחה על הרצפה.

"אז פשוט אל תגיעו למצב שאתם שיכורים מהתחת, בסדר?" אמרה הבחורה שעמדה מולנו. "אנחנו מעדיפים כאן שכרות נעימה ומהוגנת."

כמה מהסטודנטים החדשים צחקו. תהיתי אם הנהלת האוניברסיטה חשבה ששיחה עם סטודנטית משנה ד' בנושא אלכוהול וסמים תצליח להשפיע עלינו יותר. בכל מקרה, נראה שזה עבד.

העברתי את מבטי אל צמרות עצי האורן שבלטו על רקע שמי הקיץ הערפיליים, וביניהם הצלחתי לראות את קצה הצריח של הכנסייה ואת הקצוות העליונים של בנייני הלבֵנים האקדמיים. אֶדְלטוֹן, מיין, היתה המקום המושלם לאוניברסיטה קטנה ללימודי מדעי הרוח ומדעים מדויקים, שישבה לה מוקפת ביערות של עצי אדר, אורן ואלון. כשאבי ואני ביקרנו כאן, כשהייתי בכיתה י"א, מדריך הסיור סיפר לנו על העיירה הקטנה שקמה סביב בית חרושת לעיבוד עץ, על הכבישים המלאים במשאיות עמוסות בבולי עץ, שנושאות אותם ומגלגלות אותם לתוך המפעל, שם יהפכו אותם לעיסת נייר או לשבבי עץ לחימום. לפעמים גם ללוחות רצפה. אבי התעניין בעבודות העץ יותר מאשר בהותורן, והתעקש שנעשה אחר כך סיבוב בעיירה, שם הוא צילם את כל בנייני הלבנים האכולים בשיני הזמן של בית החרושת ואת טחנת המים ההרוסה שליד הנהר, שפעם סיפקה להם את הכוח.

במהלך הסיור שמעתי סטודנט פוטנציאלי אחר לוחש שבני העיירה שונאים את הסטודנטים הפריבילגים. לפני כמה שנים נדקר כאן סטודנט במהלך תגרה שפרצה באיזה בר מקומי. לא הספיקו להביא אותו לבית חולים בזמן והוא דימם למוות על המדרכה.

הבחורה עם הציפורניים שלידי תקעה בי מרפק ונעצה עיניים בבחור שישב לפנינו. עקבתי בעיני אחרי מבטה. שערו היה שחור משחור, והשרירים בזרועותיו נעו בזמן ששיחק טטריס בטלפון שלו. עורו השחום היה הפוגה מבורכת בתוך ים הלבן שמסביב. הוא לבש סווטשירט עם כובע וג'ינס כהים ויקרים. כפות רגליו היו נטועות על הקרקע ונעלי ספורט גבוהות — חדשות ונקיות — פגשו את קצות מכנסיו.

לחישה באוזני, "הוא נסיך."

הסתכלתי אל הבחורה, ופניה התפקעו בהתרגשות שהיא התקשתה להכיל. עיניה נצצו, וראיתי גושים של מסקרה על ריסיה. סרקתי את שאר חלקי גופה מזווית עיני. היא היתה כהה, הפוכה ממני בדיוק. עורה היה שזוף כאילו נולדה כך, עיניה היו כהות וכך גם השערות שעל זרועותיה. תהיתי אם היא משתייכת לקבוצת הסטודנטים הבינלאומיים, אולי מהודו או מסרי לנקה. אצבעותיה היו צבועות בלק כחול סדוק ושערה השחור היה מסופר בשכבות חלקות כמשי סביב פניה. מה שהפתיע אותי היה גודלו של החזה שלה, שבלט לפנים מתוך גופה הקטן.

היא רכנה לעברי. "בדקתי את הפרופיל שלו בפייסבוק. יש לו משהו כמו עשר מכוניות למבורגיני. הוא מאיחוד האמירויות. דובאי, או אבו דאבי, משהו כזה... אבו דאבי, נדמה לי. כן. כי אבא שלו הוא שר הכלכלה שם. ואני מוכנה להודות שגם הייתי קצת סטוקרית וחיפשתי עליו פרטים בגוגל. אל תשפטי אותי," היא לחשה במבטא מתנגן. מבטא בריטי.

עושר אף פעם לא הרשים אותי. הגעתי ממשפחה שמצבה הכלכלי שפיר. לא חסר לנו שום דבר, אבל גם לא קנינו דברי מותרות. רציתי שיהיה לי יום אחד כסף, הרבה כסף, אבל אף פעם לא קינאתי באלה שנולדו איתו. תמיד הרגשתי שלכסף הזה מתלוות יותר מדי מחויבויות.

"כדאי שנתחָבר איתו," היא אמרה, וחיוך נלהב התפשט על פניה.

הישירוּת שלה הפתיעה אותי. היא דיברה כאילו אנחנו חברות — דיברה בגוף ראשון רבים. אז עוד לא ידעתי אפילו איך קוראים לה. הדבר היחיד שהיה לנו במשותף הוא המקום שבו ישבנו, בשורה ארוכה בקצה חדר האוכל. היא נאנחה בקול רם וצנחה שוב אחורה בכיסאה, ואז תלתה את כפכפיה על מוטות המתכת של הכיסא שמולה. היא הוציאה משהו מהתיק, חבילת מסטיקים, והושיטה לי אחד מהם.

"אז איך קוראים לך?" היא לחשה.

"מיילין," אמרתי. "ולך?"

"גֶ'מה." היא חייכה ולחצה על זרועי. "השותפה שלי ואני עושות מסיבה. את יודעת, מין מסיבת פתיחה. הערב, תבואי גם."

"בשמחה," אמרתי.

"אז מה, את מאנגליה?" הענקתי לעצמי טפיחה מדומיינת על השכם על כך שהמשכתי בשיחת החולין שלנו.

"אמא שלי למדה כאן בשנות השבעים. היא אמריקאית ואבא שלי פקיסטני. וזה ממש סיפור. הם תמיד מתחרים ביניהם מי ילמד אותי יותר על התרבות שלו. בכל מקרה. שניהם הסכימו שכדאי שאקבל חינוך אמריקאי טוב שיעזור לי להיות קצת יותר אפויה, אם את מבינה מה בדיוק זה אומר. לי דווקא נראה שאכלתי מספיק מאפים," היא אמרה, טפחה על בטנה הרכה וגלגלה עיניים. "אבל לא אכפת לי. הבנים אצלכם יותר חמודים. והיגיינת הפה שלהם הרבה יותר טובה."

היא השתתקה וחשבה על משהו. "טוב, לא שזה ממש משנה לי."

ג'מה הוציאה מתיקה את הטלפון הרוטט שלה, וחפיסת סיגריות נפלה על הרצפה ונחתה לצד כפכפיה.

"זה בטח החבר שלי," היא אמרה, וקרצה לי.

כעבור כמה דקות היא סימסה לי את המספר שלה וכך, בבת אחת, נהיינו חברות.

צלחת הנייר נטתה קדימה בידי הימנית, ורוטב הלובסטר נזל על הדשא המטופח. תפסתי את המזלג והסכין מפלסטיק והצמדתי אותם לבטני. מישהו טלטל את כתפי, והלובסטר זינק קדימה בצבתות מופנות השמימה. בחורה עם שיער של משי קראה "סליחה!" בזמן שעברה לידי, קולה עליז, כֵּן. ראיתי אותה נעלמת בתור הסטודנטים שחיכו לפני הבּוּפה בטוּר מסודר של ממתינים לאוכל ולשתייה.

עמדתי בקו החוף של ים הסטודנטים שישבו בקבוצות קטנות, ערכו היכרויות רשמיות, ביססו חברויות. מרחוק ראיתי חלקת דשא מוצלת מתחת לעץ גדול. ידעתי ששם הקרקע תהיה קרירה ואף אחד לא ישאל אותי שאלות וינסה להבין מי אני ומה אני. אבל נזכרתי בעסקה שעשיתי עם אבי והכרחתי את עצמי לצעוד היישר אל בין הגלים. קבעתי את מבטי בלובסטר, שעיניו המתות היו כמו גולות שחורות.

אף שהייתי בטוחה שבאוניברסיטה הכול יהיה בדיוק כמו בתיכון, הופתעתי מהיעדרן של קליקות גלויות לעין. לא ראיתי את הטיפוסים המתלהבים, את הבנות שיצטרפו מיד לאחווֹת, את הגותים או את החנונים. הסטודנטים השרועים לרגלי לבשו כולם חולצות פלנל ומכנסי כותנה. אמי הציעה שאלבש ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה, ושמתי לב שהיא בדרך כלל יודעת מהו הדבר הנכון במצבים כאלה. הבנות אימצו מראה נינוח, עם קוקו או צמות שנפלו על הכתפיים. נדמה שכולם ניסו להיראות כמו כולם, ובחרו במודע במדים בניסיון להשתלב. פילסתי לי דרך בין השיבוטים, שנראו כולם כמו דוגמנים בקטלוג ביגוד לסטודנטים שיוצאים לטיול, וכל קבוצה נראתה כאילו נתלשה מתוך דפי הקטלוג והוצבה כאן במדשאה המרכזית בקמפוס.

בחנתי את האפשרויות העומדות לפני. נראה שלא היה לי מקום, וזכיתי לכמה חיוכי רחמים בזמן שהתקדמתי לאטי בין כולם. אף אחד לא רצה לסכן את מקומו מחשש שאתפוס לו אותו, במקרה או בזדון. האישיות של כל אחד מאיתנו היתה מוסווית היטב, בתקווה שנמצא את השותף הנכון לנו בדמות הבחור או הבחורה שמצאנו את עצמנו נצמדים אליהם ביום הראשון. הסתכלתי שוב אחורה לכיוון העץ. אולי אוכל לדחות את הרגע הזה רק עוד קצת. אבי לא צריך לדעת.

"היי!" קרא קול מאחורי. לא חשבתי שהקריאה מופנית אלי, אז המשכתי ללכת.

"היי! מֵייי־לין?" קול בריטי.

הסתכלתי אחורה — ג'מה נופפה לי וטפחה על הדשא לצדה. היססתי. ידעתי שזהו זה, אם אשב, כאן אשאר. הסתכלתי על שאר האנשים שישבו איתה — שני בחורים ובחורה. אחד הבחורים ישב בגבו אלי, אבל זיהיתי את הכתפיים הרחבות ואת השיער הבלונדיני. הבחורה נראתה עליזה וקורנת, ושערה הסמיך היה אסוף בפקעת על ראשה. אלגנטית, רגועה. עיניה נשלחו אלי, אל המקום שבו עמדתי וסרקתי את החבורה, והיא חייכה וכמו ג'מה נופפה לי שאבוא.

"נראית כל כך אבודה," אמרה ג'מה בזמן שהתיישבתי בשיכול רגליים בינה לבין הבחורה השנייה. שמתי לב שגרעין תירס תקוע בין השיניים הטוחנות שלה, והגרעין הצהוב הבהיק על רקע שיניה. חייכתי אל כל האחרים שנעצו בי מבט, בפולשת הזאת שחדרה אל חבורתם.

"תכירו את מיילין," אמרה ג'מה.

הסתובבתי ומצאתי את עצמי מסתכלת על הבלונדיני, זה שכבר פגשתי ליד דוכן הקפה. הוא חייך אלי חיוך ידעני ומיד הושיט לי יד, אחז את כף ידי בכף ידו ולחץ אותה. לחיצה חזקה.

"ג'ון," הוא אמר, ואז החווה בראשו על הבחור שלידו. "מקס, הבן דוד שלי."

"היי," עניתי, והדבקתי על פני חיוך רחב.

מקס ואני יצרנו קשר עין לרגע חטוף, אבל הוא נשאר שקט ומבטו נראה מוסח ומדוכדך. הוא היה נמוך מג'ון, רזה וקומפקטי, ושערו הכהה הופרד בשביל מסודר. הוא כנראה נהג להסתרק אחרי המקלחת. היה לו גוף של ספורטאי, אבל לא חסון ושרירי כמו זה של ג'ון. אפילו בישיבה הייתי גבוהה ממנו, אבל למען האמת הייתי גבוהה מרוב האנשים. לבני הדודים היו אותן עיניים כחולות בורקות, וזה היה הדמיון הפיזי היחיד ביניהם. ג'מה החוותה בידה על הבחורה השנייה, שעדיין חייכה אלי.

"מיילין, חברתי החדשה המקסימה, תכירי את השותפה המקסימה לא פחות שלי, רוּבּי," אמרה ג'מה, והעבירה את חיוכה בין שתינו. היא נהנתה מכך, מתפקידה כמחברת בין כולנו, כאילו כולנו נצטרך להודות לה על השידוך המוצלח.

החיוך של רובי גדל והיה לחיוך רחב ומלא שחשף את שיניה הלבנות מאחורי שפתיה המלאות המושלמות. היא נראתה כל כך צעירה, שאילו ראיתי אותה ברחוב הייתי מן הסתם חושבת שהיא תיכוניסטית. אי־שם עמוק במוחי נזכרתי שאכן היינו בתיכון רק לפני ארבעה חודשים, רגע לפני סיום הלימודים, בעיצומו של המעבר המסורבל וההדרגתי בין ינקות לבגרות.

"היי," אמרה רובי והוסיפה לחייך, עיניה החומות צלולות ונטולות הגנות.

חייכתי בחזרה, ולא ידעתי איך להגיב לקבלת הפנים הנעימה שלה. מקרוב ראיתי נמשים פזורים כמו קונפטי על אפה ולחייה. פניה היו סימטריים, התגלמות מוחשית של יחס הזהב. הטבע עשה אותה מושלמת, וכל צד בפניה היה תמונת ראי מדויקת של יופיו של הצד האחר.

"את בטח זאת שג'מה ישבה לידה בהרצאת ההתאקלמות, נכון?" שאלה רובי. קולה היה שקט יותר מקולה של ג'מה. שמחתי שהיא פתחה בשיחה ובכך חסכה זאת ממני.

"כן, נעצנו קצת מבטים בנסיך ההוא," עניתי.

"אוי, באמת, ג'מה," רטנה רובי, ואז רכנה לעברי. "אמרת לה לעזוב אותו במנוחה? אני נשבעת, היא מתנהגת כמו סטוקרית."

"תשתקי! אני לא," השיבה ג'מה מיד. היא שלפה את הטלפון שלה והתחילה לסמס למישהו. בלי להרים את עיניה היא אמרה, "אבל היי, אם נתחָבר איתו אתן עוד תודו לי."

רובי רכנה לכיוון הכתף של ג'מה. "למי את מסמסת כל הזמן? לליאם? תני לי לראות."

ג'מה חייכה והסתירה את הטלפון שלה מעיניה המחטטות של רובי. "כן... הוא מתגעגע אלי. מסכן קטן."

"מי זה ליאם?" שאלתי.

"החבר שלה," ענתה רובי.

ג'מה חייכה והניחה את הטלפון על הדשא לצד כרטיס המפתח לחדר שלה. "אמרתי לו שעדיף שניפרד לפני שאתחיל ללמוד כאן, אבל הוא התעקש לנסות יחסים בשלט רחוק."

ניסיתי לחשוב מהר על משהו שאוכל לומר בתגובה. "אז מה, אתן מארגנות מסיבה הערב?"

"כן," אמרה רובי ונעצה מזלג בסלט תפוחי אדמה. "את חייבת לבוא. אוניברסיטת הותורן, בלי הורים, נכון או לא?"

המוטו "אוניברסיטת הותורן, בלי הורים" כיכב במשך כמה מחודשי הקיץ בשורת ה"אודות" בדף הפייסבוק של המחזור שלנו. ניחשתי שאיזה סטודנט נלהב מדי המציא את הסיסמה הזאת כשהזדרז להקים את דף הפייסבוק ברגע שנודע לו שהוא התקבל ללימודים. המחשבה על מסיבה עשתה לי כאב ראש, ונעצתי מבט בלובסטר שעל צלחתי. הזזתי אותו ימינה ושמאלה במזלג.

עיניו של ג'ון ננעצו בי. "אף פעם לא אכלת לובסטר?" הוא שאל.

כולם הסתכלו עלי וחיכו לתגובתי.

"הממ, לא," עניתי. "פעם ראשונה."

"זה טעים מאוד," אמרה רובי וטבלה חתיכת סרטן לבן בתוך חמאה.

"מאיפה את? אפילו החברה שלנו מלכת אנגליה ידעה מה לעשות עם הלובסטר," אמר ג'ון, והטה קלות את ראשו לעבר ג'מה.

ג'מה התכווצה לרגע, כאילו הובכה מהמחמאה שקיבלה על כך שהיא יודעת לאכול כמו שצריך. היא הכניסה את הבטן והזדקפה קצת בישיבתה. למרבה הצער, זה רק הבליט עוד יותר את החזה שלה.

"יוסטון," אמרתי. "אמא שלי אלרגית לפירות ים, אז לא אכלנו את זה."

"אה," אמר ג'ון והתקרב אלי בישיבה. היה לו ריח של דיאודורנט וסבון. הסתכלתי מעבר לו אל מקס, שעדיין לא דיבר איתי אף שהסתכל עלינו תוך כדי אכילה.

ג'ון שלח יד אל הלובסטר שעל צלחתי, והתכווצתי במקום בזמן שהמחושים התנדנדו בין ידיו.

"תתחילי עם הזנב," הוא אמר והחליק בקלות את גוף הסרטן אל תוך ידיו.

שמעתי קול התפצחות פתאום, והוא שלף את הבשר הלבן מתוך הזנב. הוא החזיק את השלד החיצוני באגרופו וריסק אותו על הצלחת, ונוזלי גוף ניתזו על רובי ועל ג'מה. חתיכה של איזה חומר מֵימי נחתה על מפרק היד שלי. ג'מה צווחה בגועל ונתנה אגרוף לזרוע השרירית של ג'ון. הוא התעלם ממנה וחילץ את הבשר באגודלו. רובי היתה מאופקת יותר, ולקחה בשקט מפית כדי לנגב את הנוזל מעל הסניקרס שלה.

"ועכשיו את הצבתות," הוא אמר, ותקע את המקל הכסוף בתוך הצבתות המעוגלות.

הוא הוציא מכיסו האחורי מפצח ממתכת ולחץ בעזרתו את הצבתות, ועוד מיץ ניתז על הצלחת שלי, שכבר היתה מלאה לגמרי בנוזלים. ג'ון הרים אלי מבט וחייך בשביעות רצון.

"ברוכה הבאה למיין," הוא אמר.

הסתכלתי עליו ואז על עיני הלובסטר, שהיו עכשיו הפוכות ונראו חסרות אונים במבטן השחור. ידעתי שג'ון רוצה שאודה לו על עזרתו, אז חייכתי אליו.

"מעולה, תודה," אמרתי.

הוא הצביע על חומר ירוק שהתחיל לזלוג מתוך גוף הסרטן. "את יכולה לאכול גם את החלק הזה; זה מעדן."

"אל תאכלי את זה," אמרה רובי. "זה ה —"

"חרא," אמרה ג'מה, וקטעה אותה. "פשוט החרא. הוא סתם עובד עלייך."

ג'ון חזר למקומו, שגבעולי הדשא בו כבר התחילו להזדקף שוב. הוא נשען אחורה על כפות ידיו וחייך. "זה החלק הכי טעים. וזה לא החרא. זה הכבד."

"דוחה," אמרה ג'מה וזרקה צבת לכיוון החזה שלו. הצבת קיפצה אל הקרקע ונחתה לצד המכנסיים הוורדרדים של ג'ון. הוא חייך אל ג'מה, והיא הסמיקה. חשבתי לעצמי שלא יפה מצדה לפלרטט עם מישהו כשיש לה חבר, אבל מה בכלל ידעתי על יחסים רומנטיים? אף פעם לא היה לי חבר. ג'מה הוציאה מתיקה סיגריה והדליקה אותה, בלי לטרוח להתרחק מהקבוצה. העשן הסתחרר לתוך נחירי, והתאמצתי לא להשתעל. קיוויתי שרובי לא מעשנת.

"מאיפה אתם מכירים אחד את השני?" שאלתי, כי לא הבנתי איך זה שהם נראים קרובים כל כך.

"אה," אמרה ג'מה, שנראתה להוטה לענות. "נפגשנו רק עכשיו. כלומר, היום." היא הסתכלה אל ג'ון. "טוב, אז הוא כן הכיר את מקס, ברור, כי הם בני דודים וכל זה, ורובי היתה איתם כאן באימונים המוקדמים. כולם משחקים כדורגל. ואני השותפה לחדר של רובי. זה נשמע כל כך מסובך כשאני מסבירה את זה."

"ודיברנו בפייסבוק במשך הקיץ," ציינה רובי.

"כן, לגמרי. אז זה כאילו אנחנו כבר מכירים," אמרה ג'מה ותחבה חתיכת תירס לפיה.

השפלתי מבט אל גוויית הלובסטר, והרעב שלי נעלם. שאר בני החבורה התחילו לדבר על הסמינרים שבחרו לשנה הראשונה, וקולותיהם הלכו והתרחקו ממני. הרמתי חתיכת בשר קר וצמיגי וטבלתי אותה בקערית הפלסטיק המלאה בחמאה. חשבתי על השרידים של שאר הלובסטרים שסביבנו, ועל כך שרק לפני כמה ימים הם שחו להם בשמחה בקרקעית הים ולא ידעו שחייהם יגיעו באבחה אחת אל סיומם והם ימצאו את עצמם על מדשאה של אוניברסיטה יוקרתית. והמדשאה שלנו אפילו לא היתה העילית שבעילית. אנחנו היינו החבר'ה של הכמעט־ליגת־קיסוס. אלה שלא התקבלו לפרינסטון או הרווארד או אם־איי־טי — הדחויים של ליגת הקיסוס. תהיתי אם בקמפוס של הרווארד הלובסטרים טעימים יותר.

ראיתי את רובי מצמידה את ברכה אל הברך של ג'ון, כמו שעושים בני זוג. זה היה אינטימי, רגע שהפרעתי לו בעצם הצפייה בו. השאר צחקו על משהו, אבל התעלמתי מהם והסתכלתי על עיניו של ג'ון, שעברו מהברך של רובי אלי. ידעתי שהוא מנסה להבין אותי, למצוא דרך לגרום לי לחבב אותו. הוא כנראה תהה למה אני לא עוגבת עליו כמו שתי הבנות האחרות. הסטתי את מבטי לפני שרובי תבחין בקשר העין שנוצר בינינו וקיוויתי שההתכנסות הזאת תיגמר כבר.