פרק 1
שבע מאות שלושים ושלושה ימים אחרי שאמא שלי הלכה לעולמה, ארבעים וחמישה ימים אחרי שאבא שלי התחתן בחשאי עם אישה זרה שפגש באינטרנט, שלושים ימים אחרי שקמנו ועברנו לקליפורניה, ורק שבעה ימים אחרי שהתחלתי ללמוד בכיתה י"א בבית ספר חדש לגמרי שאני לא מכירה בו כמעט אף אחד, הגיע מייל. וזה אמור להיות מוזר — מכתב אנונימי שפשוט צץ לו ככה בתיבת הדואר הנכנס שלי, חתום בכינוי המוזר "מישהו אף אחד", לא פחות, אלא שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה לאחרונה, כך ששום דבר כבר לא מצליח לזעזע אותי. לקח לי עד עכשיו — שבע מאות שלושים ושלושה ימים שלמים שבהם הרגשתי ההפך מנורמלית — ללמוד את הלקח החשוב הזה בחיים: מתברר שאפשר לפתח חסינות למוזרויות.
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: המדריך הרוחני שלך בתיכון ווד ואלי
שלום לך, מיס הולמס. עדיין לא נפגשנו בעולם האמיתי, ואני לא בטוח שזה יקרה אי־פעם, זאת אומרת, בטח ניפגש בשלב מסוים — אולי אשאל אותך מה השעה או משהו שגרתי באותה המידה ולא לרמתנו — אבל לעולם לא נכיר אחד עם השני, לפחות לא בצורה אמיתית שיש לה משמעות... וזאת הסיבה שהחלטתי לשלוח לך מייל תחת מעטה של אנונימיות.
וכן, אני מודע לזה שאני בחור בן שש־עשרה שהרגע השתמש במילים "מעטה של אנונימיות"
אז הנה: זאת הסיבה מספר אחת לכך שלעולם לא תדעי את שמי האמיתי. לא אהיה מסוגל לחיות עם חרפת היומרנות.
"מעטה של אנונימיות"? ברצינות?
וכן, אני גם מודע לזה שרוב האנשים פשוט היו מסמסים, אבל לא מצאתי דרך לעשות את זה בלי לגלות לך מי אני.
התבוננתי בך בבית הספר. לא בקטע קריפִּי. אם כי אני תוהה אם אפילו השימוש במילה "קריפי" הופך אותי מלכתחילה לקריפי? בכל מקרה, זה פשוט ש... את מסקרנת אותי. בטח כבר שמת לב שבית הספר שלנו הוא שממה שיש בה בעיקר בובות ברבי וקן עם שיער בלונדיני ועיניים ריקות, ומשהו בך — לא רק העובדה שאת חדשה, כי ברור, כולנו נמצאים יחד באותה מסגרת מגיל חמש — אבל משהו באופן שבו את מתנועעת ומדברת ובעצם לא מדברת אלא צופה בכולנו כאילו אנחנו חלק מאיזה סרט תיעודי ביזארי בנשיונל ג'יאוגרפיק, גורם לי לחשוב שאולי את שונה מכל האידיוטים האחרים בבית הספר.
את גורמת לי לרצות לדעת מה קורה בראש שלך. אני אגיד לך בכנות: בדרך כלל אני לא מתעניין במה שקורה בתוך ראשים של אנשים אחרים. הראש שלי מעסיק אותי מספיק.
כל המטרה של המייל הזה היא להציע את הכישורים שלי. מצטער להיות זה שמבשר לך את החדשות הרעות: הניווט בערבות תיכון ווד ואלי אינו דבר קל. המקום הזה אולי נראה חמים ומסביר פנים, עם פינות היוגה והמדיטציה והקריאה שלנו ועגלת הקפה (סליחה: עגלת "קפה חזק"), אבל כמו כל בית ספר תיכון אחר באמריקה (ואולי אפילו יותר מאחרים), המקום הזה הוא אזור מלחמה מפחיד.
ולכן אני מציע את עצמי בזאת להיות המדריך הרוחני הווירטואלי שלך. אל תהססי לשאול כל שאלה (פרט, כמובן, לזהותי), ואני אעשה כמיטב יכולתי לענות: עם מי להתחבר (רשימה קצרה), ממי להתרחק (רשימה ארוכה יותר), למה לא כדאי לך לאכול את ההמבורגרים הצמחוניים בקפטריה (סיפור ארוך שאת לא רוצה לדעת וכולל שפיך של ספורטאים), איך להשיג "טוב מאוד" בשיעורים של גברת סטיוארט, ולמה אסור לך לשבת ליד קן אברנאתי (ענייני גזים). אה, וזהירות בשיעורי ספורט. מר שאקלמן שולח את כל הבנות היפות לרוץ עוד כמה הקפות כדי שיוכל להסתכל להן על התחת.
נראה לי שזה מספיק מידע לעת עתה.
ואיך שלא יהיה — ברוכה הבאה לג'ונגל.
שלך בנאמנות, מישהו אף אחד
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: מתיחה מתוחכמת?
זה אמיתי? או שזה איזה תעלול חניכה בנוסח קומדיה רומנטית מטומטמת? אתה תשדל אותי לשתף אותך במחשבות/בפחדים העמוקים והאפלים ביותר שלי, ואז, בום — ברגע הכי פחות צפוי — תעלה הכול לטאמבלר ואני איהפך לבדיחה של תיוו"א? אם כן, אתה מתעסק עם הבחורה הלא נכונה. יש לי חגורה שחורה בקראטה. אני יכולה לדאוג לעצמי.
אם זאת לא בדיחה, תודה על ההצעה, אבל לא תודה. אני רוצה להיות כתבת צבאית יום אחד. כדאי שאתרגל כבר מעכשיו לאזורי מלחמה. ובכל מקרה, אני משיקגו. אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם הוואלי.
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: מתוחכמת או לא — זאת לא מתיחה
מבטיח לך שזה לא תעלול. ואני לא חושב שצפיתי אי־פעם בקומדיה רומנטית. מזעזע, אני יודע. מקווה שזה לא חושף איזה חסך גדול באישיות שלי.
את יודעת שעיתונות היא תחום גוסס, נכון? אולי כדאי לך לשאוף להיות בלוגרית מלחמות
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: ספאם ממוקד במיוחד?
מצחיק מאוד. רגע, באמת יש זרע בהמבורגרים הצמחוניים?
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: את, ג'סי הולמס, זכית ב־100 מיליון דולר מיורש עצר ניגרי
לא סתם זרע, אלא זרע מסריח מזיעה של שחקני לקרוס.
והייתי מתרחק גם מהקציצות, רק ליתר ביטחון. בעצם, שמרי מרחק מהקפטריה וזהו. החרא שם עוד ידביק אותך בסלמונלה
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: כבר שולחת פרטי חשבון בנק
מי אתה?
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: והעתקים של תעודת לידה ורישיון נהיגה, בבקשה
לא. לא יקרֶה
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: ואתה זקוק, כמובן, גם למספר תעודת הזהות שלי, נכון?
בסדר. אבל רק תגיד לי: מה הסיפור עם הנקודה החסרה אצלך בסוף כל מייל? מקש הנקודה שלך התעייף?
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: וגובה ומשקל, בבקשה
עצלן סופני
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: עכשיו אתה גולש לפסים אישיים
עצלן וקשקשן. שילוב מעניין. ובכל זאת אתה טורח להשתמש בסימני פיסוק במקומות אחרים?
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: ושם הנעורים של האם, בבקשה
אני לא בּוּר מוחלט
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: עצלן, קשקשן וגם חטטן
"בור" זאת מילה גדולה יחסית למתבגר
אל: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
מאת: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
נושא: עצלן, קשקשן, חטטן ו... חתיך
זה לא הדבר היחיד ש... אופס. עצרתי את עצמי בדיוק בזמן, לפני הבדיחה המתבקשת.
עבדת עלי, וכמעט ברח לי
אל: מישהו אף אחד (somebodynobo@gmail.com)
מאת: ג'סי א' הולמס (jesster567@gmail.com)
נושא: עצלן, קשקשן, חטטן, חתיך ו... צנוע
תרתי משמע.
רואים? זה הקטע עם מיילים. לעולם לא הייתי אומרת דבר כזה באופן אישי. זה גס. רומז מדי. כאילו אני מהבנות שיכולות להגיד בדיחה כזאת. אחת שיודעת לפלרטט ולנופף בשיער כשהיא נמצאת פנים אל פנים מול מישהו אמיתי בן המין הגברי, ואם זה מגיע לזה, יודעת לעשות הרבה יותר מאשר להתנשק (למען הסר ספק, אני כן יודעת להתנשק. אני לא אומרת שהייתי עוברת בהצטיינות בחינה למתקדמים בנושא או, אתם יודעים, זוכה במדליית זהב אולימפית, אבל אני די בטוחה שאני לא גרועה. אני יודעת את זה אך ורק על פי השוואה. אדם קרביץ. כיתה ט'. הוא: לשון רוטטת, רטובה וזועמת, כמו זומבי שמנסה לאכול לי את הראש. אני: משתתפת להוטה מדי, עם שלושה ימים של פרצוף אדמומי ומגרד).
מיילים דומים במידה רבה לאבחנה של הפרעת קשב וריכוז. מובטחת לכם תוספת זמן במבחן. בחיים האמיתיים, אני כל הזמן משחזרת שיחות בראש לאחר מעשה ועורכת אותן עד שאני משכללת לכדי שלמות את השנינויות המקניטות, הקלילוֹת והלא מתאמצות שלי — כל הדברים שנראה שבנות אחרות עושות בטבעיות. בזבוז זמן, כמובן, מכיוון שעד שזה קורה כבר מאוחר מדי. בדיאגרמת וֵן של חיי, האישיות המדומיינת והאישיות האמיתית שלי מעולם לא התכנסו בנקודת מפגש. לעומת זאת, מיילים והודעות טקסט מספקים לי את אותן כמה שניות נוספות שאני צריכה כדי להיות הגרסה הערוכה והטובה יותר של עצמי. להיות הילדה ההיא, בנקודת המפגש המפוארת.
אני חייבת להיות זהירה יותר. אני מבינה את זה עכשיו. תרתי משמע. את רצינית? אני לא מצליחה להחליט אם אני נשמעת יותר כמו נער אחווה או כמו סתם איזו סתומה; כך או כך, אני לא נשמעת כמוני. וחשוב מכך, אין לי מושג למי אני כותבת. לא סביר שמא"א הוא באמת איזה צדיק שמרחם על הילדה החדשה. או, במקרה הטוב יותר, מעריץ סודי. כי ברור שהמוח שלי לקח אותי לשם — כתוצאה מחיים שלמים של צריכת יתר של קומדיות רומנטיות וקריאת יותר מדי ספרים עם עלילות לא סבירות. למה נראה לכם שנישקתי את אדם קרביץ? הוא היה השכן שלי בשיקגו. איזה סיפור טוב יותר מזה של הילדה שמגלה שאהבה אמיתית חיכתה לה, לאורך כל הדרך, ממש בדלת ליד? כמובן, השכן שלי התגלה כזומבי עם רוק מוגז, אבל לא משנה. לומדים מכל דבר בחיים.
אין ספק שמא"א הוא בדיחה אכזרית. הוא בטח אפילו לא בחור. סתם ילדה מרושעת שנטפלת לחלשים. כי בואו נודה בזה: אני חלשה. אולי אפילו פתטית. שיקרתי. אין לי חגורה שחורה בקראטה. אני לא קשוחה. עד החודש שעבר חשבתי שאני כן. באמת חשבתי ככה. החיים החטיפו לי כמה מכות וחירבנו עלי, אבל בלעתי את זה, אם להשתמש בדימוי. או לא. לפעמים הרגשתי ממש כאילו חירבנו לי לתוך הפה. הגאווה היחידה שלי: אף אחד לא ראה אותי בוכה. ואז נהפכתי לילדה החדשה בתיוו"א, באזור המוזר הזה שנקרא הוואלי, שנמצא בלוס אנג'לס אבל לא בלוס אנג'לס או משהו כזה, כי אבא שלי התחתן עם איזו גברת עשירה שיש לה ריח של שקדים מפונפנים, ובקבוק מיץ עולה כאן שנים־עשר דולר, ואני לא יודעת. אני כבר לא יודעת כלום.
אני אבודה ומבולבלת ובודדה כמו שמעולם לא הייתי. לא, התיכון אף פעם לא יהיה תקופה שאזכר בה בחיבה. אמא שלי אמרה לי פעם שהעולם מחולק לשני סוגים של אנשים: אלה שאוהבים את שנות התיכון שלהם ואלה שמבלים את העשור הבא בהתאוששות מהן. מה שלא הורג אותך — מחשל אותך, היא אמרה.
אבל משהו כן הרג אותה, ואני לא התחשלתי. אז לכו תבינו; אולי יש סוג שלישי של אנשים: אלה שלעולם לא מתאוששים מהתיכון.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.