סרט עם סופיה

1

זהו. פה אני ופה אני נשאר. בינתיים. ובכל מקרה עד הערב, כשאתקשר להודיע שלא אבוא לארוחה. אני צריך לחשוב על איזה תירוץ אמין, שלא יבינו מיד שאני משקר, שפשוט לא מתחשק לי. אם הייתי כותב ספר, חיבור או מאמר, הייתי קורא לו "הזכות לאי חשק". שם הייתי שוטח את טיעוני בעד מה שבעיני צריכה להיות זכות יסוד. "מה יש, אתה חולה?" "לא, אין לי חשק. אתה שומע? מה קרה, הקו מקוטע? נראה לי ששמעת אותי טוב מאוד, אבל בסדר, אחזור על זה שוב. לא מתחשק לי לבוא. לא רוצה!" אחר כך מכבים את הטלפון הנייד. מאותו רגע ואילך אין צורך להדליק אותו שוב, המסר עבר. הם יכולים לנסות להתקשר, מישהו יקווה לשכנע אותך, אחר יהיה נחוש להזכיר לך את התחייבויותיך. "קבענו לפני הרבה זמן, שבועות, לפחות היית מודיע..." אבל לא, שום נקיפות מצפון, אף אחד לא יוכל להאשים אותי בחוסר הגינות, כולם יקבלו את אותה התשובה: "אין מענה במספר המבוקש".

אני משנה תנוחה. החיסרון היחיד ברביצה בתנוחה שחציה ישיבה חציה שכיבה: זה דביק. אתה נדבק במקומות שאין לך הרבה מה לעשות לגביהם חוץ מלצבוט בין אצבעותיך את בד החולצה או המכנסיים ולהפריד אותו לרגע מהעור. אני לבוש מכנסיים קצרים וחולצה, החולצה האהובה עלי, שלא היתה בכביסה כבר כמה ימים טובים. אותם מכנסיים ואותה חולצה מאתמול ומשלשום, ובעצם אותם בגדים מאז יום שישי. היום יום שלישי. רוב הארוחות שלא מתחשק לי ללכת אליהן הן בימי שישי, שבת או ראשון. בשביל מישהו כמוני, שלא יושב ומחכה להזמנות לארוחות ערב, סופי השבוע מסוכנים. אנשים אחרים משתעממים, לא יודעים להעסיק את עצמם, כל השבוע עבדו ולא יכולים אפילו להעלות על דעתם סוף שבוע שלם בלי אף פגישה ביומן. עבורי, סופי השבוע היפים ביותר הם אלה שבהם היומן שלי פנוי לגמרי מיום שישי ועד יום שני. סוף שבוע שפרוש לפני כמו הים הפתוח, שמימיו הכחולים משתרעים עד מעבר לאופק. הרִיק הוא חבר. שעות, ימים, בלי מכשולים, מעבר בטוח עד ליום שני.

סוף השבוע הזה ארוך מהרגיל, מה שמסבך את הדברים עוד יותר. ארוך מדי, אפשר לומר. יום שני, אמש, לא ממש נחשב ליום רגיל. מחר האחד בינואר. היום הראשון של השנה החדשה. אם אתה מתחמק מארוחת ערב לרגל השנה החדשה, כדאי שתכין תירוץ טוב. כשחושבים על זה, המכשול היחיד של היום, יום שלישי, הוא שיחת הטלפון שאיאלץ לעשות במוקדם או במאוחר. באופן אידיאלי הייתי מתקשר לבטל כבר עכשיו ונפטר מזה. כמו שעדיף להוריד פלסטר מפצע, לא לאט אלא בבת אחת. זה כואב לרגע אבל אחר כך הפצע נושם. אבל הסיכון גדול מדי. אם אתקשר מוקדם, תהיה להם שהות להיערך מחדש. הם עלולים לשלוח מישהו שינסה לדבר על לבי. אצטרך להגיף את הווילונות, להעמיד פנים שאני לא בבית. אבל זה יפסול לי כמה תירוצי ביטול. מי שחולה, מי ששוכב בבית עם שפעת, לא יכול אלא להיות בבית. גם ככה קשה להעמיד פנים שיש לך שפעת, אמור להיות לך קול שמסגיר מיד את מצבך. קול קצת צרוד, סדוק, חלוש, כמו כלב ים שצועק אל המטפל שלו שזורק אליו דגים, עד שגרונו ניחר. בדרך כלל, עם קול כזה לא צריך להגיד יותר מדי, הם כבר אומרים את זה במקומך. "אתה נשמע צרוד, אתה חולה?"

תמיד בירכתי על שפעת אמיתית. אתה מנסה לא להסגיר את שביעות רצונך בקולך הסדוק. ההנאה המלאה שאתה חווה בכל פעם מחדש כשאתה זוכה לבטל הכול עם סיבה טובה. החיים עומדים מלכת. יותר טוב מזה כבר לא יהיה בימים הקרובים.

הכי טוב היה אם הצמרמורות הראשונות היו מופיעות כבר אמש ואם הייתי חולם בלילה את החלום הקודח הראשון, שממנו הייתי מתעורר רטוב מזיעה אבל שמח וטוב לב כי הייתי יודע בוודאות שארוחת הערב, הרמת כוסית השמפניה בחצות והדלקת הזיקוקים יקרו בלעדי. מאוחר מדי, הם לא ידחו את זה רק למעני. הם גם לא יכולים. אי אפשר לדחות תחילה של שנה חדשה. לפעמים אין דבר שנעים יותר לאוזן מאכזבת הזולת. כי הם מאוכזבים, ועוד איך, והם יוודאו שתדע את זה. כי מה לעשות, אתה לא בדיוק שייך לקטגוריית האורחים שמוותרים על נוכחותם בקלות.

השעה שתים־עשרה. תחילת הצהריים. התבקשנו להתאסף לארוחת הערב בשעה שמונה וחצי. אני מדבר מניסיון כשאני אומר שבין כה וכה הארוחה הזאת היתה צפויה להיות בינונית ומטה. אחרי אחת הארוחות הקודמות שהקפדתי להחמיץ, סיפרה לי בסוד אחת המוזמנות שזה לא היה אותו דבר. "מה זאת אומרת לא אותו דבר?" התעקשתי. "פשוט לא. משהו היה חסר, אתה היית חסר. אבל אני לא באמת צריכה לספר לך את זה, נכון?" הארוחה הסתיימה מוקדם מהרגיל ולא נמשכה אל תוך הלילה. "אתה־יודע־מי לקח לעצמו את זכות הדיבור," סיפר לי אחר. "כל הערב חשבתי לעצמי שהוא לא היה מעז אם היית שם. אפשר לומר שהוא ניצל את הבמה. אבל הוא זה לא אתה, אם תרשה לי להיות בוטה. היו כאלה שפיהקו בלי בושה."

נכון, זאת לא הפעם הראשונה שאני מבטל. מה שהופך את שיחת הטלפון שאני עומד לעשות עוד מעט לנעימה עוד פחות, למעיקה. אף על פי כן, אין ברירה. פעמיים ברצף. אני שומע בדמיוני קול בצדו האחר של הקו אומר: "שוב? אני לא מאמין. תגיד לי שאתה צוחק." אבל זה מה שזה. הם יצטרכו להתרגל בהדרגה לכך שלא אבוא עוד.

אני שוכב פה מאז עשר בבוקר. נשכבתי מיד אחרי ארוחת הבוקר. אז עוד לא ידעתי שאתקשר לבטל. אמנם ידעתי שאני רוצה לבטל, שזה כל מה שאני רוצה, אבל עוד לא ידעתי שזה מה שבאמת אעשה. כאן כדאי לסייג. עוד לא התקשרתי. תיאורטית, יש עדיין אפשרות שבשעה חמש אקום להתקלח ולהתגלח, שאגש להתלבש, שאחשוב מה ללבוש. אבל אז עולה שוב לנגד עיני התמונה של כולם ישובים מסביב לשולחן הערוך עם האפרטיף שלהם — בשנים האחרונות פיתחתי לי הרגל להגיע אחרון — עד אותו רגע השתעממו, רואים את זה על פניהם, את ההקלה. האם אי פעם חשבו כמה מעייף לראות את ההקלה הזאת רק כי הופעת סוף סוף? מה זה גורם לך להרגיש? הכול טמון בציפייה, הם פיתחו ציפיות גבוהות מדי, נראה לי. אני כבר לא יכול לעמוד בציפיות שלהם. בפעם האחרונה — זו שלפני הארוחה הקודמת שביטלתי — כולם שאלו אותי אם הכול בסדר אצלי. אם קרה משהו. "הכול בסדר," אמרתי. "למה אתה שואל?" כי אתה שקט מהרגיל, אמר אותו אחד. שקוע במחשבות, אמר אחר. אולי הראש שלי במקום אחר. "אתה חולה?" שאל החצוף בהם. הלוואי שהייתי אומר משהו, הייתי נפטר מזה כבר אז. כן, אני חולה. הצהרה פשוטה. כל השולחן ישתתק. סכינים ומזלגות יונחו לצד הצלחות, כוסות יוחזרו לשולחן באמצע הלגימה. אף אחד לא יעז להמשיך ללעוס.

ומה אז? מה הלאה? "נמאס", זאת גם מחלה ידועה? או שכולם רק יחזרו לנשום בהקלה?

נמאס לי. נמאס לי מזה, נמאס לי מכם. עם ההודעה שאני חולה עוד יאמרו שהבהלתי אותם. חשבו אולי סרטן, משהו חשוך מרפא עם טיפולים מאריכי חיים. הם לא חשבו על מצב שבו החולה רק רוצה להסתלק. הביתה. אותו מצב שהביא אותי אחרי ארוחת הבוקר לכאן, אל הספה הזאת.

אני מסתכל החוצה. יום יפה היום. שמשי, עם עננים לבנים. אולי אצא לטיול, עד סוף שביל האופניים ואז הלאה לאורך התעלה. אבל אני לא יכול לקחת את הסיכון הזה. מישהו עלול לראות אותי. מישהו שמאוחר יותר יעיד בשבועה שראה אותי מסתובב בצהריים שלפני ארוחת הערב. "ליד התעלה, בריא ונמרץ! לא נראה חולה בכלל". אם אני רוצה לשמור לעצמי את האפשרות להשתמש בתירוץ של שפעת, אני צריך להישאר בבית כל היום.

פתאום אני מבין שאני כבר לא זוכר באיזה תירוץ השתמשתי בפעם הקודמת. גם שפעת? במקרה כזה, שפעת שנייה בטווח של שלושה חודשים תישמע חשודה. או שזה היה קלקול קיבה? שרימפס או מוּלים מקולקלים? מעדן חלב שפג תוקפו? אפשר לספק כמה פרטים דוחים. זה השפריץ ממני כמו מים במזרקה, מלמעלה ומלמטה. מי שופכין, אתה מדגיש. כמו ביוב שעולה על גדותיו. בדרך כלל זה מספיק. הם מאחלים לך החלמה מהירה ואתה לא צריך להישאר במיטה שבוע לשם האמינות. קלקול קיבה נמשך, על פי רוב, לא יותר מעשרים וארבע שעות.

אני כבר לא זוכר. ליתר ביטחון אמציא תירוץ אחר. או שלא. אני יכול לעמוד פה בראש גרם המדרגות ולשמוט את עצמי. לשבור משהו. אני יכול להמציא קרוב משפחה מצוץ מהאצבע שמת פתאום. אח למחצה בקנדה. הם לא יעזו להתווכח. אמנם מעולם לא שמעו אותי מדבר על חצי אח לפני כן, אבל בהחלט יכול להיות שיש לי אחד. בו במקום הזמנת כרטיס טיסה, אתה טס הערב לטורונטו. תצטרף אליהם בארוחה הבאה.

אל נקודת השפל של כל ההרהורים האלה הגעתי כששקלתי ללכת למרות הכול. כי מכל האפשרויות, ללכת היא האפשרות הקלה ביותר. לא צריך להמציא שום דבר, להסביר. אתה מחייך חיוך רחב. טופח לאנשים על השכם. אחרים אתה מנשק שלוש פעמים על הלחי. אתה מתיישב, מישהו כבר מזג לך כוס בירה. אבל נקודת השפל נקראת כך רק משום שצריך לעבור אותה. אתה אמנם מידרדר לשם, לנקודת השפל, שוקע לגמרי, אבל אתה שב ומטפס מעלה מעברה השני. לא הולך. באמת שאני לא הולך. עכשיו אני בטוח בעצמי יותר משהייתי לפני נקודת השפל. אבל עדיין חסר לי תירוץ אמין.

הטלפון הנייד שלי, שמונח על הספה ליד המכנס השמאלי של מכנסי הקצרים, מתחיל לזמזם.

קארל.

הדחף הראשון הוא לא לענות. בגלל סיבות שונות. דברים שצריכים להיאמר. שאלות שיש לספק עליהן תשובות. כבר עכשיו, מוקדם מדי, אצטרך להחליט כיצד יישמע הקול שלי: חולה או בריא. אצליח בכלל לזייף קול של חולה? עוד לא דיברתי היום, זה יכול לעזור. אוכל לענות בלי להצריד את הקול לפני כן. "הלו?" (חלוש, חולה), ואחר כך כחכוח מרשים והתקף שיעול. "סליחה, אני במיטה, לא מרגיש טוב". מכאן ועד לביטול הארוחה המרחק לא גדול. הם יצטרכו לקבל את פני השנה החדשה בלעדי. "אני בטוח שתבלו בנעימים..."

אני חושב שאני יודע למה קארל מתקשר.

אני לא עונה. אני מושיט את ידי לטלפון, מרים אותו ולוחץ עם האגודל על הכפתור שבצד ימין להעברת השיחה לתא הקולי.

קארל הוא אכן הסופר קארל הרמנס, לטובת מי שכבר ניחש. החברות בינינו אינה סוד גדול והיא החלה בתקופה שעשיתי סרט על פי ספרו הידוע ביותר, "אהבה שמימית". אגזים אם אומר שהספר טוב, ולומר שהסרט היה הצלחה יהיה אולי הגזמה גדולה עוד יותר. זה קרה בשנה שבה נקלעתי פתאום למבוי סתום. הסרט האמריקאי האחרון שלי נכשל פחות או יותר, ובהולנד העמדת הפנים שאיני קיים עוד הפכה לספורט לאומי.

כמובן, דויד רוטנברג, המפיק של סרט הביכורים ההולנדי שלי ושל שני סרטי ההולנדיים שאחריו, היה זה שהציע לי את התסריט של "אהבה שמימית". אני לא מעבד ספרים לסרטים, הייתי משיב לדויד בכל מקרה אחר. אבל באותה תקופה, הברירה שהיתה לי היתה אף סרט או איזשהו סרט, כי זה המצב שהגעתי אליו באותה שנה נוראה, שבה משני צדי האוקיינוס האטלנטי שכחו מקיומי.

הטלפון שלי משמיע צפצוף ועל המסך מופיע כיתוב שאומר שקארל הרמנס התקשר אלי אבל לא השאיר הודעה קולית. כמה שניות אחר כך נשמע צפצוף מסוג שונה, צפצוף של הווטסאפ.

קארל, אני קורא על המסך ומתחת את השורה הראשונה של ההודעה: "היי סטנלי, אתה יודע אולי איפה סופיה?"

בהתחלה אני בכלל לא פותח את ההודעה שלו כי בסימני הווי הכחולים שבתחתית ההודעה אפשר לראות אם הנמען קרא אותה.

אם אקרא את ההודעה אצטרך לענות לו.

אני מקיש את קוד פתיחת נעילת המסך ופותח את הווטסאפ, אבל לא את ההודעה עצמה.

אני בוהה במסך. משמאל לשמו ולמשפט "היי סטנלי, אתה יודע אולי איפה סופיה?" מופיעה תמונת הפרופיל שלו. תמונה של קארל הרמנס, ראש לראש עם בתו סופיה במסעדה כזאת או אחרת, סופיה כורכת יד סביב כתפי אביה.

הגדלתי את התמונה הזאת כבר לא מעט פעמים, גם כשלא נכנסה שום הודעה מקארל הרמנס. גם עכשיו אני מתפתה ללחוץ על הצ'אט ואחר כך על תמונת הפרופיל כדי להגדיל אותה ככל האפשר — אבל אז קארל יראה שקראתי את ההודעה שלו.

היא נראית כל כך טוב שם, סופיה. טבעית לגמרי. אני יכול להביט בה שעות. הבטתי בה שעות. בעזרת האגודל והאמה הגדלתי את התמונה עד שאביה נעלם לצד ימין של המסך ונשארו רק פניה. השיער החלק בצבע חום כהה. עיניה. כמובן גם אפה ופיה, אבל אחר כך שוב עיניה. רק עיניה.

השנה — בחודש הקרוב — תהיה סופיה הרמנס בת שמונה־עשרה. היא השחקנית הראשית בסרט האחרון שלי, "השיבה הביתה", שבשבוע שעבר הוקרן בהקרנת בכורה באולם הגדול של בית הקולנוע טושינסקי. זה התפקיד הראשון שלה. לפני כן מעולם לא שיחקה — מעולם לא חשבה שאי פעם תשחק בסרט.

"זה עדיין... לא יודעת, מוזר כל כך. כל האנשים האלה שניגשים אליי פתאום, שרוצים לדבר איתי. זה כאילו... לפני שבוע לא הייתי קיימת בכלל, אתה מבין?"

מילותיה, אמש.

כן, הבנתי למה היא מתכוונת. אמרתי לה שהיא צריכה להישמר, לא לאבד את הראש, שהיא בעיקר צריכה להישאר היא עצמה.

"מה זה 'אני עצמי', סטנלי? לפני שבוע חשבתי שאני יודעת, אבל עכשיו..."

אחרי אותו ערב הדברים התקדמו מהר. תוכניות אירוח, עיתונים, דיונים ברשתות החברתיות, ירחוני דוגמנות שביקשו לעשות איתה סשן צילומים בתאילנד או אוסטרליה. המלצתי לה לסרב לכל ההצעות בינתיים, לתת לזה לחלוף על פניה ופשוט ליהנות מתשומת הלב.

כמו בחודשים האחרונים, כמו בשנה וחצי האחרונות, ניסיתי להיות עבורה דמות אב. כי אביה שלה לא באמת יכול לעזור לה בתחום הזה.

היא עוד לא יודעת מה מצפה לה. עכשיו זה עדיין רק הולנד. זה אמנם סרט הולנדי, אבל דברים כאלה יכולים לקרות מהר. עוד מעט היא תתפרסם ברמה בינלאומית. אתמול והלילה שאלתי את עצמי כמה פעמים; אם בקרוב, נאמר בעוד שנה או שנתיים, יהיה לה בית משלה בבוורלי הילס, ואני אופיע יום אחד על סף דלתה — היא תשמח לראות אותי? האם תיפול על צווארי? או שאראה את זה בעיניה, שבריר שנייה של היסוס כשתעמוד בפתח?

למה הוא לא פשוט מניח לי? הוא בטח עדיין חושב שהכול בזכותו. הוא לא מפסיק לדבר על זה, שהוא זה שגילה אותי. אבל במוקדם או במאוחר הייתי משיגה את זה, גם בלי סטנלי פורבס.

אני פותח את הווטסאפ שקארל שלח.

"אתה יודע אולי איפה סופיה? היא לא באה הביתה בלילה ואין לי את המספר של החבר שלה. תתקשר אליי".

החבר שלה! אני כמעט פורץ בצחוק. קרוב לוודאי שגם הוא כבר לא זוכר את שם ה"חבר", אבל לא זאת הסיבה העיקרית לצחוק שגואה בי.

לקארל אין מושג. כבר חודשים שהוא לא מעודכן. כסיל תמים, פשוט כך. הוא באמת לא יודע כלום. בכל הנוגע לעובדות החיים הוא עדיין מדשדש בפרהיסטוריה, ביום שבו יושב המערות הראשון הזדקף כדי לצייר ראש סוס על קיר המערה.

עכשיו אני צריך לעשות משהו. במוקדם או במאוחר הוא יראה שקראתי את ההודעה שלו. אמנם הוא רחוק מלהיות אב השנה אבל גם אבות כמותו דואגים — אם כי לרוב מאוחר מדי.

אני שוקל את האפשרויות שלי. לפני הכול, אני צריך לשכנע אותו שאין סיבה לדאגה. אני מכיר את ההרגשה. אני עצמי הייתי פעם אב דואג — ובעצם, אני עדיין כזה. אתה אבא דואג מהיום הראשון, מהרגע שחבל הטבור נחתך ועד ליום שבו אתה כבר לא יכול לעשות כלום, היום שבו אתה שוכב בקבר ומתפלל שהכול יהיה בסדר שם למעלה.

כאב אני מזדהה עם כל האבות, אפילו עם קארל הרמנס. אני יכול לגאול אותו מסבלו בהודעה או בשיחת טלפון אחת, אבל לדרך שבה אעשה את זה תהיה השפעה מרחיקת לכת על המשך היום הזה.

אני מקרב את האגודל לתמונת הפרופיל, לוחץ עליה ומגדיל אותה. אני מזיז את התמונה בעזרת האגודל והאמה עד שאביה נעלם מהמסך ואז אני מביט אל תוך עיניה של סופיה. אני כבר לא היחיד שמרותק לעיניים האלה. מאז ש"השיבה הביתה" יצא לאקרנים בשמונים אולמות, צפו בסרט מעל למאה אלף איש.

"אל תדאג," אני מקליד. "אני יודע איפה היא. נתראה הערב." אבל אני מתמהמה עם השליחה.

די בזה להרגיע דאגת אב לבתו או להקל עליה משמעותית? המשפט האחרון של ההודעה לא מוצא חן בעיני. עדיף שאתקשר אליו ובאותה נשימה אבטל את בואי לארוחת הערב — עד כמה שאפשר באגביות, כמעין מחשבה שנייה.

"אה, עוד משהו. אני לא מרגיש כל כך טוב. התחלה של שפעת, נראה לי."

מה אומרים מרבית האנשים אחרי הודעה כזאת? כן, זה מסתובב עכשיו, תנוח ואל תדאג, נסתדר גם בלעדיך.

מרבית האנשים אולי, אבל לא קארל הרמנס. אפשר גם לתהות אם ישמע בכלל את הביטול שלי.

"תודה על שיחת הטלפון. נתראה עוד מעט."

הקשבה מעולם לא היתה הצד החזק שלו. גם בהקרנת הבכורה בטושינסקי בקושי הקשיב.

עמדנו זה לצד זה על גרם המדרגות המוביל לאולם הגדול בהפסקה, שבה לכמה רגעים לא ניגשו אליי לאחל לי בהצלחה.

"דיברתי עכשיו עם מייקל בנדר," אמר.

צריך בכלל להציג אותו, את מייקל בנדר? בינתיים נסתפק בכך שנאמר שהוא מגלם את אחד מתפקידי המשנה החשובים ב"השיבה הביתה". לא תפקיד ראשי אמנם; כמעט כל עמיתי טעו וליהקו אותו לתפקיד ראשי. ודאי חשבו שלא היה מסתפק בפחות.

אולי היה צריך להופיע הבמאי שמבין שאת מייקל בנדר לא מלהקים לתפקיד הראשי. ואם אני קורא את המפה נכון, התפקיד הזה הוא גם המוצלח בכל הקריירה שלו.

"הזמנתי אותו לשבוע הבא," אמר קארל.

אני כבר לא זוכר איזה מבט נתתי אז בקארל. כן הרגשתי משהו חם, עוד לא בפנים אלא נמוך יותר, איפשהו בצוואר, ובאופן לא רצוני תקעתי אצבע מאחורי הגומי של עניבת הפרפר שלי ומשכתי אותו כמה סנטימטרים קדימה.

"יום שלישי?" אמר קארל, מנסה להישמע כמי שחושב שאני לא מבין על מה הוא מדבר. "הארוחה? ערב השנה החדשה? נראה לי נחמד, גם בשביל סופיה. אתה יודע, הסצנות שלהם... אפשר לראות את הכימיה."

"לא נראה לי שזה רעיון כל כך טוב."

אמרתי את זה בקול רם או שרק חשבתי את זה? אני לא זוכר. פיסות שלמות של אותו ערב נמחקו מזיכרוני. כמו מסמך ששוכחים לשמור, כמו נוף שומם וצחיח.

זה הגיל. זה קורה לי בזמן האחרון כשאני מפריז בשתייה. רגע אחד אני זוכר את עצמי על רחבת הריקודים, זרועי חובקת בחופשיות מותניים של אישה שאינה שלי, ורגע אחר כך אני בחוץ, עומד ליד תחנת מוניות נטושה כשגשם קל מתחיל לטפטף.

בימים שאחרי הפרמיירה כבר הרמתי טלפון לכמה אנשים ותוך כדי שיחה ביררתי כבדרך אגב אם אמרתי דברים מוזרים, אם נהגתי בגסות, עד כמה שזכרו וידעו לספר.

הם לא העזו לומר, או שזה לא היה נורא כל כך.

"אם עשית שטויות?" שאל דויד רוטנברג. "אפשר להגיד. אבל אתה תמיד מתנהג קצת לא יפה, סטנלי, אז לא נראה לי שזה צריך להדאיג אותך."

איך שלא מסתכלים על זה, מוטב שמייקל בנדר לא יבוא לארוחה הערב. כך חשבתי כבר ביום שני, והיום אני בטוח בזה עוד יותר.

האם תהיה לו ההגינות, התבונה, לבטל מיוזמתו? סביר להניח, אבל בכל הנוגע למה שסביר או לא סביר אצלו, כבר טעיתי בעבר.

כבר התחלתי לכתוב הודעה לקארל ("היי קארל, במקומך לא הייתי דואג, סופיה...") כששמעתי כפות רגליים יחפות יורדות במדרגות.

רגע אחר כך היא עומדת בסלון.

"היי," היא אומרת בקול חלש.

היא לובשת חולצה לבנה, גדולה בהרבה ממידותיה — אחת החולצות שלי שנתתי לה אמש ושמגיעה כמעט עד לברכיה.

"היי," אני עונה.

מבחינתי היא יכולה להמשיך לעמוד שם, בדיוק ככה, למשך כמה שנים טובות. אני עושה כמיטב יכולתי לא לבהות בה בצורה כזאת. אני מנסה למצוא בי את דמות האב כשאני מברר בנימה קלילה אם ישנה טוב.

"יש לך חלב בבית?" היא שואלת, משפשפת את עיניה ומעבירה את ידה בשערה. "אלוהים, הראש..."

"אני חושב שיש. תבדקי במקרר. וסופיה?" אני אומר כשהיא מפנה אליי את גבה והולכת אל המטבח הפתוח. "כדאי שתתקשרי עוד מעט לאבא שלך, או שתשלחי לו הודעה."