סרט רוסי אפל

פרק 1

שלג ירד, או גשם קרחי, או משהו ביניהם - כך או אחרת, הדבר הזה הסתחרר סביבם כמו עשן ונדמה שקפא והתמצק ברגע שפגע בבד וציפה את בגדיהם בשכבה לבנה בוהקת. כבר כמה ימים ירד שלג או גשם קרחי, תלוי איך מגדירים זאת, והם צעדו בזהירות בשביל המכוסה קרח שהוביל ליעדם.

פקד אָלֶכְּסֵיי דמיטרייביץ' קוֹרוֹלֶב הלך בעקבות מנהל "מפעלי מיקוֹיָאן למיכון חקלאי" בתחושה מבשרת רעות - מאחור השתרכו שני שוטרים במדים ועמיתו הבלש יָסִימוֹב. קורולב ידע שזו תהיה משימה מוזרה - זאת פשוט היתה ההרגשה שהתלוותה אליה. המנהל אמר זאת כשסיפרו לו שבאו הנה כדי לחקור את אחד מפועליו - בתחילה הוא שיתף פעולה בחפץ לב, אבל כשאמרו לו את שמו של האיש, שִישְקין, והוא בירר היכן יוכלו למצוא אותו, השתנתה גישתו לגמרי.

"שישקין, שישקין, שישקין," אמר ועבר על כרטיסיות בתוך ארון תיוק מעץ. "הנה זה. אה. אכסניית פועלים 7. הייתי צריך לנחש."

קורולב לא היה קורא מחשבות, אבל היה ברור לו כי ל"אכסניית פועלים 7" יצא מוניטין, ועכשיו, כשצעדו לעברה, חשד קורולב שהוא יודע איזה מין מוניטין. המנהל עצר והצביע לעבר בניין עץ ארוך וחד-קומתי, שנדמה כי גגו מצופה הזפת כורע תחת קסדת השלג החורפי העבה. לגג האכסניה לא היו מרזבים, ומים קפאו ממנו ומטה כמו וילון שנתלה עד שנגע בסוללת השלג שהתגבהה עד אמצע הקיר. החלונות הקטנים המעטים שהיו בקיר, התחבאו גבוה תחת שולי הגג, וכמה מהזגוגיות הוחלפו בכל חומר שהיה זמין. הפועלים, שהגיעו לא מזמן מהכפר וגרו במקום זה, הסתגרו ושִחזרו בו את כפרם בחלל שגודלו כגודל רפת.

האנשים האלה לא אהבו זרים. גם את האזרחים שהתגוררו באכסניות סביב הם לא חיבבו. לא, המקום הזה היה אי קטן בלב הים המשתרע של העיר שהקיפה אותו. למעשה, האי לא היה באמת במוסקבה, ואף לא בברית המועצות - הוא היה במקום די שונה.

"אני לא נכנס לשם, חבר," אמר המנהל ועצר, "ואני חייב לומר לך, גם לכם אני לא מציע להיכנס. הראיתי לכם איפה הוא ישֵן. אני במקומכם הייתי מחכה עד שהוא יֵצא."

קורולב משך בכתפיו, השתהה רגע כדי להביט בתצלומו של שישקין, אחר כך הציג אותו בפני האחרים כדי לרענן את זיכרונם. פנים רחבות שעליהן בלורית שיער בלונדיני מגולח בצדעים, לסת עגלגלה ומוצקה למראה, שפתיים ישרות. הוא לא נראה כמו רוצח - למעשה היה משהו פתוח ורענן בפָּנים של הברנש הזה. אבל שישקין ואחיו כנראה שתו לשוכרה, ואלכוהול, כפי שידע קורולב היטב, יכול להפוך גם קדוש לשטן. האח היה מנהל עבודה בבית חרושת לגומי במחוז פְרוּנזֶה, ושישקין כנראה ביקש שיסדר לו עבודה ונתקל בסירוב. עניינים פעוטים הופכים לגדולים כשהוודקה עוברת בעורקיו של גבר - פעם חָקַר מקרה שבו שני גברים בותרו בגרזן בגלל מלפפון חמוץ.

"כמה אנשים יש בפנים?" שאל קורולב.

"חמש מאות נפש, פחות או יותר," אמר המנהל וקורולב הבין את המשמעות - ודאי יש שם חברים וקרובי משפחה שאינם עובדים בבית החרושת, יש מיתות ויש לידות. עשרות ילדים שרגליהם עטופות סמרטוטים נראו סביב האכסניה. לפחות חצי מהם בוודאי אינם מופיעים בשום רשימה שבידי המנהל.

"אתה מבין למה אני מתכוון," אמר המנהל, מהנהן לעבר חבורת גברים קודרים שהופיעו בכניסה הקרובה. "כאן נגמרת הסמכות שלי - שמע, אפילו פעילי מפלגה לא מבקרים במקום הזה. יש להם דרכים משלהם לעשות דברים, ומוטב לכולם שנשאיר את זה ככה."

קורולב הביט בפועלים שליד הדלת - פראים שעמידתם קשוחה, שריריים, זוהמת המלאכה על בגדיהם, ולפי המבט על פניהם ניכר שהם אינם מחבבים את המיליציה במיוחד. הוא הציץ שוב בתצלומו של שישקין.

"ובכן, כך או כך, אנחנו צריכים להיכנס ולדבר איתו."

הוא הציץ בשני לובשי המדים - הם לא נראו שמחים יותר מאז הביט בהם לאחרונה, אבל הם ימלאו את תפקידם. יסימוב נראה כמי שמקבל את הדין וקורולב הבחין שהוא טופח על כיס המעיל שבו החזיק את אקדחו. כל אחד מהם ראה אכסניות שכאלה קודם - מקומות שהתנהלו על פי חוקים שונים מאלה של העיר סביבם, דבר שנעשה באישורם של אנשים כמו המנהל הזה, שהיו נואשים לקבל פועלים כדי לעמוד במכסות בית החרושת. קורולב התחיל ללכת לעבר הכניסה וקיווה שהשוטרים הולכים אחריו. הפועלים פינו להם מעבר כשהתקרבו, אך בעיניים שלהם לא היתה שום הכנסת אורחים והוא שמע אותם מסתובבים ועוקבים אחריהם מקרוב, חוסמים את נתיב הבריחה שלהם.

הוא פתח את דלת האכסניה ונכנס.

*

המקום נראה כפי שציפה - כמו קן נמלים, אילו הנמלים היו בני אדם שמתגוררים בעיר מוסקבה בשנת 1937 למניין אדוננו. בכל מקום היו אנשים וחפציהם. לאורך אחד הקירות נבנו חדרים קטנים למשפחות, כמו תאים באורוות, ובעלי התאים בני המזל תלו על מסגרות הדלתות שמיכות או סדינים כדי לזַכּות עצמם בפרטיות כלשהי. במקומות אחרים, לעומת זאת, כל סנטימטר פנוי משֶטח הרצפה כוסה מיטות, מזרנים ושקים, שעליהם שאר דיירי האכסניה ישנו, ישבו, שיחקו קלפים, שתו, עישנו ועשו כל דבר שעשוי אזרח לעשות בביתו הנעים - אלא שכאן הוא חלק את החלל עם חמש מאות אחרים. מעל ראשי האנשים נתלו בגדים ומצעים רטובים על חבלי כביסה שחצו את החדר לאורך ולרוחב, בלי סדר נראה לעין, עד שהסתירו את התקרה. קורולב עמד שם והביט בכול לפני שעבר לאִטו בחדר, סרק בתוך כך כל פרצוף ופרצוף וגילה כי פניו נבחנות גם הן באותה מידה של עניין.

קורולב המשיך להתקדם כשהוא נדחק בעדינות וחולף על פני האנשים שעמדו במרווחים שבין התאים לבין המיטות, מחפש את שישקין. לפחות חמים פה, חשב לעצמו, אף על פי שהיתה זו חמימות של רפת מלאה בקר - רוב הסיכויים שתנורי הברזל היצוק שעומדים לאורך החדר ברווחים של שבעה-שמונה מטרים, פולטים פחות חום משפולטים האנשים שמצטופפים סביבם. אין טעם לשאול על הברנש, איש לא יאמר דבר. כבר עתה הזכירה נוכחותם כאן אבן קטנה שנזרקת לבריכת מים - אדוות של שתיקה נעו במעגלים מהם והלאה, עד שנדמה כי הרעש הרם ביותר במקום הוא קול הצעדים הכבדים של עקביו המסומרים על לוחות רצפת העץ. הוא קילל את נעליו הכבדות שהיו בנות ארבעה חודשים בלבד, יופי של דבר, אבל זרוֹת למקום הזה כמו נברשת בדולח. הן גם תייגו אותו, והוא היה מעדיף שהתג הזה לא יוצמד אליו כאן. עם זאת, לפחות הפרצופים שהסתובבו לעברו בזה אחר זה, צבעם לבן-מלוכלך על רקע הבגדים המטונפים, הקלו מאוד על חיפושו אחר שישקין.

האכסניה חולקה לשני חדרים ראשיים שביניהם הפרידו אזורי כביסה ובישול, וככל שהלכו והתקדמו לעבר המרכז, הלכה הלמות נעליהם ונעשתה ברורה פחות. היו רעשים אחרים - שיעולים ואוושת בגדים, נחרות פועלים ישנים, טפטוף מים, קרקור תרנגולת שמסתובבת בין המיטות. עדיין לא היה זכר לשישקין, אבל ייתכן שתהיה זאת הבעיה הקטנה ביותר שלהם. נשים וילדים נשלחו אל תאי המגורים ואת הגברים הצעירים העירו משנתם כדי שיעמדו ויבחנו היטב את אנשי המיליציה בעיניים מטושטשות מעייפות. קורולב שמע שהולכים אחריהם בתוך הבניין, אבל לא הסתובב להביט. אם יביט בהם, יהיה עליו להתעמת איתם וזה יזמין צרות. הוא זקף את כתפיו וצעד קדימה כשהוא מרגיש את החום הפתאומי שעלה מאזור הבישול. נשים אדומות פנים כרעו שם מעל פתיליות פרימוס שהרעימו כאילו היו כבשנים.

החדר השני היה זהה לראשון ושוב היתה להופעתם שם השפעה ניכרת. צעיר פרוע שיער ניגן באקורדיון אבל המוזיקה חדלה בבת אחת כשראה את כובעי בּוּדיוֹני החומים והמחודדים של שני לובשי המדים. עוד פרצופים אפורים כחורף הסתובבו אליהם, הסתכלו בהם ותהו מה רוצים ארבעת הפולשים. בפינה הרחוקה איש לבן שיער, בעל זקן דליל מתחת לאף נשרי, הקריא דבר-מה למעגל של גברים ונשים, שראשיהם מורכנים. לא היה זה עסקו של קורולב אבל הוא היה מוכן להתערב על משכורת של חודש כי הוא מקריא להם מתוך הברית החדשה וכי האיש הוא כומר לשעבר. הקורא הרים את מבטו ומבלי להתיק את מבטו מהפולשים אמר בשקט כמה מילים שגרמו לקהלו להתפזר בדממה. קורולב ראה איך הוא מחזיר את הספר לתיק ומתיישב על מיטה כדי לעקוב אחר בואם. לא היה פחד בעיני האיש, ואף על פי כן הסב קורולב את מבטו בניסיון להבהיר שלא אותו הם מחפשים.

הפניית המבט הזאת היא שגרמה לו לשים לב לשישקין הישֵן. היתה זו אותה בלורית שיער, אבל פניו כבר לא היו רעננות כל כך. מוסקבה לא היתה טובה אל הצעיר המחייך - מישהו חבט באפו פעם או פעמיים והותיר אותו עקום, וצלקת שטרם החלימה החליפה את מרבית גבתו השמאלית. קורולב רכן וטלטל את שישקין כדי שיתעורר, כשהוא מתעלם מהאנשים הנדחקים מאחוריו ומאלה המתאספים וחוסמים את פתח היציאה היחיד שאפשר להבחין בו. עם הבעיות הללו יתמודד בבוא העת.

"התעורר, אזרח."

הברנש הצעיר הסריח מאלכוהול ולא התגלח זה יום או יומיים, וכשהתהפך בשנתו לא היה קורולב יכול להתעלם מכתמי הנתזים הכהים על בגדיו המזוהמים של האיש הישן, ומן הדם הקרוש שהתקלף על פרק ידו כשקירב אותה אל פניו. קורולב טלטל אותו שוב ועיניו של שישקין נפקחו לפתע לרווחה, כאילו הפריעו את שנתו באמצע חלום רע.

"שישקין. איוון ניקולאייביץ' שישקין - זה אתה, כן או לא?"

שישקין הצליח להתמקד ואז הנהן לאִטו, אף כי נראה כאילו הוא אינו בטוח בתשובה.

"אני קורולב, פקד קורולב ממחלקת החקירות הפליליות של מוסקבה, מרחוב פטרובקה."

הוא שמע איך מילותיו מועברות מפה לאוזן ברחבי הבניין. הם הכירו את רחוב פטרובקה - שהיה מפורסם בזכות עצמו. סקוטלנד יארד סובייטי, או כך אמרו עליו.

"מה אתה רוצה?" אמר שישקין כשפניו עדיין מכורכמות ממשקה.

"איפה היית אתמול בלילה, אזרח?"

משהו נע בעיניו של הצעיר, לא בדיוק זיכרון, אבל ללא ספק חוסר שקט.

"כאן. הייתי כאן."

"מה יש לך על היד, אזרח? זה דם?"

"אני לא יודע. שתיתי קצת. ואם כן? אולי הלכתי מכות."

"היית אצל אחיך? שם שתית? אצל טוֹליה?"

"לא, הייתי כאן." אבל שישקין לא שכנע אפילו את עצמו.

"השכן שלו ראה אותך נכנס אליו בשמונה. אחר כך שמע אותך ואת אחיך מתווכחים. ואז היתה מהומה. ואחר כך דממה. זה אתה, נכון או לא?"

שישקין לא התווכח. עיניו התמקדו בליל אמש, מנסות להיזכר, לא רוצות להיזכר.

"הוא מת, אזרח," אמר קורולב והצבע נעלם מפניו של שישקין. אולי נזכר במשהו - אולי בעיני רוחו ראה את פני אחיו רגע לפני שחבט בו בפעם הראשונה.

"הדם על הידיים שלך - מאיפה הוא הגיע?" חזר קורולב ושאל.

"דם?" אמר שישקין. "איזה דם?"

קורולב המתין עד שהביט הבחור בדם הקרוש שהקיף את פרקי ידיו והכתים את מעילו. הוא חיכה עד שהבחין כי שישקין בולע רוק בחוזקה למראה הדם.

"איך חזרת לכאן? ברגל?"

"לא יודע."

"כלומר היית שם?"

"לא," אמר שישקין כשעיניו מתחמקות מעיניו של קורולב.

"תצטרך לבוא איתנו, אזרח. יש לנו שאלות שאתה צריך לענות עליהן."

"הכול שקר. השכן משקר. הייתי שם. השכן הרג אותו, זה בטוח. הוא רצה את החדר שלו - זה היה חדר טוב. להרוג בן אדם בשביל חדר - אפילו השטן בכבודו ובעצמו לא יעשה דבר כזה."

קורולב הסתובב - הוא ראה הלם על הפרצופים הקרובים.

"מי יכול לאשר שהאיש הזה היה כאן אתמול בלילה בין שמונה לאחת-עשרה? יש מישהו כזה?"

קורולב הביט סביב וחשב שיש סיכוי שהדבר הזה עלול להימשך כל הלילה. סיכוי קטן.

"למה שאהרוג את אחי?" שאל שישקין בלחישה. "אחַי, אתם מכירים את הטיפוסים האלה - הם ימציאו נגדך כל שקר שהם רק רוצים. אל תגרמו לי לשלם על פשע שעשה מישהו אחר."

הפועלים שתקו ושקלו את טיעוניו, וקורולב היה יכול להרגיש איך פונות הדעות נגדו.

"יש טביעות אצבע על הפטיש, אזרח. אם הן לא שלך, לא יאונה לך כל רע. על דִברָתי."

איש זקן, שעיניו כחולות בהירות ופניו אדמדמות ומזוקנות, פילס לעצמו דרך בקהל ואחריו אישה. פניה של האישה היו בֵיצתיות, עורה נוקשה משנים של עבודה בשדה ושערה האפור החלק משוך לאחור מתחת למטפחת. אלה ודאי מנהיגי האכסניה.

"וַניה, הישבע לנו שאין לך שום קשר לכך," אמרה האישה בקול עמוק כמעט כקול גבר. קול נעים אבל נוקשה כאבן.

"שום קשר, אני מבטיח לכם. הייתי כאן. אף אחד לא זוכר משום שאני ישנתי."

"למה אתה לא מופתע, אזרח? אחיך נרצח ואתה עסוק בלהכחיש שהרגת אותו ותו לא. למה אתה לא מתאבל על אחיך?" מילותיו של קורולב נתלו באוויר הכבד ומזווית עינו הבחין שאנשים מהנהנים בהסכמה עם דבריו. חשוב מאוד שיביט רק בשישקין - אף על פי שלא היה בטוח מדוע. אולי משום שיש למבטו הקר השפעה כלשהי על הבחור הצעיר.

"אתה מעוות את הדברים - זה הרי מה שאתם עושים, בני שטן. הוא היה אחי היחיד, איך אני יכול לפגוע בו."

"ומה בעניין הדם, אזרח?" לחץ קורולב ושאל שאלות שידע כי הקהל שלו רוצה תשובות עליהן.

"איזה דם? קטטה, זה הכול. זה מה שאתם עושים לבני אדם, מעירים אותם ואומרים להם כל מיני דברים. מבלבלים אותם. הוא חי, עד כמה שאני יודע."

"הוא מת," אמר קורולב ביובש. "הוכה בפטיש. שלוש פעמים. המכה הראשונה ריסקה את עצם הלחי השמאלית שלו."

קורולב הניח את אגודלו על פניו של שישקין, במקום שבו הִכה הפטיש.

"המכה הבאה שפשפה את לחיו הימנית ושברה את עצם הבריח שלו."

ושוב חיקה קורולב את המכה, הפעם הִכה את הבחור קלות על כתפו. אחר כך הניח את אצבעו האמצעית על קודקודו של הבחור.

"המכה האחרונה - אולי הסדר לא נכון, אבל זה לא משנה - המכה הזאת פגעה בו כאן, עשתה חור ברוחב חמישה סנטימטרים ופיצחה את הגולגולת שלו מאחור לְפָנִים. הייתי עם הרופא כשבדק אותו. אחיך מת ועוד איך."

שישקין התכווץ בכל פעם שנגע בו קורולב וקולו נשמע כלחישה רפה כשענה.

"לא עשיתי כלום לטוֹליה. אני נשבע לך, אהבתי אותו."

"אולי כעסת עליו?"

"הכול שקרים - לא ראיתי אותו כבר שבועות. הוא עדיין חי. אני יודע שהוא חי."

הגבר המזוקן הרים מבט אל קורולב. "אז טוליה מת, אתה אומר?"

"מת כמו בן אדם שפטיש תקוע בראשו."

"כל חוליגן מהרחוב היה יכול לעשות את זה. אין שום סיבה שזה דווקא וניה שלנו."

"פרט לכך שראו אותו נכנס לחדר של טוליה זמן קצר לפני שמת, וראו אותו עוזב זמן קצר לאחר מכן. אם על הפטיש יהיו טביעות אצבע של מישהו אחר, אז אנחנו צריכים לחשוב קצת. אבל כרגע נראה כי וניה שלכם הוא מי שאנחנו מחפשים. אני צריך לקחת אותו איתי."

דבריו עוררו גל תגובות בקהל - כתפיים נזקפו, אנשים צעדו צעד לפנים, הזעיפו פנים - לפחות כמה מהם ירצו למנוע ממנו לקחת את שישקין מכאן. הוא הביט בזקנים וחיכה לתשובה כשהוא תוהה מה עובר בראשיהם. אמנם השיגו לעצמם מידה כלשהי של עצמאות באכסניה העלובה הזאת, אבל אפילו הם יודעים מן הסתם כי יהיה עליהם להסגיר אותו במוקדם או במאוחר.

"על דברתי: אם טביעות האצבע לא זהות, הוא יחזור לכאן. אבל מדובר במקרה רצח, חברים. עליו להתלוות אלי."

הגבר המזוקן טלטל את ראשו אט-אט. "אני לא יכול להאמין שווניה עשה דבר כזה."

בעל האף הנשרי שקרא מהברית החדשה צעד לפנים. הוא דיבר בשקט, אבל ניכר שהוא בעל סמכות כלשהי באכסניה ונראה כי התערבותו מקלה על הזקן המזוקן.

"וניה, ספר לנו מה אתה זוכר מליל אמש, והיכן היית."

"הייתי כאן, בלי ספק."

"לא היית כאן, וניה. חזרת הביתה רק אחרי שנגמרה המשמרת השלישית. ביקרת אצל טוליה?"

נדמה כאילו פניו של הצעיר קורסות אל תוך עצמן.

"כן, הייתי שם," התייפח הנער.

"ושתית."

"שתיתי, יסלח לי אלוהים, שתיתי. אבל אני לא זוכר מה קרה. לא יכול להיות שהרגתי אותו, לא יכול להיות."

ידיו של שישקין שפשפו את פניו והקשו על הבנת דבריו, אבל קורולב שמע מספיק. הוא הניח את ידו על כתפו של שישקין ודיבר בשקט.

"קום עכשיו, שישקין. בוא איתנו למכונית."

שישקין עשה כמצוּוה עליו וקורולב, שידו עברה אל מרפקו של הבחור, הוליך אותו. פועל אחד או שניים נראו כאילו הם רוצים למנוע את יציאתם, אבל הקורא בברית החדשה טלטל את ראשו, והם התרחקו.

הקור שבחוץ הִכה בהם כמו סטירת לחי ונראה כי ערער את ביטחונו של שישקין, שהסתובב כאילו הוא מתכוון לחזור פנימה, אבל הקורא בברית החדשה אחז בזרועו השנייה וליווה אותם. גברים ונשים זרמו מן האכסניה והלכו אחריהם בדממה כשהם מתעלמים מפתותי השלג הנסחפים ברוח. הקולות היחידים שנשמעו היו צפירת הצופר של בית החרושת ושלג שנגרס תחת הנעליים בדרך אל המכונית הממתינה. ראשו של שישקין היה מורכן וקורולב הרגיש את יפחות הבכי שעברו בו כמו עוויתות.

"מה יקרה לי, אב קדוש?" לחש לקורא בברית החדשה, שהביט בקורולב וחיפש מענה. קורולב נזהר שלא לספק תשובה.

"שים מבטחך באל, וניה. התפלל אליו ואל הבתולה והקדושים. התפלל שיסולח לך וגם אני אתפלל למענך. כולנו נתפלל." קולו היה שקט מאוד וקורולב קיווה שלובשי המדים אינם שומעים.

כשהגיעו למכונית הכניסו לובשי המדים את שישקין למושב האחורי והתיישבו משני צדיו - בהשוואה להם נראה הנער קטן. קורולב פנה אל הכומר בהבעת פנים ניטרלית.

"תודה לך, חבר. עזרתך הועילה מאוד. נציין את פעולתך בפני המנהל."

הקורא בברית החדשה לחץ את ידו המושטת של קורולב, אולי תהה איך יוכל קורולב לעשות זאת אם אינו יודע את שמו. אבל קורולב לא רצה לדעת את שמו של הכומר - הוא רצה רק לחזור הביתה ולהניח את היום הזה מאחוריו.