סרפינה 1: עם בוא הדרקונים

אני זוכרת את לידתי.

בעצם, אני זוכרת את מה שקדם לכך. לא היה אור, אבל היתה מוזיקה: חריקת מפרקים, דם גועש, שיר הערש הקצבי של הלב, סימפוניה עשירה של עיכול. צלילים עטפו אותי והייתי מוגנת.

ואז נבקע עולמי ונדחפתי אל אור קר ודומם. ניסיתי למלא את הריקנות בצרחות, אבל המרחבים היו עצומים מדי. רתחתי מזעם, אבל לא היתה עוד דרך חזרה.

איני זוכרת שום דבר נוסף; למרות המוזרוּת, הייתי תינוקת לכל דבר. דם ובהלה לא דיברו אלי. איני זוכרת את המיילדת המבועתת, את אבי הבוכה או את תפילת הכומר לעילוי נשמתה של אמי.

אמי העבירה לי בירושה נטל כבד ומורכב. אבי הסתיר את הפרטים האיומים מכולם, כולל אותי. הוא עבר איתנו חזרה ללָאבוֹנְדָוִיל, בירת גוֹרֵד, וחידש את עבודתו כעורך דין בנקודה שבה הפסיק אותה. הוא הגה גרסה מקובלת יותר של רעיה מתה. אני האמנתי בה כפי שאנשים מאמינים בגן־עדן.

הייתי תינוקת מפונקת; סירבתי לינוק אם המינקת זייפה. "יש לזֶה אוזן בררנית," ציין אוֹרְמָה1, מכר גבוה וגרום של אבי, שקפץ לביקורים תכופים בימים ההם. אוֹרְמָה קרא לי "זה" כאילו הייתי כלב. נמשכתי אל הניכור שלו כשם שחתולים נמשכים לאנשים שמעדיפים להתרחק מהם.

בבוקר אביבי אחד הוא התלווה אלינו לקתדרלה, שם משח הכומר הצעיר את פלומת שערי בשמן לוונדר ואמר לי שבעיני הרקיע אני מלכה. צרחתי כמו כל תינוק שמכבד את עצמו; צווחותיי הידהדו על פני אולם הכנסייה. אבי לא טרח כלל להרים את עיניו מן העבודה שהביא איתו והבטיח לגדל אותי באדיקות, על ברכי כל־הקדושים. הכומר הגיש לי את ספר המזמורים של אבי, ואני הפלתי אותו בעיתוי המתאים בדיוק. הוא צנח על תמונתה של יִירְטְרוּדִיס הקדושה, שפניה הושחרו.

הכומר נישק את ידו בזרת זקורה. "ספר המזמורים שלך עדיין כולל את הכופרת!"

"זה עותק ישן מאוד," אמר אבא בלי להרים את מבטו, "ואני שונא להיפטר מספרים."

"אנו ממליצים לאוהבי הספר מבין מאמינינו להדביק את הדפים על יִירְטְרוּדִיס כדי למנוע טעות שכזו." הכומר הפך דף. "השמיים ללא ספק התכוונו לקַפִּיטִי הקדושה."

אבא מילמל משהו על זיופים ואמונות תפלות, בקול רם מספיק כדי שהכומר ישמע. ואז התלקח ויכוח נוקב בין אבי לבין הכומר, אבל אני לא זוכרת אותו. בהיתי מהופנטת בתהלוכת נזירים שחלפה באולם. הם טופפו בנעליים רכות, כתם של גלימות שחורות מלחששות ונקישות חרוזים, והתיישבו בתא המקהלה. מושבים נשרטו וחרקו; כמה נזירים השתעלו.

הם פתחו בשירה.

הקתדרלה, שהידהדה בשירה גברית, התרחבה כמדומה לנגד עיניי. השמש בהקה מבעד לחלונות הגבוהים; זהב וארגמן פרחו על רצפת השיש. המוזיקה עירסלה את גופי הקטן, מילאה והקיפה אותי, הפכה אותי גדולה יותר מעצמי. זו היתה התשובה לשאלה שמעולם לא שאלתי, הדרך למלא את הריקוּת האיומה שלתוכה נולדתי. האמנתי – לא, ידעתי – שיש באפשרותי להתנשא מעל המרחב האדיר ולגעת בתקרה הקמורה.

ניסיתי לעשות זאת.

המינקת שלי צרחה כשכמעט נשמטתי מבין זרועותיה. היא אחזה בקרסולי בזווית משונה. בהיתי מסוחררת ברצפה; היה נדמה לי שהיא נוטה על צירה ומסתובבת.

אבי הרים אותי, הקיף את גופי השמנמן בידיו הארוכות והחזיק אותי במרחק זרוע מגופו, כאילו מצא צפרדע מגודלת מדהימה. עיניי הצטלבו בעיניו האפורות כים; פינותיהן התקמטו בעצב.

הכומר יצא כרוח סערה מבלי לברך אותי. אוֹרְמָה צפה בו נעלם מעבר לבית הזהב ואמר, "קְלוֹד, תסביר לי את זה. הוא עזב כי שיכנעת אותו שדתו היא העמדת פנים? או אולי הוא... איך קוראים לזה? נעלב?"

אבי כמדומה לא שמע אותו; משהו בי לכד את תשומת ליבו. "תסתכל בעיניים שלה. אני יכול להישבע שהיא מבינה אותנו."

"יש לזה מבט מזוגג של תינוק," אמר אוֹרְמָה, דחף את משקפיו במעלה אפו ונעץ בי את מבטו החודר. עיניו היו חומות כהות, כמו עיניי; אך בניגוד לעיניי, הן היו מרוחקות וסתומות כשמי הלילה.

"אני לא ראוי למשימה הזאת, סֶרָפִינָה," אמר אבא בשקט. "ייתכן שלעולם לא אהיה ראוי, אבל נדמה לי שאני יכול להשתפר. אנחנו חייבים למצוא דרך להיות משפחה."

הוא נשק לראשי הפלומתי. הוא מעולם לא עשה זאת קודם. בהיתי בו ביראה. קולותיהם הנוזליים של הנזירים הקיפו אותנו ואיחדו את שלושתנו. לרגע מהולל אחד שיחזרתי את הרגש הראשון שאיבדתי עם לידתי: הכול בדיוק כמו שצריך להיות, ואני נמצאת בדיוק היכן שאני אמורה להימצא.

ואז זה נעלם. חלפנו בדלתות הקתדרלה עם תבליטי הברונזה; המוזיקה דעכה מאחורינו. אוֹרְמָה חצה את הכיכר בלי לומר שלום, וגלימתו התנופפה ככנפי עטלף ענקי. אבא החזיר אותי למינקת, הידק את הגלימה לגופו והשתוחח מפני הרוח המשתוללת. זעקתי אליו, אך הוא לא הסתובב. מעלינו התקמרו השמיים, ריקים ורחוקים עד מאוד.

אמונות תפלות או לא, המסר של ספר המזמורים היה ברור: אסור לומר את האמת. להלן שקר סביר.

לא שקַפִּיטִי הקדושה – תשמרני בליבה – היתה תחליף עלוב לקדוֹשה. למען האמת, היא הלמה אותי להדהים. קַפִּיטִי הקדושה נשאה את ראשה על גבי מגש, כאילו היה אווז צלוי; היא נעצה את מבטה מתוך הדף וקראה עלי תיגר לשפוט אותה. היא ייצגה את חיי הרוח, המנותקים לחלוטין מהתנהלות הגוף הבזוי.

ככל שהתבגרתי וגופי נפל קורבן לעיוותים משלו, כן הערכתי יותר את החלוקה הזאת, אבל עוד כשהייתי צעירה מאוד רחשתי אהדה טבעית לקַפִּיטִי הקדושה. כיצד אפשר לאהוב מישהי שראשה נפרד מגופה? כיצד תגיע להישגים בעלי משמעות בעולם, כשידיה תפוסות כל העת בנשיאת המגש? האם יש מי שמבין אותה ורואה בה חברה?

אבא הרשה למינקת שלי להדביק את הדפים על יִירְטְרוּדִיס הקדושה; המסכנה לא מצאה מנוח בביתנו עד שהדבר נעשה. וכך קרה שמעולם לא זכיתי להביט מקרוב בכופרת. כשהסתכלתי בדפים מול האור הצלחתי להבחין רק בקווי המתאר של שתי הקדושות, שהתמזגו לכדי קדושה אחת, מפלצתית, איומה. זרועותיה המושטות של יִירְטְרוּדִיס הזדקרו מתוך גבה של קַפִּיטִי כזוג כנפיים חסרות תועלת; ראש־הצל שלה התגלה היכן שראשה של קַפִּיטִי היה אמור להיות. היא היתה הקדושה הכפולה של חיי הכפולים.

אהבָתי למוזיקה פיתתה אותי לבסוף להתרחק מחיקו הבטוח של בית אבי ודחפה אותי העירה ואל חצר המלכות. זה היה סיכון נורא, אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. לא הבנתי שאני נושאת את הבדידות על מגש למול גופי, ושהמוזיקה תהיה האור המאיר אותי מאחור.