עֲליִלוֹת חֲזרֵ וְגּנַּב

גיבורו של הסיפור שאני הולך לְסַפֵּר לכם - לא כל כך נעים להודות, אבל מה לעשות שזאת האמת לאמיתה - הוא חזיר. אבל לא איזה חזיר רגיל כמו כל החזירים, שמבוֹססים בבוץ וּמִתְחַזְרִים על איזו ערימת לְפָתוֹת, לא! החזיר שלנו לא היה סתם חזיר, הוא היה חזיר חריף! לא ששמו עליו פלפל שחור או משהו כזה, כשאני אומר חזיר חריף אני בכלל לא מתכוון לטעם שלו, אלא לשכל שלו! הוא היה חזיר ממולח כזה, מחודד כזה, עם מחשבות מתוחכמות כאלה, שמדגדגות את הקצה של השכל כמו שפלפל חריף מדגדג את הקצה של הלשון.

בגלל שהוא היה כזה חזיר חריף, הוא הבין היטב שהחיים במכלאה שבה הוא נולד וגדל, המכלאה שבה נולדו וגדלו אבא שלו ואמא שלו וסבא שלו וסבתא שלו, לא רחוק מִפְּז'וֹזִ'י, לא צופנים לו עתיד מזהיר במיוחד. לכן הוא ניצל רגע שבו רועה החזירים היה עסוק בגירוד אוזן דחוף במיוחד, דחף את דלת המכלאה וברח, ובגלל שהוא שמע שאצלנו, היהודים, לא אוכלים חזירים, הוא מצא את עצמו במהרה - וגם אנחנו מצאנו אותו - בכפר הקטן שלנו חְלוּפְּקָה.

מה עושה מי שמגיע לִחְלוּפְּקָה? נו ברור, נכנס מיד אל הבית הגדול ביותר והיפה ביותר שבכיכר המרכזית שלנו, כלומר לְבית הכנסת. התיישב לו החזיר באחורי בית הכנסת והביט סביבו. הוא הביט בפרוכת המוזהבת היפה שלנו, שתרם הברון הירש לזכר החתול שלו שמיל; הוא הביט במנורה המפוארת שקוראים לה שַׁנְדֵלִיר, שמשתלשלת מהתקרה ושכשמדליקים אותה - ביום כיפור וביום ההולדת של הרבי שלנו - היא נראית כאילו מאה שמשות זורחות בתוכה; הוא הסתכל על הספסלים החומים, על הרצפות הנקיות ועל השלט הגדול שמבקש לא לדבר בזמן התפילה וקריאת התורה; ואז הוא הִטה את אוזניו המחודדות והתחיל להקשיב לשיעור הגמרא שהרבי הצדיק שלנו בדיוק מסר שם.

הרבי חזר על הסוגיה, סיפר סיפורים והדגים הדגמות, והחזיר ישב והקשיב, ישב וחשב. הוא הרגיש איך גלגלי המוח שלו מתחילים להסתובב, והם מסתובבים מהר יותר ויותר, ויחד איתם מסובבים עוד גלגלים ועוד גלגלים ובוכנות ומנועים ומדחפים. כשהרבי הסביר את קושיית הגמרא, החזיר הרגיש כאילו עולה לו עשן לתוך המוח. כשהרבי פרש את התירוץ, הוא הרגיש כאילו העשן יוצא לו מהנחיריים. כשהרבי הקשה

את קושיית רבנו תם, הוא הרגיש כאילו בוערות לו הלחיים.

כשהרבי תירץ את הקושיה, הוא הרגיש שנוזל לו זהב טהור מהאוזניים. המוח שלו התחיל לפעול בצורות שהוא לא ידע שבכלל אפשריות, והוא לא התאפק, פתח את פיו ואמר, "אבל הרב, הרב, איך אפשר להגיד ככה, הרי קודם למדנו שהפוך! ובכלל לפי רבנו תם כל העניין הוא בכלל אחרת!"

המשתתפים בשיעור, שלמען האמת לא היו מאוד מרוכזים ובעיקר העבירו את הזמן שבין תפילת מנחה לתפילת מעריב בבהייה, בטבילת ביסקוויטים בתה ובשינה קלה על הַסְטֶנְדֶר, התנערו והביטו בו בתימהון.

"תראו מה זה," אמר בבהלה ר' אברום הכורך שהתעורר בדיוק משינה מצוינת, "חזיר!"

"מילא חזיר," אמר ר' זימלין שואב־המים הקשיש ברעדה, "חזיר מְדַבֵּר!"

"מילא חזיר מדבר," אמר אפרים האופה באימה, "חזיר מדבר בבית הכנסת! חֲזֵר־טְרֵיף!"

פה אני צריך רגע לעצור ולהסביר משהו. הרי אתם יודעים שחזיר, איך נאמר, הוא לא דבר כל כך כשר. לא כל כך כשר אמרנו? הייתי אומר ממש טָרֵף. מה זה טָרֵף? טָרֵף שֶׁבַּטְרֵפִים! לכן אמר אפרים האופה את מה שהוא אמר, ובאמת, מאותו הרגע ואילך כינו בִּחְלוּפְּקָה את החזיר שלנו חֲזֵר־טְרֵיף, או בקיצור, חֲזֵר, וככה נקרא לו גם אנחנו.

קִיצֵרְס, המתפללים נבהלו נורא, אבל הרבי, הרבי הטוב והצדיק שלנו פה בִּחְלוּפְּקָה, הוא לא נבהל, כלל וכלל לא.

הרבי אמר, "מילא חזיר מדבר בבית הכנסת, חזיר מדבר בבית הכנסת עם כזאת קושיה מצוינת! תגיד לי, אדון חזיר, איפה למדת ככה גמרא שאתה יודע להקשות כאלה קושיות מעולות?"

האמת היתה שֶׁחֲזֵר־טְרֵיף לא למד גמרא קודם לכן מעולם, אבל המוח שלו, המוח החזרזירי שלו, היה כל כך חריף ומחודד שהוא כאילו נברא בשביל ללמוד גמרא. מאותו יום ואילך נקשרה נפשו אל הגמרא בעבותות של אהבה. כל מה שֶׁחֲזֵר־טְרֵיף רצה בעולם היה לשבת וללמוד עוד סוגיה אחת, עוד חידוש מתוק, עוד קושיה ועוד תירוץ. את ימיו החל לבלות באחורי בית הכנסת שלנו בִּחְלוּפְּקָה, שמה יש מדף שלם של גמרות, והוא היה יושב ומדפדף, ובתוך זמן קצר אף סיגל לעצמו את הניגון הקבוע של לומדי הגמרא, ואני אומר לכם שאם במקום הפרסות עם השסע שהוא אהב לנפנף בהן היה לו אגודל, כבר הייתם רואים אותו מניף אותו לכאן ולכאן בתנועת פלפול כזאת שמכניסים בה פיל בקוף של מחט, כאילו לא באמת שמכניסים פיל אמיתי בקוף של מחט, רק מבחינת הביטוי אני מתכוון.

לא רק בגמרא דבקה נפשו, היהודים בכלל מצאו חן בעיניו. בכל מקום אחר ניסו לשחוט אותו, למלוח אותו, לבשל ולטגן אותו, ורק כאן, בינינו, היה חֲזֵר יכול להסתובב כמו בן חורין. עד כדי כך הרגיש חֲזֵר בבית בעיירת היהודים שלנו חְלוּפְּקָה, שהוא התחיל אפילו לספר בדיחות של יהודים שהוא קרא אצל דְרוֹיָאנוֹב, שבספר שלו, אתם יודעים, נמצאות הבדיחות היהודיות הכי מצחיקות. לפעמים הוא אפילו היה משחיל בשיחה ביטוי כמו "סבא שלי, שהיה רב ראשי בִּפְּז'וֹזִ'י, היה אומר", וכולנו היינו צוחקים. טוב נו, זה באמת היה די מצחיק. בכל האזור החלו לפוץ אגדות על החזיר היהודי, שיושב באחורי בית הכנסת, מפנה את כל זמנו לעמל התורה ובשעות הפנאי מספר בדיחות על הֶרְשֶׁלֶה. יהודים מכל רחבי פולניה החלו להגיע לבית הכנסת שבכפר הקטן שלנו חְלוּפְּקָה לחזות בפלא, וכולם שמחו והתפעלו מאוד.