עבדים יהודים — נרטיבים של הישרדות

מבוא

עבודות כפייה התקיימו בגרמניה הנאצית ובכל רחבי אירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה בקנה מידה חסר תקדים, והיו ביטוי משמעותי לניצול הכלכלי של הגרמנים בשטחים הכבושים. מנגנון הכיבוש הגרמני, שמלכתחילה הביא בחשבון את חלקם של היהודים בכלכלת פולין, תכנן לנצלם באופן מרבי. ב־26 באוקטובר 1939, עם הקמת הגנרלגוברנמן (Generalgouvernement) והמנגנון האזרחי בפולין הכבושה, פרסם המושל הנס פרנק צו של גיוס לעבודת כפייה, שנועד בעיקרו לנצל את כוח העבודה היהודי. הצו הוחל על כל היהודים מגיל 14 עד 60,1 והסמכות ליישומו ניתנה לפרידריך וילהלם קריגר (Friedrich Wilhelm Krüger), שעמד בראש המשטרה וה־ס"ס בגנרלגוברנמן. הצבא הגרמני, הממשל האזרחי וה־ס"ס היו מעורבים מלכתחילה בשאלות מי יפקח על עבודת הכפייה של היהודים ומי יקבל את הרווחים מעבודתם. שאלות אלה הובילו עם הזמן לעימות בין הזרועות השונות של הכוחות ברייך. רוב המחנות לעבודת כפייה של יהודים הוקמו בשנת 1940 במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן, והתבססו על תוכנית להקים סוללה בגבול המזרחי של שטח הגנרלגוברנמן. אף שהרעיון לא בוצע בפועל, גיוסם של עובדי כפייה יהודים לא פסק, והשמירה עליהם הוטלה על מפקדת ה־ס"ס והמשטרה (SSPF) של הגנרלגוברנמן. באותה שנה הוקמו בגנרלגוברנמן מחנות לעבודת כפייה של יהודים, שנועדו לבניית כבישים ולשיפורם, ובשנת 1941 הוקמו רק מעט מחנות עבודה חדשים שבהם שוכנו יהודים.

תחום הגנרלגוברנמן היה נתון לשליטתם המוחלטת של הגרמנים וחולק לארבעה מחוזות: וארשה, לובלין, רדום וקרקוב (מאוגוסט 1941 נוסף מחוז חמישי — גליציה המזרחית).2 במסגרת החלוקה הובאו בחשבון ההתפתחויות הכלכליות והדמוגרפיות העתידיות של המחוזות, ובכלל זה העוצמה הכלכלית, המשאבים הטבעיים, המצב הגיאופוליטי והמבנה הטופוגרפי בכל אחד מהם. התוכניות שיועדו למחוז רדום היו תלויות, מחד גיסא, במדיניות הכלכלית הבסיסית ובשאיפה לחולל תמורות מהותיות במבנה המשק ולשעבדו לצורכי גרמניה הנאצית, ומאידך גיסא, במצב הנתון בשטח. אף שמחוז רדום היה דל יחסית בחומרי גלם, הוא היה קרוב למכרות הפחם בשלזיה, ומשום כך אפשר היה להקים בו מפעלים לייצור מתכת, מכונות ונשק, נוסף על תעשיית עץ ותעשיות אחרות.3

בכמה ערים במחוז רדום הקימו הפולנים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מפעלים לייצור נשק ותחמושת: בקֶלצה (Kielce), בסקַרז'יסְקוֹ־קַמיֶננָה (Skarzysko Kamienna), בסטַרַכוביצה (Starachowica), ברָדום, בפּיוֹנקי (Pionki), באוסטרובייֶץ שוויינטוקשיסקי (Ostrowiec Swietokrzyski), בצ'נסטוכובה (Częstochowa) ובערים נוספות. עם פרוץ המלחמה תפס הוורמאכט את המפעלים. כעבור שלושה חודשים, לאחר שנרכשו המפעלים על ידי קונצרנים גרמניים ואוסטריים פרטיים, הוחלט להפעילם מיד לצורכי הצבא. המפעלים לפלדה בסטרכוביצה ובאוסטרובייץ נמסרו לתעשיות הרמן גרינג וורקה (Herman Göring Werke), וניהולם נותר בידי הנהלת החברה ברייך. המפעל לתחמושת בסקרז'יסקו, שנוהל עד ספטמבר 1940 על ידי קונצרן רכלינג (Röchling), נרכש יחד עם מפעל בקלצה ובצ'נסטוכובה על ידי חברת הסג (Hasag).4 בתי החרושת לנשק בעיר רדום נרכשו על ידי חברת מניות שטייר דיימלר פוך בע"מ (Steir Daimler Puch GmbH), והמפעל לאבק שריפה בפיונקי עבר לבעלותה של חברה מווסטפליה, שהיו לה מפעלים לייצור חומרי נפץ בתחומי הרייך. המפעלים בסטרכוביצה ייצרו פגזים לתותחים, המפעל באוסטרובייץ סיפק תוצרת למשוריינים וצינורות לטורפדו, ובמפעל גרנט (Granat) בקלצה ייצרו תרמילים לפגזים.5

מיוני 1940, את האינטרסים הכלכליים של הוורמאכט בגנרלגוברנמן ייצג הגנרל מקסימיליאן שינדלר (Schindler), שמונה לעמוד בראש הפיקוח על החימוש (Rüstungsinspektion) המקומי. כוח העבודה במפעלים כלל פועלים פולנים שהועסקו במפעלים אלה לפני המלחמה, ואת התפקידים הטכניים והמִנהליים איישו נציגים ועובדים של קונצרנים שונים שנשלחו למפעלים מהרייך.6

בכל הקשור לגורל היהודים, לשנים 1942 ואילך היה תפקיד מכריע בהתפתחות המחנות לעבודת כפייה בכלל ובגנרלגוברנמן בפרט. יישומו של "הפתרון הסופי" מחד גיסא, והתפתחות המלחמה מאידך גיסא, הגבירו את הצורך בכוח עבודה עצום — מצב שעורר מבוכה בצמרת השלטון הנאצי. בראשית 1942 מונה אלברט שפר Speer)) לעמוד בראש משרד החימוש. עיקר משימתו של המשרד היה ייצור הנשק והתחמושת שהמחסור בהם סיכן את המשך המערכה עם ברית המועצות במזרח. לאחר שהתברר כי גרמניה עתידה לנחול תבוסה במזרח, העדיף היטלר להגיע לפשרה כלשהי בין מי שתבעו בתוקף להעסיק יהודים כעובדי כפייה לבין מי שהעדיפו לחסלם ללא דיחוי. אחת מנקודות המפנה בזירת המלחמה, שהשפיעו על ניצול כוח העבודה היהודי בגנרלגוברנמן, התרחשה במרס 1942, עם תחילתו של "מבצע ריינהרד" לחיסול יהודי פולין, ולאחר שבין מאי לאוגוסט 1942 נשלחו 340 אלף פועלים פולנים לעבודות כפייה בגרמניה. מהלכים אלה יצרו מחסור חריף בידיים עובדות בתעשיית הנשק בגנרלגוברנמן, ומחסור זה הביא עמו שינויים מסיביים במצבת העובדים של גרמניה הנאצית.7

ב־18 ביוני 1942 נערכה בקרקוב ישיבת עבודה של ממשלת הגנרלגוברנמן, כשעל הפרק המשך ההערכות לחיסולם הסופי של היהודים. את מחוז רדום ייצג היועץ של משרד מושל המחוז, שמסר כי ביצוע התוכניות לגירוש יהודים מהעיר רדום מתעכב, מאחר שפינוי היהודים ממחוז לובלין עדיין בעיצומו, וגירוש היהודים ממחוז רדום תלוי באספקת אמצעי תחבורה. בישיבה סוכם בין השאר כי יש להשאיר ברדום ובצ'נסטוכובה פועלים יהודים המועסקים בתעשיית הנשק, ושאר היהודים יגורשו.8

כדי להקל את המצב הקשה בשוק העבודה וכדי להמשיך להעסיק עובדים בתעשיית הנשק, היהודים היו אמורים לשמש מעין עתודה כלכלית לשעת הצורך. ב־17 ביולי 1942 נפגשו איש ה־ס"ס קריגר והגנרל מקסימיליאן שינדלר ודנו בהעברת יהודים לתעשיות נשק, שתיערך בד בבד עם חיסול הגטאות. יומיים אחר כך, ב־19 ביולי, הורה היינריך הימלר, הרייכספיהרר ס"ס, על גירושה (השמדתה) של כל האוכלוסייה היהודית בשטח הגנרלגוברנמן — פינוי טוטלי שהיה אמור להסתיים עד 31 בדצמבר 1942.9 באותו יום (19 ביולי) נפגש הימלר עם אודילו גלובוצניק (Globocnik), ראש המשטרה וה־ס"ס במחוז לובלין, ולאחר הפגישה פרסם הוראה שעל פיה יהודים שייוותרו בשטח הגנרלגוברנמן לאחר 31 בדצמבר 1942 יהיו אך ורק אלה המועסקים במפעלי תעשייה גרמניים במחנות סגורים בווארשה, קרקוב, צ'נסטוכובה, רדום ולובלין.10 מחנות אלה ישמשו מחנות לעבודת כפייה של יהודים.

מאוגוסט 1942, עם תחילת גירושם של מאות אלפי יהודים ממחוז רדום למחנה המוות טרבלינקה, נאבק שינדלר, שזכה לתמיכתם של ראשי הצבא בגנרלגוברנמן, נגד פינוים של היהודים הכשירים לעבודת כפייה. באותם חודשים ניטש ויכוח בין המשטרה וה־ס"ס לבין הצבא הגרמני והתעשיינים סביב סוגיית ניצולם של היהודים ככוח עבודה בתחומי הגנרלגוברנמן.11 לאחר דיונים רבים הגיעו הצבא הגרמני, המשטרה וה־ס"ס בגנרלגוברנמן להסכמה, והוחלט ש־100,000 יהודים ישולבו ככוח אדם בתעשיית החימוש בשטח הגנרלגוברנמן ולא יגורשו.12

ב־18 בספטמבר 1942 שלח הגנרל פון גִינָאנט (von Gienanth), המפקד הראשי של הוורמאכט בגנרלגוברנמן, תזכיר בעניין סילוק היהודים לפיקוד העליון של הוורמאכט, וזו לשונו: "[...] פינוים של יהודים [...] בלא שתינתן על כך [...] הודעה מוקדמת לוורמאכט, גרם לקשיים ניכרים בגידול [הייצור] ולעיכובים בייצור המלחמתי השוטף [...] המספר הכולל של כוח העבודה [בגנרלגוברנמן] הוא יותר ממיליון [נפש], וממנו מעל ל־300,000 יהודים [...] במפעלים העובדים בשביל הוורמאכט נע שיעור הפועלים היהודים המקצועיים בין 25 ל־100 אחוזים, ובמפעלי הטקסטיל העובדים בשביל הביגוד החורפי מהווים 100 אחוזים [...] סילוק מיידי של היהודים יגרום לפגיעה ניכרת בפוטנציאל המלחמתי של הרייך ולעצירה מיידית של האספקה לחזית ולגיסות הצבא בגנרלגוברנמן [...]."13

מאחר שה־ס"ס רצה להשאיר את היהודים בשליטתו, נאלץ הימלר להתפשר מעט.

על רקע המתקפה המתמשכת על סטלינגרד, ב־22-20 בספטמבר 1942 נידונה בעיית העבודה היהודית במטהו של היטלר. בפגישה השתתפו אלברט שפֶּר (Speer), שמונה בשנת 1942 לשר החימוש של הרייך, ופריץ זָאוקֶל (Saukel), הממונה על אספקת כוח האדם לתעשיית החימוש. הדיון התפתח לעימות בין שפר וזאוקל לבין היטלר, לאחר ששפר ניסה לשכנע את היטלר כי תעשיית הנשק תגיע לשיא תפוקתה רק אם האסירים היהודים שעבדו בבתי חרושת לייצור נשק ותחמושת יעבדו תחת הפיקוח של משרדו, ולא תחת ה־ס"ס. בסוף הפגישה הורה היטלר לעכב את סילוק היהודים המועסקים במפעלי החימוש שבגנרלגוברנמן באופן זמני, אך בה בעת ציווה להרחיקם מתחומי הרייך ומהשטחים המסופחים לו.14

בספטמבר 1942, בעקבות הצלחתו של שפר להשיג את הסכמתו של היטלר לדחיית גירושם של עובדים יהודים ממפעלי התחמושת, החל משא ומתן בין ה־ס"ס לבין המשרד לפיקוח על החימוש בגנרלגוברנמן. ב־15 באוקטובר 1942 נחתם הסכם, ובו נקבע בין השאר כי אף שהתעשיינים והצבא ימשיכו להחזיק בבתי החרושת, היהודים העובדים בהם יהיו בשליטת ה־ס"ס והמשטרה, ולמעשה ימשיכו להיות רכושו של ה־ס"ס. בה בעת נקבע כי ליהודים לא ישולם כל שכר וכי כל מעביד יחויב להעביר ל־ס"ס ולמשטרה במחוז תשלום יומי עבור כל פועל יהודי.

בדצמבר 1942 החלו בבנייה של צריפי מגורים ליד מפעלי תעשייה במחוז רדום. הצריפים נועדו לשמש מגורים עבור אסירים יהודים שעברו את הסלקציות לפני הגירוש למחנות המוות ונחשבו מאותה עת ואילך לעובדי כפייה במחנות עבודה.15 מאחר שהימלר לא היה יכול להתעלם מהנחיה ישירה של היטלר, הוא נקט תחבולות שונות, ובהוראה שנתן ב־9 באוקטובר 1942 כתב: "הוריתי לרכז את כל אלה המכוּנים פועלי חימוש [...] במחנות ריכוז [...] יהודים הנמצאים במפעלי חימוש ממשיים, כלומר בסדנאות לנשק, לרכב וכדומה, יש להוציא צעד אחר צעד [...] תוך ביצוע חילופין אפשריים, על מנת שנקבל בגנרלגוברנמן רק כמה מפעלים־מחנות ריכוז סגורים. אז נחתור להחלפת כוח העבודה היהודי בפולנים [...]."16

בדברים אלה ביקש הימלר להבהיר לפְּקודיו כי העסקת יהודים במחנות מפעל בשליטת ה־ס"ס אין פירושה נסיגה מתוכנית "הפתרון הסופי", וכי היהודים העובדים לא יימלטו מן הגורל שנגזר על כלל היהודים.

נוסף על המפקדה הראשית של ה־ס"ס והמשטרה, ברָדום, העיר המרכזית במחוז, ישבה גם מִפקדת חיל החימוש בוורמאכט, שהייתה אחראית למפעלי הנשק במחוז. מסתיו 1942 ואילך הצטרפו עובדי הכפייה היהודים לפולנים שעבדו במפעלי הנשק והתחמושת במחוז,17 ועם העברת היהודים לעבודה באותם מפעלים, כל קומפלקס כזה הפך למעשה למחנה לעבודת כפייה של יהודים (Zwangsarbeitslager für Juden). עובדי כפייה יהודים מכל רחבי המחוז נשלחו לאותם מחנות, על פי צורכי המפעלים בכוח אדם, והתוכנית הייתה להותיר את העסקת היהודים בידי הצבא והתעשיינים, בעוד שהשליטה עליהם תהיה בידי ה־ס"ס בלבד. במצב זה חדלה ממשלת הגנרלגוברנמן לשמש גורם בעל משקל כלשהו במאבק על כוח העבודה היהודי.

מחנות העבודה במחוז רדום

בשנים 1941-1940 עבדו היהודים שהתגוררו במחוז רדום בעבודות אלה: מחצבות, סלילת כבישים, השקיה והטיית נהרות, כריתת עצים ביערות, פינוי הריסות לאחר הפצצות, בניית ביצורים על נהר הוויסלה, כריית כבול, הנחת כבלים תת־קרקעיים, עבודה בבתי חרושת ללבנים, פינוי שלגים ועוד.18 השלב השני בהעסקת יהודים בעבודות כפייה במחוז החל במארס 1942, עם תחילת הגירושים ההמוניים למחנות ההשמדה בגנרלגוברנמן. השלטון האזרחי ערך רישום של כל היהודים במחוז, והם סווגו על פי כישורי העבודה שלהם. עם פינוי הגטאות נערכו רוב הסלקציות על פי רישום זה. תפנית נוספת חלה ב־25 ביוני 1942, כשה־ס"ס והמשטרה נטלו לעצמם את הסמכות הכוללת לעבודת הכפייה של היהודים, וכרטיסיות התעסוקה של יהודי המחוז הועברו אליהם בהדרגה.19

כבר באמצע 1942 הופנו יהודים ממחוז רדום למפעלי תעשייה מקומיים שפעלו בשירות הצבא הגרמני. על פי נתונים סטטיסטיים שריכז ריכרד קוֹרהֶר (Korherr), הממונה על מדור הסטטיסטיקה במשרדו של הימלר, מתוך כ־380,000 היהודים שהתגוררו במחוז רדום בספטמבר 1939 נותרו בסוף דצמבר 1942 כ־29,400 יהודים בלבד.20 גם אם נתון זה אינו מדויק, ובדצמבר 1942 נותרו במחוז עוד כמה עשרות אלפי יהודים שטרם גורשו מסיבות שונות, עד מארס 1943 הועברו לעבודת כפייה במפעלים המרכזיים במחוז כל היהודים שעברו את הסלקציות ולא גורשו לטרבלינקה. מפברואר 1943, לאחר התבוסה בסטלינגרד התקבלו במפעלים שבמחוז רָדום הזמנות גדולות לייצור נשק ותחמושת, ובשל האילוץ להגביר את הייצור נוצר צורך בתוספת כוח אדם. ב־25 במאי 1943 שיגר הגנרל שינדלר לשפֶּר דוח סודי שבו תיאר את חוסר יעילותם של הצוותים הפולניים במפעלי החימוש. לדבריו, הפולנים הושפעו מהתעמולה הקומוניסטית, פחדו לשתף פעולה עם ההנהלות הגרמניות והרבו להיעדר מהעבודה. גם השכר הנמוך הביא להשתמטות מהעבודה בבתי החרושת, והפולנים העדיפו להתפרנס ממסחר בשוק השחור.21 טענות אלה חיזקו את המחשבה כי אין לוותר על כוח העבודה היהודי, ובשנת 1943 הפכו עובדי הכפייה היהודים במחנות העבודה במחוז רדום לעובדה קיימת.

במרוצת הזמן הגיעו למחנות ברדום גם יהודים מערים ומעיירות מחוץ למחוז. מסתיו 1943 ואילך הועברו אליהם גם יהודים שעבדו ברשת מחנות הריכוז של מיידנק ובמחנה הריכוז פלשוב (Plaszów) שבקרקוב. בכל מחנה לעבודת כפייה הייתה הנהלה שייצגה את בעל המפעל או את בית החרושת, ומשמר פנימי — וורקשוץ (Werkschutz). בראש המשמר עמד מפקד, ואנשיו היו בני לאומים שונים, רובם אוקראינים וגרמנים אתניים (Volksdeutsche) מרומניה, מפולין ועוד. בכל מחנה היה "זקן היהודים", שמונה לתפקידו על ידי אנשי ה־ס"ס, וברוב המחנות הייתה גם משטרה יהודית. בכל בוקר עזבו כל האסירים היהודים את הצריפים במחנות מגוריהם ויצאו בליווי וורקשוץ, או שוטרים יהודים, למפעלים שבהם עבדו. שלא כמו במחנות ריכוז, הם המשיכו לעבוד באותם בגדים שבהם הגיעו למחנה, ושעם הזמן התבלו והפכו לסחבות.22 עד סוף מארס 1943, עם פינוים הסופי של היהודים מכל הגטאות במחוז רדום, נהגה מִפקדת החימוש בגנרלגוברנמן לדרוש מה־ס"ס את מספר העובדים הרצוי, וה־ס"ס העביר אותם אל המפעלים ואל בתי החרושת.

באמצע 1943 הפך מחוז רדום למקום שבו היה הריכוז הגדול ביותר של התעשייה הצבאית בגנרלגוברנמן, וכבר הוקמו בו יותר מעשרים מחנות מפעל. אף על פי שב־ס"ס התייחסו לעבודת הכפייה של היהודים כצורך זמני ולא כמדיניות ארוכת טווח, מעת לעת היו תנודות במספר האסירים היהודים במחנות העבודה במחוז. בכל מפעל עבדו גם פולנים מקומיים, שלרוב עלה מספרם על מספר האסירים היהודים. הפולנים לא נחשבו לאסירים אלא לעובדים קבועים במפעל, ונהגו לחזור לבתיהם בתום יום העבודה. מן הנתונים שבידינו מתברר כי ברוב מחנות העבודה היה שיעור היהודים הממוצע כ־30 אחוזים לפחות מסך כל העובדים.23

ממחצית נובמבר 1943 ואילך, המחנות לעבודת כפייה במחוז רדום היו האחרונים בשטח הגנרלגוברנמן שנותרו מסונפים למפעלי חימוש של ה־ס"ס. ב־13 בינואר 1944 סיכמו ביניהם אוסוולד פוהל, ראש המשרד הראשי למשק ומִנהל של ה־ס"ס, וּוילהלם קופה (Koppe), ראש המשטרה וה־ס"ס במחוז קרקוב, כי את כל מחנות העבודה שנותרו יש להפוך למחנות ריכוז בשליטת ה־ס"ס.24 במארס 1944, שנתיים לאחר תחילת "מבצע ריינהרד" וחיסולם ההמוני של יהודי פולין, היה ברור שאין יהודים נוספים שאפשר לגייס לעבודת כפייה במחנות העבודה במחוז רדום, והוחלט כי מ־1 באפריל 1944 יועבר הטיפול ביהודים שעובדים במחוז לידי ה־ס"ס של רשת מחנות מיידנק במחוז לובלין.25

בקיץ 1944, ערב כניסת הצבא הסובייטי למחוז רדום, עבדו במחנות העבודה במחוז כ־30,000 עובדי כפייה יהודים לפחות. עם שחרור לובלין ביולי 1944, ובעקבות הידיעות על החזית הסובייטית ההולכת וקרבה, החל ה־ס"ס לתכנן את פינוים של עובדי הכפייה היהודים מהמחוז לעבר הרייך. למעט רבבת היהודים שהמשיכו לעבוד במחנות שהקימה חברת הסג בצ'נסטוכובה, מיולי ועד ראשית ספטמבר 1944 הועברו כל אסירי המחנות במחוז רדום ברכבות לאושוויץ, ומיעוטם למחנות ריכוז אחרים ברייך. מאחר שנחשבו לעובדי כפייה מנוסים, הם המשיכו לעבוד כאסירים יהודים ופרק חדש החל בחייהם.

ספרות המחקר ומתודולוגיה

עד כה פורסמו מחקרים ספורים על היהודים במחנות לעבודת כפייה שפעלו במחוז רדום בשנים 1945-1942. את המחקר הראשון פרסמה פליציה קראי, על מחנה העבודה סקָרזִ'יסקוֹ קַמיֶיננָה.26 קראי פרסמה גם ספר על פלצרי (Pelcery), אחד מחמשת המחנות שבצ'נסטוכובה.27 ההיסטוריון כריסטופר בראונינג כתב מחקר חשוב על מחנה המפעלים בסטָרַכוֹביצֶה.28 ההיסטוריונים הגרמנים רוברט זיידל ויאצק מלינרצ'ק כתבו מחקרים יסודיים על מחוז רדום כולו, אך אלה לא עסקו בחיי היהודים במחנות לעבודת כפייה במחוז.29 על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר, אך למעט מחקרם של בראונינג וקראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. זו מטרתו של ספר זה.

מחקר זה עוסק ב־14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז רדום. המחקר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין. השאלות שיידונו במחקר זה יעסקו במידת היעילות של עבודת האסירים היהודים; עד כמה זו סייעה למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית; באיזו מידה היא הייתה יצרנית, או שמא הייתה בעיקר מקור לגריפת רווחים של התעשיינים הגרמנים והאוסטרים; מדוע דווקא במחוז רדום שבגנרלגוברנמן שרדו המחנות לעבודת כפייה עד קיץ 1944, בעוד שעשרות אלפי היהודים ומחנות העבודה במחוז לובלין חוסלו סופית כבר בנובמבר 1943; ואם ככל שהסתבכה המלחמה, גורל היהודים היה פחות חד־משמעי ויותר מסובך מבחינת מימוש האידיאולוגיה הנאצית. שאלה מרכזית נוספת שבה עוסק מחקר זה היא עד כמה תרמו להישרדותם שהותם ועבודתם של אסירים יהודים אלה במחנות לאורך תקופה רצופה בת שנה עד שנתיים.

היסטוריון המבקש לחקור את חיי היהודים בתקופת השואה מנקודת מבט יהודית, כשלרשותו חומר דוקומנטרי מועט בלבד, יזדקק בהכרח לעדויותיהם ולזיכרונותיהם של ניצולים יהודים, ולעתים גם של עדים לא יהודים. מטרתם של רוב כותבי הזיכרונות, מוסרי העדויות, הרשימות והתיעוד לצורותיו השונות, הייתה ועודנה לשמר את זכר האירועים, ולכן טבעי ומובן מאליו שהחומר לשחזור האירועים שחוו בתקופת השואה מושתת על זיכרונותיהם של מי שניצלו. פרימו לוי, שהיה כימאי במקצועו, כתב: "ככל שמתרחקים והולכים האירועים, כן גדל ונשלם למופת בניין האמת הנכונה,"30 ובאותו ספר הוסיף: "הזיכרון האנושי הוא מכשיר נפלא אבל מוליך שולל [...] הזיכרונות המונחים בתוכנו לא נחרטו באבן: הם נוטים להימחק במשך השנים [...] לעתים קרובות הם משתנים או גדלים ממש [...]."31 הידע שניתן לדלות מספרות הקורבנות חיוני לצורך הבנת קורותיהם של היהודים שחיו תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, ומאחר שכל זיכרון הוא דיווח חלקי של עד ראייה, תפקידו של ההיסטוריון הוא לאחד ולמזג את המשותף והשונה בכל הדיווחים ולהרכיב תמונה היסטורית של האירוע כולו.32

בעשור האחרון, בהמשך לדיונים, לכינוסים האקדמיים, למחקרים, לפורומים, לכתבי העת ועוד,33 שעסקו בעדויות (testimonies) של ניצולים ובשימוש בהן, התעורר ביתר שאת דיון אקדמי נרחב על "טיבה של העדות", וחוקרים עדיין בודקים מגוון של נושאים שהעלו העדויות, ובעיקר את מידת מהימנותן.34 מבחינתו של ההיסטוריון, עדויות אינן רק טראומה, עצב, קטסטרופה ואובדן. עדות שנמסרה למתעד או למראיין אינה הופכת את מוסר העדות לגיבור תרבות. מן העדויות שבהן עשה מחקר זה שימוש עולה כי הניצולים שמסרו את עדויותיהם עשו זאת כדי שעדותם תשמש בעיקר זיכרון למען הדורות הבאים.

בעדויות ובספרי הזיכרונות לעתים קיימים סתירות ונרטיבים שונים, בעיקר בכל הנוגע לתאריכים ולעובדות, אולם היסטוריון המתעד את האירועים באמצעות עדויות יכול להסתכל על הדברים באופן פנורמי, מתוך ביאור פנימי, שיפוט ביקורתי ושיקול דעת, וכך ליישב את הסתירות ולהגיע להחלטה. לעניות דעתי, מחקר על קורות היהודים בתקופת השואה שלא משולבים בו עדויות בעל פה וספרי זיכרונות הוא מחקר לא שלם, כלומר מחקר שלא הושלם. עדויות של ניצולי שואה הן סיפור חתום, והימנעות משימוש בהן עלולה לשחק לידיהם של מכחישי שואה.

דוגמה לשימוש בעדויות של ניצולי שואה לצורך מחקר היסטורי, שבו ניכר כי להיסטוריון חסר חומר תיעודי, הוא מחקרו של כריסטופר בראונינג על מחנות מפעלי סטרכוביצה. בראונינג סיפר את סיפורם של יהודי המקום מתוך הסתמכות כמעט בלעדית על מאות עדויות שאסף. במבוא גלוי הלב לספר פרש בראונינג בפני קוראיו את היתרונות ואת החסרונות של מתודולוגיה זו, וציין את הצורך להשתמש בעדויות בביקורתיות ובזהירות רבה. גם בריאיון עמו שפורסם בהארץ ספרים (18.1.2012), עם הופעת התרגום העברי לספרו, התייחס בראונינג לבעייתיות שבשימוש בעדויות, אך שם אותה בפרופורציה בצד שאר המקורות ההיסטוריים: "כל תצהיר של עד ראייה — בין אם ניתן על ידי ניצולי שואה ובין אם על ידי אחרים — הוא בעייתי מיסודו, שכן הזיכרון האנושי עלול לשגות, וגם מפני שהאופן שבו אנשים מספרים את סיפוריהם כפוף להשפעות מאוחרות יותר. הזיכרון והתיאור של אירוע, לעולם אינם משתווים לחוויית האירוע עצמו. מצד שני, כל ראייה היסטורית מגלמת בעייתיות כזו או אחרת, ומחובתו של ההיסטוריון לגשת אליה בגישה ביקורתית".

מחקרו של בראונינג הוא מודל מקביל למחקר הנוכחי. הרעיון לכתיבתו עלה בשנים שבהן כתבתי את מחקרי על יהודי קלצה ממחוז רדום, שרובם גורשו לטרבלינקה (אוגוסט 1942). התברר לי שמעט היהודים הכשירים לעבודה שעברו את הסלקציות ונותרו בגטו, הועברו במרוצת הזמן למחנות לעבודת כפייה בעיר, וכי עוד עשרות אלפים מיהודי המחוז, שנמצאו כשירים לעבודה אף הם ולכן עברו את הסלקציות, נשלחו מקיץ 1942 ואילך לעבודת כפייה במפעלים לייצור נשק במחוז. כשהתחלתי לבדוק מה עלה בגורלם, מצאתי שקורותיהם טרם נכתבו. בד בבד עם איסוף החומר על יהודי קלצה, ריכזתי אפוא אוסף עדויות של מאות יהודים שעבדו באותה תקופה בכמה מחנות עבודה במחוז בעת ובעונה אחת, ושרדו. כשהספר על יהודי קלצה והסביבה ראה אור, הושלמה מלאכת איסוף החומר על מחנות העבודה במחוז — נושא מחקר זה. המתודולוגיה במחקר כללה, למן ההתחלה, איסוף של מספר משמעותי של עדויות, ספרי זיכרונות, מסמכים מתוך ספרי יזכור, חומר משפטי וכדומה, שבאמצעותם ניתן ליצור נרטיב מקיף על מקומות עלומים שבהם הפכו יהודים לעבדים במלוא מובן המילה.

המחקר עשה שימוש בכ־350 עדויות שבהן נכללים גם זיכרונות שראו אור, תיעוד משפטי, אוסף עדויות של הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן, שאלונים היסטוריים, אוסף תעודות מהמכון היהודי ההיסטורי בווארשה, "עדויות יד ושם", כתבי אישום, דוחות חקירה ופסקי דין במשפטים של פושעים נאצים, עדויות מארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון, מבית המשפט בלודוויגסבורג (גרמניה), מארכיון בית לוחמי הגטאות ומארכיון יד יערי ועוד. רוב העדויות, שחלק ניכר מהן הועלה על הנייר, נמסרו בעל פה. במוקדמות שבהן דיברו הניצולים ללא כל התערבות מצד רושם העדות, ובשטף הדיבור ייצרו סיפור חיים. הליבה של רוב האירועים שחווה העד היא קורותיו במלחמת העולם השנייה ובשואה.

גם עדויות מאוחרות שנמסרו בעל פה, בעקבות החלטה לראיין את כל מי ששרד בשואה, הן ראיונות אישיים שהוקלטו ותומללו, אבל אלה לא היו ספונטניים ותלויים רק בשורד, אלא גם ובעיקר בשאלותיו של המראיין. בחלק ניכר מראיונות אלה, שבהם המראיין לא היה בקיא דיו בהיסטוריה של יהודי פולין, ובמקרה זה בהיסטוריה של יהודי מחוז רדום, נוצר מצב שבו נמחקה מהעדויות תקופה של כמעט שנתיים — מהגירוש לטרבלינקה (קיץ 1942-מארס 1943) ועד הגירוש הסופי לאושוויץ־בירקנאו (יולי-ספטמבר 1944). זו התקופה שבה פעלו המחנות לעבודת כפייה של יהודים במחוז. ניכר כי המראיינים לא שמעו מעודם על מחנות כגון פיונקי, בליז'ין, פלצרי, גרנט, שקולנה ואחרים, וכך הפכה העדות, שבמקרה שלנו אמורה להיות מקור בסיסי עבור החוקר, לתיעוד חסר.

בעיה זו עולה גם מתוך עדויות ראייה בארכיון להיסטוריה חזותית (USC—Shoah Foundation) בקליפורניה,35 שצולמו על ידי צוותים של כמה אנשים. המרואיינים, שידעו שעומדים לראיין אותם, התכוננו והתרגשו, אך המראיינים פעלו על פי תבנית קבועה מראש וראיינו מתוך שאלון מובנה שהחזיקו בידם. לרובם היה ידע בסיסי בלבד, והם התערבו בעדויות כדי לקבל את המידע שהוכתב להם מראש. מאחר שבמיזם חשוב זה מדובר בעדויות מאוחרות, שנמסרו כחמישים שנה לפחות לאחר התרחשות האירועים, לא פעם נוצר בקרב ההיסטוריונים בקיאים הרושם כי מוסר העדות מספר סיפור שלמד במשך השנים ולא חווה על בשרו. אין להקל ראש באלפי העדויות שצולמו במסגרת מיזם זה, שיש בהן תרומה שלא תסולא בפז עבור חוקרים העוסקים בטראומה, בזיכרון, באובדן, ברגשות ועוד, אולם תרומתן להיסטוריון המחפש מידע מוגדר, ענייני וכרונולוגי קטנה משמעותית בהשוואה לעדויות שנמסרו כנרטיב אישי בין שנות הארבעים לבין שנות השמונים של המאה העשרים.

1. שמות פרטיים לעתים לא צוינו בשל קשיי המחקר. ראו Czeslaw Luczak, Polska I Placy w drudiej wojnie swiatowej, Poznan 1993, p. 277; 292. ראו גם יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים תשל"ח, תעודה מספר 67, עמ' 144.

2. בראשית תקופת הכיבוש סופח מחוז קלצה (כמות שהוגדר בחלוקה הפולנית בין שתי מלחמות העולם), שבו התגוררו כ־380 אלף יהודים, למחוז רדום. מתוך: Longin Kacznowski, Die Hitlerfaschistischen Todesfabriken im raum von Kielce (דוח מטעם ה־Glówna Komisja [גלובנה קומיסיה] בווארשה, מ־17-14 באפריל 1983), עמ' 1. Główna Komisja Badania Zbrodni Niemieckich w Polsce — ועדה של משרד המשפטים הפולני, שפעלה בפולין מן התקופה שמיד אחרי המלחמה ועד שנות ה־90 של המאה ה־20, ושעסקה בפשעים שביצעה גרמניה הנאצית נגד פולין במלחמת העולם השנייה. משנות ה־90 ואילך הועבר כל החומר על מלחמת העולם השנייה ל"מכון לזיכרון לאומי" בפולין — IPN.

3. Czeslaw Madajczyk, Polityka III Rzesy w okupowanej Polsce, Warsaw 1970, p. 561

4. קונצרן הסאג, בבעלותו של הוגו שניידר (Hugo Schneider), נוסד בלייפציג בשנת 1863, ובשנות ה־80 של המאה ה־19 הוסב לייצור מוצרי מתכת. המפנה המכריע בתולדות החברה חל ב־1931, עם הצטרפותו של פאול בודין (Budin), חבר המפלגה הנאצית ופעיל בולט ב־ס"ס, להנהלת החברה. בודין, שהתמנה כעבור שנה למנהל הכללי של החברה, הסב חלק ממפעלי הסאג לייצור תחמושת, וב־1934 קיבלה החברה מעמד של "מפעל הוורמאכט". מפעלי הרייך של הרמן גרינג Reichswerke Hermann Göringהיו תשלובת תעשייתית של גרמניה הנאצית,It was established in July 1937 to extract and process domestic iron ores from Salzgitter that were deemed uneconomical by the privately held steel mills. שהוקמה ביולי 1937 כדי לכרות עפרות ברזל ולעבדן עבור מפעלי פלדה. עבודותThe state-owned Reichswerke was seen as a vehicle of hastening growth in ore mining and steel output regardless of private capitalists’ plans and opinions, which ran contrary to Adolf Hitler ‘s strategic vision. הכרייה והפלדה של מפעלי הרייך של הרמן גרינג המשיכו להתנהל בפיקוחו של גרינג עד סוף המלחמה, אם כי במחירי הפסד.The conglomerate was dismembered by the Allies in 1944-1945, but the Salzgitter plant continued operations as Reichswerke until 1953. [9] The Reichswerke logo, which resembled Göring’s coat of arms, remained in use by Peine+Salzgitter until the middle of the 1980s. [9] עד סוף שנת 1941 הפכו מפעלי הרייך של הרמן גרינג לחברה הגדולה ביותר באירופה, לאחר שבינואר 1941 עבר הקונצרן ארגון מחדש.in January 1941 its assets were arranged in three divisions: [4]

5. דוח מטעם Glówna Komisja בווארשה, מ־17-14 באפריל 1983, עמ' 5-3.

6. שם, עמ' 3. ראו גם פליציה קראי, המוות בצהוב, ירושלים תשנ"ד, עמ' 38-31.

7. פליציה קראי, "העימות בין הרשויות הגרמניות סביב מחנות עבודה ליהודים בגנרלגוברנמן", ילקוט מורשת נ"ב (1992): 121, הערה 27. ראו גם דניאל בלטמן (עורך), דיטר פוהל, "מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן", בשביל הזיכרון 37 (אפריל מאי 2000): 18-11. ראו גם אולריך הרברט (עורך), דוד בנקיר (עורך המהדורה העברית), דיטר פוהל, "רצח היהודים בגנרלגוברנמן", מדיניות ההשמדה הנאצית 1945-1939, ירושלים 2001, עמ' 109-107; Stanislaw Meducki, Przemysli i klasa robotnicza w dystrycie radomskim w okresie okupacji hitlerowskiej, Warsaw 1981, p. 114

8. ראו Adam Rutkowski, Martyrologia, Walka I Zaglada ludnosci Zydowskiej w dystrykcie radomskim podczas occupacji hitlerowskiej, Biuletyn ZIH, 15-16 (1955), Warsaw 1957, pp. 107-108

9. השואה בתיעוד, תעודה מס' 115, עמ' 220-219; Rutkowski, Martyrologia, Walka I Zaglada, Biuletyn ZIH, p. 107; גירוש בתקופה זו משמעותו השמדה.

10. Rutkowski, Martyrologia, Walka I Zaglada, Biuletyn ZIH, p. 107

11. אהרן אייזענבאך, "די אויסראטונג פאליטיק פון די דייטשע מאכט ארגאנען לגבי דער יידישער באפעלקערונג אין פוילן אין פעריאד 1945-1939" (מדיניות ההשמדה), בלעטער פאר געשיכטע 2 (דצמבר־ינואר 1949): 45.

12. Jacek Andrzej Mlynarczyk, Judenmord in Zentralpolen, Der Distrikt Radom im Generalgouvernement 1939-1945, Darmstadt 2007, pp. 334-335; דוח מטעם Glówna Komisja בווארשה, מ־17-14 באפריל 1983, עמ' 9-4. הגירוש ממחוז רדום החל ב־5 באוגוסט 1942 ונמשך לסירוגין עד סוף מארס 1943. ביצעו אותו אנשי זונדרקומנדו פויכט (Sonderkommando Feucht), שעברו מנפה לנפה, מצוידים באמצעי תחבורה מוגבלים, ובתוך חודשים אחדים גירשו בטרנספורטים כ־300,000 יהודים מבתיהם ושלחו אותם לטרבלינקה. ראו שרה בנדר, בארץ אויב, יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, ירושלים 2012, עמ' 182-176.

13. השואה בתיעוד, תעודה מס' 122, עמ' 229. בעניין זה ראו גם ישראל גוטמן, בעלטה ובמאבק, תל אביב 1985, עמ' 113.

14. אייזענבאך, "די אויסראטונג פאלליטיק", עמ' 55-54. ראו גם ישראל גוטמן, בעלטה ובמאבק, עמ' 113.

15. Tatiana Berenstein, Artur Eisenbach, Adam. Rutkowski, Obozy hitlerowskie na ziemiach polskich 1939-1945, Informator encyklopedyczny, Państ. Wydaw Naukowe, Warsaw 1957, pp. 48, 58, 81. See also Tatiana Berenstein, Eksterminacja Zydow na ziemiach polskich w okresie okupacji hitlerowskiej; Zbior Dokumentow, Zydowski Instytut Historyczny, Warszawa 1957; Rutkowski, Martyrologia, Walka I Zaglada, Biuletyn ZIH, pp. 76-77, 88-93. ראו גם קראי, המוות בצהוב, עמ' 113-112; 128.

16. השואה בתיעוד, תעודה מס' 123, עמ' 231. בעקבות צעדיו אלה של הימלר התחדשו חילוקי הדעות בין הימלר לשפּר. ראו יהויקים כוכבי (עורך), שרה בנדר, "בין פרודוקטיביזציה לפינוי — הקשר בין ניצול התעשייה בגטו ביאליסטוק לחיסולו", דפים לחקר תקופת השואה י"ג (תשנ"ו): 99-94. ב־15 בנובמבר 1942 שלחו ארגונים מחתרתיים בגטו וארשה לממשלה הפולנית בלונדון דוח על חיסול יהודי וארשה, ובו פרק על השמדת יהודי מחוז רדום. מחברי הדוח מונים שורה של ערים ועיירות במחוז רדום שבהן כבר חוסלו היהודים, ומציינים כדוגמה שבצ'נסטוכובה נותרו רק 4,000 מתוך 40,000 יהודים, ובפיוטקוב נותרו רק 600 מתוך 15,000 יהודים. ראו Rutkowski, Martyrologia, Walka I Zaglada, Biuletyn ZIH, p. 109

17. Longin Kaczanowski, Hitlerowskie Fabryki smierci na Kielecczyznie, Warszawa, Kaiazka I Wiedza, 1984, pp. 10-12; Mlynarczyk, Judenmord in Zentralpolen, p. 345

18. שמואל אלמוג, דניאל בלטמן, דוד בנקיר, דליה עופר (עורכים), שרה בנדר, "המחנות לעבודת כפייה ליהודים במחוז רדום (1945-1939) — מבט כללי", השואה היסטוריה וזיכרון, ספר יובל לישראל גוטמן, ירושלים תשס"ב, עמ' 113.

19. פוהל, "מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן", עמ' 109-107.

20. Obozy hitlerowskie na ziemiach polskich 1939-1945, pp. 48; 58; 81. ראו גם Eksterminacja Zydow ziemiach polskich w okresie okupacji hitlerowskiej, p. 322. ראו גם Rutkowski, Martyrologia, pp. 76-77, 88-93; ארד, טרבלינקה, עמ' 262-261; השואה בתיעוד, תעודה מס' 148, עמ' 266.

21. דוח מטעם Glowna Komisja (בידי המחברת).

22. דוח מטעם Glówna Komisja בווארשה, מ־17-14 באפריל 1983, עמ' 8.

23. קראי, המוות בצהוב, עמ' 128.

24. איו"ש M.9/50, אוסף שמעון ויזנטל, עמ' 1; 3.

25. קראי, "העימות בין הרשויות הגרמניות", עמ' 119.

26. קראי, המוות בצהוב, ירושלים תשנ"ד.

27. פליציה קראי, מחנה הסג־אפאראטנבאו בצ'נסטוכובה, תל אביב 2006, עמ' 27; דוד זילברקלנג (עורך), פליציה קראי, "גן עדן או גיהנום? שתי פנים של מחנה הסג קלצה", קובץ מחקרים ל"ב, ירושלים תשס"ד.

28. כריסטופר ר. בראונינג, זיכרון של הישרדות במחנה כפייה בווייז'בניק־סטרכוביצה, ירושלים 2011;Christopher R. Browning, Remembering Survival, Inside a Nazi Slave-labor Camp, New York: W. W. Norton & Company, 2009

29. ראו Seidel, Deutsche Besatzungspolitik in Polen; Mlynarczyk, Judenmord in Zentralpolen

30. פרימו לוי, השוקעים והניצולים, תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובנו, תל אביב 2003, עמ' 20.

31. שם, עמ' 17.

32. ראו אלווין רוזנפלד, קץ השואה, יד ושם, ירושלים 2013, עמ' 123-120.

33. ראו Vania Waxman, Writing the Holocaust: Identity, Testimony, Representation, New York: Oxford University Press, 2006; Annette Wieviorka, The Era of the Witness, New York: Cornell University Press, 2006; Christopher R. Browning, Remembering Survival: Inside a Nazi Slave-labor Camp, New York: W. W. Norton & Company, 2009

34. ראו "פורום חוקרים, הידברות עם ניצולים: הערכה של 'עדות' ו'טראומה' כמושגי יסוד", בתוך: שרה בנדר, וונדי לואר, גבריאל רוזנפלד (עורכים), דפים לחקר השואה, מאסף כ"ח, תשע"ה. משתתפים: הנרי גרינספאן, שרה הורוביץ, קנת וולצר, אנט וויוויורקה, דורי לאוב, ברל לאנג ואווה קובאץ'.

35. מדובר בארכיון ההיסטוריה החזותי של קרן שואת USC, ובו אוסף ראיונות שצולמו בווידיאו מ־1994 עד 2002 ויותר מ־53,000 עדויות מקור עיקריות של ניצולים ועדי השואה. The largest archive of its kind, history is preserved as told by the people who lived it, with each testimony offering unique insight and knowledge rarely available in traditional content.The vast majority of the testimonies contain a complete personal history of life before, during, and after the interviewee›s firsthand experience with genocide.הרוב המכריע של העדויות מכיל היסטוריה אישית מלאה של חיים לפני השואה, במהלכה ואחריה. הארכיון שמור באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס.