עבודת קיץ

כל אחד סוחב איזה תיק. זה מובטל, זה חולה, ההוא חושב שהוא חולה, זאת בדיכאון.

אני מתבוננת בעיניים מכווצות על כולם ועל התיקים שלהם ומתעודדת קצת, צריכה להיות ממש בתחתית כדי להגיע לביזיון הזה.

אומרים שכל אחד היה רוצה להיפטר מהחבילה שלו, לשמוט את השק הכבד מנשוא, ולהרים במקומו את השק הקליל של זה שלידו. אומרים גם שאם כל אחד מאיתנו יגלה מה יש בשק של השני, הוא יעדיף לחזור לשלו בריצה. הדשא של השכן רק נראה ירוק. אומרים הרבה דברים.

רוב הזמן אני מצליחה לסחוב את השק שלי. כשהוא מתחיל להכביד ואני מרגישה שאני נופלת יחד איתו, אני מתבוננת על תיקים של אחרים. שמחה לגלות שעם כל הכבוד לי, יש תיקים הרבה יותר כבדים משלי, שלא נדע. תגידי כבר תודה על מה שיש לך, כפוית טובה שכמוך.

בדרך כלל זה עוזר. אני בשקט לכמה שעות. המצפון עושה את שלו.

אף אחד לא יכול לדמיין מה הולך אצלי בראש. מבחוץ – רגועה, עדינה, יראת שמיים ויראת חטא. מבפנים – אש להט החרב המתהפכת, תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. רק הוא יודע מי אני באמת, בוחן כליות ולב. מבט אחד בתוכי פנימה, והוא רואה.

פעם היו לי המון חברות. בתי קפה, טיולים והתנדבויות מילאו את ימיי. סודות הומתקו, חלומות נרקמו. מדי פעם אני מנסה להבין אם היה לי טוב אז. לא מצליחה להיזכר. עם השנים התמעטו החברות, בכל שנה נעלמו שתיים־שלוש או יותר. בהתחלה הקצב היה מהיר ומסחרר, עם השנים הוא האט, אבל הכאיב יותר.

הייתי יכולה להיות מוקפת גם היום. זה היה כרוך אולי במאמץ קטנטן של מעבר דירה. באמת שהייתי מסתדרת שם יופי. יש כמה שממש יושבות לי על הווריד. מתי את באה. למה את מחכה. זוזי כבר. תחליפי אווירה. תתחילי לחיות. הכי אני אוהבת את "משנה מקום משנה מזל". כאילו מעניין את המזל התקוע שלי איפה אני גרה.