עד יעבור זעם

פרק 1 יום שני

האנה הרימה את הסדין וכיסתה את פניה ואת אפה, כך שכיס האוויר שנוצר כלא את נשימותיה והתחמם. היא שקעה בתוך המזרן כאילו המיטה עוטפת אותה, עוטפת את שניהם. היא הרגישה את גופו של שון לידה, מטביע את צורתו במיטה ובמצעים. מחשבותיה הנעימות נעו ברחבי הבית, מרחיבות את הקונכייה כך שתכלול גם את הבנים. היא ניסתה להחזיר את עצמה לשינה, לשקוע עמוק יותר במיטה בכוח המחשבה – אבל השינה חמקה ממנה בכל פעם שהתקרבה אליה.

היא גהרה מעל שון כדי להציץ בשעון, בקושי מתיימרת לא להעיר אותו.

“מאוחר מדי לחזור לישון, מתוקה, ומוקדם מדי להתעורר.” הוא אמר את הדברים בלחש, אבל קולו היה ערני.

“התעוררת מזמן?”

“לא... לא רציתי להפריע לבנים. אני לא רוצה שהם יקומו מוקדם יותר מכפי שהם צריכים.”

היא הרגישה את המודעות המחודדת ואת הבחילה הנלוות אל עייפות יתר. בכל פעם שאחד הבנים שהה מחוץ לבית, היעדר השינה חזר. מאז שהיו קטנים. אפילו כשהלכו לישון אצל חברים. היא התעוררה שוב ושוב בלילה הקודם, היא לא הצליחה לזכור כמה פעמים, עם חשש מסוים אחר בכל פעם – תאונת אוטובוס, טביעה, מורה שלרגע הוסחה דעתו, זאק נשמע להנחיות עד שנגרם אירוע מחריד שרק ברגע האחרון הצליחה לעצור את עצמה מלדמיין בפרטי פרטים.

שלוש שעות נסיעה הן מרחק גדול מדי.

המורים נראו אחראים, אבל היא לא מכירה אותם. במקרה של משבר, במקרה שיצטרכו לקבל החלטות קשות, זאק יהיה רק עוד אחד מהילדים.

היא הריצה בראשה רשימת אזהרות לזאק. לרחוץ ידיים ולא לנשק אף אחד (לא שהוא גילה שמץ של התעניינות בנשיקות), לא להיסחף אחרי האינסטינקטים שלו, מספרי טלפון להתקשרות בשעת חירום. חשוב שהוא יֵדע שהיא סומכת עליו, אבל מה אם הדבר היחיד שלא אמרה לו יהיה בדיוק הדבר שהוא כן צריך לדעת?

והיו גם כל הדברים שעליהם אין לה שום השפעה, האנשים שבאוזניהם היא לא יכולה להטיף בכובד ראש: נהג אוטובוס שנרדם, מזגן מפיץ חיידקים במלון, משהו שלא בשליטתו של זאק, משהו שאין ביכולתה למנוע באמצעות אזהרות. המקום שבו יתיישב יחרוץ את גורלו.

“הוא לא חייב לנסוע.” המילים חמקו מפיה בקול שקט כל כך, עד שלא הייתה בטוחה ששון שמע.

“הוא יהיה בסדר,” לחש שון בתגובה. “הוא לא תינוק. הוא נסע גם בשנה שעברה וזה היה בסדר.”

“בית הספר היה צריך לדחות את זה.”

לרגע השתררה שתיקה מכיוונו של שון, שתיקה קצרת רוח. “זה לא כאילו הוא נוסע לבנגקוק. לא התגלה אפילו מקרה אחד בקנברה. אפילו כאן בעצם עדיין לא התגלה אף מקרה. את רוצה שהוא יהיה הילד היחיד שלא משתתף?”

“זה לא כאילו זה משהו חשוב.”

הלחישה של שון הייתה חדה. “בשבילו זה חשוב.”

למה קשה כל כך לאבחן מראש את הפעמים שבהן היא חייבת להתחפר בעמדותיה, אלא רק בדיעבד? זה ההימור של פסקל, הסיכוי הזעיר ביותר של סכנה לילדיה, מול הסיכוי הגדול בהרבה שהיא תצטייר כמטופשת מעט. מתוך הבית שמעה את דלת חדרו של זאק נטרקת ואת גרירת הרגליים שלו במסדרון. שון נעץ מרפק בצלעותיה. “הגיע הזמן לקום.”

* * *

האנה הגיעה מהמסדרון ומצאה את זאק בפתח דלת המטבח, צלליתו מסתמנת בקרניים הקלושות של השמש בטרם עלות השחר. קווי המתאר שלו היו מוגדרים ויציבים. מבטה נרגע למראהו, ועם זאת, היא הופתעה ממנו, צלליתו הגבוהה והדקה ממלאת את פתח הדלת, זרועו מורמת, כף ידו נוגעת בעצלתיים במשקוף. הילד הרך והעגלגל שלה נמתח והיה לשרוך.

שון היה במרחק כמה פסיעות משם, דמותו כהה באפלולית המטבח. הוא נראה מוצק בהשוואה לתמונת המראה הדקיקה והמוארת של בנו. הם חזרו שוב על הדיבורים הקלילים, הרגילים, חסרי הפשר, שהפכו להרגל. מילים שהתחילו וסיימו הכול. קולו הצעיר והצלול של זאק, דק כל כך עד שכמעט נישא ברוח בטרם הספיקה לתפוס אותו, הפציע מבעד לנהמתו הרכה והנמוכה של שון. כשהתקרבה, זאק נצמד למסגרת הדלת כדי להניח לה לעבור. הוא אחז בידו באופן רופף פרוסת לחם קלוי.

“זה כל מה שאתה מתכוון לאכול?”

“מוקדם מדי בשביל אוכל.”

המטבח נשטף גוון כחלחל כשהדליקה את האור. היא הכינה לעצמה ספל קפה תוך כדי הכנת ארוחת הצהריים של זאק, ניגשת לארון המטבח כדי לקחת משם את הצ’ופרים – חטיף גרנולה, קרקרים, שקית חטיפים. ליתר ביטחון. לכל התפתחות שהיא לא מצליחה לצפות מראש. זאק לא יאכל שום דבר מכל אלה, ובעוד חמישה ימים, התיק שבתוכו ארזה לו את ארוחת הצהריים יחזור, בלי שזאק נגע באף אחד מהחטיפים.

היא הדליקה את הרדיו בעוצמה נמוכה, כדי לא להעיר את אוסקר. מקרה שהתגלה בסידני יכול היה לפתוח את מהדורת החדשות, אבל לא התגלה מקרה כזה. היא שמעה רק “ניוקאסל” ו”ללא שינוי,” עוד חולים, אבל בלי מקרים חדשים מאז האישה האחת ההיא בשבוע שעבר. ותאילנד. ובריטניה. מקרים אמיתיים, אבל רחוקים מכדי להוות את ההצדקה הנדרשת לה כדי לבטל את הטיול של זאק. רחוקים מדי, קשים מדי לתפישה, מספרים חסרי משמעות. ושוב לא היה שום דיווח רשמי מסין.

כששון וזאק הפסיקו לרגע את שיחתם, היא מצאה את עצמה שואלת, “הטלפון שלך אצלך?”

“כן, אימא.”

“דלוק וטעון?”

“כן, אימא.” בחיוכו הסתמן קוצר רוח.

“אז בסדר.” אבל היא לא תניח לו ללכת סתם ככה. “תיזהר.”

“אני תמיד נזהר.”

“יש לך קצת כסף, רק ליתר ביטחון?”

שון, שנשען על הדלת, הסתובב אליה. “נתתי לו כסף. הוא מסודר.”

“אל תעשה שום דבר שלא נוח לך איתו.”

זאק פנה אליה, וכעת חיוכו היה רחב וסבלני יותר. “אני לא מתכוון להתחיל להתרוצץ באמצע הלילה, אימא. אני מבטיח.”

“ברור שלא. רק תשמור על עצמך.” היא עקבה אחריו במבטה כשעבר בזריזות על התיק שלו, בודק את תכולתו לפי רשימה שחילקו בבית הספר. פניו היו ורודות יותר עכשיו, מלאות חיים, כשאור היום תפס את מקום תאורת הניאון הקרה. כל מה שעליה לעשות כדי לגרום לתחושה הזאת להיעלם היה להגיד לו לא לנסוע.

שון הביט בזאק. “למה אתה מתעכב? חשבתי שכבר אפטר ממך.”

“שכחתי את נגן הMP3.”

“חשבתי שאמרו בלי מכשירים אלקטרוניים.”

“כן, אבל הם לא התכוונו לזה. זה לא כאילו הנגן שווה משהו.” הוא גלגל את עיניו כשסגר את התיק, תלה אותו על כתף אחת ופסע לכיוון המסדרון.

“בשקט,” ליוותה אותו האנה בלחישה רמה. “אוסקר עדיין ישן.”

“הוא בסדר, את בסדר, אנחנו בסדר. אז תירגעי.” שון נשען שוב על מסגרת הדלת.

“אני יודעת, אבל...”

“בלי אבל.” הוא הביט בעיניה. “אם תזדרזי לחזור, אולי אפילו נצליח לשתות קפה לפני שאוסקר מתעורר. ספל קפה שלם, בלי ילדים בחדר...”

היא חלפה על פניו, והוא הלך אחריה בדממה עד שנעצרה ליד דלת הכניסה, ממאנת להניח ליום הזה להתחיל באופן רשמי. “אז אני אמורה לנהוג ממש מהר...”

“בדיוק. בזהירות וממש מהר.” הוא פתח את הדלת בתנופה, ואז נסוג לאחור כדי לתת לזאק לעבור.

“ואם היה לי טלפון אמיתי הייתה לי גם מוזיקה, כי אימא אומרת שאני חייב לקחת את הטלפון שלי. אז תכתוב לי פתק, כי אם אני מסתבך זה באשמתך.”

“אין סיכוי. תתנהג יפה ותעשה כל מה שאימא אמרה.”

האנה נתנה לשון נשיקה קטנה. כשנכנסה למכונית, היא פנתה כדי להעיף בו עוד מבט אחד, אבל הדלת כבר הייתה סגורה.

* * *

הם נסעו לבית הספר בשתיקה נינוחה. זאק היה שקוע בעולמו הפנימי. רק לפני שנתיים היה קשה להשחיל מילה, אבל עכשיו הוא שמר את מחשבותיו לעצמו עד שהיו מאורגנות היטב. הוא ארז הכול בעצמו, והיא התפתתה לבדוק אם חשב לקחת מעיל פליס. זה היה ברשימה, והוא ידע שבקנברה יותר קר. אם לא, זה ילמד אותו לקח – אף אחד עוד לא מת מקצת קור – אם כי כרגע... לא, באמת אף אחד לא.

היא לא הצליחה להתאפק. יש דברים שהם פשוט חשובים מדי. “אל תשכח את הקרם לחיטוי הידיים.”

“לא אשכח.”

“תשתמש בזה הרבה.”

“בסדר.” הוא לא באמת שם לב, אבל היא לפחות אמרה את שלה.

הרחובות היו עדיין ריקים. היה מוזר להיכנס למקום חנייה ממש מול בית הספר, כאילו היא משתלטת על משהו שלא שייך לה. בעוד שעתיים הבניינים האלה ייראו כרגיל, מוסתרים מאחורי מכוניות שחונות בחנייה כפולה וילדים שממהרים לצאת מהן ולרוץ לעבר השער.

זאק הוציא את תרמיל הגב שלו והזדקף. הוא חיכה שתצא ותעמוד על המדרכה, ושניהם פסעו יחד על האספלט בחצר ועמדו שכם אל שכם. חבורת ילדים מתבגרים התגודדה ליד האוטובוס שחיכה שם, קולותיהם הגבוהים והעולצים שלהם גוברים על המלמולים שנישאו לעברם מקבוצות קטנות של הורים. היא הביטה סביבה, תרה אחר פרצוף ידידותי, אבל למען האמת, היא לא ממש הכירה אף אחד מההורים של החברים של זאק.

זאק עמד בלי לבחור בכיוון מסוים, כאילו לא ידע אם להצטרף לחבורת הילדים או להישאר לידה. שניהם היו דומים במבוכתם הגמלונית. היא רצתה לדחוף אותו לכיוון חבורת הנערים, אבל היה לו קצב משלו. גופו התחיל להתבגר, אך כל הרגשות שלו עדיין התבטאו, ללא כל סינון, על פניו ובצורת העמידה שלו.

כשבהתה במרחק, דמות של אישה הפוסעת לקראתה קטעה את מחשבותיה. מישהי מוכרת, מישהי שכבר פגשה בעבר, אם כי היא לא הייתה מסוגלת להגדיר לעצמה בדיוק איפה או מי. אולי זו אימא של דניאל, חשבה. קיוותה. הן בהחלט נפגשו מספר פעמים שלא הצדיק את העובדה שהאנה אינה זוכרת את שמה של האישה. האישה נעצרה לידה, וזו לצד זו, ברגע שחלף לפני שמישהי מהן חשה צורך לומר דבר מה, הן עמדו והתבוננו בילדים. האנה נשענה מעט לאחור, מנסה ליצור מרחב אווירי ביניהן.

“זאק מבולגן כמו דניאל?”

לפחות בזה היא צדקה. “אני ממש אתפלא אם יש לו תחתונים בתרמיל.”

“זה מביך להודות, אבל שכחתי איך קוראים לך.”

תודה לאל. “האנה.”

“סוזן.” הצלה.

האנה הביטה בדבוקת הנערים. זאק התקרב לשוליה, עומד ומתבונן. היא ראתה שהוא מתחיל באופן בלתי מודע להתאים את שפת גופו לזו של הנערים האחרים, צוחק ממשהו שהצחיק את האחרים. החבורה התרחבה, התפרשה כך שעכשיו כללה גם אותו, ובזמן שנרגע מעט, הוא המשיך להאזין, ראשו נטוי הצידה. ליבה החסיר פעימה כשהתחוור לה שהיא מחייכת, כמעט כאילו הייתה מאוהבת.

ידה של סוזן נתקלה בגב ידה. אצבעות קרות. המגע היה קליל כל כך, שבדרך כלל לא הייתה חשה בו. היה ברור שסוזן לא שמה לב בכלל למחווה הזאת. “נורא ואיום מה שקורה מעבר לים, נכון?”

“כן, זוועה.” האנה ניסתה לחשוב על משהו משמעותי יותר לומר, אך לא הצליחה לנער ממחשבותיה את הנקודה ההיא בגב ידה. נקודת המגע. אולי זו הייתה צינת הבוקר, אבל היא חשה תחושה מתמשכת של לחות. מגע רטוב מעביר חיידקים יותר ממגע יבש. היא נאלצה להיאבק בדחף לשפשף את המגע הקר בידה האחרת. גם אלמלא זה היה נראה משונה, פעולה כזאת רק תפיץ את החיידקים עוד יותר.

היא התחילה להתרחק באיטיות. באינטרנט אמרו שעליה לשמור על מרחק של מטר בינה לבין כל אחד אחר. מטר זה בוודאי לא מספיק. הרי שיעול או התעטשות יכולים להגיע רחוק יותר. אבל זה לפחות יכול לצמצם את הנגיעות המקריות ואת נתזי הרוק האקראיים.

“מה עם תאילנד? היינו שם בחג המולד. גריים חלה. קלקול קיבה, ואחר כך סבל מאובדן נוזלים. אבל בית החולים היה נהדר. אתמול ראיתי אותו בחדשות. בקושי הצלחתי לזהות את המקום, עם אנשים גוססים במסדרונות. זה היה כל כך נקי ורגיל כשהיינו שם. ממש שם.”

ידה של האנה השתלשלה עכשיו, תלויה על בלימה. היא התמקדה בה, לא הייתה מסוגלת להתיק ממנה את מחשבותיה לזמן ארוך מספיק כדי שהיד תנוע בחופשיות. היה לה מגבון לח בתיק, אבל זו תהיה גסות רוח מצידה לשלוף עכשיו מגבון ולנגב את היד.

זאק ניתק מהקבוצה הגדולה. הוא פטפט וצחק בקלילות עם שני נערים אחרים, ואז עצר כדי להסתכל סביבו. עיניו נחו על עיניה; הוא חיפש אותה. הוא ניגש אליה במבוכה ועמד קצת רחוק מדי.

“אז ביי, אימא.” הוא הניח לה בנדיבותו לחבק אותו.

“תתנהג יפה, תיהנה, תנסה ללמוד משהו.”

“אוקיי.”

כולם כבר הסתדרו בטורים מול דלתות האוטובוס. אם לא יזדרז, הוא יהיה אחרון ויצטרך לשבת ליד ילד שהוא לא ממש מכיר במשך שלוש השעות הבאות.

* * *

גבו נצמד לזגוגית חלון האוטובוס. הנער בכיסא שלידו כמעט נגע בו. עוד שני נערים במושב לפנים ושניים מאחור. לפחות חמישה נערים במרחק פחות ממטר מזאק. הוא רכן קרוב יותר לנער שלפניו כדי לומר לו משהו, נושם אותו אוויר. היא שכחה להגיד לו על חוק המטר, וגם אילו אמרה לו, באוטובוס אין מספיק מקום כדי לשמור על מרחק כזה.

הוא נראה כל כך בוגר, פתאום אדם בזכות עצמו. היא יצרה אותו, והנה הוא עכשיו – מושלם, שלם, עצמאי.

האוטובוס זינק קדימה. הנערים, חלקם בניגוד לרצונם, הביטו בהוריהם מבעד לחלונות. חלקם נופפו בידיהם, חלקם רק הסתכלו. זאק עדיין דיבר עם חבריו ולא הביט לאחור, רק הרים קצת את ידו וזיכה אותה בחיוך הבוטח שלו ברגע שהאוטובוס התחיל להתרחק. היא עמדה שם ועקבה אחריו במבטה עד שנעלם מן האופק.

השער הצר של בית הספר היה פקוק בגלל הורים שנעצרו לפטפט בקבוצות לפני החזרה הביתה. היה עליה לפלס את דרכה בתוך הקבוצות, מנסה לחמוק ממגע האנשים ולא לנשום עמוק מדי.

היא עקפה זאטוט שנצמד לאימו ביד אחת ומרח את אפו המנוזל בידו האחרת. ליבה שוב החסיר פעימה. אבל זה היה בוקר קר – טבעי שהאף נוזל. היא תרה אחר סימנים אחרים שעלולים להיות תסמינים, זיכרון של שיעול או עיטוש. אין מצב שהייתה מחמיצה שיעול. הסיכוי שהיא רואה לפניה מקרה ראשון בסידני היה זעיר ביותר.

לא כל עיטוש הוא מאנְבּה, זה מה שהיא חייבת להזכיר לעצמה. אבל לא כל מי שנדבק במאנבה מציג תסמינים כלשהם. כל אחד מהאנשים האלה, הבריאים לכאורה, עלול להיות בשלבים הראשונים של המחלה – או נשא ללא תסמינים – ואת לא תדעי.

ככה קורים דברים רעים: כשהיא מתעלמת מהאינסטינקטים שלה. אם משהו ישתבש, היא תמיד תדע שהייתה לה אפשרות למנוע ממנו מלנסוע. היא נאלצה להניא את עצמה מלפתוח בריצה אחרי האוטובוס.

כל הילדים עשו את זה. כל הילדים נסעו. המורים ישגיחו עליהם. זאק מוגן. היא ידעה זאת. היא אמרה זאת לעצמה. אבל בכל זאת, האנה הרגישה שהיא אכזבה אותו.

מאוחר מדי עכשיו. המעשה נעשה.

* * *

הצריבה הקרה של ידית המכונית הפתיעה אותה. היא הציצה בשעון – שבע וחצי, אף שהאוטובוס היה אמור לצאת לדרך לפני שבע. עדיין מספיק זמן להגיע הביתה ולהכין את אוסקר. בעיקר מתוך הרגל, היא הדליקה את הרדיו כדי לשמוע חדשות. היא הרגישה עצבנית, אולי סתם לחוצה להגיע הביתה.

התנועה בכביש הייתה כעת כבדה יותר. כשעברה על פני בית הספר של אוסקר, היא ראתה שילדים כבר התחילו להגיע. אב שנראה ממהר הוריד שתי ילדות קטנות ליד שער המועדונית.

הקול שבקע מהרדיו משך את תשומת ליבה. “...המארגנים סבורים שהצליחו לאתר את כל הנוכחים. עם זאת, קומץ מהם טרם אותר. ארגון הבריאות העולמי הציע לעזור לכל ממשלה שאזרחיה נכחו בוועידה...”

הרוח התגברה מעט, והילדות נראו כמו חבילות קטנות בכחול ובלבן, מחבקות את עצמן בזרועותיהן.

“...בחוות ברחבי בריטניה היה צורך להמית אלפי בעלי חיים. המפגינים שהתכנסו בלונדון טוענים כי ההרג המבוקר לא יצליח לצמצם את התפשטות המאנבה אם לא ייעשה מאמץ משמעותי לזהות את הווקטורים של חיות הבר. באזור מנצ’סטר פתחו במבצעי בדיקה נרחבים של חיות בר...”

גוון שאלה אותה אתמול אם החתול שלהם צד ציפורים. האנה הסבירה שמיסטר מוּן בהחלט מזהה שציפורים הן מקור מזון, אבל כל עוד הן לא מגיעות ארוזות בקופסאות שימורים, הוא לא יתאמץ. גוון לא נראתה משוכנעת. האנה לא טרחה לציין כי מאנבה אינה שפעת העופות, ושעדיף לה לדאוג אם מיסטר מון תופס עטלפים.

“...דיווחים שעובדי נמל התעופה מסרבים להוריד נוסעים ממטוס שהגיע מבנגקוק. לפני זמן קצר, שר ההגירה אמר שבקרוב תתקבל החלטה אם הנוסעים יורשו להיכנס למדינה. בינתיים, מעבירים אספקת מזון ומים למטוס...”

היא חשבה על כל האנשים האלה החוזרים מחופשותיהם. כל כך קרובים הביתה, אחרי טיסה כה ארוכה, ועדיין תקועים בתוך שפופרת מתכת. והמחשבה על להישלח בחזרה לחופשה מאולצת באזור נגוע במחלה. טוב, לפחות לא קיץ עכשיו, והמטוס לא יתחמם מהר מדי בעמידה במקום.

“...מייעץ לכל מי שמתכנן לצאת לחו”ל לדחות את הטיסה. למי שחייב לנסוע עדיף להתרחק מאזורי כינוס של קבוצות גדולות, לרבות מוקדי משיכה תיירותיים וכנסים...”

אף אחד ממכריה לא יחלה. היא חייבת להאמין בכך. ההתפרצויות מעבר לים ידעכו וייבלמו. וכולם יתלוננו על המדענים מעוררי הבהלה, שיתעקשו כי עלינו להיות ערוכים בכל זאת לקראת הפעם הבאה. ובזאת זה יסתיים.

או שלא.

והיא הייתה ערוכה ומוכנה. אלא שבעוד שלוש שעות, זאק יהיה במרחק שלוש שעות ממנה, ולא תהיה לה שום שליטה על בית החולים ניוקאסל, על האבטחה בנמל התעופה, על מדיניות הממשלה או על נגיפים.

החדשות נמשכו – ידיעה על כוכב קולנוע, ספורט, מזג אוויר. היא כיבתה את הרדיו.

כשהמכונית נכנסה לשביל הגישה, היא שוב שמה לב לכך שקדמת הבית משתרעת על פני המגרש, מציגה חזית מאוחדת, תרתי משמע, עם חלקה של גוון בבית הדומשפחתי. הדלת הקדמית העבה החרישה את רעשי הרחוב. אפילו המעבר הצדדי בין ביתם לבין הבית של נטלי וסטיוארט נחסם בשער עץ גבוה. מחסום מוצק שנועד להרחיק רעש, אבק, רוח, אנשים, וחיידקים.

את הסולידריות בין שני חלקי הבית הפר רק הצבע. ירוק ברונסוויק כהה ואדום הודי קלאסיים בצד שלהם מתחלפים בבת אחת לצבע לילך בהיר בצד של גוון. פרט לכך, שני חלקי הבית היו תמונת מראה זה של זה.

כשנכנסה דרך הדלת הקדמית, היא שמעה את השמחה בקולו הגבוה של אוסקר, שנישא עד אליה מחלקו המרוחק של הבית. קרני השמש שבקעו מחלון המטבח הציפו אותו בזוהר זהוב. ליד הכיריים, שון גהר מעל כריך שאותו טיגן במחבת.

“לזה אתה קורא ארוחת בוקר?”

“אני מבחין כאן בארבעה אבות מזון, אם מחשיבים שומן.” הוא הרים את פינת הכריך באמצעות המרית, וזרזיף גבינה מותכת נטף ממנו. “אני אכין גם לך אחד אם תהיי נחמדה אליי.”

היא הדביקה נשיקה קטנה על לחיו. “זה יספיק?”

“תמורה מלאה.”

חלקו העליון של המטבח היה חם ולח, מלא באדי הקומקום, אבל האוויר מבחוץ בכל זאת הזדחל פנימה מתחת לדלת האחורית. אוסקר ישב ליד השולחן בפיג’מת פלנל בדוגמת צפרדעים, גדולה ממנו במידה אחת. בניגוד לזאק כשהיה בגילו, מבחינתו של אוסקר, בגיל חמש הוא עדיין לא חשב שדוגמת צפרדעים היא ילדותית מדי. סומק ורדרד פרח בלחייו, אבל כפות רגליו היחפות היו צפודות מקור.

“ממש ראית אותו נוסע? אנחנו הרי לא רוצים שהוא יתגנב לכאן בחזרה.” שון קרץ לעבר אוסקר, שהגיב בצחקוק.

“הוא בסדר גמור. האוטובוס איחר, אבל בסוף הם יצאו לדרך.”

“ואף אחד לא נתקף פניקה. הם נשמו, ונשפו, והעולם נשאר בדיוק כמו שהיה אתמול, נכון?” היא בחרה להתעלם מדבריו. “נכון? אוסקר, תשאל את אימא אם העולם השתנה.”

“אימא, העולם השת–”

“לא, העולם לא השתנה.” היא הואילה לזכות אותו בחיוך. “לא קרה שום אסון פתאומי, האוטובוס יצא לדרכו, הכול אותו דבר. היום. אבל מחר...”

“מחר זה מחר. היום לא השתנה כלום.” הוא החליק את הטוסט שלה לצלחת והושיט לה. “תנשמי. את היחידה שמבוהלת. הוא בסדר גמור.” הוא עצר עם המרית מעל הכריך המטוגן שלו. “מה התאריך היום?”

“החמישי.”

“את בטוחה? שיט, פספסתי את יום ההולדת של אחותי.”

“אצלה עדיין אתמול.”

“ארים לה טלפון מהעבודה. מה הפרש הזמנים?”

“אני לא יודעת. יום זה לילה. תבדוק באינטרנט.”

* * *

היא הגיעה לבית החולים קצת לפני מועד התור שנקבע לה. הבניין הראשי היה חדש – כולו זכוכית ובטון חשוף. שטחי ציבור נרחבים אמרו שאולי תגיעי בזמן למתחם, ועדיין תאחרי להיכנס בדלת הראשית.

הרופא שלה ישב באגף צדדי, בניין ישן שהצליח איכשהו לחמוק מהריסה. הכניסה הייתה פשוטה יותר, מפוארת פחות מהכניסה הראשית, אבל היום כיסה אותה איקס אדום גדול עשוי איזולירבנד ועליו השלט המרפאה פתוחה. נא להשתמש בכניסה הראשית.

הכניסה הראשית הייתה מנוכרת, ובלי קשר למזג האוויר או לשלטי אסור לעשן במרחק עשרה מטרים מהדלתות, תמיד התגודדה שם חבורת מטופלים בחלוקים של בית החולים עם סיגריות ביד, בצד אחד של הדלתות. כשהגיעה לפתח, היא שמה לב שהחבורה הייתה גדולה מהרגיל והתכנסה סביב דלת אחת, הדלת היחידה שלא הייתה מכוסה באיזולירבנד אדום. עננת העשן הייתה סמיכה עוד יותר.

ההמון ניסה למצוא מקום מול אדם לחוץ למראה לבוש אפוד זרחני צהוב. אישה ממורמרת שחלפה על פניה של האנה אמרה, “הם אומרים שאני לא יכולה לראות את הנכד החדש שלי. עושים עניין גדול מכלום.”

כשפילסה את דרכה בתוכו, התברר להאנה שזה היה בעצם תור מבולגן. הגבר באפוד הזוהר הרים את ידו לעבר האיש שבראש התור, שנראה מזלזל בו, וקרא בקול, “יש כאן אנשים שקבעו תור?” האנה הרימה יד מהוססת. “תמלאי טופס וגשי לאחד השולחנות בפנים,” אמר וחזר להתווכח עם האיש.

הטופס היה דף אחד בגודל A4 מודפס בשחור. “יש לך תור היום? חזרת מחו”ל בחודשיים האחרונים? השתעלת בשבוע האחרון? היה לך חום בשבוע האחרון?” היא סימנה כל מה שצריך.

בפנים, אולם הכניסה שבדרך כלל היה מרווח נחצה לשניים באמצעות שולחנות לבנים. הם חצצו בין המרק הרגיל של חיים וחיידקים שהשאירה בחוץ לבין עולם שהיה פתאום ריק וסטרילי, עולם של חולי. היא הושיטה את הטופס המלא שלה לאישה שישבה מאחורי השולחן הקרוב ביותר. האישה הביטה בטופס, כאילו האנה לא הייתה אלא עוברת אורח. “עזבת את הארץ בשבועות האחרונים?”

“לא.”

“הרגשת לא טוב השבוע?”

“לא.”

“זאת החתימה שלך?”

“כן.”

האישה הצביעה על תרסיס לחיטוי ידיים שהיה מונח על השולחן. “את צריכה לנקות את הידיים לפני שתעברי.”

האנה היססה. “קרה משהו בבית החולים? בגלל זה ההתארגנות המיוחדת?”

האישה הרימה אליה את מבטה. “אנחנו צריכים לעשות את זה כל הזמן, אם תשאלי אותי, לא רק כשיש משבר מעבר לים.”

מעבר לשולחנות, הכול היה שקט פתאום. במסדרון הארוך שהוביל דרך הבניין הראשי לאגף המרפאות היו רק חברי צוות בית החולים העסוקים בענייניהם ועוד אנשים כמוה, שאיחרו לתורים שלהם.

חדר ההמתנה היה מלא כרגיל, אבל שררה בו שתיקה מפחידה. היא ידעה שאפילו בזמנים כתיקונם, אנשים מדברים זה עם זה בלחישות. רובם הגיעו עם בן או בת לוויה, אבל רק לעיתים נדירות דיברו ביניהם, כאילו לא יכלו למצוא מילים שיוכלו להבהיר יותר מהדברים הנחוצים ביותר. הצלילים השולטים היו בדרך כלל עגלות מתנגשות ואחיות קוראות בקול או צוחקות, אבל היום אפילו הצלילים האלה נדמו.

המתנדבת הקבועה לא נמצאה ליד עגלת המשקאות החמים. במקומה היה תלוי שלט בכתב יד על נייר מדפסת, נא להתכבד. האנה מעולם לא חשה בנוח לקבל משקה חם, בעיקר בשנים האחרונות. היא חשבה שהמטופלים האחרים מסתכלים עליה, עם רעמת שערה והילוכה הקופצני, ושואלים את עצמם אם היא מתאימה למועדון הזה. היא בילתה בחדר הזה כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא הייתה אורחת – היא יכלה להכין לעצמה קפה. הרופאים כאן העניקו לאנשים חתיכות גדולות של חיים, שתמורתן נפרעה בהרבה תורים קטנים.

האישה שישבה מולה התעטפה באלגנטיות בצעיף צבעוני. אצבעותיה היו דקיקות, עורה יבש. הגבר שלידה אחז בעדינות בידה. הוא נראה מודאג. היא נראתה רק עייפה. האנה קיוותה שיכניסו אותם לפניה.

הצעיף היה מלא חיים, האנה שמה לב שצעיפים של חולות סרטן הם לעיתים קרובות ססגוניים מאוד. צעד קטן של התרסה, תג סטואי של אומץ שאמר, “אני אולי נראית סובלת, אבל מבפנים אני מלאת חיים.” זה לא היה בשבילה. היא לא רצתה לשאת את מחלתה בגאווה. תחת זאת הסתירה אותה, מנסה להצטייר כאחד האדם. היא לא ידעה מה לעשות עם המבטים החומלים של הזולת.

“האנה?” תערובת של שאלה וקריאה. הרופא הביט סביבו בקוצר רואי, כפי שרופאים עושים לעיתים קרובות אם הם לא מכירים אותך.

כשקמה על רגליה, הוא כאילו הושיט יד לעברה. היא הביטה ביד לרגע, מבולבלת, חושבת על מעבר החיידקים, מלחיצת יד אחת לבאה. מה עם החולים שלו המטופלים בכימו? גם את ידיהם הוא לוחץ? הוא לוחץ ידיים של רופאים אחרים, והם לוחצים את ידי החולים שלהם?

הוא המיר את המחווה בתנועה שסימנה לה להיכנס.

רופא חדש זה אומר תמיד שיהיה עליה לחזור ולספר כל פרט ופרט מהאבחנה והטיפול שלה, כמעט להצדיק את נוכחותה. בפעם הראשונה שזה קרה, האנה הרגישה כאילו חברה הבריזה לה ולא הגיעה לפגישה בבית קפה. היא הרגישה כאילו המחלה שלה כבר לא חשובה. היא התנחמה במחשבה שהמצב שלה שגרתי מספיק כדי שאפשר יהיה להעביר אותה לסטאז’רים. היא ידעה שכאן ממש לא כדאי להיות “חשובה.”

הוא עיין במסמכים שלה בזמן שהביטה סביבה. אותו תמהיל של אנשים – חולה ורופא – ישב על בדיוק אותם רהיטים בחדרים משני עברי המסדרון, ובבתי חולים אחרים, ובארצות אחרות. החוויה המיוחדת במינה שלה הייתה שכיחה.

“אז זו ביקורת שגרתית, או שמשהו מסוים מציק לך?”

היא הדחיקה את המחשבה המצמיתה שהיא כמעט בוודאות מבזבזת את זמנו. “הייתי אמורה לבוא בעוד חודש, אבל הקדמתי את התור.”

“פלא שהצלחת להשיג תור – כולם תפוסים. כל אחד חושב שהוא יפספס את התור שלו אם בית החולים ייסגר. לכל היותר, זו תהיה דחייה של שבועיים.” הוא הציץ שוב בתיק שלה. “כמה זמן עבר מאז אובחנת?”

“שמונה שנים.” הוא לא עיין הרגע בתיק שלה?

“לא הייתי ממליץ לך לוותר לגמרי על תור, אבל את גם לא צריכה לדאוג מפני דחייה קטנה.” חיוך מרגיע.

“מצאתי גוש בבית השחי. זה כנראה שום דבר. כלומר, זה כאב לי יום אחד, ולמחרת כבר לא, אז זה כנראה שום דבר.”

“מתי זה היה?”

“ביום רביעי שעבר. קצת כאב לי הראש בשבוע שעבר. אני בטוחה שזה רק בלוטה נפוחה.”

היא התיישבה על המיטה הארוכה והגבוהה בזמן שדקר אותה בעדינות בבתי השחי בקצות אצבעותיו.

“אני לא מרגיש כלום.”

היא שפשפה את המקום במשך כמה שניות עד שהצליחה למצוא אותו. “הנה, כאן.”

“והרגשת שינוי בגודל?”

“לא.” עכשיו, כשעמדה מול הרופא, הגוש היה באותו גודל, אבל היא הרגישה שהוא קטן בהרבה.

“סבלת משיעולים?”

“לא.”

“חום?”

“לא.”

“היית בקשר עם מישהו שסבל משיעולים או מחום?”

“לא היו נותנים לי להיכנס לכאן אם כן.”

הוא הביט בה ישירות ובתשומת לב בפעם הראשונה. “הם כן היו מכניסים אותך, אבל לא היית יושבת כאן מולי.” הוא הסיר את כפפות הבדיקה ורחץ ביסודיות את ידיו בכיור הקטן. “אני חושב שאנחנו יכולים להיות די בטוחים שאין לך מאנבה.”

היא פתחה את פיה כדי להביע התנגדות, אבל הוא המשיך לצעוד בתלם השחוק של נאומו. “יש בסביבה הרבה מאוד חיידקים קטנים, והם לא יוצאים לחופשה רק בגלל שמגיע אחד גדול. אם זה יעזור לך לישון טוב יותר בלילה, נוכל לעשות בדיקת דם, אבל מאוד בלתי סביר שיש לך משהו. די נורמלי שמישהי עם היסטוריה כמו שלך תרגיש חרדה בתקופה כזאת, בעיקר בהתחשב בהפצצה התקשורתית הבלתי פוסקת. הדבר החשוב הוא לא לדאוג יותר מדי. מומלץ לא להאזין לרדיו או לצפות יותר מדי בחדשות בטלוויזיה. ואל תלכי הביתה ומיד תתחברי לאינטרנט. אני יכול לתת לך רשימה של אתרים אמינים עם מידע על הנגיף.” הוא הגיע לשלב ההפוגה לצורך תגובת החולה.

“אני יודעת שאין לי מאנבה. אני רק רוצה לוודא שהסרטן לא חזר.”

הוא נראה מופתע. “סרטן? לא, אני לא רואה שום סיבה לדאגה. עברו כבר” – הוא עיין שוב בניירת – “שמונה שנים ו... שלושה חודשים מאז שאובחנת. וגם אם אף פעם אין לדעת בוודאות, נראה לי שאת יכולה להיות מרוצה מאוד מהחלמתך.”

היא ראתה שהוא סגר את התיק שלה. יש מקרים חשובים יותר, אפילו בשבילו. הוא סיים איתה.

* * *

היא השליכה את המפתחות על השולחן בחדר הכניסה וראתה אותם צונחים על ערמת ניירות, כאילו כדי להזכיר לה שהמסמכים מחכים לקריאה לפני שתוכל להתחיל בכתיבת ספר ההדרכה. בקרוב, אם היא רוצה לקבל תשלום תמורתו החודש. מה כבר יכול להיות; קייט לא מצפה ממנה לכלום היום.

לא היה מזיק לבית קצת ניקיון, וצריך להכין משהו לארוחת הערב, אבל עכשיו היא חייבת קפה. היא עדיין סבלה מסחרחורת של עייפות ומכאב ראש קל, אבל לפחות הייתה בבית.

הם צריכים להיות כאן. לא רק זאק – כולם. הבית היה ריק.

כל השנים הם חסכו כסף לשיפוץ. כשחלתה, הכסף כבר לא נראה כל כך חשוב. ואז היא הבינה שזה לא יכול לחכות. לאנשים מסוימים זה מתבטא בטיול הרפתקני מעבר לים שנדחה זמן רב, ואחרים מתקשרים לכל מי שאהבו אי פעם אך מעולם לא אמרו זאת. מבחינתה, זה היה להפוך את הבית הזה למקום שישמור על משפחתה, למקרה שהיא עצמה לא תוכל לעשות זאת.

כשבחרה את הצבע או את גודל המזווה, היא ראתה אותם. האור מהגינה נימר את הספסלים ואת הקיר בגוונים של אושר. הכול היה כמו שצריך. היא יכלה לשמוע את הדי צחוקם של הילדים ליד השולחן. כאן, היא ראתה אותם מכינים ארוחות ערב, יושבים לארוחות בוקר של ימי ראשון. לפעמים ראתה את הילדים מסבים עם חבריהם סביב השולחן במטבח, לא רק אותם ואת שון. היא בנתה את כל זה עבורם, ואיפה הם? לא כאן. אין כאן אף אחד.

עם פלנג’ר קפה ביד אחת וספל בידה האחרת, היא יצאה מהדלת האחורית בדרכה אל חדר העבודה שבחנייה המקורה. כמו כל הבתים בצד הזה של הרחוב, העורף פנה לסמטה זעירה.

היא שמעה מכונית נכנסת לחנייה אצל השכנים, וכעבור כמה רגעים, הדלת בצד של הגינה נפתחה. האנה שקלה להעמיד פנים שהגדר מספקת פרטיות, אבל זו הייתה נטלי, לא סטיוארט. “היי, מה העניינים?” היא התרוממה על קצות אצבעותיה כדי לחייך מעבר לגדר.

“אה, עסוקה מאוד. כולם חושבים שנדבקו במאנבה.”

“עם קצת סבלנות, הם כנראה באמת יידבקו.”

“זה יהיה קל יותר, כי אז אוכל לשלוח את כולם לבית החולים. עכשיו אני רק מזמינה בדיקות ומנסה להרגיע אותם. רגע, היום לא היה היום הגדול? זאק נסע והכול בסדר? הם לא ביטלו?”

“לא.”

“הם כל כך בוגרים עכשיו בגיל ארבע עשרה. קשה לי לתאר לעצמי את אֵלָה שלי בוגרת מספיק כדי לצאת לטיול בית ספר. סטיוארט אומר שלא יוריד ממנה את העיניים עד שימלאו לה שלושים וחמש. בפעמים אחרות הוא אומר שהיא תהיה חייבת לעזוב ביום שימלאו לה שמונה עשרה.” נטלי השתתקה לרגע. “אני חושבת שזה רק עוד כמה שנים מבחינת זאק.” היא הגיעה לדלת האחורית של ביתה, אך ידה השתהתה על הידית. “רבים מהאנשים בחו”ל, אלה שמתו, היו להם מחלות קודמות.”

“אני מניחה שזה הגיוני. טוב שאנחנו בריאים.”

“אז מה שאני אומרת בעצם – את צריכה לשמור על עצמך.”

* * *

אם כי לא הספיקה כלום, כשהגיעה האנה לאסוף את אוסקר הפעמון כבר צלצל וילדים נהרו משערי בית הספר.

האנה איתרה את אוסקר בחלקו המרוחק של מגרש המשחקים עם חברו דילן. השניים רדפו זה אחר זה כמו לוויינים זעירים סביב אימו של דילן. היא חייכה אל האנה שעשתה את דרכה לעברם. לפתע זיהה אותה אוסקר, קטע את ההקפה שלו ורץ ישירות אליה, מטיח את עצמו בה בחיבוק שכמעט הפיל אותה ארצה. “זהירות, אוסקר,” מלמלה.

“סליחה, אימא. דילן יכול לבוא אליי היום? אימא שלו אומרת שאפשר, אבל היא אמרה לשאול אותך.”

אימו של דילן הגיבה במשיכת כתף.

“בבקשה, אימא...”

אוסקר העביר את היום בכיתה מלאה ילדים שעשו השדיודעמה, אבל בכל זאת, דילן היה מאגר פוטנציאלי של חיידקים.

“אני לא יודעת, אוסקר.”

אוסקר משך כל הברה. “אוף, את אף פעם לא מרשה לי להזמין אף אחד.”

“זה לא נכון, אוסקר. דילן היה אצלך בשבוע שעבר.”

“אבל זה היה בשבוע שעבר.”

אימו של דילן התערבה. “אתה יודע מה, אוסקר? היום לא כל כך טוב. אולי נעשה את זה ביום אחר.”

“אבל את אמרת—”

“אוסקר,” קטעה האנה את דבריו, “ביום אחר.”

כשהגיעו לשער, מצב רוחו הקודר של אוסקר כבר התפוגג. הוא הכפיל את אורך מסעו בכל פעם שדילג קדימה ואז רץ בחזרה אליה. “אני יכול לקבל שוקולד?”

“בטח.”

הוא רץ לאורך גושי בניינים ונעצר בכל פעם בפינה, מחכה להאנה. האושר הצרוף שחש לנוכח הבטחה לטבלת שוקולד העלה חיוך על שפתיה.

מקבץ החנויות הקטן שעל פניו חלפו בדרכם הביתה מבית הספר כלל בעבר את כל מה שהיה צריך – קצב, ירקן, בנק – במרוכז באזור הצומת. עכשיו כבר צריך דברים אחרים – בית קפה, מסעדה תאילנדית שעושה משלוחים, חנות משקאות. רק בית המרקחת והמכולת הפינתית של לילי התעלמו משינויי האופנה.

מצידו האחר של מעבר החצייה, זגזגה לקראתם אישה גבוהה ורזה, לבושה שמלה פשוטה בגזרה ישרה.. האנה ראתה אותה לעיתים תכופות באזור, פולטת מילים גסות. האישה התהלכה במסלול עקלתוני והסתכלה לצדדים, כאילו חיפשה מישהו. כשחצו את הכביש האנה אחזה בידו של אוסקר ותמרנה אותו כך שגופה חצץ בינו לבין האישה. היא החישה מעט את צעדיה, מושכת קלות בידו של אוסקר. היא חשה משיכה בזרועה, וכשהפנתה את מבטה ראתה שהוא מרים משהו מהכביש.

“בוא, אוסקר, אין לנו זמן.”

“למה?”

“אל תיגע בזה, זה מלוכלך.”

“זה חרוז, והוא יפה.”

“עכשיו הידיים שלך מלוכלכות.”

אוסקר שמט בגנבה את החרוז לכיסו והסתכל בצער על ידיו.

“אל תרים דברים מהרצפה. אתה לא יכול לדעת מה נגע בהם.”

“אבל תרשי לי בכל זאת לאכול שוקולד?”

ידיים מלוכלכות. אם תגיד לא הוא יתחרפן לה עכשיו, והאישה התקדמה ישירות לעברם. “ניקח את השוקולד הביתה ותוכל לשטוף ידיים לפני שתאכל.” היא קיללה את עצמה בליבה – זה מצב שהיא אמורה להיות ערוכה לקראתו.

שיערה של האישה היה גזוז עד שקרקפתה בצבצה דרכו. האנה חשבה לרגע לכסות את אוזניו של אוסקר, אם כי זה רק יעצים את חשיבות התקרית מבחינתו. אם יוכלו רק לחלוף במהירות על פניה, ואם היא לא תדבר בקול רם מדי, אולי הוא אפילו לא ישים לב. האנה הכינה את עצמה נפשית לשטף המילים.

קולה של האישה היה גבוה, נוקב וחנוק. “אתה ישו היום? אני, אני ישו היום.” היא הושיטה יד לאוסקר, והאנה הבינה בהקלה וברגשות אשם שהוא לא מסתכל לכיוון שלה. האנה אף פעם לא שמה לב עד כמה דקיקות זרועותיה של האישה, והיא תהתה עכשיו אם מישהו מטפל בה. ידיה של האישה נראו נקיות, אבל מתחת לציפורניה היה לכלוך.

האנה משכה בעדינות את אוסקר אל מחוץ להישג ידה של האישה. “לא היום.” היא חייכה אל האישה, מנסה להסיח את תשומת ליבה מאוסקר.

“אני. אני ישו היום.” דומה היה שהיא אינה שבעת רצון מתשובתה של האנה. משהו בצד האחר של הכביש צד את עינה, והיא נדדה לתוך מעבר החצייה, מתעלמת מהם ומהמכוניות. האנה שחררה את אחיזתה בידו של אוסקר, והוא נורה כמו טיל לעבר החנות הפינתית.

עד שהצליחה להשיג אותו, הוא כבר לקח חטיפי שוקולד שונים והניח כל אחד בחזרה במקומו, קורא באיטיות את המילים שהכיר כדי לפענח באיזה ממתק מדובר. ידיו העבירו את החיידקים מהחרוז לכל עטיפה ועטיפה, ועכשיו הם יעברו לידי כל מי שיקנה את החטיפים האלה. “עכברון, מסתכלים עם העיניים ולא עם הידיים.” ממתי היא הפכה ללקסיקון של קלישאות הוריות?

לילי רכנה מעל הדלפק. “זה בסדר. קשה לבחור.”

האנה התאפקה לא לזרז את תהליך קבלת ההחלטות שלו. היא ידעה שזה רק יוביל לחרטות מאוחרות, לדמעות, ולפעמים גם לעוד חטיף שוקולד. אוסקר התהלך לאורך המדף ובחזרה לפני שנעצר בהיסוס מול קופסה מסוימת ולקח חטיף שוקולד. הוא הביא אותו לדלפק והניחו מול לילי.

“הוא ילד טוב,” אמרה לילי בחיוך.

בדרך כלל האנה הייתה נותנת לאוסקר את הכסף כדי שימסור אותו ללילי, אבל היום היא נתנה ללילי את המטבעות בעצמה. היא נרתעה קלות כשלילי לקחה את החטיף והניחה אותו בידו של אוסקר, מצמידה אליו את ידה.

“ילד טוב.” לילי פתחה צנצנת סוכריות גומי בצורת תינוקות, שלפה אחת באצבעותיה והניחה אותה בידו האחרת של אוסקר, חופנת אותה בידה. אוסקר הקפיץ את סוכריית הגומי אל פיו לפני שהאנה הספיקה להוציא מילה מפיה.

ידה של לילי החזיקה את המטבעות שנתנה לה האנה, מטבעות שהאנה קיבלה השדיודעממי, שקיבל אותם מהשדיודעמי, כמו כל המטבעות והשטרות האחרים שאיתם התעסקה היום לילי. וסוכריות הגומי. האנה אפילו לא רצתה לחשוב כמה ידיים של ילדים אחרים נכנסו לצנצנת סוכריות הגומי רק בשעות האחרונות.

לילי ראתה אותה מסתכלת על אוסקר. “בכל יום יש עוד ועוד מקרים. תקפידי להשגיח על הילד הזה.”

האנה צעדה עד סוף הרחוב ופנתה מעבר לפינה כאילו המחלה דולקת בעקבותיה. אוסקר רץ קדימה, נוהה אחר השוקולד שטרם זכה לטעום. החטיף היה מונח בכיסה בבטחה, מחוץ להישג ידו. אוסקר מעולם לא היה נלהב כל כך לרחוץ ידיים כמו עכשיו.

כשעברו דרך דלת הכניסה לבית, אוסקר שאל פתאום, “למה היא ישו?”

“אני לא יודעת. היא כנראה חושבת ככה.” אוסקר נראה שבע רצון מתשובתה ורץ לחדר האמבטיה, משאיר את הילקוט, הכובע ומעיל הפליס על רצפת המסדרון. האנה הניחה לדלת הכניסה להיסגר מאחוריה. הדלת נסגרה בנקישה מרגיעה.

אוסקר הגיע בריצה בחזרה, פושט את ידיו לפנים. “הן נקיות.”

היא הסתכלה על המים המטפטפים מהן. “אתה צריך לייבש אותן. חיידקים אוהבים מים. נתת להם בריכה גדולה לשחות בתוכה.”

“בסדר.” הוא כבר היה באמצע הדרך בחזרה לחדר האמבטיה.

“ותרים את החפצים שלך ותשים אותם בחדר שלך.” אוסקר כבר נעלם בחדר האמבטיה. “אחרי שתאכל את החטיף.”

הוא חזר, ידיו מנוגבות אך עדיין לחות. כשהיא מחזיקה בבסיסו של חטיף השוקולד, האנה קילפה אותו בזהירות בידה האחרת כאילו היה בננה, כדי שהעטיפה לא תיגע בחטיף.

אוסקר חטף אותו ורץ לדרכו, משאיר את המילים “תודה, אימא” מרחפות באוויר ביניהם.

היא שמעה רעשים מכיוון הסלון. העולם שהשאירה הרגע מאחורי הדלת הסגורה דולף פנימה דרך גלי האתר. “אין טלוויזיה עד שתסיים להכין שיעורים.” היא הרימה את הילקוט, את הכובע ואת מעיל הפליס והשליכה אותם לחדרו כשחלפה על פניו. כשהגיעה לסלון, מצאה את אוסקר על הרצפה מול המרקע הריק, אוחז בידו בשלט.

* * *

בתור צ’ופר, היא הרשתה לאוסקר להישאר ער עד מאוחר. כשהציעה את זה, שון הרים גבה ואמר, “באמת?” אבל לא המשיך לדון בכך. הוא היה זה שאהב לכופף את החוקים. היא זו שתחמה את הגבולות, כך שריכוך עמדותיה הפתיע אותו יותר משעת השינה. הגדרת העניין כ”צ’ופר” אפשרה לה לטייח על העובדה שאיבדה את תחושת הזמן מול המחשב ושכחה לגמרי להכין לאוסקר את האמבטיה.

אוסקר נכנס בדילוגים למטבח. “אפשר לאכול בחוץ, כמו פיקניק?”

שון כיווץ את גבותיו. “חושך בחוץ, חמוד, והארוחה שלך תתקרר.”

הם התיישבו סביב השולחן לקול אנקות המחאה של אוסקר, אך בתוך זמן קצר הוא כבר שקע בתיאור היום שעבר עליו באוזני שון. הוא דיבר בשטף, ושון היה צריך רק לזרוק מדי פעם “אה, באמת?” או “ומה קרה אחר כך?” כדי לדרבן אותו להמשיך. האנה כבר שמעה את הסיפורים האלה אחר הצהריים, ועל כן יכלה להניח למחשבותיה לנדוד. היא נעצרה על המחשבה שבעצם, במשך היום כולו לא היה אפילו רגע אחד שבו ארבעתם היו יחד בו זמנית.

היעדרותו של זאק הייתה חזקה כל כך, עד שקיבלה תחושת נוכחות. כעת, כשהאנה הביטה באוסקר, התברר לה שהיא מתקשה להשליך את המראה ואת האישיות של זאק על גוף קטן כל כך. אבל זאק היה בגודל הזה פעם, והם אכלו במטבח הזה לפני שאוסקר נולד, שלושה סביב השולחן. שני מבוגרים וילד בן חמש. בתקופה ההיא זה היה פשוט רגיל, אבל עכשיו זה בהכרח היה מוזר. בעוד ארבע שנים, זאק יהיה אדם בוגר. עד שיגיע אוסקר לגילו של זאק, יקרה שוב שהם יישבו שלושה סביב השולחן בארוחת הערב.

לפני השיפוץ, במקום שבו עמד השולחן הזה עמדה מכונת הכביסה. פני המכונה הופנו כלפי הגינה. המטבח התפרש על פני המחצית האחרת של החדר הזה, והנוף היחיד שנשקף ממנו היה שם הגדר הצדדית. רוחות הרפאים של זאק, שון והאנה של פעם ישבו ליד רוח הרפאים של שולחן המטבח הישן ורוחות הרפאים של הקירות שהרסה האנה כדי לפצל את החדר.

* * *

שון ישב בחושך על קצה אחת האדניות המוגבהות הבנויות מלבנים, מואר מאחור בשרשרת אורות ססגוניים שקישטה את הגדר. לידו נחו שתי כוסות יין. הוא הושיט לה אחת. “קחי, חשבתי שאולי תזדקקי לזה. להתאושש מהיום הגדול שעבר עלייך.” היא התיישבה על הלבנים הקרות והניחה למתיחות להתפוגג כשנשענה עליו. היא חשה בחומו אפילו מבעד לבגדיהם.

אור נהר מהצד של נטלי, מעבר לגדר, חומק מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות בחלק האחורי של ביתה. האנה שמעה את הקולות – הם שוב אירחו חברים. הצלילים היו מרגיעים, חייהם של אחרים נמשכים באופן לגמרי בלתי תלוי בחייה שלה. היא לא הצליחה לפענח את המילים, אך הקולות גברו והשתתקו, נקטעים לעיתים בפרץ צחוק. אולי היו שם ארבעה בסך הכול. מעת לעת היא שמעה את אלה מצייצת משהו. האנה העדיפה לשבת בגינתה השקטה ולהאזין לקולות שבקעו מהחבורה בבית של נטלי מאשר להיות חלק מהאירוע. נראה לה מוזר שרופאה תארח עכשיו אנשים בביתה, בהתחשב במקרה בניוקאסל ובכל ההתרחשויות מעבר לים.

מחשבה צצה במוחה. “מה מספרת אחותך?”

“אחותי? אה, לא הצלחתי לתפוס אותה.”

האנה הזדקפה. “ניסית?”

“כבר היה מאוחר כשהגעתי לעבודה, אז פספסתי את שעות היום אצלם. ניסיתי שוב עכשיו, כשהיית עסוקה בקריאה, אבל לא הייתה תשובה. אנסה שוב לפני השינה.”

“צלצלת למספרים שלה בעבודה ובבית? היא בטח כבר בעבודה עכשיו.”

שון משך בכתפיו. “בדקתי את הפרש השעות. התקשרתי לעבודה – היא לא הייתה שם, אז התקשרתי אליה הביתה.”

“למה היא לא הייתה שם?”

“כי היא הייתה בדרך לעבודה? כי היא לא נסעה הביתה? כי היא שתתה יותר מדי אתמול בלילה וישנה חזק אז היא לא שמעה את הטלפון? אני לא יודע.”

“זה לא מפריע לך?”

“לא, זה לא מפריע לי. היא נמצאת במרחק מאות קילומטרים ממנצ’סטר. הסיכון הגדול ביותר הוא שהצהובונים ההיסטריים יפחידו אותה עד מוות. לא יותר מסוכן שם מאשר אצלנו.” הוא שפשף את גב ידה. “וכאן לא מסוכן בכלל, נכון? וגם לזאק לא נשקפת שום סכנה.”

“אתה והרופא. אתם צריכים להתאחד ולעשות ביניכם חלוקת עבודה מי יגיד לי שאני מדמיינת דברים.”

“רופא? היה לך תור ששכחתי? לא אמרת כלום הבוקר.”

“אתה לא צריך לדעת על כל תור שלי.”

“הכול בסדר?”

“כן. איזה רופא צעיר שיודע הכול. הוא חושב שאני היפוכונדרית.”

“את פרנואידית. פרנויה זה שונה מאוד מהיפוכונדריה.”

“מצחיק מאוד.”

“כן, אני יודע” – הוא חייך חיוך מטופש – “זה הכישרון היחיד שלי.”