עד עצם היום הזה 3: רצ’ד

1 ניקולס שבע שנים אחר כך

״איך קוראים לה?״

אני מלכסן מבט אל סת׳ ועוקב אחרי האצבע שלו שמלטפת את זקנו הכהה.

״אתה יודע, לא פלא שאתה לא משיג כוס עם כל החרא הזה על הפרצוף שלך.״

הוא מחייך אליי. ״נשים אוהבות את החרא הזה. ואתה סוטה מהנושא.״

״אילו נשים?״

״כל אלה שהתחת היפה שלך משאיר לי.״ הוא קורץ לי, קם ולוקח את הז׳קט שלו, העור החום־בהיר הולם את עורו הכהה. הוא מסדר אותו מעל נרתיק האקדח שלמותניו. ״אתה באמת לא מתכוון להגיד לי?״

אני מושך בכתפי ומסתובב עם הכיסא, הקירות הנמוכים של התא המשרדי שלי סוגרים עליי מכל הכיוונים. ״אני לא זוכר.״

״זה כל כך אופייני לך,״ סת׳ נוזף בי.

צחוק מבעבע בחזי. ״היא ידעה מה אנחנו עושים. הזדיינו, לא הצעתי לה נישואים.״

הוא נד בראשו. ״לא נראה לי שיש מישהי מספיק טיפשה לחשוב שאתה מציע יותר מסטוץ, אחי.״

החזה שלי מתכווץ ואני מכריח את עצמי לחייך. הוא לא טועה. גם אם הייתי רוצה, אין מקום למערכת יחסים בעבודה הזאת. יש הרבה סיכונים שמתלווים לתפקיד של סוכן ביחידה למלחמה בסמים. מספיק קשה לי להגן על אחותי. כל אחת אחרת תהיה רק עוד נטל שאין לי עניין בו.

״אל תתרגז רק כי אני לא מוכן לשחק את כל המשחק הזה של רגשות מומצאים מהאגדות.״

הוא מרים גבה. ״מה זה בכלל אומר?״

״אהבה.״ אני מושך בכתפי. ״זה שקר. סתם תגובה כימית שאנשים מעמידים פנים כאילו יש בה מעבר לזה.״

״מה שתגיד, אחי,״ סת׳ מגחך. ״אתה בא לאכול משהו?״

אני מפנה מבט אל המעבר שלאורכו ניצבת שורה ארוכה של שולחנות עבודה אפורים אחידים, על רקע השטיח הכחול המרופט. ״לא, המפקד ביקש לדבר איתי.״

המבט של סת׳ עוקב אחרי מבטי עד שהוא מגיע לדלת המשרד הסגורה של מפקד חטיבת שיקגו, הסוכן גיילן. ״באיזה עניין?״

״בטח עוד איזו משימת בייביסיטר. אלוהים יודע שעבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהוא עירב אותי בחקירה אמיתית.״

זווית פיו מתרוממת. ״מה אני אגיד לך, אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לזיין את הבת שלו.״

אני גונח ומשפשף את פניי בידיים. ״פעם אחת, זה קרה רק פעם אחת, ובכלל לא ידעתי שהיא הבת שלו.״

סת׳ צוחק ואני עושה פרצוף וזורק לו על הראש עט אקראי מהשולחן שלי. החצוף הזה נהנה יותר מדי מחוסר המזל שלי.

הדלת למשרד המפקד נפתחת בתנופה ושנינו מסתובבים לשמע הרעש. הצחוק של סת׳ גווע וגופו מזדקף. הוא מכחכח בגרונו. אני מסתכל עליו ומגחך.

חתיכת פחדן.

הוא תמיד פחד מהבוס שלנו, לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שהמפקד נובח אבל לא נושך. שנינו סוכנים כאן כבר כמעט עשור, וסת׳ עדיין מתנהג כמו מישהו שסיים הרגע את האקדמיה וחושש שיפטרו אותו. אבל הם לא סתם הופכים כל אחד לסוכן שטח. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בזה. זה חלק מהסיבה שאני אוהב את זה כל כך. לא נותנים לך שום דבר ככה סתם. וכשאני עובד כסמוי אני ממש יכול להרגיש שאני תורם משהו לעולם. עם כל סוכן סמים מזדיין שאנחנו מוציאים מהרחוב, האשמה על שנכשלתי במשימה עם המשפחה שלי פוחתת קצת.

״וודסוורת׳.״

הקול של גיילן צרוד ואני קורץ לסת׳ וקם מהכיסא כדי ללכת למשרד שלו. אני מרגיש את המבט הנוקב של המפקד עוקב אחרי כל צעד שלי. זה לא סוד שהוא שונא אותי ורוצה להעיף אותי מהחטיבה שלו, וכהמשך ישיר לכך — גם מחייו. אבל למרות הרגשות הפרטיים של המפקד, אני חי ונושם את העבודה הזאת, ואני הכי טוב במה שאני עושה.

אני מתיישב בכבדות בכיסא האפור הקשה מול השולחן שלו, בוחן את הצילומים הממוסגרים של אשתו ושלוש בנותיו. אני מרגיש את הזין שלי פועם כשאני מוצא ביניהן את סמנתה מחייכת, עם העור הזהוב המושלם שלה, זרועה כרוכה סביב הכתף של אחותה הקטנה.

שיקרתי לסת׳. כן ידעתי שהיא הבת של המפקד, פשוט לא היה לי אכפת. זה הגיע לו, אחרי שהוא הוציא אותי מחקירה פעילה והעביר לעבודה משרדית.

המפקד מכחכח בגרונו וחולף על פניי, מצמצם עיניים ושולח יד להפוך את התמונה הממוסגרת על פניה. זווית פי מתרוממת, אבל אני מתאפק ובמקום זה מעלה על פניי הבעה משועממת.

הוא מצביע עליי. ״שלא תסתכל עליה אפילו, חתיכת חרא קטן.״

אני מגחך ומרים ידיים במחוות כניעה. ״טעות שלי, המפקד.״

הוא מזעיף פנים. ״אני מפקח עליך, אני לא פאקינג מפקד. וההתנצלות שלך שווה לתחת.״

״אבל בלב שלי אתה המפקד, ואם אתה לא מרוצה, אני לא מרוצה.״ אני מצמיד יד לחזה שלי ומחייך. ״בחייך, אמרתי שאני מצטער. מה עוד אני יכול לעשות?״

הוא מצמצם את העיניים הכהות שלו. ״כבר עשית יותר ממספיק.״

אני נשען אחורה בכיסא. ״רק מה שהיא ביקשה ממני לעשות.״

חבטה עזה מהדהדת בחדר, והוא מצמיד את האצבעות שלו בכוח לשולחן. ״אתה מפוטר.״

אני מושך בכתפי, מניח ידיים על מסעדי הכיסא וקם. ״בסדר גמור.״

״תחזור לשבת. פאק.״ הוא מעביר יד על ראשו הקירח ונושף נשיפה עמוקה תוך כדי שהוא צונח בחזרה לכיסא. ״אלוהים, כמה שאני שונא אותך,״ הוא ממלמל.

אני מרים גבה. ״מותר לך לדבר ככה לכפופים שלך?״

״יש לי משימה בשבילך.״

זה גורם לי להקשיב. אני רוכן קדימה והמבט המשועשע שלי נעלם.

סוף־סוף.

״היית פעם בקינלנד?״ הוא זורק על השולחן מעטפת מנילה וצליל החבטה שלה מצלצל לי באוזניים. כמה תמונות מעקב בשחור לבן מציצות מהצד.

אני שולח יד ומרים אותן.

״הייתי שם כמה פעמים,״ אני אומר באגביות, כי אני לא רוצה לשים לב לאופן שבו הקרביים שלי מתהפכים כשאני נזכר איך אימא שלי הייתה לוקחת אותי ואת אחותי למסלול שארך שעתיים, משיקגו לקינלנד. הקול שלי נסדק קצת במילה האחרונה והצוואר שלי מתכווץ באי־נוחות. אני מכחכח בגרון ומעלעל בתמונות. יש שם אחת של אנשים פורקים ארגזים ממשאית. ואחרת של איש מבוגר עם שיער אפור משוך לאחור וקעקועים מקצות האצבעות ועד לצוואר, משפיל מבט מחויך לבחור שעומד לצידו. ״מי זה?״

״זה פארל וסטרלי. שמעת עליו?״

אני נד בראשי לשלילה.

״אמריקאי עם דם אירי טהור וגיליון הרשעות סטנדרטי. בילה שמונה שנים בכלא גיליקן ושוחרר על תנאי בגין התנהגות טובה. בשנים האחרונות הוא מתחיל לצוץ שוב. ונראה כאילו הוא בכל מקום.״

אני מחייך. ״אסיר משוקם?״

״כולם כאלה, לא?״ המפקד נושף. ״הם מפעילים את העסקים מקינלנד, מציפים את הרחובות באיזשהו חרא חדש.״

הבטן שלי מתהפכת. לחרא החדש הזה קוראים פליינג מונקי והוא הולך ומשתלט על השטח. הוא דומה לכל סוג אחר של הרואין, אבל גם לא. הוא סופר פופולרי, מה שאומר שכבר התחילו לצוץ חקיינים בכל פינה, מנסים לייצר מוצר דומה, אבל נכשלים. כל מה שיוצא מזה הם רק עוד מתים ממנות יתר של סמים שנמהלו בחומרים גרועים.

אני מצמצם עיניים ומתעמק בתמונה של שני הגברים. ״זה...?״

״בהחלט הוא.״

אני נושף, נשען לאחור בכיסא ומביט בשיער הערמוני הבהיר ובמבנה הגוף החסון. ״איזיקיאל או׳קונור.״

אני מחזיר את התמונות לשולחן בתחושה חמוצה בבטן. איזיקיאל מוכר היטב במעגלים שלנו. אבא שלו, ג׳ק או׳קונור, היה ידוע בשיקגו כמלך המאפיה האירית. הוא היה חסר רחמים. אבל זה היה לפני שהכוח שלהם נחלש לפני כמה שנים וג׳ק נרצח בכלא, שם הוא ריצה עונש על כמה וכמה מפשעיו.

״אז מה, אתה רוצה שאני אתחיל לאסוף מודיעין?״

הוא מצמצם עיניים. ״אני רוצה שתסתנן לארגון ותמצא את הספק שלהם. אם נתפוס את הכריש הגדול, לא תהיה לנו בעיה למצוא את כל השאר. לא הקדשתי את מיטב שנות הקריירה שלי למרדף אחרי המאפיה האירית רק כדי לראות אותם צצים פתאום בשטח, עם פנים חדשות במיקום חדש, במחשבה שהם שוב יכולים להשתלט על העניינים.״

הגבות שלי מתרוממות עד קו השיער. ״אתה רוצה שאני איכנס כסמוי?״

״אתה מופתע?״ הוא מטה את ראשו הצידה.

הידיים שלי רועדות מזריקת האדרנלין הפתאומית. ״רק כי זה לא קרה הרבה זמן.״

הוא נוהם, הגבות העבותות שלו מתכווצות עד שנחרץ לו קמט עמוק באמצע המצח. ״אתה אומר שאתה לא מוכן לזה?״

הבטן שלי מתהפכת ואני מזדקף במהירות. ״השתגעת? אין מישהו שמתאים לתפקיד יותר ממני, ואתה יודע את זה, המפקד.״

הוא מושיט יד לצד המחשב שלו, מוציא משם עוד תמונה ומניח אותה מולי. זאת אישה. אישה יפהפייה עם שיער חום מבריק אסוף בקוקו גבוה, לבושה בבגדי מעצבים. ״זאת דורותי וסטרלי, הבת של פארל. השמועות מספרות שהיא נקודת התורפה שלו. ברגע שתהיה בפנים, תנסה להתקרב אליה. היא תישבר.״

הפתעה מרפרפת לי בקרביים. ״למה דווקא היא?״

חיוך איטי מתעקל על שפתיו והוא נשען לאחור. ״חשבתי שיש לך חיבה מיוחדת לבנות יפות של אנשים חשובים.״