עד שאיינשטיין בא

1.

זה שעות התבוססה פאולינה בייסוריה והמשיכה לעמוד בעקשנותה. היא לא תיכנע לצירים ולא תשחרר את הזעקות הנוקשות מדופנות גרונה. המיילדת פעלה ללא הרף והגירה פלגי זיעה שהשתוו לאלה הניגרים מפניה של היולדת. הצירים גברו ולידה אַין.

כמי ששייכה עצמה למעמד החברתי הבורגני, גזרה פאולינה על עצמה הבלגה. לדידה, אין זה יאה לזעוק את הכאב, גם אם הוא ללא נשוא. עיניה האפורות החזקות שיתפו עמה פעולה ולא הסגירו את מצוקתה. אמה יֵטֶה אחזה בידה וביקשה בתחנונים לספוח אליה את הכאב.

לפתע קרעה צווחה חדה את חלל החדר. ראשו הגדול של העובר יצא לחופשי, והתינוק המבועת החליק החוצה והעלים את הצירים באחת.

"מזל טוב, פראו איינשטיין, יש לך בן!" מילטה המיילדת את המשפט, ובהלה נסוכה בקולה.

סבתא יטה הוסיפה בקול חנוק, "את אמא, פאולינה שלי."

פאולינה נשמה נשימה ארוכה בטרם תשטוף את עיניה בתינוקה. היא שיננה לעצמה את התאריך - יום שישי, ארבעה־עשר במרס 1879.

המיילדת ניגבה בבהילות את התינוק, עטפה אותו בשמיכת הצמר הרכה והזדרזה להעבירו, כמו היה גחל בוער, לידיה המושטות של סבתא יטה. יטה קילפה את שולי השמיכה מהגוף הזעיר, סובבה אותו זהיר־זהיר ימינה ושמאלה ובחנה את איבריו.

מבטה נפל על חלקה האחורי הגדול של גולגולתו, שהיתה מכוסה פלומה שחורה. היא הניחה אותו בידי האם. "קחי אותו," הפטירה והסבה את ראשה הצדה.

חושיה של היולדת המותשת התחדדו, וכשפגשו עיניה בגולגולת הגדולה והמעוותת התמלטה מפיה צרחה עזה, כמו תקפוה מחדש הצירים.

"פאולינה, אל תדאגי," אמרה יטה והעבירה אצבעות נרעדות על פניה המזועזעות של בתה.

"אוי, אמא, התינוק לא בסדר!" היא הסיטה את ראשה והושיטה את הרך הנולד לאמה. יטה הניחה את התינוק על אמו והורתה, "היניקי אותו, פאולינה." מיד פנתה לצאת ולחלץ את פקעת הבכי מגרונה, אלא שמחוץ לחדר המתין הֶרְמָן בסקרנות.

"מה קרה?" קרא בבעתה.

"מזל טוב," השיבה ונמלטה החוצה.

לרגע עמד הרמן נבוך וחרד, ואז התפרץ פנימה וראה את התינוק יונק בשקיקה. פאולינה חייכה אליו מבעד לדמעותיה. ההנקה זרעה בקרקעית לבה רגשות אימהיים מיידיים.

"תראה, הרמן, התינוק שלנו רעב."

הוא נשק למצחה והתבונן בבנו הזעיר והרעבתן.

"אני אוהבת אותו," לחשה להרמן.

"אין מאושר ממני!" קרא. "אנחנו משפחה: אבא, אמא ובן. אלוהים, תודה."

"אלוהים?" צחקה פאולינה צחוק קצר וייצבה בעדנה את ראש התינוק על כתפה לגיהוק, כפי שהורתה לה המיילדת.

"כן, אלוהים, או מי שזה לא יהיה. תודה," אמר ועיניו נמשכו אל אחורי הראש המגודל. "אני מבין שנולד לנו בן חכם במיוחד," ציין, והיא נתנה בו מבט אסיר תודה.

הרך הנולד היה אמור להיקרא אברהם, מחווה לאביו של הרמן. אלא שההסתייגות מפני הצליל היהודי מדי של השם גרמה להם לשנות את דעתם.

"אלברט?" הציעה פאולינה, והרמן אישר בהנהון ראש. אלברט היה עבורם תחליף ראוי, גם אם לא תכלית השלמות.

• • •

הרמן איינשטיין נולד ב־1847 בכפר בּוּכַאוּ, באזור שוָואבּיָה שבגרמניה. הוא נהג לציין בגאווה כי מהשוואבים צמחו אישי רוח גדולים, דוגמת המשוררים שילר, מריקה והלדרלין והפילוסוף הגל. התמזל מזלו של הרמן והוא נולד בעת שבה החלו יהודי בוכאו ליהנות משוויון תעסוקתי ולבחור לעצמם כל מקצוע שתחפוץ נפשם. הוא נשלח ללימודים בבית הספר התיכון בשטוטגרט. ברם, חסרון הכיס והאיסור שחל על יהודים ללמוד באוניברסיטאות גרמו לו לארוז את עצמו ואת חפציו בתום לימודיו התיכוניים ולשוב אל בית ההורים בבוכאו.

במשך מאות שנים חיו היהודים באזור תחת גזירות ואיסורים, סבלו מרדיפות ומפוגרומים, ואם שהו בעיר גדולה, היה עליהם לשוב לעיירתם לפני רדת החשיכה. איחוד גרמניה ב־1871 מיזג את מדינות הקונפדרציה הגרמנית לאומה חדשה וגדולה בהנהגת הקנצלר אוטו פון ביסמרק. היהודים שוכני האזור שהיה לדרום גרמניה פתחו פרק חדש בחייהם ופעלו להתערות בסביבתם הקתולית, כשהם נפרדים ממנהגי הדת היהודית ומתבוללים בקרב בני המעמד הבינוני.

על כל פנים, זמן קצר לאחר שובו לבית הוריו נסחפה משפחתו של הרמן, על שבעת ילדיה, בזרם ההגירה של יהודי בוכאו לאוּלְם, עיר משגשגת יותר השוכנת בחיק גבעותיה של שוואביה. מצדן האחד של הגבעות זרמו מימי הדנובה, ומצדן האחר השתרע רובע דייגים עתיק.

במהרה הצטרף כשותף בחברה למזרני נוצות שהקים דודנו. לא חלפו ימים רבים והתברר כי הרמן - האיש נעים ההליכות, בעל החזות הנבונה והסימפטית, שמעל שפתו העליונה צמח שפם להתפאר ולעיניו משקפי מצבט שהקנו לו מראה פרוסי למהדרין - הוא אדם הססן וכישלון טוטאלי בכל הנוגע לעסקים.

בגיל עשרים ותשע נשא לאישה את בחירת לבו, הצעירה ממנו באחת־עשרה שנה. פאולינֶה קוֹך היתה בחורה תמירה, בעלת עיניים אפורות גדולות המקרינות מזיגה מבלבלת של תקיפות ורוך וסגנון דיבור מתנשא, נוכח היותה בתו של יוליוס קוך, סוחר דגנים מצליח שהיה ממונה על האספקה לחצר המלכות של וִירְטֶמְבֵּרְג.

קוך היה אדם חרוץ ונחוש, ערמומי ורגזן. עם זאת, היה מסור לעבודה קשה וטיפס בדירוג המעמדות, ומאופה פשוט נעשה לסוחר אמיד. הוא הוריש לבתו את הגישה המעשית, ואילו היא הוסיפה אליה שנינות וחריפות שלא תמיד היטיבו עם סביבתה, כמו למשל מילים שהתפרשו כעוקצניות או צחקוקה הנתפס כפוגעני. כאישה אנינת טעם בעלת גינונים אריסטוקרטיים ולבוש מהודר ברוב חן וטעם, הקפידה על התערות בקרב החברה הגרמנית הבורגנית הגבוהה.

הזוג הצעיר, הרמן ופאולינה, התגורר באוּלְם, סמוך לבית הוריו של הרמן. גם הם תלו תקוות בתמורות העתים, בתהליך האמנציפציה המעודד שוויון אזרחי, ומתוך רצון להשתלב בחברה הגרמנית אימצו אורח חיים רחוק מן הדת.

מדי יום ביומו, בתום פעולות משק הבית הקטן, שקדה פאולינה על רקימת מפה מיוחדת עם ציורים בדוגמה מורכבת. בשעות בין הערביים היתה מתיישבת ליד הפסנתר, כששמלתה בעלת השרוולים התפוחים הדוקה לגופה ושערה אסוף במקלעת. אצבעותיה חוללו על הקלידים והפליאו לנגן יצירות של מוצרט ובאך. הרמן היה קורא מיצירותיהם של גתה, שילר והיינה, ומפעם לפעם נשא את מבטו מהספר ונתן בה מבט מלטף.

בערבים שבהם יצאו לקונצרט או לאופרה נדחקה פאולינה לתוך שמלתה המהודרת, שהדגישה את מותניה הצרים, והשחילה בזהירות את כפות רגליה העדינות לחלל המצומצם של נעלי העקב. הרמן התהדר בחליפתו השחורה ובצווארון המבהיק והמעומלן. כך יצאו שלובי זרוע לעבר הכרכרה, כשרשרוש השמלה ונקישות עקביה מלווים את צעדיהם.

הולדתו של אלברט שינתה את הרגלי הבית ואת סדרי העדיפויות. מבקרים עלו לרגל לכבוד הרך הנולד והרעיפו עליו חיבה וחום ומתנות. הגדילו מכולם בתכיפות הופעתם פאני, אחותה של פאולינה, בעלה רודולף, דודנו של הרמן, ובנותיהם הרמין בת השבע, אלזה בת השלוש ופאולה בת השנה.

עולמה של פאולינה נסב כעת סביב בנה העגלגל, הנאה ושחור השיער. היא סרגה ורקמה עבורו, שרה לו שירים, ניגנה לו בפסנתר וסיפרה לו סיפורי ילדים, כשהוא יושב לצדה בברכיים אסופות ובפה פעור לרווחה. בשובו מעבודתו היה הרמן משחק עם ילדו ומטייל עמו בגאווה ברחובות השכונה.

רק שני צללים העיבו על ההרמוניה השורה בין כותלי הבית. האחד היה העיכוב בדיבורו של אלברט. השנה הראשונה לחייו חלפה ללא מילים. השנה השנייה חיקתה את קודמתה, ובבוא השנה השלישית, בקול דממה, מורא גדול נפל על פאולינה. רק כשמלאו לפעוט שלוש שנים החליט להתיר את לשונו הכפותה והציג בבת אחת את היכולת הוורבלית, אלא שעם הדיבור באה דאגה חדשה - ההרגל שקנה לעצמו לחזור שוב ושוב על מילים ועל משפטים.

הצל השני בא בדמות עבודתו של הרמן, שלא צלחה במידה שקיוו לה. המשבר הכלכלי לא היטיב עם עסקי המזרנים, עד שלא היה מנוס אלא לעבור מאוּלְם ולחפש את מזלם במינכן.

כאשר אלברט היה בן שנה ויותר הוא התבונן בסקרנות בכבודת המיטלטלים וחבט ברגליו ובידיו כמצטרף לתכונה הרבה הרוחשת סביבו. תכולת הבית נארזה ונאספה בחדר המגורים לקראת המעבר מאוּלְם למינכן, בירת בוואריה.

לו הבין את משמעות המהומה, היה אולי מזיל דמעה על אביו בשל קריסת עסקי המזרנים ומצטרף למקהלת איחולי ההצלחה לעסק החדש הנובט במינכן ומגשש את דרכו בנבכיה החיתוליים של תעשיית החשמל; יאקובּ, אחיו הצעיר והנמרץ של הרמן, שמזלו שיחק לו והתקבל ללימודים גבוהים בתחום הנדסת החשמל, נעשה למהנדס מוסמך וניהל חברה לאינסטלציה ולצנרת גז.

יאקובּ הוא שהציע להרמן להיפרד מהעיר הקטנה אוּלְם לטובת העיר הגדולה והמתועשת מינכן, המתפארת באוכלוסייה המונה 230 אלף נפש וטומנת בחובה אפשרויות לקידום כלכלי. ובאותה התלהבות גם הציע לאחיו להקים במשותף בית חרושת לאספקת חשמל וגז.

"מאז שוורנר פון סימֶנס המציא את הדינמו," אמר, כשידיו פרושות לצדדים כממחישות את גודלו של העידן החדש ואת גודל הציפיות, "עתידנו הוא עתיד של חשמל."

יאקובּ ואשתו אידה חלקו עם משפחתו של הרמן את הבית המרווח שהיה ממוקם בפרבר מחוץ לעיר, כדוגמת החיים המשותפים שחלקו משפחותיהם של יוליוס ואחיו.

הקמת העסק התבססה על ניסיונו הטכני של יאקובּ ועל המימון הפיננסי של מחותניו של הרמן. הוריה של פאולינה התרשמו מהתחזית האופטימית של שני האיינשטיינים והעניקו להם את ברכת הדרך, בצירוף הלוואה בסכום התפור למידות ציפיותיהם.

כך הקימו האחים איינשטיין בית חרושת קטן וייצרו בו מחוללי זרם, מכשירים חשמליים ומנורות קשת. העסקים פרחו במהרה, ובעוד הרמן משקיע את זמנו ואת מרצו בעבודה, התרכזה פאולינה בניהול הבית ובטיפול באלברטלי הקטן, שיותר מכול אהב את שעת הטיול ברחובות השכונה.

הוא עקב בעניין אחר עבודתם של מנקי הארובות המפויחים החבושים בכובעי צילינדר, שטיפסו על הסולם ומשכו בחבלים. העשן משך את עיניו, ואת מאווייו סיפקו הארובות המעשנות מכל עבר והרכבת הנעצרת בתחנה, נושפת עשן ופיח ומשחררת צפירה מחרישת אוזניים להתפאר. אמו היתה מוכנה לשאת את סבלות הפיח והצפירה בראותה את הסיפוק וההנאה המדשנים את פניו של בנה.

• • •

"מי הכה אותךָ?"

אלברט פנה לאמו בארשת פנים מקבצת חמלה, ועמד בציפייה דרוכה לשמוע אותה חוזרת על השאלה.

פאולינה הביטה בילד. מגלגלי עיניו החומות הבהירות נטפו אגלים שקופים, שהתמזגו עם הנוזלים שניגרו ממאורות אפו הזעירות. כבר הורגלה לדרכו המיוחדת להסב את תשומת לבה למה שקרה לו. "מי הכה אותך, אלברטלי?" חזרה על שאלתו, והוא השיב מיד, "אֶלְזָה."

"אלזה? היא הרי אוהבת אותך. איפה היא הכתה אותך?"

"פה," הושיט את ידו המוּכּה לנשיקה.

היא נשקה ליד ואמרה: "מוטב שתישאר בבית ותנוח," וידה נשלחה לסדר את שערו הסתור, אולם מעיין דמעותיו כבר חדל לנבוע, והוא פנה לאחור והדהיר את רגליו אל אלזה והילדים, ששיחקו בחצר האחורית. בדרכו פגש אדם מבוגר וקרא לעברו, "שלום, איש זקן."

הלה פנה לעבר הקול והתחייך למראה עול הימים שחוט של חן היה משוך על לחייו המרובבות בכתמים יבשים. "שלום, ילד צעיר," השיב במאור פנים.

בתום חילופי הברכות המשיך הילד אל החצר ההומה, התרוצץ ללא הפוגה וזרה לחלל האוויר מילים ומשפטים שהתכדררו בין פיות הילדים: "רוצה לשחק?" "זרוק את הכדור!" "תְפוֹס!" ועוד. הוא מעד וקם והתרוצץ ותיזז, וידיו נופפו לקצב רגליו.

"אתה מפריע לנו! תפסיק לרוץ לנו בין הרגליים!" ציטט משפטים שהופנו אליו, לפני ששני ילדים אחזו בידיו וגררו אותו לפינת החצר, הושיבוהו על חלקת אדמה ושבו למשחקם.

"שב פה ואל תזוז," הורה לעצמו ולא מש ממקומו.

פרפר תועה ריחף לנגד עיניו. הוא הושיט יד פתוחה לקראת האורח ועקב אחר כנפיו המסתחררות במהירות ואז מפרפרות לאטן עד לחידלון. ידו התכווצה למראה הפרפר המוטל על האדמה ללא ניע. הוא ניסה להמריץ אותו לקום ולעוף. "עוּף, עוף, פרפר!" קרא ונגע בזהירות בשולי הכנף, ללא הועיל. "קום," ביקש שוב ולא נענה. "אוי, אוי," הצטער.

ילדת השכנים נעמדה מעליו ואימצה לעצמה את תפקיד המסבירה לילדים קטנים, "הוא מת."

אלברט בחן את הילדה. "את לא אלזה," אמר לה.

"אתה רוצה את אלזה?"

הוא הנהן.

כעבור רגע קרבה אליו אלזה, החליקה על ידו המכווצת והִדביקה נשיקה על לחיו המוכתמת. "ילד טוב," אמרה, והוא הסתכל בדודניתו שקודם לכן סטרה על ידו ואמר, "ילד טוב." מיד קם וקפץ קפיצות גיל, והכתמים שעל פניו קיפצו עמו, מחייכים ומוּארים.

היא טמנה את כף ידו הזעירה, ששלוש שנים מלאו לה, בכף ידה, המתהדרת בשש שנותיה, והובילה אותו בצעדים נחושים לביתו.

"להתראות, חמוד," נפרדה ממנו ומיד נמלטה בחזרה אל מוקד הפעילות בחצר האחורית.

אלברט השתהה זמן־מה מחוץ לדלת, מאגרף את כף היד שחום ידה של דודניתו האהובה נשמר בה. כשנכנס פנימה, אמו ניגשה אליו וחלצה את נעליו. הוא רץ לחדר ההורים, טיפס על מיטתם, נעמד ליד החלון, הדביק את חוטמו לזגוגית והתחקה אחר המראות והקולות; הציפורים בין ענפי העצים צייצו בבליל צלילים, והוא ניסה לחקות את הצלילים הגבוהים.

כשקולו הגיע לגבול יכולתו בעלייה, עבר לצלילים נמוכים, שמע כי טוב והלך וירד עד הבס התחתון שנעלם בתוך גרונו. הוא הידק יד סביב צווארו, ניסה שוב את הבסים והופתע לחוש את הרטט באצבעותיו. המשחק החדש שעשע אותו. הוא צחק מחדוות הגילוי, ואצבעותיו רטטו ביתר שאת. כשנתן מנוח לגרונו, בחן את התרנגולים שתיזזו בחופשיות במרחבי החצר האחורית, בין רגלי הילדים.

"סיימתי," הודיע לעצמו ואז גלש מן המיטה והחל לרוץ במרחבי הבית הצרים, מחקה את מרוצת התרנגולים. באחת הפניות נתקל מצחו בקורה וקול בכיו הריץ אליו את אמו. הוא הטיל את עצמו לזרועותיה, הצביע על המצח האדמומי וזכה לנשיקת הקסם שבכוחה לעצור את קילוח הדמעות.

לאחר מכן הוליכוהו רגליו אל העריסה. "מאיה, רוצה לשחק?" פנה אל התינוקת המריירת.

אך לפני חודשים אחדים נולדה אחותו. "יש לך עכשיו מישהו שאתה יכול לשחק איתו," אמר לו אז אביו, והוא ניגש לבחון את הצעצוע החדש שנרכש עבורו.

"איפה הגלגלים?"1 שאל.

להפתעתו, שאלתו עוררה פרץ צחוק בבית ההומה מבקרים, וכמי שלוחץ שוב ושוב על צופר, חזר ושאל: "איפה הגלגלים? איפה הגלגלים?" וצפה בהשתוממות מענגת בגלי הצחוק שהצליח להפיק.

"זאת תינוקת, קוראים לה מאיה, והיא אחותך," הסבירה לו אלזה. "גם אתה ואני היינו פעם תינוקות. כשהיא תגדל, תוכל לשחק איתה."

עתה עמד מעל העריסה וניסה שוב לשדל את אחותו. ברם, מאיה התינוקת לא השיבה להצעת המשחק, ועיניה נמשכו אל הדובון התלוי מעל מיטתה ומתנדנד ימינה ושמאלה. "רוצה לשחק?" שאל שוב, והתינוקת החלה לבכות.

הוא שלח יד לעבר בטנה המחותלת והניע אותה לכאן ולכאן משל היתה זו נדנדה, עד שנרגעה. "מאיה, סיימת לבכות?" שאל, ובו ברגע הגיעה המטפלת והסירה בבהלה את ידו. "לא לגעת!" גערה בו, "זה כואב."

"לא לגעת, זה כואב," חזר, והיא רטנה בינה לבינה, "der Depperle," הטמבל.

הרטינות הסמויות הללו של המטפלת מצאו דרך אל אוזניה הרגישות של פאולינה. היא היתה מודעת עד כאב לשיבוש בהתפתחותו של בנה וכבר נועצה ברופא. תשובתו הלא ברורה לא הניחה את דעתה; בשל ראשו הגדול והחזרות המילוליות, חששה שמא בנה לקוי בשכלו.

עמדתו של הרמן היתה שונה.

"כל ילד מתפתח אחרת," אמר נטול דאגה, והיא חשבה שאמנם שניהם חולקים אהבה לילדם, אלא שבניגוד לאב, מטבע הבריאה נושאת אהבת האם גם מטען ייחודי ועצום של דאגה.

אלברט נקשר לאחותו התינוקת ועקב בפליאה אחר כל חידוש בפעולותיה. הוא עודד אותה לדבר והשמיע לה שוב ושוב הברות חסרות פשר. היא השיבה לו בגרגורים עליזים משולבים בהברות חוזרות. גם לזחול עודד אותה. "בואי, קליינה מאיה, מאיה הקטנה, הנה בובה," דובב את התינוקת בטון תינוקי, וכל תזוזה של הרגל והיד נראתה בעיניו כנס.

"אמא, תראי לאן הגיעה הבובה שלנו!" קרא לאמו בהתרגשות באחד הימים.

פאולינה הגיעה וראתה את מאיה, שאך זה החלה לזחול, טופחת בידה בהתלהבות על רצפת המטבח ומחייכת אל אחיה הנלהב.

"קליינה מאיה, עשית לבד את כל הדרך מהחדר ועד המטבח?" שאלה והפתעה על פניה.

"כן, לבד," השיב אלברט במקומה. "לבד־לבד."

אלברט המתין בדריכות לשובו של אביו מהעבודה. עם פתיחת הדלת קרא, "קליינה מאיה זוחלת!" הרמן הניח את תיקו וחיבק את בנו.

"זאת חדשה מפתיעה, בוא נלך לראות את הפלא הזוחל שלנו."

אלברט גרר את אביו בידו.

פאולינה עקבה אחר גבו של בעלה. פניה התחייכו. זה עתה שב מן העבודה, וכבר הסתלקו ממנו סימני העייפות ולבו נטען בכוחות מחודשים עבור הקן המשפחתי. דמעה חמימה נמסכה במחשבה על האהבה שהוא מרעיף על הילדים, על המזל שהתמזל לו בחבירה לאחיו יאקובּ ועל דרכם המופלאה של שני האיינשטיינים.