עד שהאצבעות יתחילו לדמם

פתח דבר

"כתיבה תגרום לבהונותיך לצחוק כשאתה ישן; היא תגרום לך לפסוע כנמר; היא תשרוף לך את העין ותעמת אותך פנים אל פנים עם המוות. אתה תמות כלוחם. אתה תכובד בגיהינום", אמר בוקובסקי, והוסיף "כתיבה זהירה היא כתיבה מתה".

הכתיבה לבוקובסקי היא קרב אגרוף, היא מרוץ סוסים, היא בית־זונות. היא ויסקי ולא יין פורט. ולא סתם ויסקי, אלא ויסקי עם פלפל חריף. כתיבתו של בוקובסקי עשויה מהחומרים הגסים והלא מעודנים של החיים בכלל ושל חייו שלו בפרט: קיא, זרמה, נאדים, חרבונים וזיונים.

צ'רלס בוקובסקי, משורר וסופר אמריקאי, נולד ב־1920 באנדרנאך, גרמניה, לאב חייל אמריקאי ולאם גרמנייה. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לארה"ב. הוא גדל בלוס אנג'לס וחי בה את רוב שנותיו. ב־1944 פרסם את סיפורו הראשון, והוא אז בן עשרים וארבע שנים. בגיל שלושים וחמש התחיל לכתוב שירה. הוא מת בסן פדרו, קליפורניה, ב־9 במרץ 1994.

בוקובסקי התחיל לכתוב שירה בשנות ה־60, תקופתם של רוברט פרוסט ומשוררי ה"ביט": אלן גינזבורג, פרלינגטי וגרגורי קורסו. אך אין הוא נחשב משורר וידויי או 'ביטניקי'.

בוקובסקי לא זכה בחייו לתהילה בארה"ב, ושמו הושמט מהאנתולוגיות הספרותיות המרכזיות. אך באירופה, ובעיקר בגרמניה של סוף שנות ה־80, היה הסופר האמריקאי המפורסם ביותר. ב־1990 נמכרו בגרמניה יותר משני מיליון עותקים של ספריו, והם תורגמו לשפות רבות.

בארה"ב הוא נחשב בשעתו סופר 'מחתרתי' ומיוחד: לא בכל חנות ספרים אפשר למצוא את ספריו, ולעומת זאת יש חנויות (בלוס אנג'לס, סן־פרנסיסקו ובגריניץ' וילג' בניו־יורק), בהן מוקדשים לספריו מדפים מיוחדים. רק בשנים האחרונות גדל פרסומו של בוקובסקי גם בארה"ב.

ילדות, פצעי בגרות, שקרים ששיקר לו אביו

ילדותו של בוקובסקי עברה עליו בזמן השפל הכלכלי. הוא גדל בבית ששלטו בו דרישה לקפדנות ולצייתנות. בבית הוריו לא היו גילויי רגשות ולא שיחות נפש. אביו היה שתלטן, כפייתי ועריץ, ולעתים קרובות אף הכה אותו. אמו תמכה באב. לביוגרף שלו תיאר בוקובסקי את הוריו כ"חסרי רגש".

הערך העליון בבית הוריו של בוקובסקי היה 'להיות כמו כולם' ולהגשים את החלום האמריקאי – ללכת לעבודה, להיות בעל מכונית ובית קטן בפרברים. הוריו נאבקו למען הגשמת 'ערכים' אלו, ולשם כך לא היססו אף לשקר. האב, לדוגמה, שיקר כדי שיקבלוהו לעבודה, וכשפוטר – שיקר כשהעמיד פנים שהוא מועסק. "השקרים של אבי", אמר בוקובסקי, "גרמו לי להעריך את האמת בשירתי, להעריך את האמת כאדם הכותב על הקיום האנושי".

בגיל ההתבגרות סבל בוקובסקי מאקנה, פצעי בגרות, בפניו ובגופו. הוא עבר טיפולים ממושכים ובמשך חודשים הסתגר בבית. חצי שנה לא הלך לבית־הספר. בבית־חולים בלוס אנג'לס דיברו הרופאים עליו, בנוכחותו, כאילו אינו קיים. אחות אחת בלבד התעניינה בגורלו ובהרגשותיו והחזירה לו את אמונתו בעצמו ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

למרות עוינותו של בוקובסקי לחינוך הפורמלי, שראה בו סוג של שעבוד, הוא למד בקולג' עיתונאות, משחק, ספרות והיסטוריה. הוא ראה בעיתונאות דרך של כתיבה, וקיווה שיוכל להתפרנס ממנה. אחרי שסיים את לימודיו בקולג' עסק בעבודות מזדמנות, שתה לשוכרה, ובעיקר הסתובב ברחובות ובברים. עליו נעשה הסרט "עכבר הברים". בוקובסקי למד שהרחוב עבורו הוא בית־הספר הטוב ביותר.

ג'ון מרטין, איש עסקים, החליט להוציא לאור את ספריו של בוקובסקי וייסד במיוחד לשם כך הוצאת ספרים (Black Sparrow Press). בתחילת שנות ה־70 הציע ג'ון מרטין לבוקובסקי מלגה כדי שיעזוב את עבודתו בדואר, שם עבד ארבע־עשרה שנים, ויקדיש את זמנו לכתיבה.

המלה המדוברת ממוסמרת לנייר

שירתו של בוקובסקי היא שירה שאינה מוגבלת בחומריה. הכול כשר. בוקובסקי כותב על שיחות בברים, על זונות המבקרות בחדרו, על ארוחה מוזלת ב'סיסלר', רשת מזון מהיר, על עמידה ב'פקק' בדרך, על הימורים במרוצי סוסים, על עבודות מזדמנות, על הרדיו שלו, על מכשיר הטלוויזיה שזרק מהחלון, על נשותיו ועל הזיונים שלו.

"שיר הוא עובדה", אמר בוקובסקי, "לא בדיה". ועוד אמר: "אני חושב שצריך לאלץ גבר לכתוב בחדר מלא גולגלות, כשסביבו תלויות חתיכות בשר מכורסמות על־ידי עכברושים עצלנים ושמנים".

בסיפוריו של בוקובסקי, הכתובים במינימליזם המינגוויי, ניכרת השפעת סופרים אמריקאיים של שנות ה־20 וה־30: ג'פרס, פאנטה, אנדרסון, א' המינגווי, ו' סארויאן, א' הקסלי, סינקלר לואיס, ד"ה לורנס וכן השפעתם של סופרי מופת כדוסטויבסקי, גורקי וצ'כוב. בשיריו הושפע מן המשוררים ת"ס אליוט ואודן.

בוקובסקי גם השפיע על כותבים אמריקאיים רבים, והנודע שבהם הוא הסופר והמשורר ריימונד קארבר.

בוקובסקי מתאר ביצירתו את החיים בארה"ב במחצית השנייה של המאה ה־20 מנקודת־מבטו של העירוני הבודד, שעבודתו קשה, רוטינית וחד־גונית. 'משורר של הפרולטריון' – מכנה אותו ראסל הריסון, שכתב עליו קובץ מסות ("כנגד החלום האמריקאי").

הבוטות והחספוס הם מסימני ההיכר של בוקובסקי. בוקובסקי בחר להשתמש באוצר מלים מוגבל. הוא האמין ששורותיו צריכות לשקף את הדיבור האופייני לו. לשונו היא לשון טריוויאלית, יומיומית, חפה מאינטלקטואליות. "מלה מדוברת ממוסמרת לנייר", כך תיאר אחד המבקרים את יצירותיו. שפתו העממית של בוקובסקי מזכירה את וולט ויטמן. אך בעוד ויטמן הוא משורר המרחבים, שירתו של בוקובסקי היא שירת הרחובות.

בוקובסקי הוא משורר עירוני. לא תמצאו אצלו תיאורי טבע. אם יש טבע בשיריו, הרי זה ציד אכזרי, מלחמת קיום. הטבע במקרה זה הוא מטונימיה לחיינו אנו. דוגמא לכך נוכל למצוא בשיר "התוכי":

"הַתֻּכִּי לִוָּה אֶת הֶחָתוּל

כָּל הַקַּיִץ

מְחַקֶּה מְחַקֶּה מְחַקֶּה

מַקְנִיט וּבָטוּחַ בְּעַצְמוֹ;

…אֶתְמוֹל הָלַ הֶחָתוּל בְּשֶׁקֶט בְּמַעֲלֵה הַסִּמְטָה

כְּשֶׁהַתֻּכִּי בְּפִיו, חַי,

כְּנָפָיו מִתְנוֹפְפוֹת, כְּנָפַיִם יָפוֹת מִתְנוֹפְפוֹת וּמְפַרְפְּרוֹת,

נוֹצוֹתָיו מֻפְרָדוֹת כְּרַגְלֵי אִשָּׁה,

וְהַצִּפּוֹר לֹא עוֹד חִקְּתָה,

הִיא בִּקְשָׁה, הִתְחַנְּנָה

אֲבָל הֶחָתוּל

פּוֹסֵעַ לְאֹרֶ מֵאוֹת בַּשָּׁנִים

לֹא הִקְשִׁיב…"

בוקובסקי כתב באקסטזה, בטירוף. הוא כתב תוך כדי שתייה (אם כי אמר ש"לכתוב טוב יותר מאשר לשתות") ושמיעת מוסיקה (קלסית דווקא). הוא היה חובב מושבע של אגרוף, ואהב להשוות את השירה לאגרוף: "צריך להיות עקשן כדי לנצח", אמר פעם. כתיבתו עזה ומתפרצת: "אני עף כשאני כותב, אני מתחיל לבעור. כשאני כותב אני מוציא את המוות מכיס שמאל שלי, זורק אותו על הקיר ותופס אותו כשהוא ניתר בחזרה".

קצב כתיבתו של בוקובסקי היה מדהים. "תקופה רעה בשבילי", אמר, "היא לא לכתוב שניים או שלושה לילות". היקף יצירתו אדיר: הוא פרסם 41 ספרי שירה ופרוזה (רובם סיפורים קצרים אך גם 6 רומנים). גם לאחר מותו ממשיכים להתפרסם ספרים חדשים משלו. עד עכשו יצאו 2 ספרים של מכתביו וכן אסופות שירה – חדשה וישנה.

מבחינה צורנית כתיבתו מגוונת ביותר: לשיריו אין סגנון אחיד – שירים קצרים ושירים ארוכים, בתים קצרים או בתים ארוכים, שורות ארוכות או שורות בנות כמה הברות.

גם ברומנים שלו יש פרקים קצרים מאוד, לפעמים פרקים של עמוד או שניים.

'פגשתי אותה איפשהו' – בוקובסקי והנשים:

בדרך־כלל הנשים בספריו של בוקובסקי הן זנותיות, בוגדניות, תוקפניות, שטחיות. ראסל הריסון מגדיר את בוקובסקי 'שוביניסט גברי' ומראה את ההתפתחות ביחסו של בוקובסקי לנשים, במשך השנים, מגישה שלילית ולא־אנושית ועד להתייחסות אוהדת וחיובית יותר.

אחרים רואים בבוקובסקי, למרות חספוסו, רומנטיקן גדול. בוקובסקי מבחין בקסם שבאשה באשר היא, בכל מצב ובכל גיל, גם שתיינית, בלה ומקומטת, זקנה ונובלת – "אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט", הוא אומר באחד משיריו.

'כנגד החלום האמריקאי'

שלושה עקרונות עומדים בבסיס החלום האמריקאי לפי בנג'מין פרנקלין: הצלחה כלכלית, הגשמה עצמית ורצון חופשי. בוקובסקי מצביע על הכישלון של שלושתם. הוא יוצא נגד העבודה השחורה, הרוטינית ונגד החומרנות, הצריכה לשם צריכה. בוקובסקי כותב נגד החלום האמריקאי.

בשיר "אבי שבשמים", מבטא בוקובסקי את מחאתו:

"אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה אִישׁ פְּרַקְטִי.

הָיְתָה לוֹ אִידֵאָה.

תִּרְאֶה, בֵּן, אָמַר,

אֲנִי יָכוֹל לִגְמֹר לְשַׁלֵּם עַל הַבַּיִת עוֹד כְּשֶׁאֲנִי חַי,

וְאָז הוּא שֶׁלִּי.

כְּשֶׁאָמוּת אֲנִי אַעֲבִיר לְ אוֹתוֹ.

בְּמֶשֶׁ חַיֶי תּוּכַל אַתָּה

לִקְנוֹת בַּיִת

וְאָז יִהְיוּ לְ שְׁנֵי בָּתִּים

אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים הָאֵלּוּ תַּעֲבִיר לַבֵּן שֶׁלְּ,

וְהוּא בְּמֶשֶׁ חַיָּיו יִקְנֶה בַּיִת,

וּכְשֶׁהוּא יָמוּת, הַבֵּן שֶׁלּוֹ –

תָּפַסְתִּי, אָמַרְתִּי…"

בוקובסקי יצא נגד החיים היומיומיים, חיי המשפחה ושגרת התשע עד חמש, חיים בהם "על אף שהלילות ארוכים, השנים עוברות מהר".

בוקובסקי מתאר את חיי הפועל החסר כל סיכוי להיחלץ ממעגל חייו המייאש. הרומנים האוטוביוגרפיים של בוקובסקי, "דואר" ו"כלבויניק", עוסקים בתיאור חייו כפועל פשוט במשך שלושים שנה. הם מלאים מחאה חברתית – סמויה וגלויה – כנגד שיטת הדיכוי האישי שהיא פועל יוצא של השיטה הקפיטליסטית. כמה שירים חשובים שלו (כמו "ניצוצות", "מחפש עבודה", "הפועלים", "שינויים ועיוותים") עוסקים בנושא זה. בוקובסקי חושף לפנינו את אמריקה של העבודה הקשה חסרת התכלית, אמריקה חסרת כל תקווה לגאולה, אמריקה שבה אין רואים את האור בקצה המנהרה.

בשיר "הפועלים" כותב בוקובסקי:

"הֵם צוֹחֲקִים כָּל הַזְּמַן

אֲפִלּוּ

כְּשֶׁלּוּחַ נוֹפֵל

וְהוֹרֵס פָּנִים

אוֹ מְעַוֵּת אֵיזֶה

גּוּף

…צְמוּקִים וּמְפַגְּרִים

בְּגִיל מֻקְדָּם

הֵם מִתְבַּדְּחִים עַל זֶה:

אִישׁ שֶׁנִּרְאֶה בֶּן שִׁשִׁים

יַגִּיד

אֲנִי בֶּן 32,

וְהֵם צוֹחֲקִים

צוֹחֲקִים כֻּלָּם;

…אֲבָל הֵם עוֹבְדִים קָשֶׁה

הֵם עוֹבְדִים כָּל כָּ קָשֶׁה

עַד שֶׁהָעֲצַבִּים שֶׁלָּהֶם מִתְקוֹמְמִים

וְגוֹרְמִים לְרַעַד,

…לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ מֵת

אוֹ מִשְׁתַּגֵּעַ

וְאָז מִבַּחוּץ

נִכְנָס חָדָשׁ

וְנוֹתְנִים לוֹ

הִזְדַּמְּנוּת.

ובשיר "ניצוצות" שנכתב בתחילת שנות ה־80:

"הֲכִי טוֹב

הָיָה בֵּית הַחֲרֹשֶׁת בִּרְחוֹב סַנְטָה פֶּה

אָרַזְנוּ מִתְקְנֵי תְּאוּרָה כְּבֵדִים אֶל תּוֹ

אַרְגָּזִים כְּבֵדִים אֲרֻכִּים

וְאָז שַׂמְנוּ אֶת הָאַרְגָּזִים בַּעֲרֵמוֹת

בְּגֹּבַהּ שֵׁשׁ.

…עֶשֶׂר שָׁעוֹת בַּיּוֹם

אַרְבַּע בְּשַׁבָּת

…הָיִיתִי אַחַד

הַלְּבָנִים הַמְשֻׁגָּעִים

שֶׁהֶחְזִיק מַעֲמָד

הָיִיתִי עוֹבֵד טוֹב

רַק בִּשְׁבִיל הַקֶּצֶב

רַק בִּשְׁבִיל הַגֵּיהִנּוֹם

… לִדְפֹּק כַּרְטִיס

יוֹדְעִים שֶׁאֲנַחְנוּ

פְרָיֶרִים

עוֹשִׂים אֶת הָעֲשִׁירִים

עֲשִׁירִים יוֹתֵר…"

בשיר "שינויים ועיוותים" מתאר בוקובסקי עבודה בעלת השפעה טראומטית על העובדים. בשיר זה העובדים נעשו בעלי מום, ובכמה מקרים מתו, כתוצאה מקשיי העבודה, באופן ישיר (לואי, מותש ממאמציו לעבוד בשתי עבודות, "נרדם במיטה / מעשן סיגריה / אש אחזה במזרן / הוא נשרף למוות") או באופן בלתי־ישיר (אשתו של רלף בוגדת בו בגלל שהוא עובד "אחת־עשרה־וחצי־שעות בלילה", ולבסוף נורה רלף על־ידי המאהב של אשתו.) בוקובסקי קורא לכך "טרגדיות קטנות".

טענתו העיקרית של בוקובסקי כנגד החברה היא, שאנשים מוכנים להיות מושפלים ומובסים בעבודתם ובסיטואציה החברתית בה הם חיים. הם מאבדים את היכולת לחשוב באופן עצמאי. למרבית האנשים העבודה משעממת, רוטינית וחסרת תוחלת. בסיפורו "חיי קבצן" כותב בוקובסקי: "אנשים נלכדו במלכודות... הם חשו כאילו חייהם בוזבזו. והם צדקו".

באותו סיפור מציג בוקובסקי את היחסים שבין הקבצן לחברה, את יחסי התלות אדון־עבד. בוקובסקי מראה, מצד אחד, את הצורך של החברה בקבצן השונה ממנה, כדי להפגין את עליונותה, ומצד אחר, את הפסיביות ועמדת הקורבן לכאורה של הקבצן, שלמעשה רואה עצמו עליון על החברה. יותר מאשר את חיי הקבצן, מתאר בוקובסקי בסיפור את החיים האפורים של החברה.

נפש שבורה חולה בתוך הים

יחד עם הבוטות, יש לבוקובסקי שירים ליריים להפליא. לדוגמא:

"אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָ שׁוֹתָה בַּמִּזְרָקָה עִם יָדַיִם

זְעִירוֹת כְּחֻלּוֹת, לֹא, הַיָּדַיִם שֶׁלָּ הֵן לֹא זְעִירוֹת

הֵן קְטַנּוֹת, וְהַמִּזְרָקָה הִיא בְּצָרְפַת

הֵיכָן שֶׁכָּתַבְתְּ לִי אוֹתוֹ מִכְתָּב אַחֲרוֹן

וַאֲנִי עָנִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי מִמֵּ יוֹתֵר מֵעוֹלָם".

(מתוך "שיר כמעט בדוי")

או בשיר הנפלא "מרינה" שכתב על ילדתו:

"מַלְכוּתִית, קֶסֶם

אֵינְסוֹפִי

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי הִיא

שֶׁמֶשׁ

עַל הַשָּׁטִיחַ –

מִחוּץ לְדֶלֶת

קוֹטֶפֶת

פֶּרַח…"

או שיר כמו "על לילה שאתה לא ישן", שנפתח כך:

"עַל שְׂפַת הַיָּם בַּחוֹף בַּחֹשֶׁ מִישֶׁהוּ

יָשַׁב בִּמְּכוֹנִית עַל הַמַּיִם וְתוֹפֵף בְּתֹף

כְּמוֹ בְּאַפְרִיקָה וְהַשּׁוֹטְרִים נָסְעוּ עַל הַטַּיֶּלֶת

וְיָרַדְתִּי אֶל הַיָּם הַמְאַכְזֵב

וְרָאִיתִי שְׁנֵי אוֹרוֹת כְּחֻלִּים בַּמַּיִם וְסִירָה

וְאִישׁ בְּחֻלְצָה לְבָנָה הוֹלֵ…"

והשיר מסתיים:

"אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁתָּמִיד אֶזְכֹּר אֶת הַזְּמַן

וְאֵי שֶׁהוּא נִתְפָּס – הַדֶּרֶ בָּהּ הַלַּיְלָה תָּלוּי שָׁלֵו

וַאֲנָשִׁים הוֹלְכִים עָלָיו כְּמוֹ עַל אֵיזֶה שָׁטִיחַ שָׁקֶט

וּסְפִינָה קְטַנָּה מִתְנוֹעַעַת בְּאֹמֶץ בְּמַיִם תּוֹקְפָנִים

וְאוֹרוֹת הַמֵּזַח הַצִּבְעוֹנִיִּים כְּמוֹ נֶפֶשׁ שְׁבוּרָה חוֹלָה בְּתוֹ הַיָּם".

הרי זה ממש בוקובסקי־ללא־בוקובסקי.

פנקייק וסירופ, עוגת תות שדה עם גלידה

שירת בוקובסקי היא שירה שאין בה מטאפורות ודימויים, וכמובן אין בה חריזה, משקל ומצלול. בוקובסקי הוא משורר מטונימי מובהק. לא רק שבחר בכתיבה מטונימית, אלא הוא נמנע ממטאפורות בשירתו. נטייתו של בוקובסקי לכתיבה פשוטה וסירובו ל'פסיכולוגיסטיקה' מסבירים את הכתיבה המטונימית, את העדפת החפצים והתיאורים על פני הסברים. כתיבתו המטונימית נותנת לנו אגרוף של הבנה בבטן. לפני שאנו מודעים, אנו מרגישים.

לדוגמא בשיר "פורש":

צַלְעוֹת חֲזִיר, אָמַר אָבִי, אֲנִי אוֹהֵב צַלְעוֹת חֲזִיר!

וְהִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ מַחְלִיק אֶת הַשֻּׁמָּן לְפִיו.

פַּנְקֵיְקִים, אָמַר, פַּנְקֵיְקִים עִם

סִירוֹפּ, חֶמְאָה וּבֵּיקוֹן!

הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּשְׂפָתָיו הֶעָבוֹת הָרְטֻבּוֹת בְּכָל זֶה.

קָפֶה, אָמַר, אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַקָּפֶה חַם כָּל כָּ עַד

שֶׁהוּא שׂוֹרֵף לִי אֶת הַגָּרוֹן!

לִפְעָמִים זֶה הָיָה חַם מִדַּי וְהוּא יָרַק אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

פִּירֶה וְרֹטֶב, אָמַר, אֲנִי

אוֹהֵב פִּירֶה וְרֹטֶב!

הוּא לָעַס, לְחָיָיו מְנֻפָּחוֹת

כְּאִלּוּ יֵשׁ לוֹ חֲזֶרֶת.

צִ'ילִי וּשְׁעוּעִית, אָמַר, אֲנִי אוֹהֵב צִ'ילִי וּשְׁעוּעִית!

וְהוּא בָּלַע וְהִפְלִיץ בְּקוֹל

שָׁעוֹת, נֶאֱנָח אַחֲרֵי כָּל פְלוֹץ.

עוּגַת תּוּת שָׂדֶה, אָמַר, עִם גְּלִידַת וָנִיל, כָּ צָרִי לְסַיֵּם אֲרוּחָה!

תָּמִיד הוּא דִּבֵּר עַל פְּרִישָׁה, עַל מַה יַּעֲשֶׂה

כְּשֶׁיִּפְרֹשׁ.

כְּשֶׁלֹּא דִּבֵּר עַל אֹכֶל, דִּבֵּר

כָּל הַזְּמַן עַל

פְּרִישָׁה.

הוּא לֹא הִגִּיעַ לַפְּרִישָׁה, הוּא מֵת יוֹם אֶחָד

כְּשֶׁעָמַד לְיַד הַכִּיּוֹר

מְמַלֵּא כּוֹס מַיִם.

הִתְמַתֵּחַ כְּאִלּוּ

נוֹרָה.

הַכּוֹס נִפְלָה מִיָּדוֹ

וְהוּא נָפַל לְאָחוֹר

נָחַת שָׁטוּחַ

הָעֲנִיבָה שֶׁלּוֹ נוֹטָה

לַיָּמִין….

… אַף פַּעַם לֹא הֶחְסִיר יוֹם עֲבוֹדָה".

כביכול ללא נקיטת עמדה, ללא כינויי גוף, מציג לפנינו בוקובסקי את דעתו על אביו. היחס העמוק של האב לערכים המקובלים בכלל ולעבודה בפרט מוצג בצורה מטונימית. דמות האב מומחשת בגודש של אוכל: צלעות חזיר, פנקייק, חמאה, סירופ, בייקון, קפה, פירה ורוטב, צ'ילי ושעועית, עוגת תות – מזון אמריקאי אופייני. הסטריאוטיפיות מתעצמת באמצעות השילובים 'עוגת תות עם גלידת וניל', 'פנקייק עם סירופ' ועוד. על רקע המודעות של שנות ה־80 לתזונה נכונה, נרמז בשיר שהאב מצא את מותו בגלל ובאמצעות האוכל. רשימת המזונות – העשירים בעמילנים, שומן וקפאין – נתפסת כדיאטה של מוות. ולא רק היא, אלא גם האופן שבו היא נצרכת: האכילה – "מחליק את השומן לפיו", "שפתיו העבות הרטובות בכל זה" – ושתיית הקפה (הנראית מזוכיסטית) מציינות תהליך שהוא לא בשליטת האיש; האב הפך כביכול למכונה אוטומטית.

דוגמא נוספת לכתיבה מטונימית היא בסיפור "מות האב 2", סיפור מופת קטן. בוקובסקי מצייר בסיפור תמונה קטנה של השכנים הנאספים בבית אביו לאחר מותו, ושודדים כל דבר בעל ערך. המטונימיה בסיפור זה באה לידי ביטוי בשימוש וירטואוזי בדו־שיח לאורך כל הסיפור:

אחת הגברות פתחה ארון במרפסת האחורית. "מה עם כל הפירות המשומרים האלה? אף פעם לא תספיק לאכול את כל זה."

"בסדר, כולכם, קחו קצת. אבל נסו לחלק אותם ביניכם שווה בשווה".

"הי, אני רוצה את התותים!"

"הי, אני רוצה את התאנים!"

"הי, אני רוצה את ריבת התפוזים!"

אנשים יצאו וחזרו, מביאים אתם אנשים חדשים.

בספר זה קיבצתי שירים וסיפורים קצרים של בוקובסקי, מן המיטב לפי טעמי, מ־12 ספריו, אשר נכתבו במשך 50 שנה. עירוב זה של פרוזה ושירה מתאים לבוקובסקי היוצר. הוא עצמו פרסם בשנותיו האחרונות ספרים ובהם שירים וסיפורים יחד.

פעם אחת בטורונטו, ב־1994, הביא אותי דודי לחנות ספרים הנקראת "הגדולה בעולם". החנות לא היתה הגדולה בעולם אך שם, באחד ממדפי השירה, פתחתי ספר שהכריכה שלו היתה מושכת וצעקנית. את הספר לא יכולתי להניח מידי, וחיפשתי עוד ספרים של אותו מחבר, צ'רלס בוקובסקי, שעד אז לא שמעתי את שמו. באותו יום יצאתי עם שלושה ספרי שירה שלו שמצאתי בחנות. ומאותו היום אינני מניחה אותו מידי ואינני מפסיקה לתרגם אותו. אינני מתרגמת מקצועית, גם אינני יודעת להסביר מהו הדבר שמקשר אותי לסיפוריו, ובעיקר לשיריו, של בוקובסקי. מן הסתם זה נושא לספר אחר.

* * *

תודתי ליוהנה גייגר (ג'ון) ולדבורה סאקס,

על העזרה בתרגום והערותיהן המועילות.

9.3.2002