עד שהגעתי לדור

 המכרז

בחיים יש הרגעים האלה, שבהם אדם חווה בשניות ספורות את כל האירועים המשמעותיים של חייו. יש מי שמספרים על רגע כזה כשהם קמים מתרדמת, יש מי שחווים אותו כשהם כמעט פוגשים במוות. הם מתארים שהאירועים מבזיקים בעוצמה, כמו בסרט – בהבלחים של כמה שניות הם רואים את תסריט חייהם. אלה ששפר עליהם מזלם מקבלים הזדמנות שנייה ומשנים את התסריט, ובאשר ליתר... לא נותר להם אלא לתהות מה היה קורה אילו עשו את הדברים אחרת.

אני, בשונה מאחרים, חיה את תסריט חיי בהדחקה.

בנעלי עקב גבוהות ובצעדים מדודים ניגשתי אל עמדת הבידוק בכניסה לשלוחת חיפה של משרד החינוך. הגעתי באיחור גדול.

אנשים רבים השתרכו בתור הארוך לפניי. עמדתי בתור מספר דקות, ולאט-לאט התחלתי להפגין סימני עצבנות. המכרז לניהול בית הספר אמור להתחיל בחצי השעה הקרובה. אני אחראית באופיי ובדרך כלל אוהבת לדייק, ודווקא עכשיו... הבנתי שאני בבעיה גדולה.

הטלפון בכיסי לא הפסיק לרטוט. התעלמתי מן הצלצולים. שקלתי במהירות איך אוכל לקצר את התור, לבצע עיקוף אלגנטי ולהגיע כמה שיותר מהר לעמדת הבידוק. הסתכלתי מרחוק על המאבטח, שגם מכאן פניו נראו חמורות סבר.

“סליחה, אדוני,״ פניתי בחיוך נעים לאדון שעמד לפניי, “יש אפשרות שאוכל להתקדם קצת בתור? הבוקר הזה היה מלא בתקלות, ויש לי פגישה. אני לא יכולה לאחר.״

“כמו שאני מכיר את ההתנהלות כאן,״ הוא ענה, “גם אם אתן לך לעבור תצטרכי להמתין ליד המשרדים של הפיקוח הרבה זמן. יש כאן עשרות מורים שמחכים לפגישה עם המפקחת, לשיבוץ הוראה לבתי הספר.״

“אה, אני מבינה,״ עניתי, ומייד הבהרתי, “אין לי פגישה עם המפקחת. אני ניגשת למכרז לניהול בית ספר.״

האדון הסתכל עליי במבט תוהה, חייך חיוך שובב וקרא בקול למאבטח בעמדת הבידוק. “אלי! בבקשה תקבל את הגברת הצעירה – היא מאחרת למכרז לניהול בית ספר.״ הוא הטעים כל מילה בהדגשה.

“בוקר טוב לך, אדון כהן,״ ענה אלי המאבטח, ואז פנה אל העומדים בתור. “רבותיי, יש לכם בעיה עם הבקשה של האדון?״ קרא בקול.

כולם הפנו מבט לאחור.

הייתי סמוקה לחלוטין והפניתי אליהם מבט מתנצל. רק לי דברים כאלה יכולים לקרות! חשבתי, בעוד דפיקות הלב שלי איבדו שליטה.

הבנתי שיש לי אישור לעבור, ובצעדים מהירים עקפתי את התור הארוך, נושפת ומתנצלת. הגעתי סוף-סוף לעמדת הבידוק.

“תודה, אלי,״ חייכתי, מבזיקה מבט לתג הזיהוי על חולצתו ומקפידה לברכו באופן האישי ביותר.

“את התיק תניחי כאן״, אמר, מחווה למסוע מכונת השיקוף ולא מסיר את עיניו ממני. “מה שבכיסים – פה,״ הורה והצביע על הכַּן לצד השער המגנטי.

“מי זה רונן?״ שאל בחיוך כשראה את הטלפון שלי ממשיך לרטוט ודומם שוב. על מסך הנעילה הופיעו חמש שיחות שלא נענו.

“אה, הוא ידיד קרוב,״ הסברתי. “אחזיר לו צלצול.״

“ובן הזוג שלך מסכים שיהיה לך כזה ידיד שלא מפסיק לצלצל?״

חייכתי בחוסר סבלנות. אין לי בן זוג כבר שש שנים – אני לגמרי לבד. לא מתחשק לי לחשוב על הלבד שלי עכשיו! חשבתי לעצמי. עכשיו אני צריכה להיות ממוקדת, חדה, על-אנושית, להדחיק את כל הרגשות שלי ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להשיג את מה שאני רוצה –

לנהל את בית הספר נופים.

“באיזו קומה לשכת מנהל המחוז?״ שאלתי את אלי, מתעלמת מהערתו.

“קומה תשע,״ ענה, ואז סיכם את המפגש בינינו – “בהצלחה, גברת...?״ הוא שלח אליי מבט תוהה.

“ליהי, ליהי זמיר,״ עניתי, “ותודה על הכול.״

“תודה, אדון כהן!״ צעקתי לעבר האדון שעזר לי. הוא עדיין עמד והמתין במרחק ניכר ממני, ונפנפתי לו לשלום. חמש-עשרה דקות – זה מה שנשאר לי. רצתי לכיוון המעליות, סוגרת עם עצמי חשבון על ההחלטה לנעול נעלי עקב כאלה דווקא היום.

הגעתי לאזור המעליות. היו שש מהן – המעליות החדישות האלה, שמאלצות את המשתמש ללחוץ על כפתור הקומה הרצויה ולחכות למעלית הנבחרת. בדרך כלל המעלית שמגיעה היא המרוחקת ביותר, ועד שרצים אליה, הדלתות ננעלות והיא ממשיכה הלאה.

“מעלית B,״ הכריזה נשמעה, ואני רצתי לכיוון המעלית, מתפללת שאספיק. זהו, הדלתות נסגרו – אני לבד.

יש מי שרואים את חייהם מולם כמו סרט ברגעים הכי לא צפויים. אצלי זה לא היה סרט – זה היה טריילר מופק בצורה מוקפדת, עם פסקול, קריינות והכול.

“קומה אחת,״ נשמע הקול המוקלט במעלית.

ואז הגיע הטריילר שלי, בדיוק כשעיניי נחו על דמותי באחת המראות, והוא התעצם בעודי מביטה בעיניי הכחולות ומסדרת מעט את שערי הארוך.

קודם הגיעה המנגינה העוצמתית, זו שנבחרה בקפידה ומושכת כל עובר אורח לצפייה בטריילר. אחר כך נשמע קולו הבוטה של הקריין –

ליהי זמיר, רווקה, בת כמעט שלושים ואחת. נראית לא רע – יש שיאמרו אפילו מצוין...

נשמתי עמוק.

תהיי ממוקדת עכשיו, הוריתי לעצמי.

זו שאין לה חיים מלבד העבודה, המשיך הקריין.

“קומה שתיים,״ נשמעה ההקלטה.

ניסיתי להדחיק את המחשבות המטרידות מהר ככל שיכולתי.

זו שסוחבת איתה משא בנשמה ולא משחררת...

זו שבכל מה שקשור בזוגיות מרגישה פגומה...

זו שטובעת בעבודה ומנסה להראות לכולם שהיא בשליטה תמידית.

די, מספיק, נאנחתי. עכשיו לא הזמן לחשוב על זה.

“קומה שלוש.״

שקט, דממה – קולו של הקריין נעלם. נשמתי נשימה עמוקה, סידרתי את עניבת הסאטן השחורה שחבקה את צווארי ויישרתי את חולצת המשי הלבנה שעטפה את גופי.

ואז הגיעו המחשבות על עופר, אלה שתמיד מביאות עימן הרגשת ריקנות שמזכירה לי עד כמה הוא חסר לי. בטח הוא היה גאה בי היום, הוא היה עומד כאן לידי ומעודד אותי, מחייך אליי עם שתי גומות החן המהממות שלו והעיניים הירוקות החכמות... הוא היה נושק לי נשיקה חטופה ולוחש לי איזו מילת עידוד, אמירה מעצימה כזו, שהייתה גורמת לי להבין שלכל המועמדים האחרים אין שום סיכוי לנצח במכרז הזה היום, שהוא תפור עליי.

“קומה שש.״

המחשבה על עופר ליוותה אותי עד לקומה השישית, ואז הדחקתי אותה, קברתי אותה מהר כפי שעשיתי תמיד כשחשבתי עליו. עד שהגעתי לקומה תשע, שיננתי את הפתיחה המוצלחת שתכננתי להגיד בתחילת הפגישה כדי להרשים את כולם. וכן, חשבתי גם על המזוודות שעוד לא סיימתי לארוז לקראת הטיסה שלי היום לבוסטון.

“קומה תשע.״

זהו.

עשר דקות עד המכרז.

לפני שדלתות המעלית נפתחו, הסתכלתי בדמותי שוב, התבוננות חטופה.

“ליהי זמיר,״ לחשתי, “בחורה חכמה עם המון תובנות מודחקות, שגם את היום המרגש ביותר בחייה היא חווה לבד – שיהיה לך בהצלחה.״

אומרים שיש רגע כזה שבו החיים עוברים בשניות מול העיניים. בפעם הראשונה בחיי, החלטתי שלמרות הכול אולי יהיה לי טוב, הייתה לי תקווה.

יצאתי מהמעלית, ומסביבי ניבט נוף עוצר נשימה. סקרתי את הנוף הפנורמי המרהיב הנשקף מחלונות אזור הכניסה – כל אזור מפרץ חיפה היה פרוש לפניי, מי הים היו רגועים וצלולים, השמיים הכחולים ובהם ענני הנוצה הלבנים התמזגו בצורה מושלמת עם האופק.

הנוף הקיף אותי מכל הכיוונים, אך החלונות היו קבועים בקיר ללא אפשרות לפתוח אפילו חרך צר – לא נכנס משב אוויר, וחשתי תחושת מחנק.

התחלתי להתקדם לעבר חדר הישיבות. נכנסתי למסדרון בצעדים מהירים ובוטחים, מנסה להקרין ביטחון עילאי ומקווה שאף אחד לא מבחין בסערה המתחוללת בתוכי.

ניגשתי אל מזכירת הלשכה. היא הסבירה לי שהיה עיכוב בחדר הישיבות, ושעליי להמתין עוד מספר דקות. לכן התיישבתי על ספת העור האפורה ליד דלת ועדת המכרזים לניהול בתי ספר... והמתנתי.

בעודי יושבת שם, התחלתי לחוש דפיקות לב מואצות. לצידי ישבו עוד ארבעה מועמדים. כולם הרכינו ראש, שקעו בתוך הטלפונים הניידים שלהם ולא יצרו קשר עין.

“עשיתי דרך,״ מלמלתי בניסיון להרגיע את עצמי. “הגעתי לזה מוקדם יותר משתכננתי, המשוכה האחרונה היא עכשיו.״ אני חייבת את זה לעצמי, חשבתי. בית הספר הזה חייב להיות שלי – מכל המכרזים שפורסמו רציתי דווקא את בית הספר נופים. “התכוננתי למעמד הזה. אני יודעת להשיג דברים,״ לחשתי, “בזה אני טובה.״

דלת החדר נפתחה, ושולחן עגול גדול נתגלה לפניי. קמתי ממקומי.

קול סמכותי נשמע מבפנים: “ליהי זמיר, את יכולה להיכנס.״

התרגשות עצומה עברה בי. נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי שכל שלושים שנותיי מתרכזות לרגע הזה. הזדקפתי והתקדמתי בביטחון אל חדר הישיבות.

מסביב לשולחן העגול בחדר ועדת המכרזים ישבו חמישה אנשים, חנוטים בחליפות למרות מזג האוויר הנעים בבוקר זה של חודש יוני. כמה מהם ישבו ועל פניהם הבעה חמורת סבר, כשהם סורקים אותי במבטם. בטח בדקו אם אני עוברת מסך.

ישבתי על הכיסא השחור והישרתי מבט לנוכחים, סוקרת את בעלי התפקידים לפי סדר ישיבתם: המפקחת על בתי הספר היסודיים במחוז, המפקחת על בית הספר, נציגת הסתדרות המורים, ראש מִנהל החינוך של המועצה ונציג נוסף מטעמו.

אם עד עתה חוויתי פעימות לב מואצות, עכשיו ההרגשה הייתה כאילו מתחוללת בחזי סופת טורנדו.

יושבת ראש ועדת המכרזים, שמפקחת על בתי הספר במחוז, עיינה בשאלונים שמילאתי בקפידה ימים ספורים לאחר פרסום המכרז. “ליהי זמיר,״ היא פנתה אליי, ואז אפילו חייכה.

התיישבתי בביטחון, זוקפת גב, והסטתי מעיניי קווצת שיער זהובה סוררת. הסתכלתי בנחת בכל הנוכחים. עם השנים למדתי להקרין ביטחון ושליטה ולשמור על מבט רגוע גם כשרחשי הלב סערו.

“ליהי זמיר, בת שלושים, ואני אהיה המנהלת החדשה של בית הספר,״ עניתי בביטחון. נשמתי נשימה עמוקה וקירבתי את כוס המים אל פי. לגמתי לגימה ארוכה בתקווה שאוכל להרגיע את הרגשות המשתוללים בתוכי, מכינה את עצמי לשטף השאלות של חברי הוועדה.

“מהו החזון החינוכי שלך?״ שאלה המפקחת על בית הספר.

“איך את רואה את נושא הלמידה בעתיד?״ המשיכה אחריה יו״ר הסתדרות המורים. “כיצד תתמודדי עם התנגדויות בצוות המורים לתהליכים בית ספריים?״

מטח של שאלות, חשבתי, ממש מתקפה. התכוננתי לכל השאלות האלה. עכשיו אני צריכה לעשות מעט סדר במחשבות ולענות בצורה שתעניין אותם, שתגרום להם לבחור בי מבין כולם.

“ספרי על פרויקט חדשני שהיית רוצה להוביל בבית הספר,״ ביקש מנהל מחלקת החינוך.

“אילו שינויים צריך להנחיל במערכת החינוך במחשבה לעתיד?״ שאלה המפקחת על בתי הספר במחוז.

ישבתי מולם והאזנתי לשאלות בקשב רב. ואז התחלתי לענות.

כשדלת חדר המכרזים נסגרה מאחוריי נשמתי עמוקות. עמדתי במסדרון לעוד רגע, עצמתי את עיניי ושחררתי את הנשימה.

מזכירת הלשכה חייכה אליי ואמרה בהבנה, “זה מאחורייך. תוצאות המכרז יתקבלו עד עשרה ימים מהיום.״

חייכתי אליה בהכרת תודה ועזבתי את המקום, פונה אל המעליות.

כשהגעתי ללובי הבניין הרגשתי הקלה. אלי המאבטח הבחין בי מעמדת הבידוק. “שיהיה לך יום נעים, ליהי,״ הוא חייך, ואני הנדתי בראשי לשלום.

זהו, המכרז מאחוריי, חשבתי כשיצאתי מהבניין אל רחבת הכניסה הענקית, המרוצפת אבני מדרך לבנות. שאפתי אוויר מלוא ריאותיי. אבן נגולה מעל ליבי – בעצם, סלע. היעד הבא שלי הוא בוסטון. הציעו לי להשתתף בסמינר לחדשנות בחינוך באוניברסיטת בוסטון, ולכן סידרתי לעצמי חופשת לימודים קצרה של שבוע ימים.

הטיסה הייתה מתוכננת לצאת בעוד מספר שעות. התכוונתי להגיע ישירות הביתה, לאסוף את המזוודות ולנסוע לשדה התעופה. אולי, הרהרתי, לפני הטיסה אעצור אצל רונן בתל אביב.