איש קם בבוקר ויוצא לקראת עברו. איש? כן, אתה. עובדה, זה באמת קרה. זה אתה שקם. פתאום קם אדם? דחף, מעשה נואש. נדחקת לפינה, לא היתה לך ברירה. להיות או לחדול, בלתי נסבל, עד כדי כך. פצע נורא כילה אותך. לא עמדת בזה עוד. אבל במה? כיצד לקרוא לדבר שקרה לך? משהו בעבר שלך נעדר, חתיכה חסרה.
היית, זה בטוח, אבל אין לך תמונה, אין לך דבר. אין לך דבר? יש משהו, אתה חייב לגלות. כמו פעולה של פענוח חלומות. לקרוא אוסף סימנים, הצלבות, רמזים והקשרים. להניח לפניך את הדברים. משהו גדול קרה לך. אבל מה? כמו לכתוב חלום. משהו פועל דרכך, נכפה עליך, אתה נתון בידי דבר מה. עליך להרחיק ממך תבונה שיש לה פירוש, ולקרב תנועה תת־קרקעית שעוברת דרכך, שיבוש זמן ומקום. כמו להיכנס אל תוך שדה מגנטי.
רגעים מהעבר צצים, מהבהבים בנוף ערפילי, רוחות רפאים חבויות בין מחיקות. עליך לנסות לחיות את חייך אחורנית, ללכת חזרה לאיזשהו מקום שאליו אתה שייך, אבל לאן? עליך לחזור לשם, לאותה חוויה חסומה, חסרת שם, רגש טרום מילולי. מהם החומרים שמהם אתה עשוי? הדברים הפשוטים ביותר שאתה יכול לומר על עצמך?
המבט שלך מתמוסס ונמוג אל תוך עצמו. דיוקנאות מבליחים, תווי פנים מטושטשים, קווי מתאר מרוחים. מהומת לא כלום. הכול נראה לך כתמים, עקבות גוף. יש בך כאב שאינך יודע עליו דבר. מה מקורו? מעולם לא נשזרת אל תוך סיפור שאתה יכול לספר לעצמך. לא היתה בך התבוננות שמנביטה תחושה של מלאות, רק ריקות. ועכשיו, חוויה של המתנה, ציפייה שמשהו יקרה. וזה מה שיש לך: אוסף של קואורדינטות, רמזים, הבהובי זיכרונות, קולות מהדהדים. כמו רשימת מצאי, מפגן של הנפש המחוּללת, קטלוג של כל מה שנותר לתפוס. קצה של חוט, לאחוז בו חזק, כמו בציור ילדים מחורר, כתב חידה. עליך למתוח קו מנקודה לנקודה כדי לקבל צורה, ליצור מסגרת, למלא, להיות מישהו, אתה.
והנה, זה קורה. סדק, קו שבר. משהו זז. זה אתה, מתחיל לבעור, להרגיש חי. יש לך משימה, זה דחוף: להשיב חיים שלא נחיו. אז אתה קם ויוצא. כלומר, מנסה להתרומם, לעמוד יציב, להרגיש את האדמה תחתיך, וללכת. לאן? אתה מגשש, חושך על פני תהום, פנס בידך, מאיר אפלת חדרים. זה מה שקורה שם, על הסף. אתה מתעורר. רגע, זה קורה עכשיו או שכל זה כבר קרה? גם קרה וגם עכשיו. קרה, אך טרם נחווה. בכל אופן, לא מומש. אתה פוחד. פחד אלוהים. מפני מה? מעצמך. ממה שיקרה. שכבר קרה.
איש קם בבוקר ויוצא לקראת עברו. שנים אחרי כל מה שקרה. אתה יוצא לחפש בהווה את מה ששייך לעבר. לשם מה? כדי שתקום לתחייה. לדרוש את אותם חלקים אבודים של עצמך. כדי שסוף־סוף תהיה, אולי, אחד שלם, כדי שתוכל להשלים עם עצמך. לתבוע, לראשונה, את מה שאיבדת. למלא את קווי המתאר, גוף קליפה, נשמה שסועה. להכניס משמעות בקשר שבינך לבין המציאות, העולם. אפשרות להיעשות אדם. פשוט להיות.
לשרטט מפה. אולי דרך פעולת המיפוי תצוץ היכולת לספר סיפור. או אי־היכולת לספר סיפור. או משהו. אתה צריך לערער על הכתיבה כפעולה שאתה מכיר, כזאת שבאה מן השכל. אתה צריך לכתוב אחרת, עקום אולי. פתקים, רשימות, יומן מסע. מכתב בבקבוק שיישטף אל חוף, איזשהו חוף, יבשה. כדי להתגלות. להביט בעצמך מתוך גילוי. להיות קולומבוס של עצמך, לגלות יבשת חדשה. חדשה? והרי היית כאן מזמן. היבשת הזאת היא אתה, אין־אתה. כדי שתהיה אתה שאפשר לדבר עליו, לכתוב על אודותיו.
להיות ארכיאולוג. לחשוף רסיסי מידע, לעורר פלשבקים. חצאי תמונות צפים, עליך לאחוז בהם חזק ולא להרפות, שלא ייעלמו, ומיד לכתוב. ואולי, ארכיון. אוסף של חפצים, אפשר גם חושים (אתה מרחרח את עברך). זה הפורמט, סוג של תרגיל. אין חיובי או שלילי, אין לפני ואחרי, אין קשר סיבתי בין הדברים. להחזיק בידע על הדברים, עוד בטרם ניתן להם שם. לפני שנכנסת להיסטוריה, לפני הספירה שלך.
אבל איך לכתוב את מה שאתה לא יכול לדעת? איך לגלם חיים במילים, אבל בזהירות, כדי לא להמציא, לא לספר לעצמך עוד סיפור? איך להמיר למשפטים את קצות הרמזים האלה? איך ניתן להקים אותך מבין ההריסות? להפיח רוח חיים במשהו מת? אז רשימות של התחלה, בלי שיפוט, רק ניסיון תיעוד, איך התחילו הדברים. תמונה, מיפוי של הריק. לתת קול למשהו אילם.
אתה רוצה לדעת שאתה אפשרי, שאתה יכול להתקיים, לתת תוקף לעצמך. לחרוט אותיות מתוך הגוף. פעולת הכתיבה כחריטה, גילוף. זה יהיה החותם שלך. מה עליך לעשות כדי לחדול להיות אנונימי? מה עליך לעשות כדי שתצליח להיות שם, ליבת חייך? לחשוף כתם, קול, ריח, סימן. לזהות את מה שחלף. להיות ההיסטוריון שלך, היסטוריון של ההווה. או אנתרופולוג שחוקר את יבשת־אתה. פעולה של חקירה. הרי אתה לא באמת יודע מה קרה. ליצור ארכיון של עצמך, כמו להיות תייר במוזיאון. אוסף של רשימות, כל איתות מוצפן ומבולבל, לפני שיהיה מאוחר מדי. אינך יודע מה היתה מציאות חייך, אתה יכול לייצר ניסיונות כתיבה על אותה מציאות, כדי שיהיה לך מושג. תיאורים שייתנו לי תמונה של אתה. להיות עסוק במאמץ לדמיין, להיכנס לדמיון שלך. זו ההצדקה לחיים שלך, לספר סיפור. אחרת חייך יהיו בזבוז. בזבוז חיים, בזבוז של סיפור.
כל מה שניתן להציל, גחלים לוחשות. דרך לחיות בעולם שאחרי קטסטרופה. לפדות אותך, לחולל לעצמך זהות, לפוגג תחושה של גלות. סיפור כזה, פיצוי. לייצג חיים חסרי שם, לתת שם לאובדן. היסטוריה שכנגד לאבל. כדי שיהיה לך הווה, כדי שתהיה לך ציפייה. כתיבה כזאת תסמן אותך, תיתן לך שם. לכתוב — כדי לאפשר את שובך, להגיח מתוהו ובוהו, לבטל את גירושך מהעולם, להיוולד מחדש. זו ילדותך השנייה.
איש קם בבוקר ויוצא לקראת עברו. אתה האיש, אתה. עובדה — אתה כותב, זה מה שאתה עושה. כותב את מה שקרה. מסע שכזה מלכתחילה יש בו כוונה. ועכשיו, זו המשימה: לכתוב על איש שקם ויצא. מה קרה לו שכך נדחף, שנדחק לפינה, שהבין שאין דרך חזרה. לכתוב, לנסות להבין מי אתה.
רגע, לכתוב? איך אפשר? הנה לך, שבלול, מסע בתוך מסע. איך לכתוב את מה שהעלמת, שנסתר ממך. איך לתאר את הלא יתואר, את מה שאין לו שם, שלא מדובר. לכתוב, כלומר לתת סדר בעולם כאוטי, חמקמק ומתעתע, עולם חסר רצף, היגיון וצורה, הזיה; לייצר קול לדמות הזאת שלך; להעלות מתהומות נשייה עקבות זיכרון, רסיסי תודעה; להחזיק בהבלחות, לתפוס בהן חזק, לזמן הבזקים, פלשבקים מסויטים, להריץ שוב ושוב חלקי תמונות, קרעים של מחשבות. אפילו ריחות. לממש רוח רפאים, עבודה של גירוש שדים. לעבוד עם הבהובים, רמזים קלושים, זה מה שיש לך. רשומון של קולות. ועכשיו, כתוב, תעשה לך מזה חיים. מצא בעולם רופף, נעדר קשר בין סיבה לתוצאה, חוט מקשר, קו עלילה, נרטיב משל עצמך. כי זה כל מה שיש לך — נשורת, חלקיקים של עצמך.
לכתוב על מה שלא ניתן לדבר עליו, לתת שם למה שחמק ממך, לא קיים. זה מה שאתה מבקש: לבקוע מתוך שפה אחרת, חדשה. לשזור פסיפס של אותם רגעי הבלחה, לאסוף רסיסי זיכרון, יהלומי פחם לנצח, ללכת בעקבות עקבות, רסק חלומות, רמצים, גחלי חיים. לתת שם לדבר מה שנעדר משפתך, לקרוא בשמו של הלא־קיים. הבזקים מפלחים אותך. יש חלק שלם בתוכך שסירבת לו, דחית אותו, התכחשת לו. מי אני ומה שמי? עוד יגיע הזמן של גוף ראשון יחיד. בינתיים, גוף שני.
נכון, עשו את זה קודם, לפניך. לא משנה. עכשיו תורך, הגיע הזמן, זמנך. זה סיפור ההצלה שלך. לתת לו יד, לאיש הזה, אתה. והנה, המילים רצות על הדף, נחרתות שחור על לבן. חפש מילים מספיק טובות, דע מי אתה.
ומאז ועד עתה, מדי יום, בכל שעה, בפני כל אחד וכל אחת, קבל עם ועדה, מול פני כל העולם, ולנוכח עצמך — עליך לצאת, לחפש אחר זהות, זה אף פעם לא נגמר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.