עוברות לפני התיבה – כשיהדות פוגשת פמיניזם

פרק ראשון פמיניזם ודתיות מודרנית

״טובה, הציונות היא מאלוהים, הפמיניזם זה מהגויים״. את ההערה הזו שמעתי בהרצאה שנשאתי במכון ון ליר ובה השוויתי בין הציונות לפמיניזם. טענתי שהציונות, שבזמנו פילגה את העם, חלקים נרחבים ושונים התנגדו לה מסיבות שונות, ובכל זאת היא הצליחה לחלחל ולתפוס את מקומה. הצגתי אותה כאב־טיפוס לאפשרות של אתגור ופיתוח שיח חדש ביהדות. כמוה, גם הפמיניזם, כך טענתי, יכול לעורר תנועות חדשות בתוך היהדות – ואף להגיע לכדי אינטגרציה איתה. בשלב מסוים הגיב פרופסור, המזוהה עם הציונות הדתית, זו שחרתה את הציונות על דגלה יחד עם היהדות הדתית. בתחילה לא הבנתי למה כוונתו. חשבתי שאולי התכוון לכך שגבולות הארץ המובטחת נמסרו בתורה, אך זה לא היה הכיוון. מבחינתו, הציונות, התנועה הלאומית שהוקמה בסוף המאה ה־19, נמסרה בסיני, ואילו הפמיניזם ״לא כתוב בתורה״. מבחינתי, ברור שהפמיניזם לא נמסר בסיני, וגם הציונות לא, וכשם שזו התקבלה בקרב חלק מאנשי המסורת, כך יכול גם הפמיניזם להתקבל ולהשפיע. אך הוא הציב את הציונות בסיני, ובנחרצות הדיר משם את הפמיניזם. נראה שמה שהימם אותי כל כך הייתה היומרה של עמדתו, הכמו חז״לית, המבחינה בין ״דאורייתא״ ל״דרבנן״, ובכך מדרגת בין ערכים.

טענתי גם שהפמיניזם יכול לפתח הלכי רוח עמוקים ביהדות עצמה כפי שהיא. טענה פמיניסטית חשובה גורסת שהפרטי הוא הפוליטי, שאין ממד פרטי מוחלט, שכן גם הפרטי מעוצב, מושפע ומשפיע על החברתי ועל המרחב הציבורי. הפמיניזם מאפשר התבוננות במצב הדתי כהתנהלות שאינה מקבלת את כוחה מסיני – לפחות לא בגרסה הסלקטיבית, שבה הוא נתפס ומשמש ככלי ניגוח.

***

אני ערה לכך שישנם פמיניזמים רבים וגרסאות שונות של מסורות יהודיות ומנעד רחב ומגוון של אנשים הטוענים להשתייכות ואף לבעלות על כל צד. החוויה הדתית במיטבה הינה גמישה ופלואידית, המאופיינת בחיפוש, ואי־אפשר לתחום אותה או לתפוס עליה בעלות. יש בה את הפוטנציאל להתנגד ו/או להתעלות מעבר להבניה פטריארכלית או כל מבנה אחר. החוויה הדתית במלואה אינה יכולה להצטמצם או להסתכם למערכת של דוקטרינות או מקבץ של פרקטיקות; היא מעֵבר לסכום ההתחייבויות שהיא מטילה והאמונות שהיא כוללת. כ״תורת חיים״ היא מכוּננת על ידי ניסיון החיים של רשת עמוסה ביחסים מורכבים – עם אלוהים, עם הקהילה ועם ההיסטוריה.

האנטגוניזם שיש בחלק מהפמיניזמים כלפי הדת המסורתית חוסם אותנו לעיתים קרובות לא רק מהבנה מלאה של אלו שהחליטו להישאר בתוך הדתיות, אלא גם של אלו שבחרו לעזוב אותה. עזיבה זו מחייבת כמעט תמיד יותר מורכבות ופתוס ממה שתאורטיקנים רבים מלמדים אותנו לחשוב. נפשות נפצעות ומצולקות על ידי הפער שנפער בתהליך ההתפכחות מהמסורת. מנגד, אנו שוגים בדעה קדומה כאשר אנו מתייגים את אלו הנשארות בדתיות כבוּרוֹת, חסרות עמוד שדרה, כמי ששרויות בעיוורון דוגמטי, או משועבדות לתודעה כוזבת. כפמיניסטיות, עלינו לחדול מלהניח את הצו לצאת מהדתיות והמסורת על מנת להיות אזרחיות בנות חורין בפוליס. אם, לחלופין, נבחר לחתור למגע עם המסורת – תוך זיהוי הפינות הדוקרות מבלי להחליק אותן באופן אפולוגטי או לברוח מהחדות שלהן – נוכל להתחיל להעמיק את ההבנה על אודות מה זה אומר לחיות עם ובתוך הדתיות והמסורת.

מגע העולם הפמיניסטי עם הדתיות והמסורת הוא בהכרח תהליכי, פרויקט ללא סוף. ייתכן שלעולם לא תהיה תמונה חדה, אנחת רווחה או תחושת השלמה. אי־אפשר שלא לצטט כאן את בלו גרינברג, אחת מהאימהות המייסדות בפמיניזם הדתי:

אני חיה עם הקונפליקט. אני חיה אותו יום־יום, באלף דרכים המושכות אותי לכיוון זה או אחר. הגעתי למסקנה שהימצאותי בקונפליקט הינה סימן לבריאותי ולא לבלבולים שלי; המתח הוא אמת מידה לעושרם של חיי ולא לאי הסדרים שבהם.57

״המגע״ הזה עם המסורת הינו תהליך שאני מאמינה שיכול להיות כן ומעשיר. בהכרה זו אני, יחד עם אחרות, ניצבת כתלמידה לצד חוקרת המקרא פיליס טריבל:

המחשבה על מישהי שהיא פמיניסטית ואוהבת את התנ״ך נתפסת בעיני רבים, במקרה הטוב, לאוקסימורון, מתוחכמת אולי כרטוריקה בעלמא, אך ודאי שלא כאפשרות קיומית. בסופו של דבר, אם אדם אינו יכול לשרת שני אדונים, אף אישה אינה יכולה לשרת שתי רשויות, אדון הנקרא מקרא ואדונית הנקראת פמיניזם. לפיכך, המועקה שלי גברה כששמעתי את האתגר שהציבו דאלי ואחרות: בחרו לכן היום את מי תעבודון, אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם ואם את אלוהי האחווה הנשית. הדת התנ״כית נותנת לנו את אלוהי האבות. בתוכה, אין מנוח לפמיניסטיות. אם זה היה נכון, אז אני אומללה יותר מכל הנשים, או כל תואר אחר שמתאים כאן: מבולבלת, משוסעת, תועה בדרך, שמרנית, או פשוט טועה.58

טריבל בחרה לחדש מגע עם המקורות הקדושים לה ברמה גבוהה של ערנות. זאת, הן כלפי מה שהיא מקבלת מהם והן כלפי מה שהיא מוותרת עליו בכך.

***

הזכרתי קודם את האנטגוניזם של הפמיניזם כלפי הדתיות והמסורת. על רצף החיים שלי, על כל פנים, ערנות זו באה בשלב מאוחר יותר. במשך שנים האמנתי לטענות של האורתודוקסייה המודרנית לגבי עצמה ולדיוקן העצמי של אינטגרציה שהיא ביקשה להציג, עד כדי כך שכאשר פגשתי סטיות חמורות מהשיח הנוצץ הזה, דחיתי אותן כחריגוֹת, והחלקתי אותן לתוך תיקייה מנטלית חבויה היכנשהו. דמויות המופת הדתיות שלי שוחחו באותה שפה, הלכו לאוניברסיטה ודיברו באריכות על שילוב דתיות ומסורת עם רגישויות מודרניות חילוניות. מה יכול היה להיות חסר באותה תמונה – ומדוע חשתי כל העת כאילו אכן חסר בה משהו? עם השנים השאלות התת־קרקעיות עלו וצפו יותר ויותר ובכל זאת עדיין לא נואשתי. הואיל והשינויים שבהם רציתי לא באו בסתירה למסורת הדתית כפי שהבנתי אותה, חשתי אופטימיות כלפי האפשרות להטמיע הערכה עמוקה יותר לתובנות פמיניסטיות במסגרת הפרספקטיבות והפרקטיקות של האורתודוקסייה המודרנית. ניסיונותיי הראשוניים לבדוק את ההיפותזה הזו היו מקומיים; המנהלים של המוסדות שבהם למדו בנותיי היו שפני הניסיון הראשונים שלי. האמת, לא תמיד הבעתי את האופטימיות שלי בדרכים דיפלומטיות לחלוטין (כמו תגובותיי אחרי מסיבות הסידור במוסדות הממלכתיים דתיים). המנהלות הקשיבו בנימוס – ולא שינו מאומה; בנותיי התחננו בפניי שלא אדבר יותר עם מישהו מבית ספרן.

האמון שנתתי באורתודוקסייה המודרנית ובמקביל בציונות הדתית היה עמוק כל כך, שדחיתי את ההתנגדויות המקומיות שהתעוררו כעיוותים נקודתיים הסוטים מדרך המלך. בוודאי, אמרתי לעצמי, שמתנגדים אלו לא היו ״נאמני אמת״ של האינטגרציה בין הציונות והדתיות. פניתי למנהיגים בקהילה הדתית־לאומית בתקווה למצוא שם קבלת פנים חמה יותר לרעיונות השילוב שלי, אך גם שם היו סקפטיות וניכור כלפי כל מה שהריח כ״פמיניזם״.

מה יש באי־אלו סוגים של ידע/ערכים, שהממסד הדתי מרגיש בנוח לאמץ – ואחרים שהוא מסרב להם? מה יש בציונות שנגע בדמיון הדתי ושחרר את הרוח הדתית של היהודים שצידדו בעצמאות מדינית? מה הוא זה שישנו בדיאלוג הבין־דתי שמנהיגים דתיים מסוימים באורתודוקסייה המודרנית כל כך נינוחים איתו – ומהו זה שישנו בפמיניזם שמעורר כל כך הרבה אמביוולנטיות ורתיעה?

בעודי ממשיכה לחקור את התחושה הלא־נוחה האישית שלי על אודות הדיסוננס שבין טענותיה של האורתודוקסייה המודרנית לבין האופן שבו התנהלה במציאות שלה בפועל, השתכנעתי יותר ויותר בדבר הכוח של האוטוריטות הדתיות לעצב את האופן שבו נתפס הפמיניזם עבור העולם שלהם והשקידה שבה הם אכן עשו זאת. במהלך הדרך פגשתי פמיניסטיות מהעולם השלישי כמו אומה נריאן שעזרו לי לשקף בבהירות את מה שראיתי עד אז ולתת לכך שם:

התהליך של סימון שינויים מסוימים ולא אחרים כ״מתמערבים״ [שנוהים באופן בעייתי אחר המערב], מתבצע לעיתים קרובות כאילו שהתיוג מציין משהו מובן מאליו. זיהוי הנזילות, השבירות, הסלקטיביות והשימוש המשתנה בפעולת תיוג זו הינו אסטרטגיה חשובה עבור פמיניסטיות מהעולם השלישי, העומדות בפני דה־לגיטימציה והאשמה של ״התמערבות״.59

בתהליך זה של מפגש עם סוגים של תהודות בין־תרבותיות, התחלתי להבין כי ההתנגדות של הממסד הדתי לפמיניזם איננה מקרית, אלא מוטמעת היטב – מערכתית ומוסדית. עם זאת, ומטרידה ככל שהייתה, הבנה זו לא הביאה אותי לוותר על מציאת מקום לעצמי – ולמשפחתי ולקהילה שלי – בתוך המסגרת המסורתית. הגם שזו לא השכילה למצוא את הדרך לשלב פמיניזם אל תוך האופק הדתי, עדיין אני אוחזת באפשרות שיש לה היכולת לעשות זאת. ההישג המהולל שלה היה היכולת לייצר מקום עבור הדרישות הלגיטימיות של המודרניות מבלי שתאבד את האמונה הדתית ואת היושרה ההלכתית. אומנם קולות רמים של רבנים עולים כנגד ״בעיות הפמיניזם״, אך היסטוריית השילוב של אלמנטים מודרניים אל תוך הליבה של הדתיות הלאומית, כמו גם העובדות בשטח בשנים האחרונות, מראות כי הקרקע אכן בשלה לשינוי.

***

במטרה להבין את השכבות השונות של ההתנגדות לפמיניזם, כדאי, כך נראה לי, לסקור בקצרה את מערכת היחסים בין שני מרכיביה, האורתודוקסייה והמודרניות (קרי, הפרדיגמה ה״חילונית״ על אודות ידע וערכים). באופן כללי, הצד הראשון מובנה סביב: 1. תודעה של ביסוס עמוק במסגרת ההלכה. 2. שיתוף מסוים עם היהדות החרדית בהלך הרוח הדתי. 3. מחויבות והיענות למקורות הסמכותיים. בהתייחס למודרנה, העמדה של האורתודוקסייה המודרנית היא שאין מדובר כאן בבעיה שצריך לפתור, אלא בהזדמנות לדתיות שאותה כדאי לאמץ, כל זמן שאיננה חורגת מתחומי ההלכה כפי שהם מבינים אותה. זוהי הנקודה שבה האורתודוקסייה המודרנית מייחדת את עצמה. כלומר, ביחסיה עם מקורות ״מודרניים״ של ידע וערכים שאינם נגזרים ישירות או בעקיפין מהמקורות היהודיים המסורתיים.

הרב שאול ברמן, מהרבנים המזוהים ביותר עם תנועה זו, טוען כי ״הפרויקט של האורתודוקסיה המודרנית מתחיל עם ההנחה שהאורתודוקסיה יכולה לשמר את היושרה ואת התשוקה שלה ואפילו להיות מועשרת על ידי חבירתה אל המודרניות״.60 לפי כמה מחסידיה, מפגש זה לא חייב להיות פסיבי או תוך כדי התנצלות; גם לא מתוך תחושה של היעתרות בדיעבד לזמנים שבהם אנו חיים: ״על פניו, כל האורתודוקסיות הן ‘מודרניות’ במובן שללא אפשרות לחמוק מכך, הן שרויות בעולם מודרני. מה שנותן לאורתודוקסיה המודרנית את שמה זו העובדה שחבריה רואים בכך גם קו מנחה ומכתיב ולא רק תיאור מצב״.61 השאלה החשובה לענייננו היא: כיצד אנשי האורתודוקסייה המודרנית מנהלים את המשא ומתן עם מציאות מורכבת ומאתגרת כזו? או, אם לנקוט בהתבטאות של הרב סולובייצ’יק: ״כל אנשי האורתודוקסיה המודרנית עוברים באוניברסיטה, השאלה היא איך האוניברסיטה עוברת דרכם?״

אני טוענת כי בניהול היחסים המורכבים בין דתיות ומסורת לבין המודרנה, הדתיות המודרנית נוקטת שתי אסטרטגיות ראשיות: מידור והרמוניזציה. המידור מאפשר מתן לגיטימיות לידע החילוני בתנאיו שלו, והוא נושא סמכות בתחומי המומחיות שלו. עם זאת, ובאופן מוחלט, אין אפשרות ולא יכולה להיות אפשרות, על פי הגדרה, שידע זה יסיג את גבולן של האמיתות הנצחיות של הדת. ייתכן שמסיבה זו ישנה אופנה להלל סוגים מסוימים של ידע מדעי, שפחות סביר להפיק מהם טענות בעלות משמעות. הגישה הכללית כלפי סוגים אלו של ידע ״מוצק״ הייתה מעין – ״תנו לקיסר את אשר לקיסר״. על פיה, הדתיות והמסורת מבצעות נסיגה אסטרטגית מתחומי התמחות שונים שבהם הן אינן יכולות לטעון לעליונות. חלוקת העבודה הזו מופנמת ומושגחת בחומרה: גדרות טובות יוצרות שכנים טובים. הלך הרוח הממדר משתקף דרך הסלוגן של האורתודוקסייה המודרנית: ״תורה ומדע״, שבו הידע ה״חילוני״ עובר הצרה מושגית ומתואר כמדע. ו’ החיבור בסלוגן זה, כך נראה לי, משמשת יותר להפריד מאשר לחבר. הידע – שאומנם איננו מוקצה, ומכיל פוטנציאל לשפר את המבט הדתי – מוגדר כמופרד אינהרנטית וחיצוני אונטולוגית לכל מה שקדוש. חסידים אחרים של היהדות המסורתית משתמשים בשפה של סינתזה, שילוב והרמוניה על מנת לתאר את היחסים האידאליים בין הידע ה״קדוש״ והידע ה״חילוני״ – ובין הקדוש והחילוני בכלל. הרב שג״ר ראה בשילוב זה יותר מאשר חיבור בין שני מרכיבים:

ו’ החיבור, האופיינית כל כך לציונות הדתית: ישיבה וצבא, ישיבה ואקדמיה, תורה ולימודי חול, תורה ועבודה, איננה סינתזה חיצונית ובוודאי שאינה עבודה זרה בשיתוף כפי שיש שהטיחו כלפיה. יש לפרשה כפי שפירש פרנץ רוזנצווייג את ו’ החיבור, כאבן המונחת בגולת הכותרת של קשת אבנים – אבן הראשה, המחזיקה את הקשת כולה ונותנת לה את משמעותה.62

עם זאת, באופן טבעי, עמדה זו אינה גורסת שאפשר ליצור הרמוניזציה עם כל דבר. ידע ומערכות ערכים מסוימים יכולים להיות משולבים, בעוד שאחרים נידונים להישאר מחוץ לגדר. חלק מהם יותמרו כדוגמאות מבריקות כיצד ועד כמה יש למודרניות להציע לתודעה הדתית, לדרכים השונות שבהן הידע החילוני יכול לשפר את ההבנה ואת ההערכה שלנו לדתיות ולמסורת שלנו. מערכות ערכים אחרות ייפסלו מאחר שהן מציגות ניגודים שאי־אפשר ליישב עם גופי התורה ורעיונותיה. הקטגוריה הזו, באופן בסיסי, היא הסמטה האחורית שאליה דחקו את הפמיניזם.

במילים אחרות, השילוב של המדע והידע החילוני שמבצעת הדתיות המודרנית איננו מבוצע בחופשיות וללא עכבות, אלא באופן סלקטיבי. סלקטיביות משקפת בהכרח ואף מבטאת היררכיה חבויה של ערכים. היא מעוררת תמיד את השאלה: מדוע זה ולא אחר? ההרמוניזציה כאן, לפיכך, משמעותה היא שרק אי־אלו ערכים חיצוניים, שנחשבים כלא מאיימים ו/או ככאלה שמקדמים את הדתיות והמסורת בעיני הסמכויות הדתיות, יכולים להיות מורשים לחלחל אל תוך המערך המסורתי. ערכים אחרים נדחים ישירות או ממודרים, ומסומנים כמקובלים ואפילו חשובים ככל הנוגע למציאות החילונית, אך אינם הולמים להתערבות עם הקודש. אנו חוזרים, אם כן, בכוח נחרץ ביותר, אפילו (או שמא בייחוד) בתוך פרדיגמה שתומכת באידאל של הרמוניזציה – לגרסה נוספת של מידור, שלמעשה הינה מתוחכמת יותר, אקסקלוסיבית יותר – וטעונה במיוחד.63

מקרה בוחן של הרמוניזציה: אתיקה

אחת הדוגמאות הבולטות של גוף ידע שנתפס ככזה שהוטמע באופן הרמוני היא אתיקה, אורחת רצויה של הדתיות המודרנית. הרעיון של רגישות אתית אנושית עצמאית הפך למשכנע כל כך עבור האינטואיציה היהודית הדתית, עד שהוא הושרש היטב ושינה ממש את התרבות והשיח הדתי־מודרני.

אם יישאל רופא, המשתייך לדתיות המודרנית, לדוגמה, האם הוא יחלל את השבת על מנת להציל לא־יהודי, הוא לא יהסס לרגע לענות בחיוב ואף יתהה אם השואל הינו מושחת מוסרית משום עצם השאלה. אם יישאל הרופא מדוע יעשה כך, ספק רב אם הוא יציג את ההיתר ההלכתי לכך – ״מפני דרכי שלום״64 – ונראה שהוא יטען שאין צורך בהיתר לכך כלל. ייתכן, במידה שממש יכריחו אותו, שהוא ימלמל משהו על הערך העמוק של החיים האנושיים בכלל. אם ייאלץ להצדיק את העניין במונחים יהודיים, הוא יזכיר את העובדה שהאדם נברא ב״צלם אלהים״. כוונת הדברים היא שהצו המוסרי הינו מובן מאליו בדפוס החשיבה של הדתי המודרני; הוא אינו זקוק להצדקה הלכתית.

מובנוּת מאליה זו היא תוצאה של חדירה עמוקה של ערכים שהינם חידושים של ממש אל תוך המסורת, אך נראה שלא כל רעיון או ערך, ישר והוגן על פניו ככל שיהיה, זוכה לאפשרות לחדֵש מבפנים. השאלה כאן היא מי מעכב וכיצד הוא מעכב חידושים מעין אלה? כיצד מתבצעות בחירות והחלטות דתיות־מוסריות סלקטיביות מעין אלו? בעוד שכולנו בררנים בענייני מוסר, אני שואלת מהו האפשרי או ה״כָּשֵׁר״ בענייני נשים, דתיוּת ומסורת ומה לא. יונה גודמן טוען, ״טיפוח זהות ציונית דתית צריך להיעשות בעזרת מגוון כלים, אשר רק חלקם מתמקדים בלימודים עיוניים. בבואנו להעצים את הזהות הציונית־הדתית של התלמידים, יש צורך לטפל ברשימת נושאים ארוכה ומגוונת [...] מתי עלינו להיות שותפים לתרבות הכללית ולנורמות הלבוש וההתנהגות, ומתי אנו מסננים ואף פוסלים אותן?״65 ושאלתי נותרת: מי עושה את הסינון הזה וכיצד?

מוסריות, עם זאת, היא מעין תיבת פנדורה או (אם להשתמש במושג המועדף בקרב סמכויות דתיות שונות) ״מדרון חלקלק״. ברגע שהגישה המוסרית נלקחת ברצינות, מתעורר הדחף להחזיק היטב במושכות לגבי היכן, כיצד, וכלפי מי תופעל גישה זו. ההבחנה הראשונה שיש לערוך היא מיהו זה שיבחין ויגדיר ומי לא. במקרה של הדתיוּת המודרנית, רבנים מסוימים רשאים לממש זכות מטא־הלכתית זו. קבוצה זו בחרה עד כה להדיר את הפמיניזם ממועדון המוסריות או להרשות, לעיתים בפטרונות, יישומים מוגבלים מאוד של פמיניזם.

אינני טוענת שהפמיניזם הודר לחלוטין מהשיח הדתי. טענתי היא שהוגים דתיים מודרנים – אפילו אלו הנוקטים בשפת הסינתזה וההרמוניה – לא דחו לחלוטין את הפמיניזם כשם שהם מידרו אותו, באופן דומה למידור שהם עשו למדע. בסביבתו הטבעית – היינו, בחיי היום־יום החילוניים – הפמיניזם הליברלי תקף, ערכיו מוצהרים, והמאבק עבורם שריר וקיים. מציאות של אפליה במקום העבודה ואי־שוויון בקידום, למשל, מעוררים זעם קדוש. הורים דתיים מודרנים, שנשללה מבתם הזכות לעסוק בתחום תעסוקה לפי בחירתה, או שקיבלה יחס לא־הוגן בכל צורה שהיא על רקע מגדרי, יילחמו בעניין זה ללא ליאות, עד לערכאות הגבוהות ביותר, ויזכו לתשואות כגיבורים בקרב חבריהם הדתיים המודרנים. סטנדרט שוויוני זה, הנלקח כמובן מאליו כמעט בתוך הספֵירה החילונית, ממומש בצורה מופחתת, אם בכלל, בחיי הדת והמסורת. הוא אינו עומד באותו מִשלב עם הנורמות הדתיות או עם הרעיונות המבססים אותן, לפיכך הוא זוכה לעיתים נדירות מאוד לאפשרות של דיאלוג כן עם קולות הדת, ואף פחות מכך, לאפשרות לטעון טענה במישור של רעיונות הדת והמסורת.

דוגמה מייאשת אפשר למצוא אצל הרב לאם, נציג מובהק של גישת ההרמוניזציה, שהקדיש ספר לנושא, ומתייחס פעם אחת בלבד לפמיניזם. יהיה זה חשוב, לדעתי, לצטט את רשימת העיוותים החברתיים הנמנים בהקשר, שבו מתרחשת התייחסות בודדת זו:

כך למשל, שנות ה־70 היו בגוון הדוניסטי מאוד, עם קידום המהפכה המינית, התנסויות באופנה וחוסר מוסריות (בייחוד בלגיטימיות שניתנה אז להומוסקסואליות כ״צורת חיים אלטרנטיבית״ המתקבלת על הדעת), מתירנות כללית, גישה נינוחה כלפי סמים ופורנוגרפיה, סגנון חיים פרוץ, האלהה של העצמי (בדגש על סיפוק עצמי, ביטוי עצמי, אישור עצמי), תרבות נעורים, פמיניזם (בביטוייו הקיצוניים ביותר), וכן הלאה.66

הרב לאם מנסה לרכך את הביטול שלו את הפמיניזם בכך שהוא מתייחס רק ל״ביטוייו הקיצוניים ביותר״. כמובן, האופן שבו מוגדרת הגרסה ה״קיצונית״ של דבר משקפת את הנחות המוצא על אודות טבעו הבסיסי או המרכזי של אותו הדבר וערכיו. עבורי, ביטוי קיצוני של פמיניזם הוא להקפיד ולהחמיר בנושא של כבוד האדם. לדוגמה, לכבד את האימהות באמצעות תקצוב ממשלתי של הטבות והשלמת הכנסה לאלו הנשארות בבית לטפל בילדיהן. ביטוי קיצוני של פמיניזם יהיה כאשר נושא העגונות יעבור משלב הרחמים והסימפתיה לשלב של עשייה ושל שינוי בתוך המסורת וההלכה הדתית, תוך שימוש בכל אמצעי חוקי קיים. כיצד רעיונות אלו קשורים לאותה רשימה שבה יש סמים, הפקרות, נרקיסיזם, אנרכיה ופורנוגרפיה?

עולה בבירור מדבריו של הרב לאם שהמקור לעוינות של האורתודוקסייה המודרנית כלפי פמיניזם איננו ההבנה הצרופה של המסורת בלבד. באותה מידה שבה השיח של האורתודוקסייה המודרנית על אודות פמיניזם הרפה מההלכה לטובת אי־אלו אסטרטגיות מטא־הלכתיות ורטוריות, כך גם הניתוח שלי של השיח הזה איננו, אפילו בעיקרו, דיון הלכתי. במקום זאת, אני מבקשת לדון בדרכי החשיבה שעליהן מבססת הדתיות המודרנית את מה שהיא רואה כיחסים אידאליים בין מודרניות לדתיוּת ולמסורת. במובן מסוים, הפמיניזם מציע כיוון שונה בדיון הנ״ל על אודות מוסר, הואיל והוא רואה את עמדתה של הדתיות המודרנית כלפי דרכי חשיבה מסוימים לאו דווקא ככזו הנטועה במסורת היהודית. שלמעשה, המסורת היהודית הפנימה זרמים זרים מהמחשבה המערבית ועיצבה את הפרספקטיבות שלה מתוך השפעתם הם עליה.

***

מה שאני מציעה, לפיכך, איננו דיון הלכתי. אינני מציעה מבנה פנומנולוגי של הדרך לאחֵד פמיניזם ואורתודוקסייה, ואינני מנסה לקדם פתרונות מסוימים לשינוי הלכתי. אין לי מרשם או נוסחה. לגבי דידי, במטרה לתת לבנותיי מודל דתי שאני מסוגלת לחיות איתו ושרציתי שהן יחיו איתו, הצטרפתי לקבוצה של אנשים על מנת לבנות בית כנסת וקהילה אשר שם אוכל להתפלל, למרות שהמחיר לכך היה עזיבת נאמנויות מסוימות מאחוריי.67 כל איחוד פמיניסטי עם האורתודוקסייה יהיה מעורב, ככל הנראה, בהחלטות להעז ולצאת אל הקצוות המשותפים – החלטות שהן כאובות בהכרח, הן אישית והן חברתית, אך כאלה שיש בהן פוטנציאל דתי.

תכליתו של דיון זה היא לבחון מקומות מפגש מסוימים בין הפמיניזם והדת והמסורת. אינני מציגה את המפגש הזה כמהפכה רעיונית ואינני חשה שהוא מייצג יציאה רדיקלית מהדתיות המודרנית הקלסית. עם זאת, ניתן לבצע התאמות יצירתיות, כפי שנעשו בעבר – מה שנתן ליהדות הרבנית מלכתחילה את חיוניותה המתמשכת לאורך ההיסטוריה. הציונות והמוסר היוו עבורי שתי דוגמאות של התקבלות והשתלבות של ידע ומערכת ערכים חדשים אל תוך המסורת.

חרף ההתנגדות, הציבור הדתי־לאומי לא נותר סטטי. בעשורים האחרונים חלה התפתחות מרשימה של לימוד תורה של נשים. אלפי נשים למדו ולומדות תלמוד במרץ והגיעו להישגים מרשימים בלימוד ובידיעה. יש תוכניות להכשרת רבניות ויועצות הלכה, וכבר יש עשרות רבות של מוסמכות לייעוץ הלכה. התקווה היא שתוכניות אלו יתרחבו, יתקבלו וישתרשו בקהילות השונות. ייתכן שהתפתחויות אלו מהוות אינדיקציה להתחלה של שיתוף הסמכות בעולם הדתי. עם זאת, ההנחה הרווחת שלימוד מוגבר יוביל בהכרח להגדרה עצמית חזקה יותר ולהשתתפות בטקסים איננה ברורה כל כך. ללא ספק, נעשתה תמורה גדולה בקהילות הדתיות, שיש לה השפעות מרחיקות לכת על חייהם של נשים וגברים דתיים. בכל זאת, במהלך תקופה זו, ניסיונות של נשים להרחיב את השתתפותן בטקסים הדתיים או ליטול תפקידים בחיים הציבוריים נדחו בתקיפות. לעיתים קרובות, השיח המשמש לדחיקת בקשות אלו מכיל רטוריקה בניחוח ״נשים דעתן קלה״.68 לא הידע של הנשים ולא שיקול הדעת ההלכתי כלפי ההצעות נדונים בשיח זה, אלא המוטיבציה של הנשים – האופן שבו הללו עתידות להשתמש בידע שרכשו – היא זו שנבחנת, נחשדת ומבוקרת (ראו להלן פרק שישי). החשד מן החוץ מחלחל פנימה, ועל האישה הדתייה, המבקשת לממש את חייה הדתיים ביתר שאת, נוספה כעת תביעה עצמית להוכיח לעצמה ולעולם שהיא, בשאילה ממונחיו של ויניקוט, אישה דתייה מספיק (good enough religious woman).

***

לנוכח ההתנגדות הרבה, עולה השאלה הבאה: מדוע להישאר בתחומי הדת והמסורת בכלל? דפנה המפסון, המבטאת את מחשבתן של נשים רבות, שואלת שאלה זו ברצינות רבה ואינה מצליחה למצוא תשובה כהלכה: ״השאלה אם יש הלימה בין נצרות ופמיניזם היא השאלה האם השוויוניות של האישה עשויה להתקיים עם דת מעידן פטריארכלי קדום״.69 חקירתה הניבה סינופסיס מבריק המתאר מדוע למעשה אין שום דרך לשלב פמיניזם עם דת פטריארכלית. היא עוזבת את דתה – הנצרות – ובנקודת המבט והעוצמה של הטיעונים שהיא מציבה, היא מותירה מעט מקום עבור אישה המכבדת את עצמה להישאר.

קשה להשיב על טענותיה של המפסון, שעם רבות מהן אני מזדהה. אינני יכולה שלא לגלות אמפתיה כלפי בחירתה. אני רק יכולה לציין שישנם רבים כמוני, שמודעים לטענות אלו ומוצאים אותן ראויות ונכונות ועם זאת ממשיכים להיות נתבעים על ידי המסורת – הקהילות, הערכים והנורמות שלהן. אני מתייצבת לצד הדת והמסורת הואיל והן פונות למובן עמוק של מי שאני; אני מחזקת את בחירתי, בעודי מזכירה לעצמי שהאפשרות והשפה של בחירה אינן מספיקות לתאר את הטענה שיש בה על אודות הזהות שלי. הטענה האונטולוגית הזו מטילה עליי לחתור למגע עם הדת והמסורת באופן טוטלי ומתמשך ולא להתכחש אליה. ההבדלים בין הדת והמסורת לבין מסגרות אחרות של ידע וערכים הנושאות תביעות משלהן אינם כופים אותי לצאת החוצה מהן. אדרבא, הם מעוררים אותי להעמיק את המבט פנימה.

ישנן קבוצות גדולות של אנשים המסרבים לעזוב את הדתיות והמסורת היהודיות. הם בוחרים לחיות עם הקולות הסותרים שבתוכם; הם נשארים ובונים קהילות דתיות ומרחיבים את המקום עבורם ועבור אחרים. דרך תהליך זה של חתירה למגע מחודש, אישי וקהילתי, מצאתי את עצמי, להפתעתי ולשמחתי, בדרך המוליכה לאפשרות של חיים יחד עם נושאים בלתי פתורים, אך עם היענות מתמשכת לפמיניזם דתי ולא לפמיניזם ולדתיות. אפשרות של ערנות לסתירות בלא הרמוניזציה שמשתיקה אותן.

57. גרינברג 1981, עמ’ 168.

58. טריבל 1995, עמ’ 7.

59. נריאן 1997, עמ’ 29.

60. ברמן 2001. להגדרות של תנועה זו ראו לדוגמה שגיא 2006; רביצקי 1996; זיוון 2005.

61. זקס 1991, עמ’ 10.

62. שג״ר תשע״ג, עמ’ 8.

63. ראו שגיא 2006; שגיא תשס״ו.

64. ראו למשל בתלמוד הבבלי במסכת גיטין: ״אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. ת״ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום״ (דף ס״א).

65. גודמן תשס״ז, עמ’ 396.

66. לאם 1990, עמ’ 13.

67. ראו אפטר 1990.

68. הטענה הקלסית כנגד לימוד תורה לנשים מקורה בתלמוד: ״כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות״, מסכת סוטה דף כ’, עמ’ א. את הביטוי ״נשים דעתן קלה״ ניתן למצוא במסכת שבת לד, עמ’ א.

69. המפסון 1990, עמ’ 11.