עוד מהנעשה בעירנו

לחזור אל טוריו של עלי מוהר — עשר שנים לאחר מותו, בקובץ שני זה של "מהנעשה בעירנו" — יש בכך מן התעתוע ומן הפרדוקס: לכאורה, קפסולת זמן זו, שאוצרת בתוכה את תל אביב של סוף המאה הקודמת — על שפע מקומוניה, עיתוני הנייר, שיינקינאיה ופולמוסאיה — כבר התרחקה מאוד מעידן הדיגיטל, האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק, שבו קשה לעכל טקסט ארוך מ־140 אותיות ולזכור יותר מאשר את ה"פוסט" האחרון. ואמנם, באחת מרשימותיו כותב מוהר עצמו: "מי יכול היה לשער כי תוך זמן קצר כל כך יהפוך הווה דהוי־לעתים זה לעבר, שגם אם לא נקרא לו זוהר הרי הוא כה רחוק כבר, כה רחוק מכל רחוק, כה שובר לב בריחוקו העצום?" ("בין המת והחי", 25.10.1996).

אסופת רשימות זו שלפנינו הייתה אמורה אפוא להתרחק וללכת אל העבר ה"רחוק מכל רחוק", עטופה בערפלי הנוסטלגייה. אלא שכאן הפרדוקס והתעתוע: טורי "מהנעשה בעירנו" נותרו רלוונטיים, בין השאר משום שעלי מוהר הכריז בהם — כבר בזמן היכתבם, ועל בסיס שבועי — מלחמת חרמה כנגד הזמן עצמו.

כן, מגרסת הזמן הזאת, המשנה רחובות וחנויות, הממיתה חברים ואבות, המצהיבה וסוגרת מקומונים ועיתונים, המשכיחה ספרים וזיכרונות ואנשים ואפילו ניצחונות מפורסמים בדרבי — כנגדה עלי מוהר יצא חוצץ, נלחם כאביר רומנטי; וכאשר ניצב עם הגב אל הקיר — שלף את נשק יום הדין: הגעגועים מראש ובדיעבד.

שהרי כבר באותו "הווה דהוי־לעתים" — מוהר היה נוסטלגי למפרע, לאחור, קדימה ולצדדים. עולמו היה מלא זיכרונות, כיסופים וערגונות — לשנות החמישים, לספרי ילדות, לבית הספר, לתנועת העבודה, למרפסת ביום קיץ, לתל אביב קודמת, אלתרמנית, לפריז של ברטים, בגטים, קרואסונים ושנסונים, לאנגלייה של שעת התה, לקפה "ורד" שבו ישב אביו יחיאל, המשורר וכותב פזמוני העבריות החילונית מימי בן־גוריון ולהקת הנח"ל, ועוד ועוד. טורו השבועי של עלי היה רק קצה קרחון של תרבות שלמה אותה ספג כילד התל־אביבי המוחלט, בן דור המדינה. זיכרונו הפנומנלי העשיר את כתיבתו ברבדים לשוניים ואסוציאטיביים מגוונים, מהארכאי ועד הסלנגי. זאת גם בסיוע דמויות משעשעות כ"בר־קולמוסא", "פול רנייה" ו"פולמוסאי" — טיפוסים זקנים אך חסרי גיל (שהומצאו, יכול אני להעיד, בהשראת זקני דבר) — שהיוו מעין "אוואטר" הנוסע בזמן, קדימה ואחורה, על פי כל מישורי הלשון.

עלי עצמו לא זכה להיות זקן; אבל במידה מסוימת — "עוד מנעוריו" — הוא היה קשיש־א־פריורי, מעין אזרח־ותיק חסר גיל: הוא זכר דברים שהזקנים כבר שכחו. ובניגוד לאמרתה של סימון סיניורה ש"הנוסטלגייה כבר לא מה שהייתה" — הנוסטלגייה אצל עלי כבר הייתה מראש מה שהיא תהיה. משום כך היא לא התיישנה. שהרי להתגעגע אפשר תמיד; וביתר שאת כאשר נלקחים מאתנו המחר וההווה.

את "מהנעשה בעירנו" כתב עלי מוהר כמעט ממש עד יום מותו, במין נחישות נחרצת, לא רק כמי שחייו תלויים בכך, אלא גם כמי שחייה של עירו האהובה תלויים בו. ולא בכדי: בטור השבועי הזה הוא ארג את קורי מתיקות החולין העברי, שוחר הנורמליות, גם כאשר אלה הלכו ונעשו דקים ורפים.

הוא היה כותב מעודן ומתורבת, כמעט אנכרוניסטי במודע, במציאות שהלכה ונעשתה בוטה מאין כמוה. סביב כל פורענויותיה ועצבונותיה, משבריה ומלחמותיה, הוא פסע מעדנות, כמי שאינו בנוי לקרבות הרואיים, כמי שאינו רוצה להפריע למנוחת הציבור. ועם זאת — הרמיזות שבין השורות, הניואנסים הדקים, הזוטות העירוניות — כל אלה הצטברו למשמעות רבת־עצמה.

כי מה בסך הכול רצה, כרבים מבני דורו? לקושש לעצמו ולאחרים — לא, אפילו לא אוֹשר, בל נגזימה — אלא מעט שקט, נגיעה אחת רכה של שגרת חולין, קצת עקביות, טיפת המשכיות בין־דורית, איזו מעגליות עונתית, כבמתוקנות שבארצות. זה הכול. רק לחיות. סה טו. מה יש, אסור? וכי לא זו הייתה מטרת הציונות מלכתחילה?

"מהנעשה בעירנו" חזר וסבב אפוא, מתוך תחושת אחריות ושליחות, באותם מעגלים קבועים של חוצות ועונות והיזכרויות ישראליות, בניסיון לחצוב — באמצעות המילים — שגרה, תיקון, נחמה ומרגוע. קוראיו מצאו בטוריו נחמה שבועית, ויוסיפו למצוא נחמה בין דפים אלה. כי בינתיים — כמו מבלי משים וכבדרך אגב — הונצח, תועד והושר פרק היסטורי: שביר כחלום, אך בסך הכול מואר ומאושר, ומי יודע אם לא בודד וחד־פעמי.