עוד סיכוי לאהבה

 1

שום דבר לא יציל אתכם. ליב אריאס שפשפה את זרועותיה, שסמרו כשקראה את השלט. הוא היה מודבק בנייר דבק מתחת לציור של צרעה מרושעת על קיר אולם ההתעמלות. שום דבר לא יציל אתכם מהעוקץ! כרזות נוספות שנתלו על העוקם סביב הקמע המגוחך הכריזו בכתב יד מעוגל של מעודדות שה"מילבּוֹרן יֶלוֹגָ'קֶטס" הולכים לחסל את ה"קריקסַייד טַייגֶרס". איזה חכמולוג צייר נמר עם פרצוף נפוח ומזרק אפּיפֶּן מחוק באיקס.

שום דבר לא יציל אתכם. הרמה האמנותית של הציור היתה אמורה להעלות חיוך על פניה של ליב. בתקופת לימודיה בתיכון לא נמנתה עם אלה שהכינו כרזות עידוד, אבל היא ידעה להעריך את הכישרון ואת השנינות. היום היא התקשתה להתלהב. הכול היה מוזר מדי. השם החדש של בית הספר. הקמע המוזר והעליז מדי. העובדה שהיא כאן.

זה לא אולם ההתעמלות שבו זה קרה. את המבנה ההוא הרסו כמה חודשים אחרי הטרגדיה. כיסו בעפר על הדם שנשפך. הקימו פינת הנצחה בצד השני של בית הספר. כשנכנסה היא הלכה מסביב כדי לא לחלוף על פניה, כדי שלא תציף בה את הטראומה שהיא כל כך התאמצה לקבור. גם אחרי שתים־עשרה שנה היא לא היתה מסוגלת לראות את רשימת השמות, שהיו אמורים להופיע בספר המחזור ולא להיות חקוקים באנדרטה. אנשים שישבו לידה בכיתה. אנשים שהיו חברים שלה. אנשים שחשבה שהיא שונאת עד שלא היו עוד, והיא הבינה כמה טיפשיות ושטחיות היריבויות בתיכון. עכשיו נותרו מהם רק שמות חרוטים באבן, זיכרונות חקוקים בראשה, חורים פעורים בלבבות של אנשים.

"אמרת שלא היית באולם ההתעמלות כשהיורה הראשון נכנס."

קולו הרגוע של המראיין קטע את הרהוריה של ליב. היא מצמצה באור העז של פנסי התאורה. הם דיברו קצת על הטרגדיה בכללותה, אבל עוד לא ירדו לפרטי אותו יום. "מה?"

דניאל מוֹרוֹ, במאי הסרט הדוקומנטרי, הנהן אליה בעידוד. שערו המעוצב מדי צנח על מצחו. "לא היית באולם ההתעמלות..."

ליב בלעה רוק. היא הרגישה כאילו מישהו מהדק לה את הגרון בגומייה. אולי היא הפריזה בהערכת היכולת שלה להתמודד עם זה. היא הסכימה להשתתף בסרט כי הרווחים היו אמורים להגיע למשפחות הקורבנות ולמחקר שיעזור למנוע מקרים דומים בעתיד. איך היא יכולה לסרב בלי להצטייר כחסרת לב? אבל באותו רגע היא הצטערה שהסכימה. פחד ישן התגנב במעלה עורפה, פלש כמו אלף עכבישים, וקולות וזיכרונות מאותו יום איימו להכריע אותה. היא עצמה את עיניה לרגע והתמקדה בנשימה.

היא כבר לא הנערה המפוחדת שהיתה. היא מסרבת להיות.

"את צריכה שנעשה הפסקה, גברת אריאס?" שאל דניאל, קולו הדהד באולם ההתעמלות החשוך והריק.

היא הנידה את ראשה. עורה להט מפנסי התאורה. בלי הפסקות. היא צריכה לגמור עם זה. אם היא תעשה הפסקה, היא לא תוכל לחזור. היא פקחה את עיניה והזדקפה, גייסה תעצומות של רוגע, העמידה פנים שהיא מדברת על דברים שקרו למישהו אחר, לאנשים שלא הכירה, בבית ספר שעליו לא שמעה מעולם. "לא, לא הייתי באולם ההתעמלות. יצאתי למסדרון להתאוורר."

לא לגמרי נכון. היא יצאה מהמסיבה כדי לחמוק למחסן של השרת עם פין דוֹרסי. אבל היא ופין לא סיפרו על זה לאף אחד כי הוא הגיע למסיבה עם בת זוג "אמיתית", והוא לא רצה שההורים שלו או מישהו אחר ידעו שהוא התבודד בפינה נסתרת עם מישהי כמו אוליביה אריאס. בהתחלה היא גררה אותו למחסן בכוונה לריב, לומר לו בדיוק מה היא הרגישה כשהוא הזמין את נשיאת מועצת התלמידים במקומה. אבל הריב רק ליבה את האש שבערה ביניהם בזמנו. תשוקת נעורים לא ראויה ולא הולמת. הוא כבר שלח ידיים מתחת לחולצתה כשנשמעו היריות הראשונות.

"מה קרה כשהיית במסדרון?"

ליב לא רצתה להיזכר בזה שוב. היא נלחמה בפלשבקים האלה כל כך הרבה זמן עד שהרגישה כאילו היא מזמינה את השטן לחזור לביקור. המפלט היחיד שלה מאותה שנה איומה היה הימנעות מוחלטת, לנתק את עצמה לחלוטין מהכול ומכולם. אם תשחזר את האירוע במוחה זה עלול להיות יותר מדי בשבילה. אבל זה היה בלתי נשלט. הזיכרונות צפו בכל מקרה.

"כששמעתי את היריות והצעקות התחבאתי במחסן של השרת." היא ופין חשבו שמדובר במתיחה עד ששמעו את בת הזוג של פין, רבֶּקה, צועקת את המילה רובה.

רובה.

מילה קצרה בת ארבע אותיות שהסיטה את עולמם ממסלולו והעיפה אותו למימד אחר.

"אז בכלל לא ראית את אלה שירו?"

ליב לפתה את מרפקיה כדי למנוע מהצינה שבגופה להפוך לרעידות. היא התעלמה מניחוח האורנים של חומר הניקוי במחסן שצרב באפה כאילו חזרה לשם. עד היום היא לא מסוגלת לקנות לחג המולד עץ אשוח אמיתי בגלל הריח. "לא ראיתי אף אחד עד שג'וזף פתח את הדלת."

כי פין עזב אותה. ברגע ששמע את רבּקה צורחת, הוא נטש את ליב. הוא אמר לה משהו, אבל היא לא הצליחה לזכור מה. היא רק זכרה אותו הולך. וכשמיהר להציל את בת זוגו האמיתית, הסגיר בלי כוונה את מיקומה של ליב לג'וזף.

"הוא כיוון אלי את הרובה וצעק עלי שאקום." קולה נשבר במילה האחרונה, נסדק ממגע הזיכרון הנוקב שהציף מחדש את הפחד העמוק שאלה רגעיה האחרונים. היא למדה פחות או יותר לשלוט בהתקפי החרדה שהציקו לה מאז אותו ערב, אבל זה היה הרגע שתמיד רדף אותה במיוחד — כשראתה את קנה הרובה מכוון אליה, את עיניו המבוהלות אך הנחושות של שותפה למעבדה לשעבר ננעצות בה כמו פלדה קרה.

"אבל ג'וזף לא ירה?"

ליב השפילה את מבטה אל ידיה וסובבה את טבעת הנישואים של אִמה שוב ושוב. "לא. הוא הכיר אותי. אני... לא הייתי ברשימה שלו."

"כלומר?"

אין סיכוי שדניאל לא ידע למה התכוונה. העיתונאים חגגו על המניפֶסט של הרוצחים כמו נמלים שגילו דבש. ג'וזף וטרוור בחרו בערב נשף הסיום מסיבה מסוימת. לא כדי לחסל את הנערים המקובלים או את אלה שהתעללו בהם. הם רצו לחסל את הנערים המאושרים. מי שמסוגל לשמוח בעולם כזה דפוק הוא עיוור וטיפש מכדי לחיות. זה היה הקו המנחה של המשימה שלהם.

ליב לא נחשבה מאושרת ולכן חייה ניצלו. אבל היא לא התכוונה להודות בכך ולחשוף את עצמה לשאלה למה היא לא היתה מאושרת. בתקשורת הועלו מספיק השערות אחרי האירוע. מה היה דפוק אצל כל בני המזל שניצלו? האם הם היו הנערים המרושעים? הנערים המדוכאים? הנערים הדפוקים? חברים של הרוצחים? "ג'וזף ואני הגשנו יחד עבודה בכימיה. לא היינו חברים, אבל הייתי נחמדה אליו."

והוא היה נחמד אליה. אבל היא גם ראתה צד שלו שירדוף אותה בהמשך. כשדאגה שהפרויקט שלהם לא מספיק טוב, הוא הרגיע אותה ששאר התלמידים בשכבה אידיוטים, ספורטאים סתומים או מטומטמים, כך שהם ייראו גאונים לעומתם. הוא גיחך אליה ואמר, "כאילו, ברצינות, מישהו צריך לגאול אותם מייסוריהם. לחסוך לנו את הטרחה שבלהתעסק איתם".

באותה תקופה היא היתה חסידה אדוקה של הציניות ולא חיבבה במיוחד רבים מבני המחזור שלה, לכן לא התייחסה להערה ברצינות והסכימה איתו. עכשיו היא הרגישה רע כשנזכרה באותה שיחה. היא אמרה לרוצח שהוא צודק. הוסיפה דלק למדורה שלו.

"הוא קילל אותי, אמר לי לא לזוז ותקע כיסא מחוץ לדלת." היא הידקה את שפתיה. "אחר כך שמעתי עוד יריות."

"כנראה כשהוא וטרוור ירו על" — דניאל הציץ ברשימותיו — "פין דורסי ורבּקה לינדט."

ליב שתתה מהמים שלה לאט, והתאמצה לא לשמוע בראשה את הקולות מאותו ערב. היריות שנורו בקצב מהיר ובלתי פוסק. הקריאות לעזרה. שיר של מריה קארי שעדיין התנגן באולם ההתעמלות. נשימותיה המהירות כשהתכדררה במחסן ועשתה — כלום. היא קפאה. לחמש שעות. רק הכיסא שחסם את הדלת אותת לצוות הימ"מ שיש שם מישהו אחרי שהכול נגמר. "כן. לא ראיתי כלום, אבל אני יודעת שפין נורה כשהוא גונן על רבּקה. תצטרכו לשאול את רבּקה על זה."

"כבר שאלתי אותה, ואני מתכנן לשאול גם את פין."

ליב הרימה את ראשה, דבריו שלפו אותה מתוך הזיכרונות כמו היו חכה ענקית. "מה?"

"מר דורסי הוא המרואיין הבא שלי."

היא בהתה בדניאל ולא היתה בטוחה אם שמעה נכון. "פין כאן?"

היא בקושי התאפקה מלומר, הוא קיים? הבחור נעלם כמו רוח רפאים בתום התקופה האיומה שאחרי הירי. הוא זכה להרבה עניין על תקן הגיבור, והתקשורת לא הפסיקה לעסוק בסיפור שוב ושוב. הספורטאי המצטיין ובנו של איש עסקים מקומי סופג קליע למען בת זוגו. אבל בתוך פחות משנה המשפחה שלו השכירה את הבית ועברה משם, נמלטה מאור הזרקורים כמו כל השאר. אף אחד לא רצה סוג כזה של פרסום.

ליב לא שמעה עליו כלום מאז, והוא מעולם לא התראיין. היא החליטה שהוא כנראה עבר לאיזה אי טרופי נידח ושינה את שמו. גם היא היתה בורחת אז מהעיר אם היה לה מספיק כסף.

"כן," אמר דניאל, והחווה בראשו אל מאחורי כתפה השמאלית. "הוא הגיע לפני כמה דקות. הוא לא הסכים להופיע מול מצלמה, אבל הסכים להתראיין."

כששמעה זאת היא לא התאפקה והסתובבה בעקבות מבטו של המראיין. באפלולית אולם ההתעמלות נשען על הקיר גבר עם שיער כהה, לבוש חולצת טריקו שחורה וג'ינס. הוא נשא מבט מהטלפון שבידו כאילו שמע את שמו והציץ לכיוונם. אף שהיה רחוק מכדי שתוכל להבחין בפניו, היא זיהתה אותו בבהירות מטלטלת. "אה."

"היי, אולי נזמין אותו להצטרף אלייך בחלק הזה כי הייתם באותו מקום באותו זמן. זה ייתן תיאור כרונולוגי יותר מדויק."

"מה? כלומר, לא, זה לא —"

"ג'ים, אתה יכול לכבות את המצלמה? נראה לי שזה יהיה חשוב. מר דורסי," קרא דניאל, "אתה מוכן שאשאל אותך עכשיו כמה שאלות? כיבינו את המצלמה."

הצלם התחיל לסגור דברים, ופין הזדקף מהקיר שעליו נשען.

לבה של ליב זינק לגרון וניסה לברוח החוצה. היא התחמקה מפין אחרי מה שקרה, לא רק מתוך עלבון, אלא משום שמראה פניו, אפילו בטלוויזיה, העלה בה פלשבקים. אבל היא כבר לא הנערה ההיא. היא לא אמורה לפחד לראות את פין אחרי כל כך הרבה שנים. אבל היא בכל זאת נתקפה דחף פתאומי לברוח מהדלת האחורית. היא קמה מכיסא הבמאים שבו ישבה. "נראה לי שסיפרתי לך כל מה שיכולתי. לא הייתי באולם, והסיפור שלי זה בעצם רק שהתחבאתי במחסן. לא כל כך מעניין —"

דבריה נקטעו וקולה גווע כשפין התקרב והואר בפנסי התאורה. הגבר שהתקרב לא דמה כלל לנער שהיא הכירה. שרירי הפוטבול הנפוחים התהדקו לקו מתאר מוצק ודק יותר. את פניו החלקות עיטרה חתימת זיפים, ועיניו הירוקות העמוקות איבדו כל זכר לתום נעורים. אלף דברים היו בעיניים האלה. אלף דברים גאו בתוך ליב.

פין דורסי הפך לגבר. ולזר. הדבר היחיד המוכר בו היה אותה צביטת מודעות חדה שהרגישה תמיד כשהוא היה בסביבה. הזמן שחלף רק העצים את ההשפעה. מבטה נדד אל ידיו בלי לחשוב. ידיים גדולות ומיומנות שאחזו בה פעם. כשהכירה אותו הוא ענד תמיד את טבעת הנבחרת שלו מכיתה י"א. מגע המתכת היה צונן על עורפה כשהוא נישק אותה. עכשיו הוא לא ענד טבעות בכלל. היא נשמה עמוק בניסיון לרסן את התגובה האוטומטית הישנה שלה אליו, והעבירה ידיים על חצאיתה הצרה שהספיקה להתקמט.

דניאל הושיט את ידו. "מר דורסי, אני שמח שיכולת להגיע."

פין השיב לחיצת יד בניד ראש קצר. "אין בעיה."

ואז מבטו נתקל בליב. מצחו התקמט לרגע, אבל היא קלטה בדיוק מתי הוא זיהה אותה. משהו הבליח בעיניו. מבט מאוד מסוים. כאילו היא גרמה לו כאב. כאילו היתה זיכרון רע.

כי זה מה שהיא היתה. זה כל מה שהם היו עכשיו.

"ליב."

היא פלטה את המילים בגרון חנוק. "היי, פין."

הוא התקרב אליה והעביר מבט על פניה כאילו חיפש משהו. אולי רק קטלג את כל מה שהשתנה בה עם הזמן. האייליינֶר השחור הכבד, הפירסינג באף והשיער הצבוע בסגול נעלמו. היא חזרה לצבע השיער השחור הטבעי שלה אחרי הקולג', ואף שעדיין אהבה לחשוב על עצמה כבעלת סגנון ייחודי, בחרה לריאיון באותו יום חליפה אפורה פשוטה. בגד שהיה גורם לליב הנערה לנחור בשעמום.

"טוב לראות אותך," אמר פין. קולו היה עמוק ומהדהד משזכרה. "את נראית..."

"כאילו עברתי ריאיון של שעתיים, אני מתארת לעצמי." היא הכריחה את עצמה לחייך. "אני אזוז כדי לתת לך ולדניאל הזדמנות לדבר. בטח תוכל לספק לו הרבה יותר פרטים ממני. אני הייתי בסך הכול הבחורה במחסן."

פין הזעיף את פניו. "ליב —"

"קיוויתי שאוכל לדבר עם שניכם," התערב דניאל. "אולי זה יספק תובנות נוספות."

לבה של ליב הלם מהר מדי. מצד אחד התחשק לה לצעוק על פין, לדרוש לדעת למה, להטיח את כל השאלות שהיא מעולם לא שאלה, כל התחושות שהיא נעלה היטב בכספת אפלה מכיתה י"ב. אבל מצד שני, היה לה ברור שאין אף תשובה טובה. בסופו של דבר שלושתם ניצלו. אולי אם הוא לא היה יוצא מהמחסן רבּקה לא היתה שורדת, וליב היתה נאלצת לשאת את זה על מצפונה.

היא פנתה אל דניאל ועטתה הבעה מתנצלת. "אני מצטערת. זה ממש גמר אותי. אני מעדיפה שנסיים פה. באמת שאין לי יותר מה להוסיף."

"אז אולי נעשה הפסקה ואז —"

"היא אמרה שהיא עייפה," אמר פין בסמכותיות שקטה.

"רק עוד כמה שאלות. הצופים בטח —"

פין הרים יד. "תראה, אני יודע שאתה עושה את זה למטרה טובה, אבל אתה חייב לזכור מה זה עושה לנו. לאנשים מסביב מדובר בטרגדיה. משהו שמדברים עליו בארוחת ערב או מגנים בצקצוק לשון או מתווכחים עליו. מבחינתנו מדובר בחיים שלנו, בבית הספר שלנו, בחברים שלנו. לבקש מאיתנו לחזור לכאן, לדבר על הדברים האלה שוב... זה מצריך הרבה יותר ממה שאנשים קולטים. זה פותח מחדש פצעים שאנחנו מנסים לסגור. אז תן לה ללכת. היא לא חייבת לאף אחד שום דבר מעבר למה שהיא מוכנה לחלוק מהסיפור שלה." פין הישיר אליה מבט. "היא לא חייבת לאף אחד כלום."

לבה של ליב נחמץ, ודניאל פנה אליה במבט מתנצל. "אני מצטער. אתה צודק. גברת אריאס, אם את צריכה ללכת, בבקשה. אני מודה לך שהקדשת לי מזמנך."

הוא הושיט לה יד, והיא השיבה לו בלחיצה. "זה בסדר. הידיעה שהרווחים מופנים למשפחות עוזרת. ברור לי שתעשה עבודה טובה. פשוט אין לי יותר מה להוסיף."

היא הרפתה מידו של דניאל ופנתה אל פין בניד ראש קל של תודה. "אני אזוז כדי שתוכלו להתחיל. היה טוב לראות אותך שוב, פין."

פין הביט בה בריכוז שהעלה לרגע זיכרונות נושנים שלא היו קשורים לירי או לאלימות או לאופן שבו הסיפור ביניהם נגמר. הבזקים מנשיקות לוהטות ברגעים גנובים בין מדפי הספרייה וצחוקו המתגלגל כשהצחיקה אותו בבדיחות המוזרות שלה. עד שפין נטש אותה באותו ערב, הוא הציל אותה מדי יום כל הסמסטר. הוא נתן לה משהו לצפות לו, משהו לחייך בגללו כשהמצב בבית היה כל כך נוראי. הוא הפיח בה תקווה.

אבל עוד לפני הירי היא היתה צריכה לדעת שאין להם עתיד. הסימנים היו ברורים מההתחלה. היא פשוט היתה מסונוורת מכדי להבחין בהם.

"עבר יותר מדי זמן," הוא אמר בשקט. "אנחנו צריכים לשתות משהו ולהתעדכן. את נשארת בעיר?"

היא נשארה, אבל לא הרגישה מוכנה לשיחה כזאת. לא הרגישה מוכנה בשבילו. מאז שהוא נעלם היו לה אלף שאלות אליו, ועכשיו היא לא הצליחה לשאול אפילו שאלה אחת. הריאיון, יום השנה השנים־עשר לאירוע והמפגש איתו הותירו אותה פגיעה מדי, חשופה. ומה ישנו בכלל התשובות שלו? אי אפשר לשנות את העבר.

היא שקלה לשקר ולומר שהיא עוזבת את העיר הערב, אבל היא הזמינה חדר בבֶּר קריק אין, המלון הסביר היחיד בעיירה הטקסנית הקטנה שלהם, וסביר להניח שגם הוא מתאכסן שם. אם תשקר היא בטח תיתקל בו, כי ככה העולם מתנהל. "אני נפגשת עם חברות לארוחת ערב. לא בטוח שיהיה לי זמן."

הוא הביט בה לרגע במבט בוחן ואז הנהן. "אני בחדר 348 בבֶּר קריק. תתקשרי לחדר שלי אם תשני את דעתך, ונוכל להיפגש בבר."

היא התאמצה לחייך בנימוס. "בטח."

"יופי." אבל היא ראתה בפניו שהוא לא האמין לה.

הכול היה רק מטעמי נימוס, אולי גם ההצעה שלו להצטרף אליו למשקה. לא משנה מה קרה ביניהם לפני הערב של המסיבה, עכשיו היו ביניהם רק זיכרונות רעים ובחירות גרועות.

היא נפרדה משניהם ופנתה לדלת, והכריחה את עצמה לא להביט לאחור. המקום הזה, הסיפור הזה, שייכים לעבר שלה. פין דורסי שייך לעבר שלה. היא לא צריכה שמישהו או משהו יזכירו לה את התקופה ההיא בחייה, כמה פגיעה היא היתה. היא עשתה ככל יכולתה לנעול את הדברים האלה בקופסה משוריינת כדי שתוכל להמשיך הלאה. אסור לה להישאר כאן יותר מדי.

היא החישה את צעדיה. עקביה טופפו על רצפת אולם ההתעמלות בנקישות מהירות.

אבל במקום לשמוע את צעדיה, היא שמעה יריות. קליק, קליק, קליק. בום, בום, בום.

חרדה פתאומית לפתה פתאום את קצות עצביה, והיא התאמצה לנשום דרך ניחוח האורנים הצורב שרדף אחריה. לא. צעקות הדהדו באוזניה.

היא הלכה כל כך מהר שכמעט רצה. אולי שמעה את פין קורא בשמה.

אבל היא לא היתה בטוחה ולא הסתובבה לבדוק.

היא רק רצתה לברוח מהמקום הזה ומהזיכרונות האלה מהר ככל האפשר.

היא כבר לא הנערה שהיתה אז.

והיא לעולם לא תחזור לאחור.