עולם אחר 2: החול זוכר

רעש גדול הרעיד את בית החולים "חולית" בעיר תל־קיץ. הקירות וזגוגיות החלונות החלו להיסדק. קלריס רודניק פקחה את עינה השמאלית בבהלה, וגילתה שהיא במיטת טיפולים בחדר חשוך. היא הייתה מכוסה בשמיכה מחממת ועל ידה צמיד בית חולים ופצעי דקירה של אינפוזיה. היא נגעה בתחבושת שעל פניה, באזור עין ימין החסרה.

"ריבלין!"

גבר מבוגר נכנס לחדר החשוך, לבוש במדי רופא לבנים ובידיו נר שעווה שלהבתו זרחה בצבע ירוק־צהוב, וכוס שתייה. האיש מעד וכמעט נפל לאחר רעידה נוספת, ואז הניח את הנר על שידה לצד המיטה. היו לו עיניים חומות־צהובות, ולראשו אף לא קצה של שערה. על פניו החלו לבצבץ קמטי גיל, ועל שפתו צלקת קטנה שנותרה מקרבות העבר.

הבניין הפסיק לזוז. שקט רגעי השתרר לאחר הרעש הגדול והמאיים.

"הם עדיין תוקפים?" שאלה בהתנשפות.

"לצערי כן, אבל אל דאגה, הרוח תנקום בהם", השיב לה.

הוא בחש במשקה והגיש לקלריס את הכוס. צבע הנוזל היה אדום כהה, והוא נע בגלים חולפים בתוך הכוס. במרכזה הסתחררה מערבולת קטנה, תוצר של סיבוב הכפית.

"מה זה?"

"פשוט תשתי, אל תשאלי שאלות. זה יעשה לך טוב".

קלריס לגמה מהכוס והעוותה את פניה.

"תשתי את הכול".

"יש לזה טעם של חול ומלח", התלוננה. היא שלפה את לשונה שנצבעה בצבע המשקה, וליקקה את שפתיה, לא בתאווה אלא בגועל, "אתה לא מנסה לסמם אותי שוב, נכון?"

"לא הלילה".

הוא היטה את כוסה מעט כדי לעזור לנוזל להחליק אל תוך גרונה. היא השתעלה בקול כשנחנקה. ריבלין קם ממקומו וסגר את וילון החלון, שהיה מעט מאובק.

"יש חדש... יש חדשות מאבא שלי?" שאלה אותו, ובד בבד ניסתה להסדיר את נשימתה בחבטה על החזה שלה.

"לצערי לא. עד כמה שאני יודע, הוא עדיין במחוז מערב".

"הוא יודע?"

ריבלין הניד בראשו. קלריס נאנחה בקול.

"בדקת לי, ריבלין? נותר משהו?"

"נותר, כן, אבל לא הרבה".

"ספר לי".

"ההלוויה שלהן התקיימה לפני יומיים. עכשיו הן קבורות ליד יתר בני המשפחה שלך בגן הוורדים".

קלריס הייתה עצובה אך לא בכתה כלל, כי בכי מעיד על חולשה. היא עצרה את רגשותיה בתוכה, ושמרה על קור רוח ככל שיכלה.

"חלמתי חלום על גן הוורדים, הוא עלה באש..." סיפרה קלריס בעצב כשנזכרה. "הגן נעלם אחרי גל עוצמתי שהכה, ואז להבות כחולות שרפו כל זכר לגן".

"מפקד יחידת 'כידון' דאג לקבור את אימא שלך ואת אחותך, זו הייתה הלוויה צנועה", המשיך לספר.

"מפתיע", השיבה בחצי חיוך, "חשבתי שהוא חבר קרוב של מאיר קאי. בכל זאת, תכתוב לו מכתב תודה בשמי".

"כן, כבר שלחתי לו מכתב. אל תכאיבי לעצמך במחשבות כאלה, תשתדלי כעת לנוח כמה שיותר".

הוא סידר מעט את השמיכה סביבה.

"אני לא יכולה לנוח. הם הרסו את האחוזה, הם הרגו את אימא שלי ואת אחותי. אני לא יכולה להישאר כאן, אני חייבת ל... לנקום".

קלריס ניסתה לקום, אך ריבלין מנע זאת ממנה.

"לא הלילה. את צריכה לנוח ולצבור כוחות", הסביר לה.

רעידה נוספת הורגשה בעקבות הפגזות על חלק זה של העיר.

"שהרוח תיקח אותם!" צעקה בקול רועד.

"יחידת 'כידון' תוקפת אותם בחזרה ביחד עם יחידות נוספות". ריבלין נגע בפניה, בלחי ואז במצח. "אני חושש שחזר לך החום", אמר והתרחק מעט, הרטיב מטלית במים והניח על מצחה של קלריס.

"למה... למה תל־משווה לא תוקפת אותם? למה הם לא גומרים עם זה?" שאלה בלחש.

"אנחנו מתחת לאדמה, קלריס. את יודעת מה יקרה אם הם יטילו את הפצצות", הזכיר לה.

"למה היא לא עושה משהו?"

"תל־משווה איננה", קבע בפתאומיות גילוי שהפתיע אותה, "לפני שלושה ימים ראו שהעיר עוזבת את המחוז, מרחפת בשמיים בדרך למחוז מערב".

קלריס העיפה את המטלית ממצחה.

"מה? למה?"

"קלריס, תנסי להירגע".

היא לא נענתה לבקשתו.

"למה הם נטשו אותנו? מה כבר יכול להיות חשוב יותר מאשר להציל את העיר ו... להביס את המורדים?"

"אני לא יודע".

היא הניחה את ראשה חזרה על הכרית, ידה הימנית על מצחה, ופלטה אנחה נוספת.

"את צריכה להודות לרוח. היא הצילה אותך. היית אמורה למות בפיצוץ, אבל מסיבה כלשהי נשארת בחיים. את צריכה לדבוק באמונתך עכשיו".

ריבלין הניח את ידיו על ידיה. היא הסתכלה עליו במבט ספק מחויך ספק רציני.

"אבא שלי תמיד סמך עליך, גדי ריבלין. כשכל היתר נטשו אותך, הוא ראה בך חבר של המשפחה. היית שם... כשחיים נפצע, אתה טיפלת בו. אני סומכת עליך שתעזור לי".

"אני יודע, ברור שאני זוכר שטיפלתי בדוד שלך. לכן את צריכה להקשיב לי – המורדים אומנם תוקפים את העיר, אבל כעת, כשאת לבדך ואבא שלך רחוק מכאן, את עדיין בסכנה. יש משפחות שהיו שמחות לראות אותך נקברת יחד עם אימא שלך ואחותך".

"אתה מדבר על משפחת קאי?"

"כן, אבל גם על משפחת דופמן. הם קשרו קשר נגד המשפחה שלך".

"חשבתי שלכולנו יש אויב משותף".

"כן, על הנייר. בפועל, הם שמחו מאוד לראות את הבית שלך נהרס", לחש ריבלין. "יש כאלה שגם הטילו ספק אם בכלל הפיצוץ נגרם על ידי המורדים".

"תפסיק, ריבלין, אלו שטויות. משפחת קאי לא תרחיק לכת כל כך. אלו המורדים, אני משוכנעת בזה".

"כך או כך, זה לא מקום בטוח בשבילך כרגע. את זוכרת את 'פסגת הגיא'?"

"כן, הפסגה הכתומה מחוץ לעיר. לא ביקרנו שם כבר שנים".

"אכן. הלילה תנוחי, ומחר אני אוציא אותך מכאן. שם נהיה בטוחים, יש שם אספקה ונשק".

"אני לא עוזבת", החליטה פתאום, "אני לא אעזוב את העיר!"

"אם תישארי כאן, את עלולה להיפגע יותר. את לא חזקה כמו שהיית", ניסה לשכנע אותה.

"אתה חושב שהם החלישו אותי?"

"כן, את לא רואה דברים כמו בעבר".

"אני רואה מצוין. זה לא החליש אותי אלא חיזק אותי!" הצהירה.

"בבקשה, קלריס, תקשיבי לי. אל תלכי באותו מסלול של אבא שלך".

"אני לא. אבא שלי מפקד בצי"ח, מציית לפקודות. אני לא. אני לא הילדה הקטנה שעושה מה שכולם אומרים לה".

"למרות כל הזוועות שקרו, אני רואה כמה הוא חסר לך כעת, כמה זה מעציב אותך שהוא לא לידך עכשיו", אמר ריבלין.

"מספיק. מתברר... שלמרות הכול אני לא צריכה את עזרתך, ריבלין".

קלריס הפנתה אליו את גבה.

"קלריס..."

"אתה יכול ללכת", אמרה בלחש רפה.

"בסדר, אני אלך. מחר אני אצא לדרך. יש לך את הלילה כדי להחליט", אמר.

"החלטתי, לילה טוב!"

ריבלין התקרב לעבר הדלת, אחז בידית ושב להביט בקלריס מרחוק.

"שהרוח תהיה איתך, קלריס רודניק".

הוא סגר את הדלת אחריו.

קלריס לא אהבה את אופי השיח שלה עם ריבלין. היא ידעה בליבה שהוא מנסה לעזור לה, אך הדרך שבה דיבר והצורה שבה הציג את הדברים האירו אותה כחלשה, כזו שזקוקה לעזרתו של מישהו אחר, ויותר מכך – עזרתו של גבר. היה לה קשה לקבל זאת, אחרי שהסתדרה שנים רבות ללא עזרתו של אביה, שהיה כה רחוק ממנה. היא התחנכה ולמדה בתל־קיץ בהשגחת אימה, עם אחותה, ותמיד שאפה להיות כמו אביה ואף יותר. היא חשבה כי מצבים שונים נחסכו ממנה רק בגלל היותה אישה, ואותה הרגשה ליוותה אותה בשיחה הזו עם ריבלין, הרגשה מקטינה ולא מעצימה.

לבסוף שקעה בשינה עמוקה, וחלמה שוב על רגע מתוק מהעבר. מעטים הרגעים שבהם בילתה עם אביה, זאב רודניק, שהקדיש את מרבית זמנו לתפקידו בצי"ח כמפקד יחידת "שנהב", אך הרגע הזה נחרט בזיכרונה.

"מה זה?" שאלה קלריס הצעירה, בת העשר.

שערה היה קצר ושחור ועיניה אפורות כהות. היא שבה מבית הספר בתל־קיץ, והייתה לבושה בתלבושת האחידה – חולצה כתומה וחצאית לבנה שהספיקה להתלכלך מעט. היא אחזה במכשיר מתכת שצורתו מעניינת: ארבעה עיגולים שיצרו משולש מעוגל, לשלושת העיגולים בקצוות היה להב קטן וחד.

"קוראים לזה סביבון להב. ביקשתי מזקן הנחושת בתל־אביב להכין לי את זה בסדנה שלו. לאחרונה ביקרתי שם כששדרגתי אצלו את הרובה שלי", סיפר אביה.

הוא היה לבוש במדי צי"ח, על כתפו סמל יחידת "שנהב" – על רקע אדום חרב חצתה את הסמל באלכסון, בחלק העליון שתי מטרות מטווח עגולות ובתוכן איקס, להבהיר: זהו לוחם רב־עוצמה שיפגע תמיד במטרותיו, גם אם הן רבות. הצלקת שעל פניו הייתה בולטת ואדומה. היא התחילה בעין ימין שלו והסתיימה בזווית פיו. צלקת קטנה ועקומה חיברה בין אוזנו השמאלית למרכז הלחי.

קלריס אחזה בסביבון באגודל ובאמה, בבסיסו, בעוד האצבע סובבה אותו הלוך ושוב. היא קירבה את אצבעה אליו כשהסתובב, אך אביה עצר אותה.

"לא, זה לא צעצוע, זה נשק".

"זה לא נראה כמו נשק", אמרה כשעצרה את הסביבון.

"כשהוא מסתובב מהר הוא יחתוך כל איבר וכל בשר", הסביר אביה.

"אבל הוא לא יהרוג, איזה מין נשק לא הורג?" שאלה באכזבה.

"זאת תגלי בעצמך", אמר וחייך אליה.

"אתה נותן לי אותו?"

"כן, עם הזמן תהיי יצירתית מספיק בשביל להבין איך הדבר הקטן הזה יכול לעזור לך לפתור בעיות גדולות".

קלריס חייכה אליו וסובבה את החפץ שוב בין אצבעותיה.

"עכשיו, ילדה, אני רוצה לראות את כישורי הירי שלך".

השניים עמדו במטווח הירי שבו נהג לעיתים להתאמן כשהיה בחופשה קצרה בחיק המשפחה, רגעים נדירים בחייו של מפקד מוערך ביחידת אליטה. הוא החל לאמן את קלריס בירי ברובה חיצים כבר כשהייתה בת שמונה, בפיקוחו. היא הרכיבה משקפי הגנה מפלסטיק ושמה אטמי אוזניים, כיוונה לעבר מטרה במרחק של חמישה מטרים ממנה, וירתה חץ קטן שפגע כמעט במרכזה.

"הכישורים שלך השתפרו בהחלט", אמר כשראה כיצד היא דורכת את הרובה שוב ויורה.

"בבית, כשאימא לא רואה, אני מתאמנת בחץ וקשת. בהתחלה הייתי חושבת הרבה, אבל עכשיו, זה כמו... כמו לנשום", הסבירה וירתה שוב.

"את כל כך שונה מאחותך", אמר אביה, "יותר דומה לי".

קלריס ירתה שוב ופגעה, הביטה בו וחייכה בגאווה.

"כשאת מסתכלת על המטרה שמולך, מה את רואה?" שאל אותה.

"את המטרה שלי", השיבה לו, "אני רוצה להיות כמוך, אבא".

"אני לא רוצה שתהיי כמוני. אני רוצה שתהיי טובה ממני", אמר לה וליטף את שערה.

"זה אפשרי?"

"כן!" קבע בקול. "המטרות שאני הצבתי לפניי שונות מהמטרות שיהיו לך. תזכרי את המימרה של המשפחה: גם כשתפסידי, את חייבת לדאוג להרוויח מההפסד".

"לא, אבא", אמרה לו בביטחון, "אני פשוט לא אפסיד".

"הפסד הוא אבן דרך משמעותית בדרך לניצחון. אדם שלא יודע מהו רגש ההפסד לא ידע איך להתמודד ולהפיק ממנו את המֵרב. הוא פשוט ישקע וייחלש. אבל מי שיטעם מההרגשה יוכל לצמוח ולהשתפר. כדי שתוכלי באמת להרגיש מסופקת מהניצחון, את צריכה להיות חזקה יותר".

"וכשסבא נהרג בקרב והמורדים ניצחו, איזה רווח היה לך מזה?" שאלה אותו.

"ידעתי לקחת את הצער שלי והפכתי אותו לכלי שחיזק אותי. המוות של סבא פתח לי אפשרויות להתקדם בצי"ח, להגן על המשפחה ולחזק אותה. מוות הוא חלק מהחיים, אבל הוא לא רק הפסד אלא גם רווח. מוות של קרוב משפחה אהוב מחזק אותנו, מלכד אותנו, נותן לנו מטרה, נותן לנו משמעות, נקמה. את צריכה לזכור את זה היטב, כי זו המשמעות של המימרה שלנו – למצוא את החוזק במקום שאחרים היו מוצאים חולשה, להרוויח מכל הפסד".

קלריס הנהנה בראשה, דרכה את רובה החיצים וירתה שוב במטרה. היא פגעה.

"לוּ רק היית נולדת בן", מלמל לעצמו אביה.

"אני שמחה שאני לא בן. אני לא אאכזב אותך, לא כמו דוד חיים", אמרה בביטחון.

"כל כך הרבה ביטחון צברת", אמר בגאווה, "אל תשכחי: כשאת מול מטרה, אסור לך לפספס. עין אחת על מה שקורה בהווה, ועין אחרת על מה שאת רוצה שיקרה בעתיד. כך את מביטה במטרה, וכך את גם פוגעת בה".

"שתי עיניים על המטרה", אמרה לו בחיוך.

קלריס התעוררה מהחלום בבהלה. דלת החדר נפתחה בחריקה, ואור צהבהב בקע מהמסדרון בחוץ והאיר את החדר. צילו של ריבלין החשיך את פניה וידו התקרבה לאט. הוא אחז במהירות בפיה ומנע ממנה להוציא הגה. מגעו הכאיב לה. עינה הייתה פקוחה לרווחה. ריבלין לחש לה לשמור על השקט, אך היא לא הבינה וניסתה להתנגד.

"המורדים, הם פה בבניין", אמר והסיר את ידו ממנה.

הוא מיהר להביא חלוק מטופלים בצבע חום־אדום, עזר לה לקום והלביש אותה בחלוק.

"איך הם נכנסו לכאן?" לחשה.

"אני לא יודע, אבל הם עוברים בין החדרים. אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו!"

ריבלין הוציא מכיסו את הסביבון, אותו נשק קטן שאביה נתן לה שנים רבות קודם לכן.

"איך?" שאלה אותו המומה.

"אסור להכניס כלי נשק ל'חולית', הם לקחו את זה ממך כשהגעת לכאן, ואִפְסנוּ אותו בקבלה למטה. כשזה קרה, ידעתי שאני צריך לסחוב את זה ולהחזיר לך אותו".

הוא הגיש לה את הסביבון.

"אם כך, למה לא החזרת לי את זה קודם?" תהתה בקול.

"בכנות, שכחתי".

השניים השתתקו, כשקולות ירי נשמעו מהחדרים הסמוכים. הם הביטו בחרדה כשיצאו לאט אל מחוץ לחדר. המסדרון היה ארוך, והתקרה שמעליהם החלה לקרוס. במסדרון היו דיוקנים חרוכים ובלויים של רופאים שהקימו את בית החולים הזה, שהיה בית החולים הראשון שהוקם בתל־קיץ, יותר מ־60 שנה קודם לכן. יסודות הבניין היו ישנים למדי, וכל ירי או הפגזה הרעידו אותו כאילו חווה רעידת אדמה.

בבהלה ששררה שם, חולים החלו לרוץ ולברוח לכיוונים שונים במסדרונות, ומורדים הסתובבו ביניהם, דחפו וירו באזרחים שניסו לעצור אותם. הפעולה הייתה מהירה ואלימה, ללא רסן או עכבות. זו הייתה התקפה מתוכננת על בית החולים.

ריבלין משך את קלריס לאחור. הם רצו לצד המזרחי של הבניין, שם היה גרם מדרגות נוסף. כאשר פתחו את הדלת, זינקה לעברם מורדת, בידה מגן עגול שעליו סמל המורדים – מגן דוד. היא זיהתה מייד את קלריס, שלפה את האקדח שלה וניסתה לירות. ריבלין עצר בעדה והדף את ראשה אל הקיר, אך היא בעטה בו והצליחה להפילו על הרצפה. קלריס שלפה את הסביבון שלה, והספיקה לתקוע אותו בגופה של המורדת, בטרם הספיקה לירות בריבלין.

קלריס משכה את הסביבון וניקתה אותו בחלוק שלה. ריבלין התנשף בכוח על הרצפה. היא הביטה בו, הושיטה לו את ידה ועזרה לו לעמוד. השניים המשיכו לרדת במהירות בגרם המדרגות אל הקומה שמתחת, כשרעידה נוספת הכתה במבנה. ריבלין הצליח להיאחז במעקה, אך קלריס מעדה והחליקה במדרגות כל הדרך למטה. לבסוף נבלמה בעזרת רגלו של לוחם מיחידת "כידון". הוא אחז בנשקו ביד אחת ובאחרת עזר לה לקום. ריבלין ירד במהירות אחריה, וכך מצא אותה, נעזרת בלוחם כדי להתייצב בחזרה על רגליה.

הלוחם כיוון את הנשק לעברו של ריבלין בבהלה. על פניו הייתה מסכת גז, וקולו היה עמוק אך חלש.

"מי אתם?" שאל והתכוון לירות.

קלריס וריבלין הרימו את ידיהם למעלה לאות כניעה.

"זה בסדר, אני קלריס רודניק".

הלוחם הנמיך את הרובה שלו. לוחמים נוספים של יחידת "כידון" הגיעו.

"בבקשה תוציא אותנו מכאן".

הלוחם הוביל אותה ואת ריבלין לכיוון היציאה. שני לוחמים ליוו אותם לשם הגנה. המורדים ירו לעברם אך הלוחמים הצליחו לנטרל אותם. עשן מילא את המסדרון. קלריס וריבלין השתעלו כל הדרך, עד שלבסוף יצאו מבית החולים ונשמו לרווחה. כאוס גדול נגלה לפניהם: מורדים תקפו את הלוחמים, מכוניות עלו באש, הרחובות מסביב נחסמו, בתים פונו, ופגזים נורו לעבר מבנה בית החולים וכן לעבר מבנים מסביבו, שגם הם התלקחו.

בניגוד לתל־משווה, לתל־חורף ולתל־אביב, הערים תל־סתיו ותל־קיץ לא חולקו לאזורים. תל־סתיו הייתה עיר ללא גדרות או חומות. היא שכנה בלב יער עצי המלח. הבתים והבניינים נבנו על גבי עצי הענק הללו. תל־קיץ נבנתה בתוך מחילה, ולאט התפשטה למערות ענק נוספות שגדלו בחציבה, וכך הפכה להיות ברובה עיר תת־קרקעית.

בשעות הלילה בקע האור בעיר מלפידי אש הפזורים ברחובותיה, אך במהלך היום הוא הגיע מטורבינות מסנני האוויר שמעל הקרקע, בתקרת המערות שמעל העיר, וקרני השמש חדרו דרך חרכי הטורבינות. כך הייתה העיר מוארת ועם אוויר נקי. טורבינות אלה היו מחוברות לטורבינות רוח לבנות גבוהות, שהפעילו את מפעלי ייצור הנשק בעיר.

בלילה ההוא שרפו המורדים את בתי העיר ואת שורשי העצים שחדרו מתקרת המערות עד לתחתית. היו בתים מעטים שנבנו על גבי השורשים האלה, הודות לעובי ולחוזק שלהם, כך שמסביב לחלק זה של המערה הכול הואר באור השרֵפות.

קלריס וריבלין היו המומים מהמראות שסביבם. בכל האנדרלמוסיה הזו, שמעו השניים קול קורא, והפנו את מבטם לאחור בחיפוש אחר מקורו:

"לכאן! רוצו לכאן!"

תחילה לא זיהו מי הקורא להם, אך כשהתקרבו חשו הקלה, זה היה אראד אבוקסיס, מפקד יחידת "כידון". הוא עמד במרחק לא רב מהם, עם לוחמים נוספים. אראד היה איש קיצוני מאוד, והיה ידוע בטירופו האובססיבי לניצחון בכל מחיר. שמועות רבות סופרו עליו, הידועה שבהן הייתה צחוקו הקולני בעל הנימה המתנשאת, שעורר חרדה בלבבות אויביו.

קלריס לא הכירה אותו אישית, היא רק שמעה על אודותיו את השמועות העקשניות אך התעלמה מהן, כי אף פעם לא נתנה את דעתה לרכילות זולה.

את דרכו המקצועית התחיל אראד עם מאיר קאי. הם היו חברים טובים מאוד, עד שדרכיהם נפרדו, כשאראד עבר לשרת תחת מפקדו המנוח, רב סרן רמיה אואל. לאחר מותו המליץ קאי למפקדו הבכיר בצי"ח, אוסלו זילברבך, להעלות את אבוקסיס בדרגה. כך היה למפקד יחידת "כידון" במקום המפקד שנפל.

שמועה אחת סיפרה כי אראד אבוקסיס סובל מהפרעה נפשית כתוצאה מהלם קרב, אחרת רמזה על הפרעה דו־קוטבית. סיפור אחר התייחס לילדותו: כשהיה ילד צעיר מאוד רצה אביו להעלות אותו כמנחה לרוח. האב היה אחוז טירוף, ובייאושו פנה לאמונתו בעצב ובכאב. הוא תכנן לשרוף את בנו בעודו בחיים, בליל ירח בלב יער ביריה שבצפון, בבית הקברות העתיק שבו קבריהם של אלה שנפטרו בתקופת המדינה הישנה. המקום נשכח והיה מושלם להעלאת קורבנות.

הוא כלא את ילדו הקטן בכלוב מעץ, בתקווה שיישרף מהר, והעלה אותו באש סגולה־כחולה. הוא התפלל לרוח שוב ושוב, התעלם מתחנוניו של בנו, שמירר בבכי. בהפתעה גמורה, הלהבות שינו את כיוונן בשל הרוחות העזות, ובמקום שהילד יישרף – האב הוא שנשרף. זה היה מפתיע ופתאומי, כאילו הייתה זו ידה של הרוח עצמה.

אראד שמע את זעקות האימה של אביו, וראה את מבטו המופתע והכואב כשעלה בלהבות, ראשית בגדיו ושערו, ואז גם גופו. הן חלפו על פניו של אראד כאילו הרוח בירכה אותו. הצעקות האיומות של אביו ליוו אותו שנים רבות לאחר מכן.

הלהבות נעלמו בפתאומיות כפי שהופיעו, ודלת הכלוב התרופפה, בגלל חריכת העצים באש. בעיניו של אראד זה היה נס, כאילו הרוח ציוותה זאת. הוא בעט בדלת והיא נפלה מציריה. משפחת אבוקסיס הייתה משפחה פשוטה וקטנה, לא הייתה לו סיבה לחזור אליה והוא בחר לברוח. אראד מצא מפלט בחיק קרובי משפחה מצידה של אימו. מאז, האמין ברוח בכל נפשו.

"אראד", אמרה קלריס.

היא הביטה בפניו הפצועות. הוא עבר את שנות הארבעים לחייו, איש גדול ממדים וחסון, שערו קצר, אדמוני־צהבהב, פניו חלקות מכל שיער זקן ועיניו כסופות־צהובות בעלות אישונים גדולים במיוחד. המדים שלו היו צמודים וקרועים מהלחימה, והיא ראתה את עורו השחום והפצוע דרך הקרעים.

"רוצו מכאן", אמר להם.

הוא הוביל אותם לשוחה שנפערה, שבה היו לוחמים נוספים. הם ירו לעבר כלי הרכב המשוריינים של המורדים, כשחיפו על השלושה. גל פיצוצים הכה את השוחה והגדיל אותה, וטנק כבד של המורדים ירה פגז אחר פגז. קלריס וריבלין רצו לאורך השוחה, נדחקו דרכה, הקפידו שראשם יישאר שפוף מטה, ורק מדי פעם הביטו מעלה וראו מעליהם, מחוץ לשוחה, את הלוחמים שנפצעו או שנהרגו בהפגזות. מולם נשמע פיצוץ גדול ומסנוור, ואראד מנע מהם להתקדם. כמה מורדים סוררים קפצו לתוך השוחה והחלו לירות לעברם כשהיו ללא כל הגנה. הלוחם שרץ לפניהם נהרג במהלך הירי. אראד הוציא שני רימוני יד, שחרר את הנצרה, זרק אותם לעבר המורדים, ומיהר להסתתר יחד עם הלוחמים שהיו לצידו, וכך עשו גם ריבלין וקלריס. כשהעשן שכך, דחף אותם להמשיך.

התופת שסביבם והמראות היו קשים – קלריס לא הייתה רגילה למראות הלחימה, אלו מראות שאביה חסך ממנה. היא ראתה בעבר מוות, אך לא כזה – כתמי דם בכל מקום, ריח חריף של מוות נישא באוויר, עם עשן ואבק שגרמו לעיניהם לדמוע.

ליבה של קלריס הלם בקרבה. מעולם לא הייתה כה קרובה לקרב. תמיד נהנתה לשמוע את סיפורי הגבורה של משפחת רודניק, אך מעולם לא חשבה שתרגיש כך, בקרב אמיתי. ליבה דפק ותחושת האדרנלין גברה. הכול קרה סביבה מהר כל כך שלא הספיקה לעכל את כל הדברים שהתרחשו בבת אחת. לרגע הרגישה סחרחורת.

הם יצאו במהירות מהשוחה. מולם, אראד פתח בבעיטה דלת של בניין, הכניס אותם וסגר אותה.

"תיכנסו בזריזות", אמר אראד, קולו הדהד.

הוא בדק היטב שאין שם איש, פרט לכמה לוחמים ששמרו על התחמושת. האורות חדרו דרך חלונות הזכוכית השבורים, ולמען ביטחונם ביקש מהם אראד להתרחק מהם. המקום כולו לא היה בטיחותי, היה זה בניין מגורים שפונה מוקדם יותר, ועתה שימש את הלוחמים במהלך לחימתם.

עימם נכנס לוחם נוסף שליווה את אראד, רב"ט אמוץ קדם, לוחם צעיר בלונדיני קצר שיער, שפמו עבה ועיניו כתומות. הוא לא היה פצוע כלל, ונדמה שהצטרף ללחימה זה עתה או שהיה לוחם מצוין שהצליח להדוף את ההתקפות סביבו ולא להיפגע מאף אחת מהן. קלריס הביטה בו בשקט לכמה רגעים, וכשהצטלבו מבטיהם היא נסוגה והעמידה פנים שהיא מתעלמת.

"המפקד, אסור לנו להישאר כאן", אמר אמוץ, והרים את נשקו כשהתקרב אליהם.

"אתם לא תישארו כאן הרבה זמן", אמר אראד והתקרב לאמוץ. "אני פוקד עליך להוציא את השניים האלה מהעיר. מסוכן להם להיות כאן, העיר הפכה לשדה קרב. תגן עליהם בכל מחיר".

אמוץ הנהן והביט בקלריס ובריבלין.

"כן, המפקד".

אראד טפח על שכמו של אמוץ.

"עשה מה שאני מצפה ממך לעשות", הדגיש בפניו.

"המפקד אבוקסיס... אראד, אין לי מילים להודות לך", התערבה קלריס.

אראד הביט בה והנהן.

"המלחמה רחוקה מלהסתיים, קלריס רודניק. אנחנו נעשה את חלקנו, ואנחנו לא נפסיד", השיב לה.

"הרוח תנקום בהם על כך", מלמל ריבלין לעצמו.

"יש מקום בטוח צפונה מכאן, אתה יודע איפה, ריבלין", אמר לו אראד.

הוא הנהן, הם דיברו על "פסגת הגיא", המקום שאליו רצה ריבלין לקחת את קלריס, מקום מוגן, מחוץ לעיר, מעל האדמה.

"מאיפה יש למורדים כזה כוח לוחמה גדול? טנקים, כלי רכב משוריינים... מי תומך בהם?" שאלה קלריס.

"זו אכן שאלה מטרידה שגם אנחנו שואלים את עצמנו בימים האחרונים. לצערי, אין לי תשובות, אבל ברור שזה לא קרה יש מאין. מישהו משחק כאן נגדנו, ואנחנו נגלה מי הבוגד".

"ומה מצב הלחימה?"

"מצבנו לא טוב. קשה לי להודות בזה, אבל כרגע ידם על עליונה. כדי שנוכל לנצח, נצטרך לשלם מחיר כבד".

"לדעתי, כבר שילמנו מחיר", אמרה קלריס והנידה בראשה כשנזכרה באימה ובאחותה.

"חשוב שתדעי, הודעתי לאבא שלך על המקרה. הוא נמצא כרגע בקיבוץ במחוז מערב, בעין־נחלים. דאגתי להלוויה הולמת, למרות כל מה שקורה. עכשיו, חשוב שתצאי מהעיר. בכל הכאוס והאומללות, את תשרדי", אמר בחיוך.

קלריס חייכה אף היא, מבטה בוטח.

"כנראה השמועות לא נכונות, אחרי הכול", אמרה לו.

"אל תאמיני לכל שמועה, רובן שקר מוחלט".

"ולמרות הנאמנות שלך למשפחת קאי, אתה עוזר לי", אמרה קלריס.

"אכן. אחרי שננצח נוכל ליישב את המחלוקות. כעת יש לנו אויב משותף, מעבר לכל מריבה וכעס בינינו, אלו הן רק זוטות".

קלריס הנהנה לאישור.

הבניין החל לרעוד שוב מההפגזה.

"אתם צריכים לצאת מכאן, עכשיו!" אמר אראד והצביע לעבר יציאת חירום בצד השני של הבניין. "אמוץ, תוציא אותם!"

אמוץ הוביל, וריבלין דחק בקלריס ללכת בעקבותיו, אך מבטה נותר נעול על אראד.

"קדימה", דחק בה אראד.

"אראד, תודה. אני לא אשכח לך את זה!" אמרה קלריס ויצאה אחרי אמוץ וריבלין.

הם הגיעו לחניית הבניין, שם חיכה להם ג'יפ צבאי של היחידה, בין כמה כלי רכב נוספים שחלקם נפגעו במהלך ההפגזות. ריבלין ראה כי הג'יפ מותנע ויש בו מספיק דלק, והשלושה נכנסו לתוכו. ריבלין ישב על כיסא הנהג. הוא נשם לרווחה, זה היה ניצוץ האופטימיות שקיווה לו כל כך. אמוץ ישב לידו, שבר את החלון וכיוון את הנשק שלו החוצה. קלריס ישבה מאחוריהם, חגרה חגורת בטיחות ונשענה על כיסאה בתנופה. ריבלין ניווט דרך התופת שמסביב. היה קשה לנהוג בכביש הרעוע. בחלק זה של העיר הקרב היה בעיצומו. אם רק יגיעו לצידה השני, הייתה שם עלייה כדי לצאת משם. רכב משוריין עקב אחריהם, ונורו ממנו כמה פגזים שפגעו בשביל העפר. אמוץ ירה לעבר גלגליו.

"קלריס, תורידי ראש", צעק ריבלין.

קולות הירי החרישו אוזניים, והאורות סנוורו אותם, דבר שהקשה על ריבלין לנהוג בכביש.

לאחר מרדף קצר הופיעו כמה לוחמים בכלי רכב וירו לעבר המשוריין ממטול רימונים, והוא נעצר. המרדף נפסק והשלושה נשמו לרווחה. קלריס הרגישה דקירה, ונזכרה בסביבון שדחפה לכיסה. היא הוציאה אותו, הביטה בו והניחה אותו לצידה.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל אמוץ את ריבלין.

"יש מקום בטוח, מחוץ לעיר", השיב.

"איפה?"

"'פסגת הגיא'".

הגלים הכו בעוצמה על הסלעים הקרובים לחוף, והרוח שרקה בהדהוד שנישא באוויר הקר. החול היה כהה, וכתמי הדם שהיו פזורים לכל אורכו החלו אט אט להיעלם תחת החול שנישא ברוח. הימים היו קרים יותר והרוח נשבה בחוזקה. ליל הסער התקרב, ומדי שנה התרחשו בו תופעות טבע משונות, שדרכן הראתה הרוח את עוצמתה בעונת האביב.

החוף נמצא מערבית לקיבוץ עין־נחלים, שכבר נהרס ונשרף הודות לעיר תל־משווה ולכוחותיה הצבאיים. העיר המשיכה להשתרע דרומה. סמוך לשם שכן יער שריקה, שהמשיך לעבר העיר הנטושה שבקרבת עיר הנמל, תל־אביב. פסי הרכבת חצו קו חוצץ בין הים והעיר תל־אביב ובין היער והעיר הנטושה הסמוכה.

שם, על החוף, שכב מורד צעיר כבן 25, פצוע ברגליו ושערו הבהיר והשמנוני מוכתם בדמו. הוא שכב על גבו על חול הים ללא חולצה, וקשרים הדוקים קיבעו את ידיו ואת רגליו ליתדות שהיו תקועים בקרקע. הוא נחרד כאשר גלי הים התקרבו לעברו יותר ויותר. הוא כבר חש אותם ברגליו זה זמן מה, אך כשהתקרבו כבר לאזור חלציו, הוא קרא לעזרה.

"אימא, הו אימא יקרה, אני מקריב לך מנחה", הדהד קול מאחוריו.

היה זה איש רוח מבוגר, עטוף בתלבושת מסורתית חומה בלויה. ראשו היה חבוי בתוך ברדס, וכאשר הרים את ידיו התעופפו בגדיו ברוח.

"תני לים לאסוף את הקורבן, אספי אותו לחיקך והאירי לי את ברכתך", אמר בקול רם.

המורד ששכב למרגלותיו ניסה להתפתל ולשחרר את היתדות, ללא הצלחה. איש הרוח שם את רגלו על זרועו של המורד כדי למנוע ממנו לזוז, ולחץ בכוח, עד שהזרוע החלה להאדים.

"רוח, הראי לחלשים מהו כוח אמיתי", קרא איש הרוח בקול, "הראי להם את עוצמתך ה..."

קריאתו פסקה כאשר נורה בגבו חץ ארוך בצבע שחור, שבקצהו היו קשורים עלים אדומים. האיש הסתובב לאחור בתדהמה גדולה – שדבר כזה יקרה בזמן הקרבת קורבן לרוח? הוא הבחין בנערה צעירה כבת 15, שערה שחור קצר וצמה התנדנדה מאחורי אוזנה השמאלית. לידה היה בחור גבוה מאוד כבן 17, לא מגולח, שערו הכהה אסוף בלולאה מאחורי ראשו.

השניים, אורפז ודוריאן, לבשו מדים שעליהם סמלי המורדים – מגן דוד במרכז וארבעה קווים אלכסוניים כחולים בארבעת צדדי המרובע התוחם.

אורפז אחזה בידה השמאלית חסרת הזרת שתי סכינים מחוברות שיצרו חצי עיגול, וסמלי מגן דוד חרוטים על ידיות האחיזה הכסופות שלהן. עיניה הצהובות־ירוקות הביטו על איש הרוח. דוריאן עמד יציב עם קשתו הארוכה והגדולה מעץ מלח, וכיוון לעברו חץ נוסף.

איש הרוח פלט מפיו נתז דם, ואז נורה שוב בצווארו. הוא נפל ונפח את נשמתו על הקרקע המוכתמת. השניים הביטו בו מרחוק, אדישים למראה.

"אף פעם לא הבנתי אנשים כאלה", אמרה אורפז בזלזול ונאנחה.

היא השתמשה בידה כדי לדבר גם בשפת הסימנים. דוריאן היה אילם, אך שמיעתו הייתה טובה. לעיתים אורפז הייתה משתמשת בשפת הסימנים כשהייתה מדברת, רק כדי לגרום לדוריאן להרגיש טוב יותר, מזוהה יותר עם הנכות שלו.

"אם אתה רוצה להרוג מישהו, פשוט תהרוג אותו", גיחכה.

דוריאן הביט בה בפליאה. הוא הנמיך את הקשת שלו ותלה אותה מאחורי גבו, עם המגן העגול שעליו היה טבוע סמל המורדים.

"אין לך משהו להגיד?"

הוא פלט אנחה והשיב לה בשפת הסימנים:

"החול זוכר את המתים".

"כן, אבל אף אחד כבר לא יזכור אותו".

היא התקרבה לעבר איש הרוח, ובעטה ברגלו הרפויה על האדמה. אחר כך הפרידה את הסכינים זו מזו, הניפה אותן לעבר היתדות ושחררה את המורד מהקשרים. הוא התיישב על החול, התנשף והשתעל בחוזקה. גל מים הכה את החוף, עוד רגע אחד והוא היה עלול למצוא את עצמו מתחת למים, בזמן הגאות.

"אורפז, תביאי אותו לכאן", קרא קול מאחוריהם.

היה זה דובה מילק, מנהיג פלג המורדים הצפוני. הוא חבש תמיד מגבעת פֶדוֹרָה חומה על ראשו ולבש מעיל חום ארוך. פניו היו כבויות, אף פעם לא קורנות משמחה. מאחוריו עמדו מורדים נוספים, דגלים בידיהם. הם היו מצוידים בכלי נשק חמים וקרים, מוכנים להתקפה. הם אספו את המורד הפצוע מהחוף, שם נותר מאחור לאחר הקרב. שני מורדים צעירים נוספים התקרבו לעברם, אחזו בו ולקחו אותו משם לטיפול רפואי.

דובה הביט מסביב, הבחין בכתמי הדם שהכתימו את החול ואמר:

"הם ניצחו".

"אבל אין גופות", אמרה אורפז בזמן שצעדה לעברו.

"הם לא ישאירו בשר, אפילו אם הוא של המורדים", אמר דובה בעצבות.

הוא המשיך להביט בכתמי הדם שעל האדמה.

"הם ישלמו על זה", אמר דוריאן בשפת הסימנים לדובה, וזה טפח על כתפו וחייך.

"אכן, הם יקבלו את מה שמגיע להם על החטאים שלהם", השיב, התקדם לעבר שפת הים וכרע על ברכיו.

הוא הוציא מבחנה ריקה ומילא אותה בחול ספוג בדם.

"החול זוכר", לחש.

הוא החליף את מבחנת החול הישנה שבתוך שעון החול הקטן מכסף שהיה תלוי על צווארו, ובדרך כלל נסתר מהעין. על השעון היו סימני מגן דוד בצדדיו.

אורפז הביטה בדוריאן והנידה בראשה לשלילה.

"אנחנו צריכים להמשיך צפונה, זה האזור של הפלג המערבי", אמרה בלחישה ובשפת הסימנים, והוא הנהן להסכמה.

דובה קם על רגליו והתקרב לעברם.

"תהיו מוכנים לתזוזה", אמר בזמן שניקה את בגדיו מגרגירי חול שדבקו בהם.

"אנחנו כבר מוכנים, אבל... מה איתה?" שאלה אורפז והצביעה לעבר שובר הגלים הצפוני.

עמדה שם בחורה צעירה וצנומה, שערה אדום־חום ועיניה כחולות כים. היא הביטה בעצב ובשתיקה בגלים המתנפצים. היא הייתה פצועה בכתפה וברגלה.

דובה התקרב לעברה בשקט, ונגע קלות בכתפה החבולה.

"אנחנו צריכים לטפל בך, את פצועה", לחש.

היא הנידה בראשה.

"אני בסדר".

"נילי, את לא בסדר. את צריכה מנוחה, להירפא. אני שולח אותך בחזרה..."

הוא אומנם לחש, אך מטון דיבורו הציווי היה ברור. היא קטעה את דבריו.

"אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת כאן איתכם", קבעה, עדיין לא הביטה בעיניו.

"אם תישארי כאן את עלולה להיהרג".

"לא אכפת לי".

הוא הביט בה בדאגה.

"לי אכפת, זו פקודה", אמר, הפעם בקול סמכותי יותר.

היא הסתובבה לעברו.

"אני רוצה למצוא אותו, אני חייבת", הסבירה.

דמעות עמדו בעיניה, אך הוא לא השתכנע.

"לא... את צריכה לשכוח אותו, כי הוא לא יחזור!" קבע.

נילי התכוונה לומר דבר מה, אך דובה הקדים אותה.

"איזה סיכוי יש לחניך קיבוץ לשרוד בחוץ?"

"קונלי חי, אני בטוחה בזה".

"הוא לא מכיר את העולם, הוא חריג בו. ישר יזהו אותו ומהר מאוד יהרגו אותו", אמר לה בקרירות. נילי מחתה את דמעותיה, סידרה את שערה שהתנופף ברוח על פניה, והנידה בראשה לשלילה. "תכירי בזה, הוא בטח כבר מת".

"אתה לא מכיר אותו".

"וכמה את באמת מכירה אותו?" היא הופתעה מתגובתו חסרת הרגישות, "שבוע?"

נילי פירשה את טון דיבורו כזלזול. היא לא השיבה. הוא נאנח בקול כשהבחין בדמעות שזלגו שוב מעיניה, וחשב על מילותיו. הוא לא ידע מה לומר לה כדי שתרגיש טוב יותר.

"נילי, את ראית את טבעו של העולם הזה".

"עדיין לא אבדה לי התקווה", לחשה.

"את באמת חושבת שחניך קיבוץ יוכל לשרוד בעולם הזה לבדו?"

נילי לא הגיבה, אף שידעה כי הוא צדק. היא נשארה לעמוד שם והביטה לעבר הים הכחול שמולה. היא שמעה את צעדיו של דובה מתרחקים משם, ואת מלמולו לעצמו, כאשר הניד בראשו.

באותו רגע הגיחו ג'יפים, מעוטרים בסמלי המורדים, והותירו שביל של עקבות צמיגים על החול. מאחד מהם יצא אלקנה שׁוּמְרִי, בחור דרוזי כהה עור בשנות השלושים לחייו, שערו קצר ופניו לא מגולחות. הוא היה אחד מהמורדים שהיו קרובים לדובה, מהראשונים שהתנדבו לרדת איתו דרומה.

"אלקנה, אל תטשטש את הדם מהחול, כאן הם מתו וכאן הם יישארו", אמר דובה בקול בעודו מתקרב אליו.

הוא חיבק אותו. אלקנה הביט בו במבט רציני ובפנים חיוורות.

"הם קראו לנו?" שאל דובה בלחש.

"כן, הם קוראים לנו להתאסף בבסיס של הפלג המערבי".

אלקנה אומנם לחש, אך כל הסובבים שמעו זאת וקיוו שדובה לא יסכים לכך.

"באיזה עניין?" שאל דובה.

אלקנה הביט בו בנשימה עמוקה.

"בקשר לפקודת רבת הפלגים", הסביר.

דובה הביט בו בשתיקה לכמה שניות, התחבט לרגע אם להיענות לקריאה, אז הנהן בראשו ופלט שיעול קל. הוא הביט לעבר שובר הגלים, שם עמדה עדיין נילי, פצועה וחבולה.

"אנחנו זזים, כולנו, לבסיס הפלג המערבי", הכריז בקול.

המורדים מיהרו לעשות כבקשתו, ונכנסו לג'יפים שחיכו להם. דובה הסתובב והביט שוב לעבר נילי. היא הביטה בהם מרחוק, וידעה שדובה צודק, הרגישה זאת בליבה, שעליה להצטרף אל חבריה ולנטוש את המחשבה כי קונלי עדיין חי. היא אימצה מחשבה זו, לשוב אל חיק חברי הפלג הצפוני ואל משימתם, הישרה מבט אחרון לעבר הים ולחשה:

"אני מצטערת, קוֹנְלִי".

אז הסתובבה והלכה גם היא לעבר הכלי רכב. הם עזבו את המקום בזריזות, והותירו את החוף השומם מאחור.

העצים היו כה גבוהים שהסתירו את השמש ואת השמיים. מזג האוויר היה לח ורטוב, וקונלי כמעט לא הזיע בעת הליכתו, אך הוא היה עייף ורעב. היער היה סבוך ומפחיד, בעיקר בלילות, ובבקרים היה שקט ורגוע. לעיתים הרוח הייתה מנשבת בבריזה נעימה ומלטפת.

קונלי תלה את הרובה של זאב רודניק בהצלבה מאחורי גבו. הוא לקח אותו איתו מהקיבוץ, לאחר שהשתמש בו כדי להרוג את זאב כשאיים על נילי. קונלי הכיר היטב את משקלו של הנשק, ולאחר זמן מה הרובה נהיה כבד יותר ויותר. בכל צעד הרגיש את המכה הכואבת חורכת את עור גבו. בסופו של דבר העדיף לגרור את הנשק מאחוריו. משום מה התעקש לא לעזוב אותו, אולי תקווה אופטימית לסחור בו עם סוחר כלי נשק מתל־אביב תמורת סכום נכבד של שקלים חזקים, או אולי יוכל להבריח בעזרתו את מי שינסה לפגוע בו.

הוא היה עייף, ושפשף את עיניו הירוקות כמה פעמים, עד שהאדימו. שערו החום השמנוני היה מלוכלך. לא משנה כמה פעמים ליטף אותו, הוא השיל מתוכו חול ולכלוך שצבר עם הזמן. בגדיו העלו ריח לא נעים של דם, ואף הספיקו להיקרע. נעליו החלו להישחק.

בזמן שהלך ניסה לשחזר את כל מה שאירע לו בשבועות שחלפו – פגישתו עם נילי בקיבוץ, והקונפליקט העמוק והקשה בעקבות זאת. הוא חשב רבות על ג'וֹנַָה, חברו הטוב ביותר, ועל כך שאכזב אותו. כל כך התגעגע אליו, והמחשבות הללו עוררו בו גל של אשמה, תסכול וכאב.

קונלי שחזר בראשו כיצד נילי הרגה את ג'וֹנַָה בשוגג. איך היא עשתה את זה? היא ירתה על המסוק וזה התרסק על הבניין. הוא אפילו לא ראה את גופתו, אם בכלל נשאר ממנה משהו אחרי קריסת המבנה עליו. הוא לא הצליח לעכל שחברו איננו עוד.

קונלי דמיין את עצמו תמיד כבן 18 בצבא, נלחם במורדים הרחק מהקיבוץ. הוא לא שיער שיהיה במצב שבו כל מה שיעניין אותו יהיה לשרוד ולהישאר בחיים. קונלי ידע שתל־אביב היא העיר הקרובה ביותר, דרומית לקיבוץ, ואם יצליח למצוא את דרכו ולצאת מהיער, בוודאי ימצא את הכניסה לעיר. זוהי עיר נמל, וקונלי קיווה שיוכל לרכוש כרטיס יציאה מהמדינה. הוא יעלה על ספינת סוחרים וישוט הרחק.

הוא ממש דמיין זאת במוחו באופן ציורי, אך מעשית ידע שאם לא ימצא אוכל ושתייה, לא יאריך ימים כדי לראות את תל־אביב. ביער לא היה אוכל כלל, לא על העצים ולא על האדמה. מרוב רעב אכל עשב, ובלילות הגשומים אגר מים בכפות ידיו ושתה. הקור העז והרוחות לא עשו עימו חסד.

באחד הבקרים היה כה מותש עד שהתקשה לפקוח את עיניו. הוא גרר את רגליו ולבסוף נפל על הקרקע. ראייתו הייתה מטושטשת, אך בהביטו למעלה יכול היה להישבע ברוח שעל אחד העצים, בין העלים הירוקים, היו נקודות זהובות יפהפיות. כשהראייה שבה אליו, הבין שזהו עץ גבוה של תָּפוּנִים – פרי זהוב אליפטי עסיסי שטעמו מתוק־חמוץ, והוא עשיר בסוכר טבעי. בהתלהבות רבה קם על רגליו, אסף את שארית כוחותיו והחל לטפס על העץ עם הצמרת המעוקלת. אומנם לא היו עליו פירות רבים, אך המעטים הספיקו לו. בניסיונות הראשונים נפל שוב ושוב, אך לבסוף הצליח להגיע לכמה תָּפוּנִים. הוא נדנד את הענפים בניסיון להפיל כמה שיותר על הארץ.

כאשר ירד מהעץ, התיישב בצילו ואכל מפירותיו. הם היו טעימים ומשביעים, והמיץ הצהבהב העשיר העניק לו אנרגיה טובה. זה היה המאכל המזין הראשון שנכנס אל פיו מאז בריחתו מהקיבוץ. קונלי היה מסופק ומרוצה מאוד מההישג הזה. אומנם התחזק קצת אך עדיין היה עייף מאוד. כשהביט מעלה ראה מבעד לצמרות העצים עננים מתקרבים, והבין שגשם עומד לרדת. הוא מיהר למצוא מחסה, אך היה זה מאוחר מדי. גשם זלעפות הפך את האדמה לבוצית וקשה להליכה. הוא נרטב, היה לו קר וכל גופו רעד. הגשם לא פסק כל הלילה, וקונלי לא הצליח להתקדם. הוא נשאר מתחת לעצים, דחוק בתוך שיח קטן וסבוך. הרעמים והברקים הצבעוניים האירו את השמיים, ולמרות עייפותו התקשה לעצום את עיניו. הוא היה מותש, מפוחד ורטוב.

הבוקר היה בהיר יותר. קונלי מיהר לשתות טל מהעלים, אסף את שארית התָּפוּנִים שנותרו על האדמה והמשיך ללכת. פעמים רבות קודם לכן התעורר על הקרקע ללא זיכרון כיצד הגיע לשם. הוא היה מאבד את הכרתו תכופות. באותו בוקר זכר את הלילה שחלף, והתפלא שבכלל הצליח להירדם.

קונלי ראה שביל בין העשבים והעצים, והחליט לצעוד בו לאן שיוביל. היער היה שקט מאוד. הוא לא פחד מהיער, אלא מפני אנשים אחרים שעלול היה לפגוש שם. אומנם אף אחד לא יכול לחיות ביער כי כמעט אין בו אוכל, אך הוא חשש מנוודים אחרים שאולי יעברו במקום. לחרדתו, שמע ריצה מהירה לכיוונו. הוא טיפס על העץ שמעליו, שהיה גבוה דיו כדי להסתיר אותו, ונצמד לאחד הענפים העבים.

הוא ראה נער, ניחש שהוא כבן גילו, שרץ במהירות לאורך השביל. הוא נראה מפוחד. בגדיו היו קרועים ועל פניו כתמים אדומים ונפוחים. יללה עמוקה הדהדה ונישאה באוויר. קונלי הסיט את מבטו לצדדים בניסיון להבין מהיכן הצליל. הנער נבהל, נפל על הארץ ונחבט בראשו.

קונלי הביט מלמעלה במתרחש, ושקל לרדת ולעזור לו, אך הנער נורה בחץ בטרם הספיק לעמוד שוב על רגליו. גופו, שכבר התרומם מעט, נפל שוב על האדמה, מדמם. קונלי לא הספיק לעכל את מה שראה, כאשר מאחד השיחים הגיח בחור זעיר לבוש בבגדים ירוקים־חומים אשר הסוו את גופו הכחוש. חלקים מהתלבושת היו עשויים מעור אנושי רקום בצורה גסה. גופו היה מרוח בצבעי הסוואה ופניו מרוחים בדם. הוא אחז בחץ וקשת עשויים בעבודת יד, והתקרב אל גופת הנער המת. בבעיטה הפך אותו על גבו ושלף את החץ.

קונלי ראה נפיחות בפניו של הנער, והסיק כי היה חולה. הוא ניסה להתכופף כדי למצוא נקודת מבט טובה יותר, אך אחד הענפים שעליהם נשען נשבר ונפל לאדמה. הצייד הרים מייד את ראשו והביט לעברו. למזלו של קונלי, הוא לא הבחין בו, אלא רק בענף השבור שנפל. הוא הסתכל למעלה בחשדנות, כיוון את החץ שלו, מתח את הקשת וירה. קונלי עצם את עיניו, לרגע כבר חשב שהוא אבוד, אך החץ חלף על פניו.

כשפקח שוב את עיניו ראה כי האיש שב לגופת הנער. הוא יילל שוב בקול, גרר את הגופה משם, והותיר שובל של דם על האדמה. קונלי ניסה להסדיר את נשימתו. כשראה כי הצייד התרחק, ירד מהעץ, נצמד כמה שיותר לאזור המוצל והלך משם במהירות.

לרגע חשב כי דמיין את הכול. הוא היה מיובש, עייף ורעב. קונלי לא ראה אנשים ביער מאז עזב את הקיבוץ, אך כשנזכר במה שראה, תהה מאין הגיע הנער ומדוע הרג אותו הצייד. מהיכן הגיעו השניים? האם יש ביער עוד אנשים מלבדם?

בבוקר הבא התעורר קונלי על האדמה. רגלו כאבה מאוד, והוא לא הצליח לזכור כיצד הגיע לשם או מה קרה. שוב הייתה ראייתו מטושטשת, שפתו סדוקה, ראשו כאב והעולם החל להסתחרר סביבו. כשניסה להתמקד ולהתרכז, שמע קול דק ומוכר:

"קוֹנְלִי, תתעורר".

השמש סנוורה אותו, אך הוא יכול היה להישבע ברוח ששמע את קולו של ג'וֹנַָה.

"ג'וֹנַָה?"

הרוח הקרירה ליטפה את פניו.

"כוח, אומץ, ביטחון, אמונה", לחש הקול שוב.

קונלי היה משוכנע שזהו חברו. הוא יכול היה לזהות את הקול אפילו בעלטה מוחלטת.

"ג'וֹנַָה?" צעק בעודו מנסה לקום על רגליו.

"מי שפוחד לנסות פוחד לחיות", לחש הקול שוב.

"ג'וֹנַָה?" צעק קונלי אך נפל על ברכיו.

הוא הרים את מבטו במהירות, אך לא ראה את ג'ונה. מולו הבחין במבנים עתיקים, חלקם בלויים, רעועים והרוסים במקצת, מכוסים כמעט לחלוטין בעלים ובירוקת. חלקם עמדו איתנים, מסודרים כמו רחוב ישן ונשכח. קונלי הרים את ראשו, הרגיש שאינו יציב וחש רעידות מהירות וחדות בגופו. כשהצליח להתרכז, נדהם לראות מעליו יצור בעל כנפיים לבנות ומקור קטן, בעל חיים שנכחד, שפרס את כנפיו ועף במהירות מעלה. תחילה חשב כי הוא מדמיין, וניסה להיזכר בשמה של החיה. משהו מעורפל קפץ למוחו מאחד השיעורים של אלישע, וכשהתאמץ יותר, נזכר – ציפור!

היו שמועות שיצורים כאלו נראו עפים בשמיים. בעבר ציפור זו סימלה את השלום, קראו לה "יונה", בדומה לשמו של ג'וֹנַָה. קונלי הביט בה כשעפה מעלה ומעלה, והיא השיבה לו מבט. ציפור רבת יופי כזאת לא ראה מעולם.

עיניו הסתנוורו מהשמש, הוא שפשף אותן, וכששב להביט נעלמה הציפור כלא הייתה. תחושת רפיון עברה בגופו, חוסר יכולת לזוז. הוא נפל על האדמה ואיבד את הכרתו.

"הזדמנות... אחרונה... לגאולה..." לחש קול בעלטה.

חושך, שתיקה, ואז התגלתה לקונלי תמונה לא ברורה. לאט לאט הצליח למקד את מבטו, והיה מסוגל לראות ולשמוע. הוא היה באחוזה גדולה ולבנה, בוהקת באור השמש. האור היה מסנוור מאוד בהתחלה, אך בהדרגה נעלם והתעמעם. כל צעד נשמע בקולניות מהדהדת. לפניו היה מסדרון ארוך, ובקצהו חדר שבו הרבה מאוד פסלים לבנים, מעוצבים בצורת דמויות משונות, עומדים באצילות עשויים משיש שעליו סדקים קטנים.

קונלי שמע קולות ששוחחו ביניהם, הוא לא ראה את האנשים אלא רק שמע את הקולות מהדהדים בין הפסלים. שניים עמדו מאחור.

"אתה חייב להפעיל את המכשיר", אמר מישהו בכעס, בקול עמוק ורם, כמעט צעקה.

"אי־אפשר להפעיל אותו, אדוני, הוא מתקדם מאוד טכנולוגית. הוא פועל רק למגע של דנ"א", הסביר לו קול אחר, חלש יותר ומפוחד.

"אין לנו זמן לזה, אתה מוכרח למצוא פתרון. תעקוף את הזיהוי".

"אבל אדוני..."

"אני לא מקבל תירוצים, תמצא פתרון!" דחק בו.

"בבקשה תקשיב לי, בלי חלקיקי קוֹאוֹטוֹנִימֶרִים המכשיר הזה לא יעבוד", הסביר בכניעה.

"אני לא אסבול תירוצים. אם הוא לא מוכן לדבר, תגרום לו לדבר. אני חייב להשתמש במכשיר הזה – עכשיו!"

קונלי פקח את עיניו ונשם בכבדות. ליבו הלם וגופו רעד. לאחר שהביט סביב הבין כי איבד את הכרתו, הוא לא ידע לכמה זמן. הוא התיישב על האדמה והביט סביבו. מולו היו המבנים ההרוסים, ועל אחד מהקירות העתיקים ציור קיר של יונה, עם ענף של זית במקורה. הוא הבין שלא באמת ראה את הציפור הזו קודם לכן. האם הציור הזה גרם להזיה או שמא היה זה מעין סימן?

ברגלו היה נעוץ קוץ, חתיכה מענף. הוא שמע על עצים המסוגלים לעורר הזיות, אך לא ידע אם הם גדלים ביערות הארץ. הוא נזכר בשם הצמח אָיַוַואסְקָה, גפן הרוחות, ובשמועות כי הצמח מעורר הזיות. המרפאים בתל־סתיו השתמשו בתמציתו כדי להכין שיקויים לריפוי שיגעון או מתח. הוא הבין כי כל אשר ראה היה לא יותר מאשר תעתועי מוחו, והתאמץ לשכוח את מה שחשב שראה או שמע, זה כלל לא היה חשוב. היו לו בעיות אחרות, חשובות יותר, שדרשו ממנו פתרון. הוא קם על רגליו והרים את הנשק על גבו. הזמן שהיה מחוסר הכרה נתן לו את המנוחה שהיה זקוק לה כל כך, והוא הרגיש ערני יותר.

קונלי הלך ברחוב הרוס. סקרנותו הטבעית השתלטה עליו, והוא נכנס לאחד הבתים הרעועים כדי לחקור אותו. הוא חיפש משהו, קיווה למצוא אוכל או מים, אך לא זה מה שמצא. על אחד השולחנות השבורים ראה תמונה ישנה, בלויה וקרועה, תמונה של משפחה – הורים מבוגרים ושני ילדים מחייכים. המחשבה כי כנראה אינם עוד בחיים העציבה את קונלי. הם נראו מאושרים כל כך יחדיו. הוא היה בביתם, וכעת זה כל מה שנותר מהם.

הוא הסתובב מעט בבית, ומצא באחד החדרים גביעי מתכת מצופים זהב, ישנים ומלוכלכים באבק, שהיו מונחים על מדף עקום. מהכיתוב הבין שאחד מבני המשפחה אהב לשחק משחק שנקרא טניס. בחדר אחר, הרוס ומבולגן, היו רהיטים שבורים, ושם מצא ספר ישן, קרוע ומאובק מאוד – "ההיסטוריה של מדינת ישראל". הוא ישב על כיסא עץ שהרים מהרצפה, והחל לעיין מעט בספר הגדול. לאחר חיפוש קל גילה הסבר על ההיסטוריה של המדינה הישנה.

הוא לא הכיר כלל את הסיפורים הללו. בקיבוץ מעולם לא סיפרו להם אותם, אולי אפילו הסתירו מהם ספרים מסוג זה. בספרייה הקטנה שבקיבוץ היו ספרים שהיללו את עוצמת המדינה החדשה והחזקה, אבל אף ספר לא הסביר ולוּ דבר אחד על המדינה הישנה. קונלי מצא עניין רב בספר הזה. הוא גילה כי בעבר אנשים נלחמו על הקמת המדינה הישנה – היהודים היו פזורים בגלות, ומה שאיחד אותם היה הקמת המדינה. כולם התגייסו להפרחת השממה ולבניית מדינה עצמאית לעם היהודי. הרעיון הזה נשמע לו כמעט בלתי אפשרי, אבל לטענת הספר זה קרה בעבר. אולי זה מה שמחזיק את התקווה של המורדים, את האמונה שיצליחו לחזור על אותה פעולה.

באותו חדר הוא מצא גם דגל ישן וקרוע, שונה מהדגל של המורדים, אך ללא ספק הזכיר אותו. היו עליו שני פסים במקום ארבעה, והם היו ישרים ולא אלכסוניים. קונלי החליט לשמור עליו. אם ירד גשם לפחות יהיה לו במה להתעטף.

בתים נוספים היו פזורים לאורך אותו רחוב ישן, כולם הרוסים עם צמחייה שטיפסה עליהם. המדינה הישנה כבר איננה, ועליה קמה המדינה הנוכחית, מדינת ישראל החדשה. זה מה שמסמל את חוזקתה.

בלילה לן באחד הבתים, היה זה לילה קודר. הוא עטף את עצמו בדגל הקרוע, שהגן עליו מפני הקור, והרגיש טוב יותר מאשר בלילות הקודמים. הוא עצם את עיניו בתקווה שיירדם עד הבוקר, אך זה לא קרה. הוא התעורר כששמע רעש בוקע מהחדר הסמוך. קונלי התיישב ושמר על שקט, הוא חשש לצאת לחקור את מקור הרעש.

הדלת נפתחה בבעיטה, ואור של לפיד בוער בקע ממנה. נשימותיו של קונלי הפכו לכבדות יותר כשהבחין בלוחם צי"ח מבוגר בשנות הארבעים לחייו, שנכנס לחדר הישן שבו שהה, לבוש במדים עם סמל המדינה, ועליו סמל נוסף שקונלי לא הצליח לזהות – מצנח ובצדדיו כנפיים לבנות, ובפינות העליונות היו קווים שחורים בצורת חיצים המכוונים כלפי מטה.

"יפה־יפה, מה יש לנו כאן?" שאל הלוחם את עצמו, גאה על המציאה.

הוא שלף סכין גדולה וחדה, וקונלי קם על רגליו, אחז ברובה וכיוון אותו לעברו.

"מה בחור צעיר כמוך עושה כאן לבד בלילה?" תהה בקול והמשיך להתקדם לעברו.

"עצור, לך מכאן", אמר קונלי בתקיפות, אך האיש לא התייחס לאזהרתו.

"רובה יפה, בטח שווה הרבה כסף אם אתה ממשיך לאחוז בו", אמר בלעג.

"אני לא אהסס להשתמש בו", איים בקול רם יותר, אך הזר לא התרשם כלל.

"אני לוחם אליטה, אני מכיר רובים מצוין. אל תנסה לעבוד עליי, אני רואה שהוא לא טעון בכלל".

הוא התקרב במהירות אל קונלי, ניסה להכותו ולקחת את הרובה, אך קונלי הצליח לדחוף אותו לאחור, התחמק ממנו ורץ אל מחוץ לחדר. שם הוא גילה לוחם צי"ח נוסף, לבוש במדים דומים, כולל סמל זהה על מדיו, נמוך יותר עם שפם. הלוחם כיוון לעברו את הרובה האישי שלו.

"מה אתה עושה פה ביער?" שאל.

הוא הרים מעט את הרובה לעבר פניו. הלוחם הראשון הגיח מאחורי קונלי, לאחר שהשעין את הלפיד על השולחן הישן שבחדר, והצמיד סכין לצווארו. הוא נשען באלכסון.

"ענה לי, מה אתה עושה כאן?" שאל בקול הלוחם עם הרובה.

קונלי הביט בשניים במבט חטוף. הוא הבין כי נתפס, ולא היה טעם לשקר. יש רק סיבה אחת להימצאותו ביער הזה.

"אני מנסה להגיע לתל־אביב", ענה לבסוף.

"תל־אביב? הדרך לשם ארוכה ומסוכנת דרך היער, מזלך שמצאנו אותך", גיחך האיש, "מה שמך?"

הוא המשיך לכוון את הרובה לעברו. קונלי התקשה להשיב מרוב פחד, אך כאשר הלוחם שמאחוריו נענע אותו והצמיד קרוב יותר את הסכין לגרונו, השיב:

"קוֹנְלִי, קוראים לי קוֹנְלִי".

שני הלוחמים גיחכו ביניהם, הם הבינו את משמעות שמו, כפי שזאב רודניק הבין בקיבוץ. זו הייתה תגובה דומה שקונלי זכר היטב. משמעות שמו בשיכול אותיות הייתה "קלוני", כלומר: איש קלון או "החרטה שלי", ולמיטב ידיעתו, מי שנתן לו את השם לא אהב אותו במיוחד. הם לא הפסיקו לגחך, והמשיכו להחליף מבטים ביניהם. הנער לא ידע מה הם מתכוונים לעשות. הם הביטו בו בתאווה ובחנו את כל חלקי גופו. זה לא מצא חן בעיניו.

"תגיד, אתה בריא, קוֹנְלִי?" שאל הלוחם שאחז בו מאחור.

למזלו לא עבר את טקס האש בקיבוץ, לכן על צווארו לא הייתה צלקת של איקס, זו שמרדכי, ראש הקיבוץ, נהג ליצור בתחילת הטקסים. הוא הבין שמטרת הצלקת היא לסמן את הבשר שמיועד לשחיטה. גם מי שלא עבר את הטקס סומן, כמו המדריך שלו, רפאל.

"לא", השיב מייד, "אני חולה".

הלוחם עם הסכין גיחך שוב ונגע בפניו של קונלי כדי לבחון את אמיתות דבריו.

"במה אתה חולה, קוֹנְלִי?"

"קריש דם".

הלוחם הרחיק את הסכין מפניו של קונלי, והשניים הביטו זה בזה בשתיקה. הלוחם שכיוון את הרובה לעבר קונלי תפס בכוח את ידו ובחן את זרועו. הוא לא ראה עליה סימנים.

"אל תשקר לנו, מי שחולה בקריש דם, הוורידים שלו בולטים יותר".

קונלי ראה את הצלקות על פניהם ואת הפצעים על ידיהם. הוא הבין שהוא חריג מאוד, כמעט חף מכל צלקת, רק חבול ופצוע מליל הקרב בקיבוץ. הלוחם שאחז בו מאחור חתך את חולצתו. קונלי ניסה להתנגד, אך הלוחם עשה זאת במהירות רבה, לא ראו סימנים על גופו החלק והצמיד את הסכין לאזור החזה שלו. הוא ליטף עם הלהב את גופו וחייך.

"בלי שום צלקת. קצת פצוע וחבול, אבל בסך הכול בריא... אפילו יותר מאיתנו", אמר.

"אתם טועים, לא כדאי לכם לנסות אפילו לאכול אותי".

הלוחם שאחז ברובה גיחך.

"אם היית חולה היינו צריכים להרוג אותך במקום, אבל עכשיו אני חושב שאני מבין מאיפה אתה מגיע".

קונלי נבהל מאוד והיה לו קשה להסתיר זאת.

"נראה שהרוח בירכה אותנו, הוא חניך שברח מאחד הקיבוצים", אמר הלוחם עם הרובה בהתלהבות.

"זה לא נכון".

הלוחם הצמיד את הסכין שוב לגרונו.

"אתה בטוח?" שאל את חברו.

"אני משוכנע. המורדים תקפו קיבוץ לא רחוק מכאן, עין־נחלים, ואז תל־משווה הופיעה והרסה את הקיבוץ, לא נשאר שם כלום. אני בטוח שהוא ברח משם".

קונלי התנשף בכבדות. הוא ידע כי אם יגלו את האמת, לא תהיה לו כל אפשרות לברוח.

"אתה טועה", המשיך להכחיש, אך הלוחם היה משוכנע מאוד בצדקתו.

"תוריד לו את המכנסיים, אם הוא מהקיבוץ יהיה לו מספר ברקוד על הירך".

הלוחם אחז בקונלי וחתך את מכנסיו. קונלי ניסה להתנגד ואף נפצע קצת ברגלו, אך הלוחם חבט באגרופו בבטנו, ומשך את מכנסיו עד שנותר בתחתוניו. הם ראו את הברקוד ואת המספר הצרוב: ק-07-1-4678.

07 ייצג את מספר קיבוץ עין־נחלים, מספר שבע במחוז מערב. הספרה 1 ייצגה את העיר תל־אביב, ושאר הספרות היו מספר הילודה. האות הראשונה ייצגה את שם החניך.

"צדקתי, הוא חניך מעין־נחלים", אמר האיש בשביעות רצון.

הבחור שאחז בסכין הביט אף הוא בהיסח הדעת. קונלי ניצל זאת ודחף אותו בכוח, הרים את הרובה של זאב רודניק שנשמט קודם לרצפה, והכה בעזרתו את הלוחם שאחז ברובה שלו מולו. זה ניסה לירות בו בעודו מנסה לייצב את שיווי משקלו מהמכה, אך לא פגע. קונלי פרץ החוצה חשוף, גשם ירד והיה לו קר מאוד. הוא רץ במהירות בניסיון להתרחק מהלוחמים. שוב נורתה ירייה לעברו שכמעט פגעה בו, והוא עצר במקומו והביט.

"עצור או שאפגע בך", צעק הלוחם בקול.

קונלי כבר הכיר מצבים דומים. הוא ידע כי הלוחם יהרוג אותו כך או כך, ולכן לא עצר. ברק ורוד הגיח ופגע בעץ שמולם, גזע העץ נשבר ונפל. קונלי נאלץ לעצור. שני הלוחמים עמדו קרוב אליו, ואחד מהם התקרב והכה את קונלי בכתפו. הוא הפיל אותו על האדמה ותפס ברגלו כדי למנוע ממנו לזוז.

"עלוב נפש!" קרא בקול.

קונלי היה רטוב מכף רגל ועד ראש, רעד מקור, התחנן שייתנו לו ללכת, אך הם התעלמו מבקשותיו.

"אתה יודע מה אנחנו הולכים לעשות לך?" שאל אותו הלוחם שכיוון את הרובה לעברו, "קודם כול אנחנו נהרוג אותך", אמר וגיחך.

קונלי ניסה להתנגד, אך כל ניסיון כזה גרר כאב גדול מאוד באזור הרגליים.

"אכן, קר מאוד הלילה, נראה לי שנבתר כל איבר בגוף שלך ונכין לנו מרק חם", אמר, התקרב וליטף את שערו הרטוב של קונלי. "איך זה נשמע?" שאל את קונלי בחיוך.

"בבקשה, תנו לי ללכת", התחנן בבכי שנבלע בתוך טיפות המים שזלגו על פניו.

האיש הניד בראשו.

"נגיח מלמעלה כדי לכבוש את הקרקע", דקלם את המימרה.

קונלי זיהה אותה מייד. זו הייתה המימרה המפורסמת של יחידת "תופת", שנחשבה יחידת אליטה לוחמת, היחידה הכי מובחרת בצי"ח, שאותה הקים רז רודניק.

"בבקשה, אתם לוחמים של יחידת 'תופת'. אתם בטח אנשים הגונים, תמיד אמרו לנו שאין יחידה דומה לזו. בבקשה", התחנן, אבל הם רק גיחכו יותר והחליפו ביניהם מבטים.

"ואתם האמנתם למה שסיפרו לכם בקיבוץ? בטח כבר הבנת, לא הכול אמת".

הלוחם התכוון לכך שהקיבוצים כולם נועדו לגידול החניכים לשחיטה. לקח לו זמן רב להפנים זאת, הוא ניסה להיזכר במקרים שעוררו את חשדו ואת סקרנותו בעבר. היו כמה מקרים חשודים בחלוף השנים, חניכים שפונו מהקיבוץ, כל פעם בטענה אחרת, והיו מקרים קשים של מחלות שהתגלו בחניכים צעירים, שאותם היו מפנים למרכז הרפואי "יעלת־חן" בקיבוץ עין־אופקים. היו משקרים וטוענים כי החניכים נשארו שם להשגחה קבועה, ופעם אחת אף הקצינו וסיפרו שחניך נפטר.

באותו רגע הבין קונלי כי כנראה השמידו בשר חולה. רק אם הייתה אפשרות להציל את החניך היו מרפאים אותו, אבל אם המצב היה קשה ובלתי הפיך, כנראה היו ממיתים ומשמידים את הגופה.

"אם אנחנו כאן, אתה חושב שאנחנו עדיין ביחידה? אין הזדמנות שנייה לעריקים, וכנראה גם לא לחניכי קיבוצים", אמר האיש בהתלהבות וכיוון את הרובה שלו אל קונלי.

קונלי עצם את עיניו.

הדבר הבא ששמע היה קול פגיעה וצרחה נוראית. הוא פקח את עיניו ומולו ראה חיית טרף אימתנית שהגיחה מעל המבנים הישנים שהיו מאחוריהם. היא צעדה בקלילות על הגג הרופף, גדולה ושעירה, שיניה חדות ועיניה כחולות־שחורות, היה לה זנב מתפתל ועל גופה נקודות חומות. היא השמיעה נהמה זועמת, לאחר שקפצה לעברו של הלוחם שאחז ברובה, והוא הפיל אותו על האדמה בבהלה, בזמן שהחיה נעצה את ציפורניה בו. החיה שרטה ונשכה אותו במהירות רבה. הוא קרא לעזרתו של הלוחם האחר, וזה עזב את קונלי, רץ לעבר חברו והחל לדקור את החיה, אך זו שרטה אותו בתנופת רגלה, העיפה אותו אל האדמה, ואז קפצה עליו במהירות ונשכה אותו כמה פעמים. לבסוף הפיל את הסכין שלו לאדמה.

קונלי היה עד למתרחש. הוא זחל על האדמה בשקט, ניסה להסוות את עצמו כדי לא ליפול טרף לחיה גם הוא, ועדיין לא הצליח להבין כיצד הכול קרה, זה היה מהיר ומיידי. חרף ניסיונותיו, החיה שמעה אותו ורצה לעברו במהירות. הוא קם על רגליו היחפות וניסה לברוח ממנה, אך היא קפצה עליו ודחפה אותו אל אחד הקירות של בניין ישן, אותו קיר שראה לראשונה, שעליו מצוירת הציפור. החיה השמיעה קולות אימתניים והתקרבה לעברו. הוא נצמד לקיר רועד ומפוחד. הוא ראה מה עשתה ללוחמים ההם, היא ביתרה את גופם כאילו היו עלי עצים. החיה כבר הייתה ממש קרובה אל פניו, היא ליקקה בתאווה את פיה המוכתם בדם הלוחמים.

ברק הגיח והאיר את עיניה המאיימות של החיה. שוב עצם את עיניו והתנשף, מוכן לגרוע מכול. כשפקח אותן ראה כי החיה התרחקה, היא דילגה בלהט לעבר אחת הגופות וגררה אותה מרגלה לעבר צמרות העצים. היא הייתה פצועה מהדקירה וכנראה נחלשה מאוד. קונלי היה נסער ובקושי מסוגל להירגע, אך היה חייב לנשום עמוק ולא לאבד את עשתונותיו. היא הייתה גדולה מאוד, פלא שעדיין נותרה בחיים. הייתה זו החיה האמיתית הראשונה שאי פעם ראה, והיא הייתה פראית מאוד. נותרו בעלי חיים מעטים בלבד, הם כמעט נכחדו, ועשו הכול כדי לשרוד למרות נוכחות האנשים, שהפכו לפראיים לא פחות. אולי בני האדם ובעלי החיים לא שונים כל כך, אחרי הכול. בני האדם תפסו את מקומן של החיות בטבע, וגם הם יעשו הכול כדי לשרוד.

בעבר היו בני האדם אוכלים את בעלי החיים, אבל מחלה פשטה בקרבם והפכה למגפה. חיה אכלה חיה אחרת, וכך הנגיף המסוכן עבר ממין אחד לאחר. גם בני האדם שאכלו את הבשר חלו. כדי לבלום את המגפה, בני האדם היו צריכים להפסיק לאכול בשר מהחי ולהשמיד אותו. בעלי חיים רבים נכחדו, אלו שבשמיים ואלו שבים. כך נעלמו רוב בעלי החיים מהעולם עוד לפני המלחמה הגדולה, והמעטים שנותרו אחריה עדיין היו חולים במחלה הנגיפית. מאז ועד עתה לא נמצאה תרופה למחלה הנוראית שהכחידה כמעט לחלוטין את עולם החי.

קונלי נעמד ובגרירת רגליים הלך לעבר גופת הלוחם שנותרה על האדמה, מוטלת בתוך שלולית של דם. הגשם המשיך לרדת ואף התחזק, והדם נשטף במורד הרחוב. קונלי הרים את הרובה שלו וטען אותו בכדורים מהרובה שהותיר אחד הלוחמים. עכשיו באמת היה יכול להגן על עצמו. הוא פשט את מדי הלוחם המוכתמים בדמו, העדיף ללבוש תחפושת של לוחם מיחידת "תופת" – לוחמים מיומנים שנקראו "פרחי רוח", מאחר שהם צונחים על האויבים, מיירטים מהאוויר וכובשים את הקרקע, או לפחות כך מספרים.

הם זיהו אותו לפי מספר הברקוד האישי שעל הירך שלו, וקונלי הבין כי אינו יכול להשאירו שם. הוא לקח את הסכין שנותרה על האדמה, והתחיל לחתוך את עורו סביב המספר. הוא פצע את עצמו וחתך, והכאב היה גדול. הוא צרח לעבר הגשם שהרטיב את כולו. לבסוף תלש את חתיכת העור עם המספר, חבש את רגלו בגופייתו של הלוחם, ולבש במהירות את המדים, אף שהיו קצת גדולים עליו. הוא מצא בכיס המכנסיים של הלוחם מזרק עם בקבוקון של אנטיביוטיקה, והחליט להשתמש בו כדי לרפא את הפצע. הוא היה חייב להתרחק מהמקום, החיה הייתה עלולה להתחרט ולחזור.

קונלי אחז ברובה והמשיך ללכת בגשם אל תוך היער.