עולם לא נודע – היורש

פרק 1

גל הלם נוצר בעולם והאדמה הזדעזעה.

יצורה לבנה כקיר התעוררה בבת אחת משנתה לקול החפצים ששקשקו, נפלו והתנפצו על הרצפה. היא הפנתה את מבטה אל יצור לבן כמוה, אשר ריחף בישיבה מזרחית לצד מיטתה. עיניו היו עצומות וכפות ידיו הורמו לצדי גופו, בגובה כתפיו, כשאצבעות כל יד צמודות אלו לאלו. בזמן המדיטציה הקיפה הילה ירוקה מוזרה את גופו בזוהר רך.

בלי מילים, אפילו בלי מגע, ולו הקל ביותר, הוא פקח את עיניו, הוריד את ידיו אל ברכיו והביט בה, כאילו חש במבטה.

היתה להם יכולת לתקשר בטלפתיה, אולם הם לא נזקקו לה עתה. שניהם הרגישו בזה.

הם ידעו שלא מדובר ברעידת אדמה רגילה. למעשה, רעידת אדמה רגילה לא התרחשה בעולם שלהם זה זמן רב מאוד. זמן רב כל כך עד שוודאי לא היה ניתן למצוא בעולמם אפילו יצור אחד שהיה זקן מספיק לזכור את הפעם האחרונה. לא, רעידת האדמה הזאת היתה הכישוף שלהם, הסימן שלהם... האזהרה שלהם.

הם ידעו מה משמעותה.

"הוא התעורר," אמר היצור הלבן בשקט.

היצורה הלבנה הינהנה. הדאגה ניכרה בהם, והדבר היה מדאיג בהתחשב בעובדה שהם מעולם לא דאגו או כעסו, ובוודאי מעולם לא החצינו כל רגש שהוא. פניהם היו חתומות תמיד והם התהלכו בעולם בשלווה מלכותית. בדרך כלל היה אסור להם להפגין את רגשותיהם, אך כעת, בהתחשב ברעידת האדמה העצומה ובנזק שגרמה, חריגה מהכלל הזה לא שינתה דבר.

"אז מה נעשה?" שאל היצור הלבן בשקט והביט בה בציפייה.

היא נאנחה. הם ידעו זה זמן רב שהיום הזה בוא יבוא.

"תכנס אותם. אני צריכה להתארגן," אמרה.

הוא הינהן ללא אומר, שיחרר את רגליו מתנוחת המדיטציה ולאחר שנחת, הזוהר הירוק שסביבו נעלם. הוא קד קידה מלאת כבוד, הסתובב ויצא דרך הדלתות הלבנות הענקיות, שהיו מהודרות ובוהקות. הן זהרו לרגע באור לבן ונסגרו בעקבותיו ללא מגע יד.

החדר הבוהק והמצוחצח נהרס בן רגע. סדקים הופיעו בקירותיו המחוזקים, וכמה מחפציה של היצורה הלבנה הוטלו שבורים על הרצפה. אנחה כבדה של עצב השתחררה מפיה והיא הביטה סביב.

כעבור רגע שמעה את שאגת האזעקה וידעה שהיא נשמעת היטב בכל רחבי העולם.

***

הצייד הבריון היה בדיוק באמצע התהליך כשהאזעקה הקפיצה אותו.

הוא לא הצליח להבין מהו בדיוק התהליך, וזה הרגיז אותו, כמו הרבה דברים אחרים. הוא ידע רק שאחרי התהליך הוא מרגיש הרבה יותר טוב מקודם. הוא היה צעיר מאוד במונחים שלו, אבל ידע שאצל בני האדם, כל יום שלו הוא כמו שנים רבות. בעיניהם ודאי היה ישיש. אולם גילו הצעיר לא היה הסיבה שבגללה לא הצליח להבין. הוא ידע שהיצורים בעולמו חושבים אותו למטומטם. זה אמנם הרגיז אותו, אבל למרבה הצער, זאת היתה האמת ולא היה לו מה לעשות בנידון.

הוא גם ידע שהיו רק יצורים ספורים כמוהו בעולם ושכולם נאלצו בשלב מוקדם בחייהם לבצע את התהליך ולאחר מכן לחזור עליו מדי כמה זמן. בכל פעם שניגש למכונה לבצע את התהליך, נזכר במה שאמר לו הרופא כשראה אותה לראשונה. אגב, הוא עדיין לא היה משוכנע לחלוטין שמדובר ברופא, או שאולי הוא מדען מטורף שמנצל אותו ויצורים דומים לו, בריונים אחרים, לניסוי כלשהו.

הוא זכר שבפעם הראשונה ההיא, היצור שקרא לעצמו רופא ולבש חלוק לבן של רופא גרר אותו במסדרונות האבן הסודיים. "אני לא מבין! לאן אתה גורר אותי? מי אתה?" צעק הצייד הבריון. הוא כמובן היה יכול להשתחרר בקלות, אבל הראשיים אמרו לו לעקוב אחרי היצור הזה. חוץ מזה, הוא היה מופתע ומבולבל מדי. הרופא גרר אותו לחדר שנראה פשוט ולבן במבט ראשון, אבל אז נחשפה לעיניו מכונה מוזרה.

הרופא, שנראה אנושי למדי ופניו היו חדות, פנה אליו ואמר, "תירגע, זה לטובתך. תבין, אתה בין היצורים הרבים בזמן האחרון שנוצרו לא כפי שהיו אמורים להיווצר. רק שאצלך ואצל בריונים כמוך זה קצת יותר חמור. גם אני לא יודע להסביר את זה, למרבה הצער. בכל אופן, יש לך יותר מדי כוח בגוף, והתאים לא מסוגלים להכיל אותו. כתוצאה מכך הם נוטים להיפרד זה מזה ולהתפרק. בניתי את המכונה הזאת במיוחד בשבילך, כדי לחבר מחדש את התאים שלך ו–"

"מה זה תאים?" קטע אותו הצייד הבריון. הוא לא הצטיין בסבלנות — סביר להניח שהיה היצור הכי לא סבלן בעולם — והיצור שמולו בילבל אותו כהוגן. מה גם שהוא לא הבין דבר וחצי דבר ברפואה.

המדען המטורף נעצר באמצע ההסבר שכבר נהפך להרצאה, הביט בו בזלזול ואמר, "שכחתי שיצורים כמוך לא מבינים דברים אינטלקטואליים. אסביר לך בשפה פשוטה: יש לך יותר מדי כוח שהגוף שלך לא מסוגל להכיל והוא עלול להתפורר בגלל זה. המכונה הזאת תדאג שלא תמות. עכשיו הבנת?"

הצייד הבריון הביט בו בזעף. הלעג שבדברי הרופא הכעיס אותו. ולא, הוא לא הבין למה הכוח שלו יהרוג אותו. זה ממש לא היה הסבר. למען האמת, מכיוון שהיה כל כך חסר סבלנות ולא נטה לתת ליצורים שהכעיסו אותו הזדמנויות נוספות, סביר להניח שבמצב אחר היה שולף את חרבו הגדולה, התלויה על החגורה שעל גבו, והיה הורג את הרופא על המקום.

אולם הראשיים הם שהציגו לו את הרופא, והוא האמין להם וגם היה חייב להם הרבה. לכן, בעיקר כדי להוכיח את אמונו בהם, נאלץ לסמוך על היצור המפוקפק הזה, להיכנס למכונה ולבצע את התהליך — בדיוק כפי שהרופא אמר.

מאז אותה פעם ראשונה הוא נכנס למכונה בכל כמה זמן. בכל פעם שהצורך מתעורר, כשהכאב מפעפע בו והגוף שלו מתחיל להתפורר. ובמכונה הוא עובר את התהליך.

הפעם, כמו בכל פעם אחרת, צעד דרך המסדרונות שכבר הכיר היטב, הגיע לחדר הלבן שבו ניצבה המכונה, נכנס אליה והפעיל אותה ברצף פעולות אשר נהפכו להרגל עם הזמן. התהליך ארך כמה שעות לפי זמן כדור הארץ — זה לפחות מה שהבין. בפנים, עורו התחמם בהדרגה, כל גופו עיקצץ והוא כבר התחיל להתנמנם, אולם בדיוק לפני ששקע בשינה שמע את האזעקה.

מדי פעם נשמעו אזעקות דומות, שהודיעו על התכנסות לישיבה, כך שהוא לא עשה ממנה עניין. אבל פתאום קלט שהאזעקה מהבהבת זמן ארוך מהרגיל. הוא ידע מה זה אומר. אחרי הכול, הכינו אותו לזה זמן רב — זאת היתה המשימה שלו. הסיבה שבגללה נהפך להיות צייד מלכתחילה.

היצור שבכלא כנראה התעורר, חשב ברוגז והביט מבעד לחלון הזכוכית של המכונה בנורת האזעקה המהבהבת. למה דווקא עכשיו? איזה תזמון גרוע! הוא גנח בכעס. הוא ידע שמדובר בישיבה דחופה, אבל הראשיים אסרו עליו במפורש להפסיק את התהליך באמצע. ככל שהוסיף להביט בנורה המהבהבת באדום עז, הבין שככל הנראה אין לו ברירה ואסור לו להתעכב. הראשיים יתרגזו אם יגרום להם לחכות, ואסור להרגיז אותם. בטח אם הוא צודק והוא באמת התעורר. כל חייו קיווה להיות צודק במשהו. הפעם, לשם שינוי, קיווה לטעות.

הצייד הבריון הלם בלחצן המפעיל את המכונה באגרופו והפסיק את פעולתה. לאחר מכן דחף את דלת המכונה בכוח ויצא ממנה. לאחר שהתפזר העשן שנוצר בתהליך ונפסק רעש הטרטור העמום, הוא הביט רגע ארוך בנורה. היא עדיין היבהבה, והוא הבין שצדק. הוא נאנח, הסב את מבטו לרצפה ועצם עיניים בריכוז.

זה היה קסם לא פשוט והוא למד אותו רק לפני זמן קצר. למרות טיפשותו קלט דברים מהר. בדרך כלל לא היה מעז לבצע קסם קשה כל כך, זמן כה קצר אחרי שלמד אותו. אמנם היה באפשרותו ללכת במסדרונות עד למקום ההתכנסות, אך הוא כבר התעכב מספיק בגלל המכונה ולא היה יכול להרשות לעצמו עיכוב נוסף.

כעבור רגע קצר חש בערפל מזדחל מתוך כפות ידיו הפתוחות לצדי גופו, זורם סביב גופו ועוטף אותו. העולם כאילו התהפך סביבו והקרקע נעלמה תחת רגליו. כשמצמץ לרגע, מתוך סקרנות, ראה שגופו מתחיל להיעלם ולדהות. המראה עורר בו בחילה וסחרחורת קלה והוא מיהר לעצום שוב את עיניו. הוא נשם עמוק והתאמץ לחזור לריכוז. אסור בשום פנים לעצור את הקסם הזה באמצע. הוא אפילו לא רצה לחשוב על מה שיקרה לו אילו יעשה כן.

כעבור רגע נוסף חש קרקע יציבה מתחת לרגליו ופקח עיניים.

בשעה שהערפל שקע סביבו לאטו, הצייד הבריון בחן את סביבתו בזהירות וקלט שהוא עומד באמצע מסדרון אבן ארוך ולא מסותת. לפידים שניצבו בכנים מוגבהים מדי כמה מטרים הטילו צללים ארוכים ומאיימים לאורך המעבר. הוא חייך. הוא נמצא בדיוק היכן שרצה להיות. הקסם הצליח.

הוא בחן את המסדרון הישר. הקצה הרחוק ממנו התעקל שמאלה והתחבר למבוך של מסדרונות אחרים, אשר הובילו בסופו של דבר לחדר שבו היתה המכונה שלו. הוא ידע שיש עוד התפצלויות לאורך הדרך והניח שהן מובילות לחדרים שבהם שכנו המכונות של שלושת היצורים האחרים שאמורים להיות כמוהו. זה לפחות מה שהבין מדברי הראשיים. הוא מעולם לא פגש אותם פנים אל פנים, ואולי טוב שכך. הם היו היצורים בעלי הכוח הפיזי הרב בעולם, אם כי היו חזקים פחות ממנו, וגם אהבו מאוד להילחם. סביר להניח שאילו היו נפגשים היו גורמים למהומה לא קטנה.

הקצה האחר של המסדרון נגמר במה שנראה כמבוי סתום. קיר אבן מוצק. אבל זה לא היה נכון. הוא ידע שמדובר בעצם במעבר סתרים, שנמצא שם מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היתה כמובן ביטחונו האישי. הוא מילא את פקודותיהם של הראשיים במשימות רבות וצבר אויבים רבים. טוב, למען ההגינות יש לציין כי רוב אויביו לא שרדו כדי לנסות לנקום בו. שיטותיו היו קיצוניות ושמועות רבות התרוצצו סביבו. רבים קינאו בכוחו. רבים יותר פחדו ממנו. רבים עוד יותר קינאו בו בה בשעה שפחדו ממנו. הם רדפו אותו. תמיד רדפו אותו. בגלל זה הצטרף אל הראשיים מלכתחילה. מאז שהיה נתון תחת הגנתם, מספר הרדיפות פחת מאוד. לא שהוא פחד אי־פעם מרודפיו. אף אחד מהם לא היה חזק מספיק לעמוד מולו. אבל אילו היה מישהו מהם מגלה את דבר קיומה של המכונה ולוקח אותה, הוא לא היה יכול לקיים את התהליך והיה מת. לכן בראש ובראשונה הסתירו הראשיים את המסדרונות האלה כדי להגן עליו ועל יצורים כמוהו.

הסיבה השנייה למעבר הסתרים היתה כדי להסתיר את השוני שבו. הוא לא היה יצור רגיל כלל וכלל וגם לא דמה לאף יצור אחר. הוא היה ענקי ומאיים ובולט מדי. היו שקראו לו מפלצת. הם צדקו. במשימה הראשונה שאליה נשלח הוא חולל נזק עצום בעולם. זאת היתה הפעם היחידה בחייו שראה את הראשיים כועסים — וזה היה בהחלט מפחיד. הראשיים החליטו שהוא יוריד פרופיל. הם ידעו שלא יוכל לעשות זאת בעצמו, ולכן ביצעו כמה פעולות כדי לעזור לו. בניית מעבר הסתרים היתה אחת מהן. בזמן התהליך היה עליו להיות בצורתו האמיתית, והמעבר הגן עליו מפני סקרנים. פעולה נוספת היתה יצירת הנעליים. הן נראו כמו נעליים רגילות ולא מעניינות במיוחד, כך שלא משכו תשומת לב, אבל הן היו מכושפות. ברגע שנעל אותן קטנו ממדי גופו והשתנה מראהו כך שנראה כמעט אנושי. הוא עדיין היה גבוה יותר מכל בן אדם ונותר בו שמץ מדמותו האמיתית, אבל הוא היה הרבה פחות בולט. וזה בדיוק מה שהראשיים רצו.

הערפל התפזר סוף־סוף והוא ראה את נעליו בפינה שליד מעבר הסתרים. הוא קיווה שהישיבה עוד לא התחילה ונעל אותן במהירות. לאחר מכן הזדקף והביט בידיו ובגופו בשעה שהשינוי החל. הוא לא כאב, אבל היה ממש מוזר ותמיד הפליא אותו מעט.

השינוי הושלם במהירות.

עכשיו נראה כבריון מפחיד, אבל אנושי כמעט לגמרי. עורו היה חיוור מאוד וכמה צלקות הופיעו על פניו ועל גופו. שערו השחור הקצר היה פרוע. תווי פניו היו קשוחים, אוזניו מחודדות, שפתיו דקות, וניבים קטנים צצו מעל שפתו התחתונה. עיניו, באופן אופייני ליצורים בעולם הלא נודע, היו אדומות. הצבע היה תוצאת כישוף השליטה של הראשיים, שנועד בעיקר לריסון, כדי שמפלצות ויצורים כמוהו לא יהרסו את העולם. הוא היה שרירי אך מגושם, התנשא לגובה שלושה מטרים והיה רחב פי חמישה מכל אחד אחר.

כאשר השתנה, מכנסיו נמתחו והותאמו לגופו, והגופייה הלבנה, שנקרעה כששב לצורתו המקורית, הופיעה מחדש. אל חגורתו הרחבה היתה מחוברת מאחור לולאה מלבנית דקה וקשיחה, ששימשה כנדן לחרבו המעוקלת, שרק צדה החיצוני היה חד. החרב נתלתה בזווית כך שהיה ביכולתו לשלוף אותה ביד שמאל, ידו החזקה. הראשיים יצרו את החרב במיוחד עבורו לאחר שהתחיל לעבוד בשבילם. הוא הרגיש כמעט כאילו יש לה חיים משלה והיא צמאה לדם — מה שכמובן התאים לו מאוד. במשך הזמן, ובמיוחד כשהיה בצורת התחפושת, היא נהפכה לכלי הנשק העיקרי שהשתמש בו.

הצייד הבריון היה מלא בוז לסביבתו, נטה להתעצבן בקלות וסמך רק על הראשיים. ונכון שהיה צעיר ומה לעשות, גם טיפש, אולם זאת היתה טעות לזלזל בו. כנראה הטעות האחרונה בחייו של מי שהיה מעז לעשות זאת.

לאחר שהושלם השינוי הוא ניגש לקיר האבנים המוצק לכאורה, הניח עליו את ידו ועבר דרכו כמו רוח רפאים. כעבור שבריר שנייה מיהר להזדקף כדי לא למעוד. הקיר היה מכושף, כך שגם אילו היה שם מישהו, הוא היה רואה אותו כאילו יצא מדלת או הגיח מהצד השני של המסדרון.

הוא מיצמץ והביט סביבו. המסדרון הארוך שעמד בו נדמה אינסופי. הוא היה לבן כשלג, ודלתות רבות מספור היו קבועות בו. כל אחת מהן עוטרה בעיטורים מרהיבים והיתה שונה מהאחרות — אם כי מידותיהן היו זהות, לבד מהדלתות הכפולות שניצבו ממש מולו. אלו היו הגדולות, המרהיבות והמפוארות מכולן. הראשיים נהגו לעצב כך את דלתות החדרים שהתכוונו להשתמש בהם, כדי שכל היצורים ידעו לאן להיכנס.

הוא ניגש אליהן במהירות והצמיד את אוזנו אל אחת מהן. קולות פטפוט נשמעו מעברה האחר והוא נשם לרווחה. הישיבה עוד לא התחילה. הראשיים עוד לא הגיעו. הוא הופיע בדיוק בזמן. הצייד הבריון הרים יד, ועוד לפני שהספיק להשלים את הדפיקה הראשונה, הדלתות נפתחו לרווחה מעצמן. הוא צעד פנימה אל החדר שדמה לאצטדיון ענקי, ענקי כל כך עד שליציעים בו אין סוף.

כולם השתתקו לרגע והביטו בסקרנות לעברו. רוב היצורים הפנו ממנו את מבטם כמעט מיד. הם ידעו שהוא מתרגז בקלות ולא רצו לעצבן אותו, אף על פי שלא ידעו בדיוק למה הוא מסוגל או ממה הוא מתעצבן. מוטב להיזהר.

הוא היה שייך לציידים. האליטה. ארבעת היצורים החזקים ביותר בכל העולם הלא נודע כולו, שהיו שונים זה מזה וכל אחד מהם היה מומחה בתחומו. הראשיים בעצמם קיבצו אותם. הציידים היו שלישיים בחוזקם לראשיים. והוא היה מנהיג הציידים.

בעודו יורד במדרגות הרחבות בין שורות הספסלים, נסגרה הדלת מאחוריו לאִטה בשקט מוחלט. הוא ראה את המבטים המציצים אליו ושמע את ההתלחשויות, אבל התעלם. כבר היה רגיל לסקרנות שעורר וידע שהראשיים לא ישמחו במיוחד אם יהרוס להם את חדר הישיבות המרכזי.

כמו כל דבר שקשור בראשיים, החדר העצום היה לבן. במה קטנה, לבנה ועגולה ניצבה במרכזו ונכון לעכשיו היתה ריקה. על הספסלים הלבנים שהקיפו אותה ישבו יצורים מסוגים שונים. גרמי מדרגות שבראשם דלתות חילקו את החדר לארבעה חלקים. התקרה המקומרת זהרה בנוגה לבן. הקירות, התקרה והבמה היו מקושטים בעיטורים מרהיבים.

כדי שכל היצורים בעולם הלא נודע ייכנסו לחדר, הוא היה צריך להיות בגודלו של העולם הלא נודע ואולי באמת היה כזה. עם זאת, מבחוץ נראה החדר רגיל, ובפנים ראה הצייד הבריון את הקיר ואת הצופים שמולו. הוא ידע שאם היו הראשיים רוצים בכך, הוא היה יכול להגיע בצעד אחד בלבד אל צדו השני של החדר, ולמעשה אל צדו השני של העולם. הוא באמת לא הצליח להבין איך הקסם שלהם פועל.

הוא צעד צעדים ספורים וכבר היה ליד הכיסא שלו, בשורה הראשונה, ובעצם — במרכז העולם. הוא מיהר לשבת לצד הציידים האחרים. הם נראו עצבניים והוא לא האשים אותם. הפעם באמת הגיע בדקה התשעים, ואיחור היה הרה אסון.

בדיוק באותו הרגע התחיל מרכז הבמה לזהור. מלבן צר וארוך הופיע ומתוכו צצה ועלתה דלת לבנה גדולה ומפוארת אפילו יותר מהדלתות שדרכן נכנס. כל היצורים שבחדר השתתקו בבת אחת והביטו בה בציפייה.

הידית הסתובבה, הדלת נפתחה והראשי — סגנה של הראשית — צעד פנימה. כאשר סגר את הדלת היא שקעה בבמה ונעלמה כלא היתה.

הוא סרק את החדר במבטו השקט והרים את ידו, שזהרה באור לבן ורך. כשדיבר, קולו נשמע היטב ברחבי החדר. הצייד הבריון ידע שגם היצורים שיושבים בספסלים הרחוקים ביותר שומעים אותו היטב עכשיו, ממש כאילו עמד לידם. קולו נשמע כמנגינה הנפלאה בעולם, וגם המסוכנת ביותר. כל יושבי החדר ידעו זאת. "כולם לעמוד לכבוד הראשית," התנגן קולו.

המולה קלה נשמעה כאשר כל היצורים בחדר נעמדו בבת אחת. אור לבן זהר פתאום במרכז הבמה ושטף את החדר בעוצמה אדירה. הצייד הבריון מיהר לסוכך על עיניו כדי לא להתעוור. מזווית העין ראה את כל היצורים האחרים עושים כמוהו. כשהאור פסק הוא מיצמץ כמה פעמים.

הראשית עמדה שם, במרכז הבמה, זוהרת מרוב עוצמה ויופי.

הראשיים היו כמעט זהים זה לזה. הם נראו שניהם כבני אדם יפים ותמירים. תווי פניהם היו מושלמים, עם עצמות לחיים גבוהות ושפתיים משורטטות — אלו של הראשית היו מעט בשרניות יותר. עיניהם היו חדות ובוחנות, גבותיהם מסודרות להפליא, ושערם הארוך נאסף בצמה. זאת של הראשית הוטלה מעבר לכתפה הימנית, ואילו צמתו של הראשי היתה על גבו. ציפורניהם היו מטופחות, והם לבשו גלימות ארוכות שחשפו רק את הראש, את הצוואר ואת כפות הידיים. בניגוד לגלימה של הראשי, שהיתה לבנה ופשוטה, זאת של הראשית היתה מעוטרת בעיטורים עדינים יפהפיים בקצות השרוולים ובקצה התחתון, שהשתרך על הרצפה.

פניהם של הראשיים היו חתומות תמיד. הם היו חזקים כל כך, עד שאפילו עווית קלה שבקלות, שהיתה חושפת את רגשותיהם, היתה עלולה לפגוע בעולם כולו. אם יחייכו, ערים שלמות עלולות להתמוטט ולהישרף.

הדבר היחיד המוזר בהופעתם היה הצבע שלהם. הם היו לבנים לחלוטין. לא לובן של חיוורון, אלא לובן מושלם. הכול אצלם היה לבן. העור, השיער, הריסים, הגבות, הנחיריים, השפתיים, העיניים. לא היה בהם שמץ של צבע, והם אפילו לא הטילו צללים. אילו עמדו על רקע לבן, לא היו מבחינים בהם כלל.

עכשיו יכלו כל היצורים שבאולם לראות אותם ולהבחין בתווי פניהם רק הודות לכישוף הולוגרמה, ששיווה לעורם צבע גוף חיוור אך אנושי, צבע את שערם בבלונד קל ואת שפתיהם בוורוד בהיר ביותר וגרם לעיטורים על גלימתה של הראשית לזרוח בזהב עדין. הראשיים עצמם יצרו את הכישוף כדי שאחרים יוכלו לראותם. הם תמיד העדיפו את הצבעים הקרובים ביותר ללבן. למרות הכישוף, עיניהם נותרו לבנות, ולכן לא היה קל לשאת את מבטם.

הצייד הבריון נזכר בפגישתו הראשונה עם הראשיים. בזמנו ממש רעד תחת המבט הזה. היה מפליא אותו לדעת שמישהו הצליח לא לרעוד תחתיו. הוא כבר היה תחת פיקודם זמן רב והספיק להתרגל מעט למבטם, ובכל זאת עדיין התכווץ תחתיו.

העוצמה האדירה של הראשיים פשוט קרנה מהם.

נזר כסוף עדין נשזר בשערה של הראשית וקישט את מצחה. הוא היה הסמל להיותה הראשית ביותר, השליטה הבלתי־מעורערת ואחת היצורים העוצמתיים ביותר בכל העולם הלא נודע. כפי שידע כל יצור בחדר, גם לנזר עצמו היו כוחות קסם.

כל היצורים שבאולם, מלבד הציידים, התיישבו במקומותיהם. הציידים ידעו שייקראו לבמה בקרוב, וכעבור רגע אכן ציוותה עליהם הראשית לגשת אליה.

קולה היה כמנגינה נפלאה, בדיוק כמו קולו של הראשי, וגם הוא נשמע היטב ברחבי החדר.

צמרמורת עברה בגבו של הצייד הבריון, והוא מיהר לעלות במדרגות הקטנות אל הבמה ולעמוד לצד הציידים האחרים. הם ידעו שהראשית היא היצור המסוכן בעולם ושמוטב לנהוג בזהירות רבה לידה.

הראשית בחנה את כל יושבי החדר אחד־אחד בעיניה הלבנות. הצייד הבריון היה בטוח שהיא מסוגלת לראות כל אחד ואחד מהם, למרות מספרם הרב וממדי החדר. בדרך כלל בישיבות כאלו היתה מזמנת מעין ספרון קטן וקוראת ממנו שמות. לראשיים היתה יכולת טלפתית, והספר היה מכושף. הוא הקרין את המחשבות של היצור שאת שמו קראה הראשית. היא יכלה כמובן לקרוא את המחשבות של כולם באופן ישיר, אבל למרות כל יכולותיה, גם לה קריאת מחשבות של כל כך הרבה יצורים היתה בוודאי גורמת כאב ראש נורא. שיטת הספרון היתה פשוטה בהרבה. כך היא יכלה לדעת אם מישהו מתכנן פעולה נגד הראשיים או זומם לבגוד בהם. עד היום דבר כזה מעולם לא קרה.

אבל כמו שהוא חשב, כנראה הישיבה היום באמת דחופה, כי היא אפילו לא זימנה את הספר. במקום זה פתחה ואמרה, "כולכם בוודאי יודעים למה קראנו לכם לכאן. ודאי הרגשתם את רעידת האדמה לפני רגעים ספורים."

הצייד הבריון הופתע, הוא לא הרגיש שום רעידת אדמה. אך הוא קלט שכולם מלבדו מהנהנים והבין שהיא כנראה קרתה בזמן שעשה את התהליך. המכונה רעדה כשפעלה ולכן לא הרגיש דבר.

הראשית הסתכלה בו בשאלה. היא כמובן הבחינה שלא הינהן.

"אה... הייתי עסוק," אמר בשקט. אסור לאחרים לדעת על התהליך.

הראשית הביטה בו לרגע ואז הבינה והינהנה.

בזווית העין ראה הצייד הבריון שכל היצורים בחדר נועצים בו מבטים סקרניים.

"למה רעידת האדמה חשובה?" מיהר לנסות להסיח את דעתם של כולם ולהחזיר אותם לעניין שלשמו התכנסו. "למה זה משנה?" שאל.

אולי משום שהיה צעיר מאוד ולא חווה אף פעם רעידת אדמה בעולם הלא נודע, הוא לא הבין מה מיוחד כל כך. מהמעט שלמד על כדור הארץ ידע שיש שם רעידות אדמה מדי פעם, אבל הוא לא הצליח להבין למה צריך לכנס בבהילות את כל היצורים מרחבי העולם הלא נודע רק בגלל רעידת אדמה, לא משנה עד כמה היא חזקה.

"זה כישוף שאנחנו יצרנו, כדי שברגע המתאים יעבור גל הלם בעולם וירעיד את האדמה. זה סימן עבורנו. הוא התעורר. ציידים, אתם יודעים מה צריך לעשות. צאו אל בית הכלא שלהם ומנעו ממנו לצאת. אם הוא כבר יצא, אתם רשאים להרוג אותו. אם הוא יזמן את היורש שלו לפני שתמצאו אותו, הִרגו את שניהם יחד. בן אדם אחד הוא חסר חשיבות לעומת שני העולמות בשלמותם. אסור בתכלית האיסור שישלים את תוכניתו. עשו הכול כדי למנוע זאת. אין לנו זמן לבזבז. צאו לדרך," פקדה הראשית.

היא הניפה את ידה, שזהרה לרגע בלובן ואור לבן פרץ מאחוריה. כשהאור דעך ראה הצייד הבריון דלת לבנה פשוטה במרכז הבמה. הוא כבר הכיר אותה וידע שאינה דלת רגילה. רק לציידים היה מותר לעבור בה.

הצייד הבריון מיהר להנהן וראה שהציידים האחרים מהנהנים גם הם. הוא חלף בריצה על פני הראשיים והציידים האחרים עשו את דרכם אל הדלת בעקבותיו. מאחוריו שמע את הראשיים מספרים לשאר היצורים את הסיפור שסיפרו לו כשנהפך לצייד. הוא ידע שגם יתר הציידים מכירים את הסיפור. אחרי הכול, בגלל הסיפור הזה נהפכו להיות ציידים מלכתחילה. זאת היתה המשימה העיקרית שלהם.

הם ידעו שזה יקרה במוקדם או במאוחר. הנבואה העתיקה העידה על כך והנבואות אף פעם לא טעו.

הוא הגיע לדלת ואחז בידית. הצייד הבריון ושלושת הציידים האחרים נשמו נשימה עמוקה, והוא פתח את הדלת וכולם יצאו מבעדה אל המסע של חייהם.

***

בינתיים, בכלא, היצור שהתעורר המשיך להתנועע חלושות. הוא התאמץ להעיר את שריריו אשר היו רדומים במשך זמן כה רב ולהזיז את עצמותיו החלשות, ואז התפתל בניסיון להשתחרר מסבך הגפיים שסביבו.

לבסוף הצליח לצאת ממעבה הגופים וזקף את ראשו. עיניו הכחולות העזות סרקו את סביבותיו.

מבטו נעצר על השלדים התלויים על הקירות. גלגלי עיניהם הסתובבו בשמורותיהם והתמקדו בו. הוא הרים גבה וחייך חיוך מלגלג. "הם שמו פה שלדים?" גיחך לעצמו. "זה חדש. מה, הם שומרים עלי?"

הוא ניסה להיעמד, אבל רגליו היו רדומות וחלשות מרוב מחסור בתנועה ובמזון. הן רעדו בעוצמה עד שנפל שוב על אחוריו. הוא נשם עמוק את האוויר המעופש, הריח את ריקבון העצמות והבשר, שם את ידיו על ערימת היצורים, עצם עיניים וניסה להתרכז.

ידיו החלו לפתע לזהור ואור כתום עדין אפף את הערימה. היצורים בה הצטמקו עד שלא נותר מהם כמעט דבר, ואילו הוא חש את הבשר נאסף מתחת לעורו וכעבור שניות אחדות נראה בריא ושלם, אם כי עדיין היה רזה מאוד. הוא ינק מהם את החיים שעוד נותרו בהם.

כעת נעמד על רצפת האבן בלי בעיה.

הוא בחן בסקרנות את אחד השלדים והעביר יד מול עיניו. לא היה ספק — הן עקבו אחריו. הוא חייך שוב. זה היה פשוט מגוחך. מה הם חושבים, ששלדים יעצרו אותו?

לאחר מכן עבר לבחון את הסורגים. לא היה להם מנעול. אולי בכל זאת טעיתי, חשב. אולי הם הבינו סוף־סוף שהם לא יכולים להחזיק אותי כאן. אולי השלדים נועדו רק להודיע להם.

הוא ניגש בזהירות אל הסורגים. ללא ספק, מחכות לו מלכודות בדרכו. אבל ברגע זה רצה רק לצאת מהתא. הוא הושיט יד אל הסורגים, ולפתע הופיעה בועה כחולה, כמעט שקופה, מתוך חריטות חלשות שלא שם לב אליהן. היא פגעה בו בעוצמה והעיפה אותו באוויר.

הוא הוטח בכוח בקיר הנגדי, יצר בו שקע גדול והתרסק על הרצפה. מעוצמת החבטה ניתקו כמה אבנים קטנות מהקיר ומהתקרה ונפלו על ראשו. הוא גנח בכאב ושיפשף את ראשו. נראה שזה לא יהיה פשוט כל כך, אמר לעצמו. חבל. כנראה אצטרך לעשות את זה קודם.

הוא התרכז וחיוך אמיתי התפשט על פניו.

תמונה הופיעה בראשו. תמונה של ילד בן אנוש בשם ג'יימס.