פרולוג
לא שיח – שיחה
קשה להגזים בעוצמת הרגע. הרפורמה המשפטית שקרעה את החברה הישראלית ותנועת המחאה אשר קמה כהתנגדות לה טלטלו את החברה הישראלית. נראה שהמיזם הפוליטי, החברתי והתרבותי שאנחנו חלק ממנו ושהוא חלק מאיתנו עומד בפני התרסקות. משהו עמוק בקיום שלנו כחברה נמצא תחת מתקפה. הקצב של היום־יום ממשיך להניע אותנו: מכונת הכביסה מסתובבת שוב, הכביסה מחולקת ונערמת, אבל בתודעה שלנו אנחנו שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. אנחנו יודעים שאת ההתרחשויות של הימים האלה עוד יחקרו במשך שנים.
זו פסקת הפתיחה כפי שכתבתי אותה לפני 7 באוקטובר 2023. אירועי השבת ההיא יצקו בדברים ממד חזק ודרמטי של שבר. לראשונה זה עשרות שנים אִיוּם על עצם הקיום שלנו מתגנב ללבבות. רבים בחברה הישראלית גורסים כי הפילוג הפנימי הוביל אותנו לאסון 7 באוקטובר. אני מקשיבה לכך בעניין. לעתים הדבר נאמר מתוך ניתוח אמפירי: ההחלטה לתקוף אותנו, כך נטען, התקבלה לנוכח הפילוג בישראל, פילוג אשר מדגיש את חולשתה. לעתים הדבר נאמר כעמדה רוחנית – כסוג של עונש על שערערנו על האחדות שלנו, שגם כך הייתה שברירית ולא עמדה במתקפות הרבות שהופנו כלפיה. כך או כך, הפירוק החברתי של החברה הישראלית הופיע במלוא עוזו ב־2023.
גם עוד עשורים קדימה היסטוריונים, סוציולוגים, חוקרי מדע המדינה וארכיאולוגים אחרים של התודעה יבקשו לשאול כיצד ולמה פרחה מלאכת הפירוד, מדוע ובאילו תנאים מלאכת הפירוק כרסמה ביסודות, עד למצב שבו היסודות החברתיים של אזרחי ישראל קורסים. אני רוצה להשאיר להם מכתב. כמו פתק שייפול מתוך התיקייה שהם ימצאו בארכיון. אני רוצה לתת להם סימנים ולקחת אותם למקום שבו אני חושבת שהם צריכים לחפור. אבל לא רק איתם אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר אל כולם. כי האמת צריכה להיאמר, והיא גם הנחת היסוד שממנה אני כותבת את הדברים: אנחנו חברה בשינוי מהיר, ואי אפשר להפעיל את אותה תבנית ניתוח של היחסים החברתיים בקבוצות שונות כאילו לא מתחוללים סביבנו ובתוכנו שינויים רבים כל כך. בעולם שלנו רבים הם צורכי תוכן ויצרני תוכן – לכן יש לדבר אל חוקרים באקדמיה, אל מורים, אל רוקחים, אל מוסכניקים, אל נהגי המונית – אל כולם.
גורמים אידיאולוגיים רבים החזיקו מבני תודעה ופרשנות שאינם עומדים במבחן הזמן וקורעים את החברה שלנו מבפנים. הם החזיקו בהם משום ששירתו פרדיגמה מסוימת שסברו שאין בלתה, שירתו אידיאולוגיה מסוימת, שירתו מנגנון מסוים להעברת כספים, שירתו מבנה פוליטי מסוים. ההיאחזות במבנים של משמעות שאינם מיטיבים לתאר את ההווה החברתי היא שהובילה להרס החברה הישראלית. בשיח הציבורי נשמעת שוב ושוב המילה "מדינה", אבל בבסיסה עומדת חברה. אנחנו חייבים לאחוז בתיאוריה חברתית מעודכנת. את השיח הזה אפשר לסכם בקביעה שאנחנו חיים בעידן של עליית הגובה החברתי, זאת אומרת, עלייה באיכות החיים של האנשים, במידת האוריינות שלהם ובהרגלי הצריכה שלהם. במילים אחרות, מישור הפעולה של הבריות נמצא בעלייה מתמדת. זאת, לטענתי, מסגרת ההקשר החסרה בניתוח הסוציולוגי של תחילת המאה ה־21. הטיעון בדבר עליית הגובה החברתי הוא פרפרזה על ההמשגה של חוזה אורטגה אי גאסט, שכתב בשנות ה־30 של המאה ה־20 על עליית הגובה ההיסטורי. חשבו רגע: אנחנו הילדים של קיץ שנת 1973, חיינו בתקופה שעוד הילכו בינינו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב; עשורים אחר כך גדל שיעורם של הזכאים לתעודת בגרות או המוסללים למקצועות הצווארון הכחול; בחלוף עוד עשרים שנה עלה שיעור הסטודנטים שהשלימו תואר ראשון. זה גובה ההיסטוריה שאי גאסט דיבר עליו – מישור הפעולה והתודעה של האנשים נמצא בעלייה. החדירה של הטכנולוגיה שאפשרה זמינות של ידע, רישות, הטלפון החכם המשמש נקודת ממסר של רעיונות – כל אלה הם מחוללים וסימנים של עליית הגובה החברתי.
עליית הגובה החברתי מאיימת על האקדמיה, שמטבעה שמרנית היא, מסויגת ומנותקת. האנשים אינם אדישים עוד לנעשה ברחבי הקמפוס. הם קוראים, יש להם עמדה משלהם והאות האקדמית הכתובה אינה עוד דברי אלוהים חיים, אלא יותר כמו דלי לבעוט בו. לכן מרגע לרגע התגבשה בי ההבנה שעם הכול אני רוצה לדבר. עם הכול כולנו חייבים לדבר. האקדמיה, לעומת זאת, משלמת לחברה מיסים נמוכים בדמות תוכניות של מעורבות חברתית וגיוון חברתי בתקציבים אפסיים. בשעריה היא מעמידה שומרים ורובי סער על חזם. היא חושבת שלסגירוּת קוראים מצוינות. בינתיים המים עולים, והם (אנחנו, עליי לדייק) מטפסים על הצריח.
במשך שנים דפקתי על דלת המבצר האקדמי עד שנפתחה, אבל אחרי שנכנסתי בה גזרתי על עצמי שלא להגיף את הדלת מאחוריי. בניתי את המחקר שלי ביניכם. תמיד חייתי ביניכם. כתבתי אתכם. צילמתי איתכם. צילמתי אתכם. הסברתי אתכם. ידעתי שהמנדט להבין את העולם ניתן לא רק לאקדמיה, שקבוצות רבות במגוון שיטות חוקרות את העולם. אני רוצה לדבר עם כולן. ולא, לא את האור אני מבקשת להראות. ולא ללמד אתכם דבר. ולא להטיף ולא להתנשא. לדבר איתכם אני מבקשת. לקחת את השיח, וכמעשה אברהם אבינו בשרה אמנו, להוסיף לו ה' – ולהפוך אותו לשיחה.
ולא רק את האקדמיה השמרנית אני מבקשת לבקר, אלא גם ובעיקר אסכולה קטנה שתוּפּיה רעמו – הסוציולוגיה הביקורתית, שכתבה וחשבה וקידמה את דמותו של האינטלקטואל הציבורי. גם היא, ואולי בעיקר היא, אף שה"חברתי" בפיה, ניתקה מגע מהעולם החברתי שביקשה לבאר. היא חיבלה ביסודות של התקשורת החברתית – בשפה – ובנתה מגדלים על רפסודות. כאשר אקדמיה מצהירה על עצמה שהיא שמרנית ומתנהגת כך – אנחנו עדים למופע קוהרנטי. דבריה מעידים על מעשיה, ומעשיה מעידים על דבריה – במובן זה, המופע הגון. אי אפשר להפתיע. השמרנות לעולם ניבטת מולנו גלויה ובוטחת. ואולם כשקבוצה מבקשת את הבכורה בשל רעיונות שאין היא מצליחה לממש בדל"ת אמותיה – הכאב גדול מהכעס על השמרנות. הלך המחשבה הביקורתי איבד מתוקפו הביקורתי והיה לכנסייה המחזיקה ומשמרת תבנית מחשבתית ושפה ואדמו"רים אשר שמותיהם מגולגלים על הלשון ביראת קודש. ואין מערער. ואין מהרהר.
במשך עשרים שנה אני חוקרת את החברה הישראלית. לבושתי, דיווחתי על הממצאים של מחקרי בעיקר לקהל האקדמי ובשפה זרה. לא בגדתי באמת המקצועית שלי – אמרתי את אשר מצאתי ופירשתי ללא כחל ושרק. אבל לא אמרתי מספיק לכם, לכולכם. משום כך אני כותבת את הספר הזה בתוך קו תפר, בתוך טריטוריה חדשה, המביאה את שני הצדדים של גדר הקמפוס. תיאוריות של גבול לימדו אותנו כי גבול אינו רק מפריד ומנתק – גבול הוא מקום שאנשים מתגודדים סביבו, הוא מרחב מגע, ובו תרבויות נפגשות ויוצרות משהו חדש. הספר נכתב על קו הגבול, ופניו כפני יאנוס, מביט לשני העברים, מדבר שתי שפות. זאת עוצמתו של הספר וזאת גם נקודת החולשה שלו. להישען על מחקר אבקש, אבל גם לרחף מעליו – לספר לכם מה הבנתי בנתיב המחקרי שפסעתי בו, כאשר מחקר ועוד מחקר ועוד מחקר הצטברו בידיי, ובידיהם של תלמידיי.
השלטון של פוליטיקת הזהויות מחייב אותי להעיד כיצד המחקר שערכתי עיצב את הזהות שלי וכיצד הוא עיצב אותי. בפחות מכך, הרי, אי אפשר להסתפק. אני רוצה לעצור כאן ולהסביר מדוע תארים וניסיון מחקרי כבר אינם בסיס לשיחה, ומדוע את זהותי אני צריכה להעמיד כאן מולכם. שני משברים עצומים מאיימים על החברה שלנו: אי־אמון ומשבר סמכות. בתוך משבר כפול זה התואר האקדמי והמעשה האקדמי כבר אינם מחוללי קשב. עליית הגובה החברתי קשורה קשר ישיר באובדן הסמכות. בעידן שבו הורים לילדי בית הספר לא ידעו קרוא וכתוב המורה הייתה סמכות חינוכית, קווי הגובה החברתיים היו ברורים; הקצין בצבא היה סמכות צבאית־מקצועית – הוא לא היה נגיש, והורים לחיילים גיבו את האמירה שלו בבית; הרופאים ניצבו אי שם בין האדם לאל – התלות בהם הייתה גדולה, ובדו־שיח עימם נשמר קוד של כבוד. בעלי תפקידים אלו, אשר פעמים רבות השתייכו לקבוצה חברתית אחת, נהנו מקשת של סמלים אשר סימנו ושימרו את המקום החברתי שלהם ובודדו אותם מן ההמון: המדים והדרגה, החלוק הלבן, התארים. עליית הגובה החברתי כרסמה בהדרגה בסמכות: העובדה שההורה יכול לאתגר ולבקר ולקרוא בעצמו על לקות הלמידה של בנו, לדוגמה, ועל דרכי התמודדות וגם להיחשף לחלופות, יצרה בסיסי כוח חברתיים חדשים. בעלי התפקידים לא הבחינו בשינויים בעליית הגובה ולא השכילו לנמק, להסביר את קו הגובה שממנו נהנו ולהגן עליו, או להבדיל, להודות בנזקים שחוללו, ולהתנצל עליהם. נוסף על כך, הציבור, שראה מולו קבוצה אחידה מבחינה חברתית, הטיח ביקורת על ההומוגניות האתנית של בעלי התפקידים אשר הביאה את הציבור לשאול אם כישרון או קשרים אנחנו רואים במינויים האלה – שאלות אלו הן המקור לזעם חברתי. הזעם הזה "שרף את הרטוב עם היבש", כמו שאמא שלי נוהגת לומר – שהרי הישגים מדהימים היו למערכת החינוך הישראלית, אך גם גזענות והסללה היו לחם חוקה; שהרי הצבא העמיד דורות מרשימים של מפקדים אשר עשו עשייה חשובה עם בני נוער שהצבא היה המקום היחיד שסיפק להם את הסמכות והאמון שבזכותם יכלו לפרוח, אך הוא גם הסליל והפלה ושיעתק יחסים מעמדיים; הרופאים בישראל הציעו שירותים איכותיים לציבור הישראלי, אולם הם גם כרתו בריתות עם חברות תרופות, ועשו עוול לאנשים ולנשים רבים. ואולם הציבור, בחלקו, לא עמד על מורכבות זו, אלא התמלא זעם על קבוצות המומחים ועל האליטות החברתיות: כך הדימוי של המורים והמפקדים והרופאים והחוקרים השתנה – בעבר הם נתפסו אליטות והיום הם נתפסים מושחתים, מנותקים, מנצלים, פריבילגים. שינוי זה הוא יום מותה של החברה –הוא רידוד המערכות כולן, הוא כפירה בעובדה שבמערכות אלו, הרוויות התלבטויות ומורכבויות, נדרשת הכרעה שיישומה נובע ממקור של סמכות. ואם כופרים בסמכות, כופרים בהכרעה, בעשייה, בהתקדמות – הדופק החברתי נחלש. בתנאים אלו יריב חדש מסתנן לחיינו החברתיים ועושה בהם כבשלו – הבינוניות. אך על כך יש לכתוב בנפרד.
אנו מצויים בתוך משבר סמכות שעל השלכותיו טרם התחלנו לעמוד. ראשיתו של המשבר בקבוצות אתניות אשר השתלטו על מוקדי הכוח ולא שאלו עוד שאלות של התאמה או מצוינות, אלא מסרו בפתקים את שמותיהם של אנשי שלומם. המשכו של המשבר בזעם של האחרים, ובהם מזרחים ומזרחיות, כלפי כל עילית, משרתת או מושחתת, בלא הבחנה – שורפים רטוב עם יבש. קריסת מעמדן של קבוצות המומחים והמומחיות היא ביטוי של קריסת קווי הגובה החברתיים, ומשמעותה היא הרס החברה, אובדן הדבק החברתי והתקשורת החברתית.
משמעה של עליית הגובה החברתי הוא שאין עילית אחת אשר שולטת בתפקידים כולם, ולכן גם מעוררת זעם ואי־אמון. בתצורה החברתית החדשה המתהווה לנגד עינינו על כולנו להתרגל לחיי יום־יום שהם דלתות מסתובבות מן הבחינה החברתית: ברגע אחד אני מטופלת של רופאה ומקבלת את סמכותה, ברגע נוסף אחר אני מרצה בכיתה ומבקשת לקבל את הסמכות מול התלמידים, וברגע נוסף אחר אני אמא של חייל שמקבלת את סמכות המפקד עליו. קבלת הסמכות היא לא מתוך תום שאפיין את דור ההורים, אלא מתוך הכרה בחיוניות של האמון כתשתית חברתית. בראייה הזאת יש ביזור של מקורות הסמכות, וכולנו עוברים בין מצבים חברתיים שבהם אנחנו נוטלים סמכות או מכירים בסמכות של האחר.
זרמים רבים הביאו למשבר האמון והסמכות שאיתו פתחתי את ספרי זה, אך אקדיש את הספר לדינמיקה אחת מני רבות: המחקר על אודות מזרחיות והאופנים שבהם הוא נטמע בציבוריות הישראלית. הספר הוא מאמץ להאיר את השיחה על מזרחיות באור חדש, אורה של הסוציולוגיה של המרחב, הסוציולוגיה העירונית. הספר מפגיש בין הביקורת שלי על סדר היום הביקורתי ועל תפקידו בהבנת המזרחיות בישראל לבין עולם דעת המכונה סוציולוגיה אורבנית, שהוא תת־תחום בתוך הסוציולוגיה של המרחב. את המפנה המרחבי, כלומר את ההבנה שהמרחב הגיאוגרפי והפיזי ממלא תפקיד מכריע בהבנת החיים החברתיים שלנו, רכשתי במהלך מחקרי בעיר אשדוד. המבנה העירוני של העיר, ברבעים, והמבנה החברתי הייחודי שלה היו ביטוי רב־עוצמה לקשר שבין התשתית הפיזית והחברתית של העיר. אשדוד לימדה אותי המון: אכן, מסה קריטית של קבוצה אתנית המתקבצת בשכונה או במרחב עירוני ממוסגר מייצרת רנסנס תרבותי, כמו התזמורת האנדלוסית שעליה כתבתי ובשיתוף עם סינמקס הצגנו סרט על אודותיה; אבל אותה תקומה תרבותית לא רצתה להישאר מגודרת ומוגדרת, אלא היא רצתה להיות חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית – התזמורת ביקשה לטפס במעלה הטופוגרפיה החברתית, לא כתרבות עממית או מוזיקת עולם, אלא כמוזיקה קלאסית־מזרחית. אשדוד לימדה אותי שהאנשים אינם רוצים להישאר בגדרותיהם ובהגדרות המוצא שנכפו עליהם – הכרה ומשאבים הם מבקשים, והגדרה חדשה של מקומם בקווי הגובה החברתיים. כך גם הבנתי את פעילי הליכוד באשדוד. מהאתנוגרפיה שקיימתי בסניף הליכוד באשדוד עולה כי מפלגת הליכוד סיפקה בעיקר לגברים אשדודים כרטיס כניסה למרחבים של כוח ציבורי שבזכותם הם יכולים להיות נוכחים בציבוריות העירונית והישראלית ולהתעצם.
גם במיזם המחקר השני שלי עסקתי בתחום השוזר בין המבנה העירוני ובין המזרחיות: ביקשתי לקיים תרגיל ביקורתי קלאסי ולשאול על הדרך שלא צעדו בה, זאת אומרת לא על הדרך המוכרת לנו שהסיפור עליה היה להיסטוריה, אלא על זו שלא התממשה ונשארה כנתיב שממנו אנו יכולים לצפות ולדון בדרך המוכרת לכולנו. באמצעות למידה של בתי כנסת של מזרחים בעכו ביקשנו אני ומורי רם לשאול מה אפשר ללמוד מהאדריכלות של בתי הכנסת ומתרבותם על האופנים שבהם מזרחים מתכננים ומעצבים מרחבים. במחקרים הללו למדנו לעומק על חוויית חייהם של גברים מזרחים מבוגרים בעיר מעורבת אשר רואים בעיניים כלות כיצד תושבים חדשים, ערבים, עוברים להתגורר בשכונות שלהם, ואילו להם אין מנְיין להשלים. כתבנו את החוויה שלהם: בתי הכנסת נהפכו למוצבים קדמיים במאבק על יהדותה של השכונה.
חקרתי גם דפוסים של פשע בירושלים. חשבתי שהשילוב חברה–מרחב יסייע לזהות דפוסים חדשים של פשיעה. שכונת מוסררה, אחת משכונות הדגל של החוויה המזרחית, עמדה במרכז המחקר שלי: תיעדתי את המאבק בין אמנים ובין ועד השכונה על החיים בה. באותה העת גם בחנתי את פיתוח הנגב מטעם המדינה באמצעות מעבר של יחידות צה"ל לנגב, ואת ירוחם מיקמתי במרכז המחקר שלי. שאלתי באילו אופנים מעבר יחידות צה"ל לנגב משפיע על הסיכוי של ירוחם לקיים ניעות חברתית.
בשנים האחרונות אני מקדישה את עיתותיי לפיתוח סוציולוגיה חדשה, סוציולוגיה של קווי גובה. באמצעות המושג טופוגרפיה חברתית אני עוסקת בפיתוח של קרטוגרפיה חברתית, פיתוח האופנים שבהם מודלים ממוחשבים מבוססי נתונים בתלת־ממד יכולים לעזור לייצג ולאמוד את פני השטח החברתיים של ערים ואזורים. העידן הדיגיטלי מעניק לנו שפות חדשות לראות ולחקור את האופנים שבהם אנשים, המרחב הגיאוגרפי והסביבה הפיזית בונים זה את זו באופן הדדי. עבודה סוציולוגית מעוגנת במודל ובמפה מביאה אותי קרוב אצל מקבלי החלטות אשר מתקשים לשקול שיקולים חברתיים בבואם להחליט החלטות הקשורות בתכנון ובבנייה. חשוב מכך, ולעניינו של ספר זה: המושג טופוגרפיה חברתית מציע אופק חדש לעבודה על קווי הגובה החברתיים הן כשפת ייצוג והן בניתוח דינמי של תופעות חברתיות.
בעשור האחרון אני מנחה תלמידים. אין זכות גדולה מזו. קשה לתאר את עוצמת החוויה של חקירה אשר נעשית מתוך ועל ידי חניכה של תלמידים חכמים כל כך. התשתית המחקרית המשותפת לכל התלמידים שהנחיתי היא ההנחיה לתיעוד מלא, מפורט ועשיר ככל האפשר של הזירה הנחקרת. אני מבקשת מהם לתעד תצפיות ולתמלל ראיונות מילה במילה. בהיותי חברה בסגל הטכניון, חשתי שמִשִׂיחת הנחיה אחת לרעותה המשרד שלי נהיה לתיבת תהודה של החברה הישראלית, השוזרת את המרחב בחוויה החברתית בישראל: נשמעו בה הקולות של קהילת ברסלב בצפת, של צעירי קריית גת, של תושבי קריית היובל הדתיים והחילונים המתגוששים אלה באלה על דמותה של השכונה, של אמנים המבקשים לחולל שינוי בערים, של הוועדים הנלחמים בהם, של צעירים מירוחם הנאבקים על דירה, של ותיקי העיר יבנה. הרשימה ארוכה. המשרד שלי היה אוזן קשבת להגיונות הפנימיים של קבוצות רבות ושונות בחברה הישראלית. יחס דתי יש לי לראיונות. אנשים נתנו לי ולתלמידים שלי את סיפורם. ציפור שיר אנחנו מחזיקים ביד. יש להקשיב לה שוב ושוב. יש ראיונות שחלקים מהם אני יודעת בעל פה, שהתחביר הפנימי של המרואיין היה לחלק ממני. בחלוף השנים, במצבים שונים, שאלתי את עצמי מה דמות מחקרית אחת הייתה אומרת, מה היא הייתה מרגישה. בהדרגה הבנתי כי קולותיהם הותכו לתוך זהותי.
מתוקף מסע מקצועי זה אני באה לפניכם ומבקשת: בואו נקיים שיחה.
* * *
הספר מציע מבט ביקורתי על מחקר בעניין מזרחיוּת מבעד לעדשות של סוציולוגיה של המרחב, או בכינוי המוכר – סוציולוגיה אורבנית. מתוך הממד המרחבי אציע התבוננות מחודשת על המזרחיות כפי שהתפתחה בישראל. בפרק א אפרושׂ ביקורת על עולם הידע בעניין מזרחיות כפי שנוסח בישראל, בעיקר של האסכולה הביקורתית משנות ה־70. אשרטט את הפערים, את הפרדוקסים הפנימיים ואת ההסברים המעגליים שבתוכם התקיימה שיחת המזרחיות. אטען כי קיימים ממצאים מחקריים המעידים על ניעות חברתית, כלכלית ופוליטית של מזרחים, אך הם לא כונסו לפרדיגמה, לנרטיב תיאורטי שקנה לו אחיזה באקדמיה או בציבור הרחב. עיקר הביקורת שלי נסבה על חוסר הנכונות לתעד ולנתח שינויים אשר התחוללו בחברה הישראלית בכלל, ובקבוצות של מזרחים בפרט. חלקים נרחבים מדיון זה אבסס על הסוציולוגיה של המרחב.
בליבת הספר אני מדווחת על ממצאים מחמישה מחקרים אשר התקיימו בערים שהן מרחבי החיים של מזרחים ומזרחיות: אשדוד, יבנה ועכו. אתעד ואנתח חמישה מקרים של ניעות חברתית אשר ההקשרים העירוניים ממלאים בהם תפקיד מרכזי. כל פרק ופרק כורך בין מעשה הניעות החברתית ובין סיפורה של עיר אחת. בספר זה אישען על מחקרים מ־15 השנים האחרונות –מהם מחקרים שחקרתי בעצמי וכן מחקרים של תלמידות שנכתבו בהנחייתי. מקרה הבוחן המתרכז בהתפתחות העיר אשדוד מבוסס על המחקר בעבודת הדוקטור שלי, וחלקים ממנו פורסמו בכתבי העת תכנון וסוציולוגיה ישראלית. גם הפרקים העוסקים בתזמורת האנדלוסית הישראלית התבססו על עבודת הדוקטור שלי, והבסיס האמפירי שלהם שימש אותי במאמר שהתפרסם בכתב העת תיאוריה וביקורת, ובמאמר שהתפרסם בכתב העת אלפיים. מקרה הבוחן של יבנה (פרק ג) מבוסס על עבודה לקראת תואר מוסמך של הדר שוורץ־אבניאל, ומקרה הבוחן של עכו (פרק ו) מבוסס על עבודת הדוקטור של שרון יאבו איילון. מבחינה מתודולוגית הפרקים נשענים בעיקר על אתנוגרפיה וגם על מחקר היסטורי, על מחקרי מדיניות ועל ניתוח מרחבי (ניתוח של תוכניות עיר, מסמכי חזון ופרוטוקולים).
הספר ננעל בניסיון לשרטט דרכים חדשות למחקר. אני מקדישה מאמץ מיוחד לביקורת על מושג הפריפריה, שלהבנתי הוא בבחינת לפיתה דכאנית של הנגב והגליל – מרחבים שיש להם היסטוריה עשירה ושבתקופות היסטוריות שימשו כמוקדים רוחניים, פוליטיים ואסטרטגיים. אני מציעה את "צד המדינה" כמושג ניטרלי המאפשר לי לדון באופן לא מוטה בחיים באזורי הספר. המושג מאפשר דיון מורכב הכולל את ההיבטים הדכאניים כמו גם את מבנה ההזדמנויות שמרחבים אלו מייצרים. בפרק הסיכום אני מאגדת את התובנות העולות בפרקי הספר ומבקשת להצביע על נתיבים חדשים לפסוע בהם במחקר על ניעות חברתית מעוגנת מקום של מזרחים ומזרחיות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.