מבוא
בחירתי במושג "תודעה לאומית" בכותרת ספרי מבקשת להדגיש, כי כל מעייני כחוקר נתונים למחשבה הקיבוצית הַמּוּדַּעַת המתייחסת למרחב הציבורי והבאה לביטוי במסגרתו. אין לי כל יומרה לחדור לנבכי התת־מודע הפלסטיני הקיבוצי. התודעה הלאומית היא אפוא הממד ההכרתי (קוגניטיבי) של ההתרחשויות ההיסטוריות, בבחינת עדשות שמבעדן אנו וזולתנו מתבוננים על המציאות ההיסטורית, ובוררים מתוך השלל המגובב של העובדות את אלה המשמעותיות ובעלות המשקל בתקופה מסוימת.2 אבן הבוחן איננה, לפיכך, העובדָתִיוּת - מה אירע באמת ומהי "האמת לאמיתה", אלא הרלוונטיות של העובדות בהקשר של הוויה או התהוות מסוימות. לכן, ההבחנה בין עיקר לבין טפל משתנה בנקוף הזמן, עד כדי כך שמה שנחשב עיקר בתקופה מסוימת יורד מרום מעלתו והופך לטפל, והוא הדין באשר לטפל ההופך לעיקר. אשר על כן התודעה הקיבוצית היא זירה שבה "מסורות מומצאות" עולות ויורדות חליפות ודוחקות את קודמותיהן. הנחת היסוד הטבועה כאן היא שה"המציאות המומצאת" בכל דור נותנת בידינו מפתח יעיל להבנת ההתנהגות הקיבוצית, הן מלכתחילה - כמוטיבציה - והן בדיעבד - כרציונליזציה, יותר מאשר הניסיון לשחזר את האירועים "כפי שהיו באמת" (שביסודו של דבר הוא מאמץ סיזיפי הנדון לכישלון). בעניין זה יפים ונכוחים בעיני דברי ריצ'ארד מיטשל, החוקר המובהק של 'תנועת האחים המוסלמים'. בהתייחסו למחקרו הוא כתב: "בהנחה שמה שאנשים מאמינים כי הוא ריאלי - הוא אכן ריאלי, אין ענייננו מתמקד בתקפותן של האמונות, אלא רק בעובדת קיומן."3
חיבור זה, המוקדש לניתוח התופעה ההיסטורית של התפתחות המחשבה הלאומית הפלסטינית מאז שלהי שנות החמישים של המאה העשרים, ובעיקר מאז מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, הוא בעל היסטוריה משלו. זיקת הגומלין בין נושא המחקר לבין ההיסטוריה של חיבורו היא לפיכך הדוקה: שניהם בו־זמניים ושניהם מצויים בעיצומו של תהליך התהוות. למאפיין מהותי זה נודעות השלכות רבות מבחינת החוקר - חלקן מוּדָעוֹת וחלקן, כנראה, בלתי מודעות. אחת העיקריות שבהן נוגעת במישרין להעתקת מרכז הכובד של החיבור הזה במהלך כתיבתו: מהתמקדות בנקודות המוצא הבסיסיות, המעוגנות בכתבי היסוד של הזרמים הרעיוניים העיקריים במחשבה הלאומית הפלסטינית שהטיפו לשחרור כל פלסטין ולהכחדת מדינת ישראל, הועתק הדגש, עם התקדמות המחקר, לעבר ניתוח התמורות, מתוקף המציאות ההיסטורית המשתנה, ולליבון היחס בינן לבין המקורות הרעיוניים. התמורות בתוכנו המהותי של המחקר חייבו אפוא שינוי בהתייחסותי כחוקר. הוודאות הפסקנית של כתבי היסוד הוחלפה בעמימות ואף בשניוּת, שהיסוו לעתים את הספקות המנקרים. מרחבי המחלוקת ותחומי החיץ בין הזרמים השונים הלכו והתעבו. המכנה המשותף הלך והתרחב, לעתים עד כדי התרופפות משמעותו, כדי שאפשר יהיה לכלול את כל הזרמים. השינוי ניכר לא רק בתוכן, אלא גם בצורה ובסגנון: החד־משמעות האקסיומטית והפשטנית של המקורות הרעיוניים הלכה ופינתה מקום לדו־משמעות - מפותלת לעתים - שהעידה על עומק המורכבות. מרחב המחלוקות בקרב הפלסטינים מעיד אפוא על מגוון הגישות ועל מרחב השינויים.
יש לקוות שהקוראים ייווכחו, כי נכונותם להיכנס בעובי הקורה של מגוון ההשקפות הפלסטיניות תוכל לשחררם מהתייחסות פשטנית ומקובעת כלפיהן. הם יגלו כי רוב העמדות הפלסטיניות הלכו והתרחקו מתמימות־הדעים המקורית, הן באשר למטרות והן באשר לאמצעים. ברבות הזמן הן נלכדו בסבך שיקולים סותרים, הכופה עליהם להסתגל למציאות ולהתחשב בה בדרגות שונות. כמו אצל קיבוצים אנושיים אחרים, כך גם בקרב הפלסטינים, נִבְעָה פער בולט בין מה שהם רוצים ומייחלים לו לבין מה שהם יכולים לרצות. הראיה הפשטנית, המצמצמת את המגוון לכלל מקשה אחת (כגון: "מטרת הפלסטינים כולם היא להשמיד את מדינת ישראל ויהי מה") יוצרת, אולי, תחושה של מובן ופשר במציאות כה מורכבת, אך אין היא עולה בקנה אחד עם המציאות המגוונת. יתר על כן, גישה כזאת, המתכחשת למגוון, משחקת לידי אלה בצד הפלסטיני החותרים לבטל את השוֹנוּת ולשוב למטרות המוחלטות המקוריות.
ההתחקות אחר התודעה הקיבוצית הפלסטינית על זרמיה השונים ועל התמורות שהתחוללו בה, היא אפוא עניינו העיקרי של החיבור הנוכחי. ארבע שאלות יסוד, הנשזרות זו בזו, ואף על פי כן ראוי להבחין ביניהן, הינחו אותי בהקשר זה. השאלה הראשונה, והמרכזית בעיני, היא הסוגיה של השפעות הגומלין בין הגדרת הזהות הקיבוצית לבין עיצוב האידאולוגיה והפרוגרמה בסכסוך עם ישראל. כאן הבחנתי בין ארבעה דגמי זרמים עיקריים: הזרם הפלסטיני הפרטיקולרי שתנועת 'פתח' היא נציגתו; הזרם האסלאמי המיוצג על ידי תנועת 'חמאס'; הזרם הלאומי־המרכסיסטי בדמות 'החזית העממית' ו'החזית הדמוקרטית', והדגם הפאן־ערבי השולל את הפרטיקולריזם הפלסטיני מעיקרו.
את הפרקים המוקדשים לדגמי יסוד אלה צריך לראות כמקשה אחת, שכן הדיון המוקדש בהם לזרמים נפרדים, לא רק על עצמו בא ללמד, אלא גם על מרחב המחלוקת (לשון אחר: על ההבדלים) בינו לבין הזרמים העיקריים האחרים. וכך, מתוך הדיון בזרם מסוים, ניתן ללמוד על בני הפלוגתא שלו.
שאלת יסוד שנייה שחיבורי מבקש לענות עליה מתמקדת בבחינת השינויים, מתוקף חילופי הזמן ושינוי הנסיבות ההיסטוריות, בהגדרת הזהות הקיבוצית בכל זרם וזרם. כאן יובלט הקשר שבין שינוי ההוויה לבין התמורות בתודעה.
שאלת יסוד שלישית, הנשזרת כאמור בקודמותיה, אך ראויה לבחינה נפרדת, דנה בפירוק הזהות הקיבוצית למרכיביה, בניתוח המתחים והסתירות ביניהם ובאופנים שבהם ניסו בעלי הדבר בזרמים השונים ליישבם או לתרצם. כך, למשל, נבחנת בחיבורי השאלה, כיצד דרו בכפיפה אחת לאומיות ומרכסיזם במחשבתן (כמו גם בעשייתן) של 'החזית העממית' ו'החזית הדמוקרטית'. שאלה דומה, אף כי נבדלת לחלוטין מבחינת תוכנה, תקפה לגבי תנועת 'חמאס', והיא נסבה על מעמד הלאומיות הפלסטינית מול תפיסתה האסלאמית העל־לאומית. הצורך לשמור על העקביות הרעיונית בזרמים אלה העצים את המורכבות הנובעת ממגוון המרכיבים הכלולים בהשקפתם. יתר על כן, מרכיבים שנתפסו כעולים בקנה אחד בתקופה מסוימת, חלחלה לתוכם ניגודיות בתקופה אחרת. מתח זה שהתגלע בין מרכיבי התפיסה דחף לעתים לשינויים בשל הצורך להחליט למי מהם יש עדיפות. השינוי היה אפוא פועל יוצא של התבקעות העקביות הרעיונית הפנימית במפגשה עם המציאות ההיסטורית.
מכאן נגזרת שאלת יסוד רביעית, המתמקדת במהות השינוי התודעתי. כל שינוי כרוך מעצם הווייתו (ובוודאי בראשית דרכו) בהלך רוח ואף בעמדה של שניוּת. לא זו בלבד שכל מהלך מהותי חייב להתחיל בצעד קטן ואף מהוסס, אלא שהבשלתו של שינוי טקטי, אם הוא בלתי רציף ואיננו ליניארי (incongruent change), מותנית לעתים בנכונות הזולת (ובדרך כלל נמנים עמו יריבים ואויבים) להכיר בשינוי כבעל משקל ומשמעות. אלמלא כן לא יזכה השינוי להבשיל לשינוי אסטרטגי. השינוי רווי אפוא מיסודו בשניוּת, וייתכן שאין זה מקרה גרידא, ששני המונחים נגזרים בעברית מאותו שורש. ההתלבטות בסוגיית זיהויו של שינוי וקביעת משמעותו ומשקלו מלווה את חיבורי, בתוך השיטין ובין השיטין.
עד כאן באשר לשאלות יסוד הנוגעות לתוכן. אולם אין גישה ללא דרכי גישה. בעניין זה אין ערוך לחוב שאני חב לתלמודו של אבי הסוציולוגיה המודרנית, מכס ובר, שכמה מהבחנותיו פקחו את עיני, חרף הבדלי הדיסציפלינות. הבחנות אלה מוטמעות בחיבורי ביודעין, וכנראה גם בלא יודעין.4 כבר מתחילת עיסוקי בנושא שיננתי לעצמי את הבחנתו של מכס ובר בדבר ההכרח להימנע מ'שיפוט ערכי' (כביטויו) גם בסוגיות, דוגמת אלה הנידונות בחיבורי, שכל כולן משוקעות ב'הקשר ערכי' (כתרגום חופשי ל־Wertbeziehung במינוחו של ובר). כוחה של הבחנה זו יפה לכל מחקר בתחום האנושי; בוודאי כשהיא חלה על נושא כה רגיש ונוקב עד תהום, מבחינה ישראלית, כמו הסכסוך הישראלי-הפלסטיני.
בעוד ההבחנה לעיל דנה בהתייחסות החוקר אל נושא מחקרו, הבחנה חשובה נוספת של מכס ובר נוגעת במהות. ובר הבחין בין שני דפוסים מקוטבים ('טיפוסים אידאליים', לשיטתו) של פעילות אנושית בהקשר ערכי. שני דפוסים אלה מהווים, כהגדרתו של רֶמון ארון, את 'האנטינומיות הבסיסיות של הפעילות האנושית'.5 בקצה אחד מצויה 'המוסריות (או: האתיקה) של האחריות', המתאפיינת בדבקות בערך של האחריות כלפי הזולת, ובהקשר של חיבורי - באחריות מנהיגים כלפי חברתם. בקצה האחר ממוקמת 'המוסריות של השכנוע (העצמי)', וזו מתאפיינת בקידוש הרצון העצמי ובדבקות עילאית בערכים מקודשים, יהיו מחירם והשלכותיהם על האדם הפועל ועל הזולת אשר יהיו. בשעה ש'האתיקה של האחריות' נוטה להתמקד בהשלכות האפשריות - המכוּוָנוֹת והבלתי מכוונות כאחד - על החברה או על הקהילה במובן הרחב, ועל כן מתחשבת בהן כשיקול עיקרי בטרם בחירה והחלטה, הרי 'האתיקה של השכנוע' מצוּוָה מתוקף עליונות האמת הפנימית להתעלם מכל שיקול חיצון הנתפס כשיקול זר. 'ייקוב הדין (של השכנוע העצמי) את ההר' - זו ססמתה ויהי־מה. על הרצף בין שני קטבים אלה, ובנקודות שונות, ממקם מכס ובר את הפעילות האנושית לגווניה. ניתן לפיכך למיין (ולהבין) תודעות קיבוציות שונות על פי מיקומן ברצף שבין אנטינומיות אלו. שיוויתי הבחנה זו לנגדי תמיד לכל אורך חיבורי.
אשר למבנהו - חיבורי בנוי מנושאים 'אנכיים' - ניתוחם של דגמי הזרמים הפלסטיניים העיקריים - ומנושאים 'אופקיים' החוצים לרוחב את גישות הזרמים השונים ובוחנים אותם על פי סוגיות, כגון דת ולאומיות, משמעות הגורם הדמוגרפי ומשקלו, היחס בין זירת 'הפנים' לבין זירת 'החוץ' וכו'. ניסיתי אפוא ליצור מעין מרקם של שתי וערב, כך שמה שאינו מודגש בפרק מסוים, יבוא על תיקונו, במידת יכולתי, בפרק אחר.
מאחר שחיבורי מתמקד בתודעה הקיבוצית הפוליטית, נעדרות ממנו סוגיות חשובות אחרות, כגון סוגיות חברתיות, שהמצע הנוכחי אינו יכול להכילן, והן ראויות למחקר נפרד. כמו כן לא כללתי דיון בהתייחסות המחשבה הלאומית הפלסטינית לזרמיה אל הערבים־הפלסטינים בתוך מדינת ישראל, למעט אזכורים אגביים. סוגיה מרכזית זו ראויה בוודאי למחקר נפרד.
חיבורי נסמך כולו על המקורות הראשוניים בערבית. מבחינה זו הוא רוקם דיאלוג עם המקורות הראשוניים על חשבון הדיון המפורט במקורות משניים. אולם רק את החיוניים שבהם ציינתי בהערות הסימוכין המלוות את הפרקים השונים. בביבליוגרפיה, המצורפת לחיבורי, כללתי רשימה מורחבת של מקורות, אך גם היא מהווה רק מדגם מייצג של הכתבים הפלסטיניים והערביים שעיינתי בהם לאורך שנות המחקר הארוכות.
ולבסוף, תורשה לי נימה אישית. 'עבודות אינן נשלמות' - אמר פול ואלרי - 'הן (רק) נזנחות'. זו גם הרגשתי לגבי חיבור זה חרף השנים הארוכות שהקדשתי לו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.