עונת הזיווגים

Onat_Hazivugim-4 פרק 1

אולי לא אגזים ואומר שליבי היה כבד כעופרת, אבל עלי להודות שיום לפני שהתחלתי לרצות את עונשי בבית דֶווריל חשתי העדר עליצות מובהק. התחלחלתי לנוכח הסיכוי להימזג לבית שנמצא ביחסים ידידותיים עם בריון כדודתי אגתה, מה גם שנחלשתי מאוד עקב שלושת הימים שבהם התארח אצלי בנה תוֹמס, מהיותר בולטים בזֵדים בדמות אדם.

ציינתי זאת בפני ג'יבְס, וגם לדעתו הסידורים יכלו להיות עסיסיים יותר.

"אבל," אמרתי, מנסה כדרכי להתמקד על השוּל הבהיר של הענן, "זה מחניף, כמובן."

"אדוני?"

"זה שהעם בחר בי, ג'יבס. שכל הציפורים מרננות 'הבו לנו ווּסטֶר'."

"אכן, אדוני. בדיוק. משביע רצון ביותר."

רגע אחד. אני שוכח שאין לכם צל של מושג על מה מדובר בכלל. זה קורה לעיתים קרובות כשמתחילים לספר סיפור. פורצים מקו הזינוק בעזוז של רמך שנכנס למסלולו, ותוך שניות הלקוחות עומדים על רגליהם האחוריות ומשוועים להערות שוליים.

תרשו לי לעשות רוורס ולעדכן אתכם.

דודתי אגתה, ההיא שמכרסמת בקבוקים שבורים ומפצחת חולדות בשיניה, הגיחה ממאורתה הכפרית וצצה פתאום בלונדון יחד עם בנה תומס, והורתה לי בדרכה השררתית לאכסן אותו בדירתי שלושה ימים, שבהם הוא ילך לרופאי שיניים ולאולד ויק וכיוצא באלה בטרם יצא לבית-הספר שלו בבראמלי-על-חוף-ימים, ואחרי-כן עלי לנסוע לבית דווריל, קינג'ס דווריל, האמפשר, משכנם של כמה מידידיה, ולתרום את שירותי לקונצרט שייערך בכפר. היא רצתה כנראה לחזק את התוכנית במעט כישרון מהכרך הגדול, והאחיינית של הכומר המליצה עלי.

אז זהו זה כמובן. לא היה טעם לומר לה שאני מעדיף לא לגעת בתוס הצעיר במוט באורך עשרה רגל, ושאני שונא להתחייב על עיוור. כשהדודה אגתה מנפקת פקודה, מצייתים. אבל הייתי מודע, כפי שציינתי, לאיזו אי-נחת באשר למה שעומד לקרות, והסיכויים לא נראו ורודים יותר למשמע הידיעה שגאסי פינְק-נוֹטְל יהיה בין הנוכחים בבית דווריל. כשאתה כלוא בגוב התשיעייה הסודית, אתה זקוק למשהו הרבה יותר מוצלח מגאסי לשמירה על הקור רוח.

שירעפתי קמעה.

"הלוואי שהיו לי יותר נתונים על האנשים האלה, ג'יבס," אמרתי. "במקרים כאלה אני אוהב לדעת מה עומד מולי. עד כה הבנתי רק שאני עומד להיות אורחו של בעל אדמות בשם האריס או האקר, או אולי האסוֹק."

"האדוֹק, אדוני."

"האדוק, הה?"

"כן, אדוני. הג'נטלמן שעומד להיות מארחך הוא אחד מר אֶסמוֹנד האדוֹק."

"מוזר, אבל השם הזה מזכיר לי משהו, כאילו כבר שמעתי אותו."

"מר האדוק הוא בנו של בעל הזכויות על תרופה רשומה שזכתה לפירסום נרחב והידועה בשם 'מזור מיחושי הראש של האדוק'. אפשר שהצורי מוכר לך."

"כמובן. אני מכיר אותו היטב. לא ענק כמו הממריצים שלך, אבל עם זאת משהו לסמוך עליו בבוקר שאחרי. אז הוא אחד מאותם האדוקים, הה?"

"כן, אדוני. אביו המנוח של מר אסמונד האדוק נשא לאשה את המנוחה העלמה פלורה דווריל."

"לפני שהם היו שניהם מנוחים, כמובן?"

"אחיותיה של הגברת לא ראו את הזיווג בעין יפה לגמרי. דווריל היא משפחה כפרית עתיקה מאוד, וכמו רבות אחרות בימים אלה – מרוששת."

"אני מתחיל לתפוס את התסריט. האדוק, שמצד האבא הוא לא ממש קלאסה, משלם את החשבונות השבועיים?"

"כן, אדוני."

"נו טוב, הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו. במזור הזה יש זהב, ג'יבס."

"אני נוטה לשער שאלה הם פני הדברים."

עליתי על משהו שאני עולה עליו לעיתים קרובות בשיחות עם האיש המצוין הזה – דהיינו שהוא יודע המון על הנושא. ציינתי זאת, והוא הסביר שהוא מכיר את הסיפור מבפנים בזכות אחד מאותם מקרים נדירים.

"דודי צ'רלי משמש כרב-משרתים בבית דווריל, אדוני. ממנו שאבתי את המידע שברשותי."

"לא ידעתי שיש לך דוד צ'רלי. צ'רלי ג'יבס?"

"לא אדוני. צ'רלי סילברסמית'."

הדלקתי לי סיגריה מרוּצָה למדי. העניינים התחילו להתבהר.

"זה חתיכת מזל. תוכל לתת לי את העובדות הרלוונטיות, אם רלוונטי זאת המילה שאני מחפש. איזה מין חור זה בית דווריל? מקום נחמד? אדמת חצץ? נופים משתרעים?"

"כן, אדוני."

"שירותי הסעדה טובים?"

"כן, אדוני."

"ובקשר לצוות. האם יש שם איזו גברת האדוק?"

"לא, אדוני. האדון הצעיר איננו נשוי. הוא מתגורר במקום יחד עם חמש דודותיו."

"חמש?"

"כן, אדוני. העלמות שרלוט, אמלין, הארייט ומירטל דווריל, וליידי דאפני וינקוורת', אלמנתו של המנוח פ. ב. וינקוורת', ההיסטוריון. למיטב הבנתי, בתה של ליידי דאפני, העלמה גרטרוד וינקוורת', אף היא בין יושבי הבית."

למשמע ה"חמש דודות" ברכי פקו קמעה, שכן המחשבה שתעמוד מולי להקה חסונה כל-כך של דודות, אפילו של מישהו אחר, היא מחשבה טורדנית. אבל בהזכירי לעצמי שבחיים אלה לא הדודות הן עיקר אלא אומץ הלב שמגייסים מולן, התעשתתי.

"אני מבין," אמרתי. "אין מחסור בחברת נקבות."

"לא, אדוני."

"ייתכן שנוכחותו של גאסי תקל עלי."

"ייתכן מאוד, אדוני."

"אם גם הקלה מוגבלת."

"כן, אדוני."

אני תוהה, דרך אגב, אם אתם זוכרים את האוגוסטוס הזה, שעל מעשיו כבר הזדמן לי לומר מילה או שתיים. פשפשו בזיכרונכם. תָמוֹי עד קצה הזימים, פרצוף דג, משקפיים במסגרת קרן, שותה מיץ תפוזים, אוסף טריטונים, מאורס לגלולה מספר 1 של אנגליה, נערה ושמה מדלן בּאסֶט... אה, נזכרתם? יפה.

"תגיד, ג'יבס," אמרתי, "איך גאסי הגיע להיות מעורב עם הבקטריות האלה? בטח יש פה איזה שמץ מסתורין לא מפוענח, העובדה שגם הוא בדרכו לבית דווריל?"

"לא, אדוני. מר פינק-נוטל בעצמו סיפר לי."

"אז גם אותו ראית?"

"כן, אדוני. הוא עבר כאן בזמן שלא היית."

"איך הוא נראה?"

"מדוכדך, אדוני."

"כמוני, הוא מתכווץ לנוכח הביקור הצפוי בבקתה המזעזעת הזאת?"

"כן, אדוני. הוא חשב שהעלמה באסט תלווה אותו, אבל היא שינתה את תוכניותיה ברגע האחרון ונסעה לזמן-מה ל'ארזים', בווימבלדון קומון, לשבת עם ידידה ותיקה שלה מבית-הספר שהאהבה לא האירה לה פנים בזמן האחרון. לדעתה של העלמה באסט היא זקוקה לעידוד."

התקשיתי להבין איך מישהו שואב עידוד מלהימצא בחברתה של העלמה באסט, שכן מכף רגל ועד ראש היא האשה שאלוהים שכח, אבל לא אמרתי את זה. הסתפקתי בלהטיל את דעתי שזה בטח העלה קצף על שפתיו של גאסי.

"כן, אדוני. הוא ביטא אי-נחת מהשינוי בתוכניות. לאמיתו של דבר הבנתי מדבריו, שכן הוא היה אדיב דיו לתת בי אמון, שצינה מסוימת השתררה בינו לבין העלמה באסט."

"אלוהים!"

ואני אספר לכם למה ה"אלוהים!" הזה. אם אתם זוכרים את גאסי, תזכרו אל נכון את שרשרת הנסיבות שהובילה, אם שרשראות אכן מובילות, לכך שהבאסט הזוועתית הזאת, נכנס לה עמוק לראש הצמר-גפן שלה הרושם שבֶּרטראם ווסטר נמק מחמת אהבתו אליה. לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל היא הייתה משוכנעת שאם אי-פעם תרצה לנתק את קשריה עם גאסי, אין לה אלא לזמן אותי בדחיפות ואני כבר אחוש לקראתה, משתוקק לקנות את הרשיון ולהתחיל להזמין את עוגת הכלולות.

אם אתם מכירים איפוא את השקפתי בעניין מ. באסט הזאת, תבינו בקלות למה דבר הצינה הזה הוציא ממני "אלוהים!" מתחלחל. המחשבה על הסכנה הצפויה לי לא נטשה אותי מעולם, ודעתי לא תנוח באמת עד ששני אלה לא יפסעו זה לצד זו בכנסייה. רק אחרי שהכומר יפסוק סופית יתחיל ברטראם לנשום שוב חופשי.

"אה," אמרתי, מקווה לטוב, "בלי ספק סתם מריבת אוהבים. קורה כל הזמן המריבות אוהבים האלה. בינתיים הם התפייסו בטח פיוס מלא ואל האהבה הצוחק שוב מזיע על הדוכן ועוד עם תוספות. הה!" ואז המשכתי לצלצול הפעמון של דלת הכניסה, "מישהו מחכה בחוץ. אם זה תוס הצעיר תגיד לו שאני מצפה שיהיה במצב מוכנוּת, מצוחצח למשעי וּורדרד, בשבע ארבעים וחמש הערב ללוות אותי להצגת המלך ליר באולד ויק, ושלא ינסה להתחמק. אמו אמרה שהוא צריך ללכת לאולד ויק, ומה שלא יהיה הוא ילך."

"לדעתי הסבירות גבוהה יותר שזה מר פֶּרברייט, אדוני."

"קטסמיט הקשיש? למה אתה חושב ככה?"

"גם הוא ביקר כאן בהעדרך ואף רמז שישוב מאוחר יותר. הוא בא בלוויית אחותו, העלמה פרברייט."

"שככה יהיה לי טוב, קוֹרקי? חשבתי שהיא בהוליווד."

"אני מבין שהיא חזרה לאנגליה לחופשה, אדוני."

"הצעת לה תה?"

"כן, אדוני. תומס היה המארח. ולאחר מכן העלמה פרברייט לקחה את האדון הצעיר לקולנוע."

"חבל שהחמצתי אותה. שנים לא ראיתי את קורקי. היא בסדר?"

"כן, אדוני."

"ומה עם קטסמיט? איך הוא?"

"מדוכדך, אדוני."

"אתה מבלבל בינו לבין גאסי. מי שהיה מדוכדך זה גאסי, אם אתה לא זוכר."

"וגם מר פרברייט."

"דומה שהרבה דכדוך מסתובב בעולם בימים אלה."

"אנחנו חיים בזמנים קשים, אדוני."

"אמת. טוב, תביא אותו."

הוא זלג החוצה ואחר-כך זלג שוב פנימה.

"מר פרברייט," הכריז.

הוא לא טעה באיפיון. מבט אחד במבקר הצעיר הספיק לי כדי לראות שהוא מדוכדך.