עוצרי נשימה 1: הסתערות

"מיה, השוער התקשר באינטרקום להודיע שהמכונית מחכה לך," קראה קרוליין מהסלון.

מיה, שישבה על קצה המיטה, נבהלה ושלחה יד לעבר המסמך העבה שהיה מונח לידה. דפיו כבר היו מרוטים ומקומטים אחרי כל הפעמים הרבות שקראה אותו.

היא שיננה בעל-פה כל מילה בו והשמיעה אותן שוב ושוב בראשה. במקביל, השתוללו בדמיונה תמונות: תמונות שלה ושל גייב יחד. הוא שולט בה, בועל אותה. הוא האדון שלה.

היא תחבה את המסמך לתיקה, קמה ומיהרה לשידה לגנוב עוד הצצה במראה. סימנים של חוסר שינה ניכרו בפניה. מתחת לעיניה היו כתמים כהים ששום מייק-אפ לא יכול לכסות. פניה היו חיוורות, ואפילו שערה התמרד הבוקר והיה פרוע למראה.

אבל לא נותר הרבה מה לעשות. רק לצאת.

מיה לקחה נשימה ארוכה ועזבה את חדר השינה שלה. היא נכנסה לסלון, בדרכה לצאת מהדירה.

"חכי, מיה!" קרוליין רצה לעבר מיה, שכבר פתחה את דלת הכניסה. היא חיבקה אותה בחוזקה, ואז התרחקה מעט, ידה מסלקת קווצה משערה של מיה אל מאחורי אוזנה.

"בהצלחה, שמעת? כל סוף השבוע לא התנהגת כמו עצמך. אם זה מלחיץ אותך יותר מדי, אל תעשי את זה!"

מיה חייכה. "תודה, קרו. מתה עלייך."

קרוליין השמיעה צליל נשיקה מוגזם, עם מצמוץ שפתיים, ומיה פנתה ויצאה.

כשעזבה את הבניין, השוער פתח למענה את דלת המכונית וליווה אותה פנימה. מיה נשענה על מושב העור הנוח ועצמה את עיניה בעוד המכונית יוצאת לדרך, פונה מדירתה שבאפר ווסט סייד אל משרדי HCM שבמרכז העיר.

ג'ייס, אחיה של מיה, התקשר אליה יום קודם, והיא הרגישה אשמה מאוד על שלא שיתפה אותו בסודה. הוא התנצל על שפספס אותה בפתיחה הגדולה, ואמר שאילו היה יודע שהיא מגיעה, היה מקפיד להגיע.

הם דיברו במשך שעה וחצי. ג'ייס שאל מה שלומה וסיפר לה שהוא עתיד לשהות בקליפורניה עם אַש בימים הבאים. הם קבעו להיפגש ולבלות זמן ביחד כשיחזור, ואז היא ניתקה את השיחה, עגמומיות משתלטת עליה. היא וג'ייס היו קרובים מאוד; היא מעולם לא היססה לחלוק אִתו סודות. ג'ייס תמיד היה שם בשבילה, מוכן להקשיב ולנחם אותה, אפילו בשלבים הקשים של גיל ההתבגרות שלה. היא לא הייתה יכולה לבקש לעצמה אח גדול טוב ממנו. וכעת היא מסתירה ממנו סודות - סודות ענקיים.

מיה בקושי שמה לב לדרך ולנסיעה המקרטעת בתנועה העמוסה, כשהמכונית נעצרה כעבור זמן קצר.

"הגענו, מיס קרסטוול."

מיה מצמצה לנוכח שמש הסתיו החזקה. הם חנו ממש מול בניין HCM. הנהג כבר יצא כדי להקיף את המכונית ולפתוח למענה את הדלת. היא שפשפה את פניה בכפות ידיה כדי להתעורר, ויצאה. משב רוח נעים פרע את שערה.

היא שוב מצאה את עצמה נכנסת לבניין ועולה במעלית לקומה ה-42. תחושה חזקה של דז'ה-וו אפפה אותה. אותם פרפרים. אותן כפות ידיים מזיעות. אותו לחץ. אלא שהפעם זה היה כרוך במידה רבה יותר של בהלה, כי הפעם כבר ידעה מה הוא רוצה. ידעה בדיוק לְמה היא נכנסת, אם תסכים לכך.

פקידת הקבלה הרימה את מבטה כשנכנסה, ואמרה: "מר המילטון אומר שתיכנסי ישר פנימה."

"תודה, אלינור."

דלתו של גייב הייתה פתוחה כשהגיעה. היא השתהתה קצת בחוץ, מביטה פנימה אל המקום שבו עמד, ידיו בכיסיו, מביט מבעד לחלון הענקי המשקיף אל קו הרקיע של מנהטן.

גייב היה מדהים. יפהפה. גם כשהיה רגוע, נבעה ממנו כל כך הרבה עוצמה גולמית. מיה קלטה לפתע למה היא נמשכת אליו כל כך - או לפחות את אחת מהסיבות הרבות. אִתו היא הרגישה מוגנת. רק השהות במחיצתו העניקה לה תחושה של רוגע. היא הרגישה בטוחה.

בעצם, היחסים שהציע יספקו לה את כל הדברים האלה. ביטחון. הגנה. נוחות. מעטפת. הוא הבטיח לה את כל הדברים האלה. כל שהיה עליה לעשות זה להסכים להתמסר לו לחלוטין.

כל ההיסוסים התפוגגו, מותירים אותה קלילה יותר, עם מה שכמעט ניתן להגדיר כתחושת התעלות. היא לא תיכנס להסכם הזה כשהיא מבוהלת עד מוות; זאת לא דרך להתחיל יחסים חדשים. היא תהיה מלאת ביטחון, היא תאמץ אל לבה את הדברים שהבטיח לה גייב. ובתמורה, היא תתמסר לו כל כולה ותהיה סמוכה ובטוחה שהוא יֵדַע להוקיר את מתנת ההתמסרות הזאת.

גייב פנה לאחור, עיניו נפלו על דמותה העומדת בפתח, ומיה התפלאה לראות בעיניו הקלה. האם חשש שלא תגיע?

הוא מיהר לעברה ומשך אותה לתוך משרדו, סוגר היטב את הדלת מאחוריהם. לפני שהספיקה לומר מילה, משך אותה אליו ומחץ את שפתיה בשפתיו.

מיה נאנקה חרישית, כשידיו של גייב טיפסו באדנות במעלה זרועותיה, אחזו בכתפיה, ואז עלו שוב, לעבר צווארה, מערסלות לבסוף את פניה. הוא נישק אותה כאילו גווע ברעב, כאילו הוחזק רחוק ממנה וסוף סוף הצליח להשתחרר. זו הייתה נשיקה מהסוג שהתקיים רק בפנטזיות שלה. אף גבר מעולם לא גרם לה להרגיש כך, כאילו הוא בולע את כולה. זה לא היה רק מופע של שליטה. זו הייתה תביעה לכניעה. גייב רצה אותה. הוא הראה לה עד כמה הוא רוצה אותה. אם קודם היה בלבה ספק עד כמה הוא חושק בה, או מחשבה שהוא פשוט משועמם ומחפש אתגר חדש, כעת הייתה משוכנעת.

הוא הסיר את ידו מפניה וכרך את זרועו סביבה, מציב אותה בחוזקה מול גופו, זרועו השנייה כמו חישוק פלדה על גבה.

מיה הרגישה אותו מתקשה כנגד בטנה, זקור, מאיים לפרוץ מהמכנסיים היקרים שלבש. נשימתו התנפצה באוזניה, כשניתק מגע עם שפתיה. שניהם השתנקו, מחפשים אוויר.

עיניו נצצו כשהביט למטה, אליה. "לא חשבתי שתגיעי," אמר.